מ"ג דברים לב א


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה  וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
אַצִּיתוּ שְׁמַיָּא וַאֲמַלֵּיל וְתִשְׁמַע אַרְעָא מֵימְרֵי פוּמִּי׃
ירושלמי (יונתן):
וַהֲוָה דִי מָטָא קִיצֵיהּ דְמשֶׁה נְבִיָא לְמִתְכַּנְשָׁא מִגוֹ עַלְמָא אָמַר בְּלִבֵּיהּ לֵיתָנָא מַסְהִיד בְּעַמָא הָדֵין סַהֲדִין דְטַעֲמִין מִיתוּתָא בְּעַלְמָא הָדֵין הָאֲנָא מַסְהִיד בְּהוֹן סַהֲדִין דְלָא טַעֲמִין מִיתוּתָא בְּעַלְמָא הָדֵין בְּרַם סוֹפֵיהוֹן לְאִתְחַדְתָּא לְעַלְמָא דְאָתֵי יְשַׁעְיָה נְבִיָא כַּד הֲוָה מִתְנַבֵּי בִּכְנִישַׁתְהוֹן דְיִשְרָאֵל יְהַב שְׁמִיעָא לִשְׁמַיָא וְצַיְיתָא לְאַרְעָא מִן בִּגְלַל דַהֲוָה קָרִיב לְאַרְעָא וְרָחִיק מִן שְׁמַיָא בְּרַם משֶׁה נְבִיָא כַּד הֲוָה מִתְנַבֵּי בִּכְנִישַׁתְהוֹן דְיִשְרָאֵל יְהַב שְׁמִיעָא לְאַרְעָא וְצַיְיתָא לִשְׁמַיָא מִן בִּגְלַל דַהֲוָה קָרִיב לִשְׁמַיָא וְרָחִיק מִן אַרְעָא דְהָכִין כְּתִיב אַצִיתוּ שְׁמַיָא וַאֲמַלֵיל וְתִשְׁמַע אַרְעָא מַמְלַל פֻּמִי:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"האזינו השמים" - שאני מתרה בהם בישראל ותהיו אתם עדים בדבר שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים וכן ותשמע הארץ ולמה העיד בהם שמים וארץ אמר משה אני בשר ודם למחר אני מת אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם לפיכך העיד בהם שמים וארץ עדים שהם קיימים לעולם ועוד שאם יזכו יבואו העדים ויתנו שכרם הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם ואם יתחייבו תהיה בהם יד העדים תחלה ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה ואח"כ ואבדתם מהרה על ידי העובדי כוכבים

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

האזינו השמים: להפרע מישראל אם יחטאו כדכתיב ועצר את השמים וגו':


רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"האזינו השמים" - על דרך הפשט צדקו דברי ר"א כי הכתובים יתנו עדיהם בכל הדברים שהם קיימים ועומדים וכן שמעו הרים את ריב ה' (מיכה ו ב) וגם אבן יהושע כי שם כתיב (יהושע כד כז) כי היא שמעה ועל דרך האמת הם השמים והארץ הראשונים הנזכרים בבראשית כי הם יבואו בברית עם ישראל על כן אמר שיאזינו השמים וישמעו התנאים ואיך יעשה בהם

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


פי צדיק ינוב חכמה ולשון תהפוכות תכרת (משלי י, לא) שלמה המלך ע"ה הודיענו בכתוב הזה (משלי י) כי הצדיק והרשע שני הפכים, ודבורו של צדיק הוא פרי חכמה ודבורו של רשע בהפך ממנו. הצדיק נמשל לעץ, הוא שכתוב (תהלים א) והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול, והעץ מוציא עלה ופרי, והענין הזה בו טבעי שהוטבע בו כן ביום שלישי במאמר (בראשית א) תדשא הארץ, העלה יש בו תועלת כי הוא מגין על הפרי בצלו מפני חום השמש, והפרי הוא העיקר, כן הצדיק יש בו עלה ופרי, העלה שלו הוא דבורו בדברי חול בעסקי העוה"ז במוסריו וספור דבריו, ויש בהם תועלת גדול כשם שיש תועלת בעלה המגין בצלו, וזהו שדרשו רז"ל, ועלהו לא יבול אפילו שיחת ת"ח צריכה תלמוד, הפרי שלו הוא דבורו בתורה ובחכמה שהיא העקר כשם שהפרי עקר באילן, ומפני זה הזכיר שלמה בכאן פי צדיק ינוב חכמה, באורו כי דבורו של צדיק פרי חכמה, וזהו שאמרו ינוב מלשון (ישעיה כז) ומלאו פני תבל תנובה, (איכה ד) מתנובות שדי, ומזה הענין (ישעיה נז) בורא ניב שפתים, כי הדבור פרי השפתים, ובא לומר כי הצדיק כל כך הוא מרגיל עצמו לדבר חכמה עד שתחזור בו החכמה טבעית כפרי הזה שהוא עיקר האילן. ולשון תהפוכות תכרת, קרא את הרשע לשון תהפוכות כי הוא בהפך מן הצדיק כי מדתו בכל דברי פיו בהפך ממדת הצדיק אשר פיו ינוב חכמה, ומרוב גנות המדה הזאת אשר לרשע הזכיר בו קללה ואמר תכרת, כי כן דרך התורה להדביק ברכה בזכרון הצדיקים וקללה בזכרון הרשעים, הוא שאמר (משלי י) זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב. וידוע כי מדת השפלות היא בגדר החכמה, והרשע שקראו לשון תהפוכות יש בו מדת הגאוה כי היא הפכו בכל דבר, וכשם שהחכמה פריו של צדיק כן הגאוה פריו של רשע, והוא שאמר שלמה (שם יד) בפי אויל חטר גאוה ושפתי חכמים תשמורם, שרש הגאוה בלבו של כסיל והענף הוא בפיו, כענין (ישעיה יא) ויצא חטר מגזע ישי, ולא יתכן לענף מבלי שישא פרי, והפרי הוא דברי הגאוה והבוז, כענין (תהלים קכג) הלעג השאננים הבוז לגאיונים. ובא לומר כי כל כך הכסיל מרגיל עצמו במדת הגאוה בפיו ובלבבו עד שתחזור בו הגאוה טבעית, כי כיון שענף הגאוה בפיו דבר ברור הוא שיעשה פרי כי לא יוכל הכסיל להשמר מזה, אבל החכמים שפתיהם תשמורם מזה. ולמדנו מכל זה כי מדתו של רשע לגמרי בהפך ממדתו של צדיק בכל פרטי עניניו, והסברא בכל זה, כי הצדיק הוא נמשך אחר עסקי הנפש שהיא נצחית והרשע נמשך אחר עסקי הגוף שהוא כלה, ודבר ידוע כי הגוף מן הארץ והנפש מן השמים, והנה בעוד שהאדם בעוה"ז בחיים יש לו קורבה בשמים ובארץ, בשמים מצד הנפש ובארץ מצד הגוף, ולכך כשהזהיר משה לישראל בקיום התורה והמצות יעיד עליהם עדים השמים והארץ שהם קרובי האדם, כאדם שמתרה לחברו ומעיד עליו עדים בפני קרוביו. וזהו שאמר.

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. דבר משה עם השמים לנוכח ועם הארץ בנסתר, והטעם בזה מפני שהיה מתקרב אל השמים ומתרחק מן הארץ, כי ביום מותו היה זה, וכן בכל הדברים כלן מתחלת אתם נצבים שקבץ כל ישראל ואמר להם אתם נצבים היום, גם פרשת וילך שהזכיר בה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, גם פרשה זו שכתוב בה בעצם היום הזה עלה אל הר העברים, גם בפרשת וזאת הברכה שכתוב בה לפני מותו, הכל ביום אחד והוא יום מותו, והפרשיות כולן דבקות בענינים רבים גדולים ונפלאים, ראויין להעשות בימים רבים ונעשו כלן בדרך הנס ביום אחד.

ודע כי כלל הפרשה הזאת שהיה משה מתוכח לישראל ומגיד להם מראשית אחרית ואת כל הקורות אותם לעתיד, והתחיל מבריאת העולם וסיים בענין ימות המשיח זהו שאמר זכור ימות עולם וגו', בהנחל עליון גוים, כלומר שהנחיל עליון את האומות והפרידם ללשונותם, לא בחר לחלקו מכלן כי אם ישראל, זהו כי חלק ה' עמו, כי מצאם בדרך המדבר מקום תהו ויללת תנין ובני יענה, יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו, כל החסדים האלה עשה עמהם והם שכחוהו והכעיסוהו, זהו שאמר צור ילדך תשי, יקניאוהו בזרים בתועבות יכעיסוהו, והיו כפויי טובה, מתנכרים אליו לרוב הטובה והשלוה, וכענין שכתוב וישמן ישרון ויבעט, היו מניחין עבודת האדון המיטיב והיו עובדין למי שלא היטיב להם ולא ידעו בו כח אלהות, זהו שכתוב אלהים אשר לא ידעום, ומפני זה נענשו בעונש גלות יותר מכל אומה ונתחייבו לעבוד שונאיהם. ומה שלא השבית זכרם מן העולם כמו שהיו ראויין לזה במדת הדין היה זה פן יתפארו האויבים לומר שיראתם נוצחת ומתגברת, זהו שכתוב פן ינכרו צרימו, כי אינם בעלי בינה שיחשבו איך ירדוף אחד מהם אלף ושנים יניסו רבבה מישראל אם לא כי צורם מכרם, מסר אותם ביד האומות על אשר עזבו את תורתו, ואמנם עתיד הוא להנקם מהרשעים על מה ששעבדו בישראל ולשלם להם כפעלם, זהו לי נקם ושלם, ועתיד הקב"ה שיקח מהם דין עמו, זהו כי ידין ה' עמו, ויזכור להם מדת רחמים, ומזה קראן עמו ועבדיו, שהרי עד עתה היו עבדי ישמעאל וקדר. ואמר ראו עתה כי אני אני הוא, כי עד כאן היו דברי משה ועתה ידבר הש"י ויבטיח הוא בעצמו בהבטחת הגאולה העתידה, ונשבע עליה, זהו כי אשא אל שמים ידי, אם שנותי ברק חרבי, כלומר שאשנן ברק חרבי והוא עבר במקום עתיד כמשפט הנבואות. ואמר הרנינו גוים עמו, כי כל האומות יאשרונו וישבחו אותנו וירצו להדבק באמונתנו אחר שיראו הנקם שישיב לצריו, ואמר וכפר אדמתו עמו כלומר שיכפר על הארץ ועל עמו היושב עליה.

ובמדרש האזינו השמים, אמר לו הקב"ה למשה אמור להן לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שנו את מדתן, או שמא אמר גלגל חמה איני עולה מן המזרח ומאיר לכל העולם כלו, כענין שכתוב (קהלת א) וזרח השמש ובא השמש, הסתכלו בארץ שמא שנתה את מדתה, זרעתם בה ולא צמחה, זרעתם חטים והעלתה שעורים, או שמא אמרה פרה איני חורשה ואיני דשה היום, וחמור איני טוען ואיני הולך, והלא דברים ק"ו ומה אלו שאם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פורענות לא שנו את מדתן, אתם שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פורענות על אחת כמה וכמה. באור המדרש הזה כי כל הדברים הטבעיים אינם משתנים ממנהגם ולא יוצאים מן הקו המיוחד והקצוב להם, ומה שזכר השמים והארץ לפי שהם שומרים קום ומדתם וטבעם, וכענין הים שהוא שומר הקו שלו ואינו יוצא ממדתו, שאלו יצא מקו החול שהוא גבולו יחריב העולם, וכן הפרה והחמור שהם בעלי חיים פעולתם כפי טבעם לא ישתנה כלל, וכיון שהדברים הטבעיים לא ישנו מדתם וטבעם ק"ו לבני אדם בעלי השכל והשכר והעונש שאין להם לשנות מדתם ולא לצאת מקו העבודה והתורה והמצוה.

וע"ד הקבלה האזינו השמים ותשמע הארץ, התפארת והכבוד בסוד פסוק ראשון, כי עם השמים והארץ הללו אנו באין בברית, ועל כן יאמר משה שישמעו התנאים אשר בינינו. והזכיר לשון דבור אצל השמים ולשון אמירה אצל הארץ לבאר כי כל דבור מן השמים וכל אמירה מן הארץ, ומה שדבר עם הארץ בנסתר מפני יראת המלכות, וזה מבואר.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)




הערות

(א) "האזינו השמים". האזנה יורה להטות האזן להקשיב ברב קשב, או מצד עמקות הענין או מפאת ריחוק המקום, וכוון בהשמים אל הגלגלים וכל שממעל להארץ, וגם אל גדולי ישראל שהמה משפיעים ליתר העם תורה ומוסר כהשמים המשפיעים על הארץ, ויתנצל מה שקרא תחלה אל השמים שהיה לקרא תחלה אל הארץ שהוא עומד עליה וכן למה שקרא תחלה אל גדולי ישראל, הלא הוא העניו מכל האדם, ונכון להתחיל בקטנים. לז"א ותשמע הארץ. אף שאל הארץ וליתר העם אקרא ג"כ כמצוה, אבל הם יהיו גם כשומעים מעצמן, באשר שהארץ מקבלת השפעתה מן השמים, ואחרי שיורידו עליו גשמי נדבה וטללים ורוחות טובות, הלא תהיה כמוכרחת לתת יבולה (ולזה השמים לשון זכר שהם המשפיעים, והארץ לשון נקבה שמקבלת השפע) והכוונה השניה בהארץ היא אל יתר העם שהם מקבלים ההנהגה מפי הגדולים שנתכנו בשם שמים שאם ידריכו אותם בדרך טובה אז ישמעו מעצמם: אמרי פי יאמר שהארץ באשר אני עומד עליה הלא תשמע האמרים תכף כשיצאו מפי, ואל כל העם יאמר כי אחרי שהם בעיני עצמם קטני ערך ואין בהם קנאה וגאוה, לכן ישמעו בחשק נפלא, ויבלעו הדברים תכף כשיצאו מפי:

 

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

(א-ב) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. פירש"י למה העיד בהם שמים וארץ שאם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם ע"כ העיד בהם שמים וארץ עדים שהם קיימים לעולם ועד שאם יזכו וכו'. לספרים דגרסינן שהם קיימים לעולם ועד שאם יזכו וכו' אם כן הכל חד טעמא, אבל לספרים דגרסינן ועוד שאם יזכו אם כן הוא שני טעמים. וקשה לטעם ראשון וכי השמים והארץ יש להם פה להעיד, ואין לומר שוודאי אין שם אומר ודברים זולת מתוך שיתנו השמים טל ומטר והאדמה תתן יבולה כשעושין רצונו של מקום, ולא יתנו כשאין עושין רצונו זה מופת שקבלו ישראל הברית, א"כ מהו שאמר ועוד שאם יזכו כו' היינו הך של טעם הראשון.

ונראה ליישב גירסא זו, לפי שאמרו רז"ל (שבת פח, א) יום הששי ה"א יתירה לומר שכולם תלוין ועומדים עד יום ששי בסיון אם יקבלו ישראל התורה מוטב ואם לא יחזור העולם לתוהו ובוהו, וא"כ מאחר שאנו רואין כהיום ששמים וארץ קיימים ולא הוחזרו לתוהו ובוהו זה מופת חותך שקבלו ישראל התורה וזה"ש על כן העיד בהם שמים וארץ ומהו העדות שיעידו, שהם קיימים לעולם כי קיומם נותן עדות ה' נאמנה שכבר קבלו ישראל התורה דאל"כ לא היו קיימים ועומדים אלא היו חוזרים כבר לתוהו ובוהו.

וטעמו של דבר שקיום שמים וארץ תלוי בתורה, לפי שהעליונים ותחתונים הם שני הפכים וצריכים לאמצעי המצרפם והוא האדם המורכב מן חומר וצורה והרכבה זו היא ע"י התורה, כי זולת התורה היה האדם נמשל לבהמה ולא היה בו חלק מן העליונים לפיכך העוסק בתורה משים שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה שלא יהיו מתנגדים זה לזה כי האמצעי מצרפם. זה"ש יערוף כמטר לקחי כי כל נצוק חיבור וכמו המטר היורד מן השמים עד לארץ דומה כאילו הוא מחבר שמים לארץ כי כל נצוק דומה לחיבור, כך לקחי דהיינו התורה הלקוחה מן השמים לארץ היא מקום דנשקי ארעא ורקיע.

האזינו השמים ואדברה. כבר כתבנו למעלה פר' וילך (לא.ז) שמשה אמר ליהושע כי אתה תבא את העם. זקנים שבדור עמך הכל לפי דעתם ועצתם אבל הקב"ה אמר ליהושע כי אתה תביא, בעל כרחם כו', ולא סתרי אהדדי כי משה מדבר כנגד הפחותים שקרא בשם העם הבועטים בכל דברים הקשים ואינן מקבלים מרות ומרדות ע"כ צריך לדבר עמהם בנחת ורכות לפי דעתם ועצתם, אבל הקב"ה מדבר כנגד הטובים שבהם כי כן משמע הלשון כי אתה תביא את בני ישראל ולא קראם בשם עם לפי שבגדולי ישראל הוא מדבר המקבלים מרות ומרדות לכך אמר כי אתה תביא, בעל כרחם ועמהם מדברים כל דבור הקשה ושם הוכחנו כל זה בראיות ברורות ע"ש.

לכך נאמר האזינו השמים, הם הגבוהים במעלה כגבוה שמים מעל הארץ ואדברה כי כל דבור קשה כמ"ש (בראשית מב, ל) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות. כי הגבוהים במעלה מקבלים מרדות דבור קשה אבל הפחותים שנמשלו לארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי, כי עמהם צריך אני לדבר אמירה רכה.

יערוף כמטר לקחי. הם הדברים שלקחתי מפי הגבורה כי הקב"ה אמר ליהושע כי אתה תביא את בני ישראל, בעל כרחם טול מקל כו', והם הם דברים קשים וממנו ית' לקחתי ולמדתי לדבר קשות אבל לא עם כל אדם. כי הדברים הקשים דומים מכל צד למטר היורד בגבורה אבל אין הכל שמחים בו, כך דברים קשים אשר לקחתי ולמדתי מפי הגבורה לדבר בהם אין הכל שמחים בהם כי אנשי המעלה לבד שמחים בהם אבל לא רוב ההמון עם, ע"כ צריך המוכיח למעט בהם מפני כבודן של ישראל זעיר שם זעיר שם כמטר היורד טיף טיף לכך נאמר יערוף שהוא לשון טיפה, אמנם תזל כטל אמרתי מה שאמרתי משלי ליהושע כי אתה תבוא את העם, הכל לפי דעתם ועצתם כי זהו הדבר שהכל שמחים בו כטל זה שהכל שמחים בו לפיכך אין אני צריך למעט באותן הדברים ע"כ אמר תזל המורה על ריבוי נזילה.

ובזה מיושב מה שהזכיר אצל המטר יערוף, ואצל הטל תזל, ודרך העולם הוא בהפך שהמטר נוזל והטל מטפטף אלא להורות על הענין שהזכרנו שכל זה משל ודרך הנהגתו עם השומעים דבריו, ומ"ש לקחי, היינו דיבור קשה שהזכיר הדומה כאילו לקחו בזרוע בחזקת היד ומכריחו לקבל דבריו ומ"ש אמרתי, היינו אמירה רכה כאמור.

כשעירים עלי דשא. פירש רבינו בחיי שעירים כמו צעירים והוא המטר הדק דומה לטל והוא יפה עלי דשא שהוא כלל לבישת הארץ בדשאים שנקרא דשא והוא רמז לכל כלל ההמון עם אשר עמהם הוא צריך לדבר בדברים רכים בלתי מורגשים כמטר דק זה שאינו פועל בחזקה, וכרביבים, היינו המטר הרב והגס היורה כרביב וכחץ הוא יפה עלי עשב כי כל עשב לעצמו נקרא עשב רמז ליחידי סגולי הדור שאינן נכנסים בערבוביא עם כל ההמון עם והם חברים מקשיבים בקול דברים קשים היורים כרביב וכחץ.

וקרוב לפירוש זה כתב מהרי"א במרכבת המשנה, שהשמים כינוי לזכרים והארץ כינוי לנקיבות כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וגו' והולידה והצמיחה (ישעיה נה, י). וכתיב במתן תורה (שמות יט, ג) כה תאמר לבית יעקב, אלו הנשים תאמר להם אמירה רכה, ותגיד לבני ישראל, אלו הזכרים תגיד להם דברים קשים כגידין, לכך נאמר האזינו השמים ואדברה דבור קשה עם הזכרים ותשמע הארץ אמרי פי אמירה רכה לנקיבות.

ונראה לפרש בהפך זה, כי השמים היינו גסי הרוח אשר דעתם גסה עליהם ועמהם דבר קשות אמנם הצדיקים מכניעים עצמם עד לארץ ועמהם דבר רכות, ע"ד שנאמר (משלי יז, י) תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה.

ויש אומרים שאמר האזינו השמים שיעמדו וישתקו מתנועתם, ואם תאמרו כל הזמן ההוא במה יתקיים העולם על זה אמר יערוף כמטר לקחי שיתקיים העולם בזכות התורה העומדת במקום מטר וטל כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (דברים ח, ג). ואולי שע"ז אמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. כי כשאקרא בשם ה' לגזור איזו דבר כנגד מנהגו של עולם כמו שמש בגבעון דום וגו' (יהושע י, יב) וכמו יהיה טל על הגיזה וחורב על הארץ (שופטים ו, לז) וכיוצא בהם אז הבו גודל לאלהינו, ותשמעו לדברי הגוזר עליכם בשם ה' כדרך שעשיתם עכשיו בגזירת האזינו השמים דהיינו השתיקה מתנועתם.

ומ"ש האזינו השמים לשון ציווי, ותשמע הארץ אינו לשון ציווי אלא משמע שתשמע מעצמה, נראה שכך פירושו כי מאחר שלכך העיד בהם שמים וארץ שאם לא ישמעו ישראל אזי השמים לא יתנו מטר והאדמה לא תתן יבולה, על כן אמר דרך ציווי לשמים לומר שאני מצוה לכם שאם לא ישמרו ישראל התורה אז לא תתנו להם מטר, אבל על הארץ אין אני צריך לצוות כי אם לא יתנו השמים מטר איך תתן האדמה יבולה בלא מטר, על כן אמר ותשמע הארץ אמרי פי שודאי תשמע מעצמה בלא גזירה שלא תתן יבולה כי זה נמשך מזה.

מדרש ספרי (כל הפרק)(כל הפסוק)

היה ר' מאיר אומר: כשהיו ישראל זכאים היו מעידים בעצמם, שנ' יהושע כד ויאמר יהושע אל העם עדים אתה בכם. קלקלו בעצמם, שנא' הושע יב סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל - העיד בהם שבט יהודה ובנימין, שנ' ישעיה ה ועתה יושבי ירושלם ואיש יהודה שפטו נא ביני ובין כרמי מה לעשות עוד לכרמי. קלקלו שבט יהודה, שנא' ירמיה ג בגדה יהודה - העיד בהם את הנביאים, שנ' מלכים ב יז ויעד ה' בישראל וביהודה ביד נביאים כל חוזה. קלקלו בנביאים, שנא' דברי הימים ב לו ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ומתעתעים בנביאיו - העיד בהם את השמים, שנאמר דברים ל העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ. קלקלו בשמים, שנא' ירמיה ז האינך רואה מה הם עושים... הבנים מלקטים עצים, והאבות מבערים את האש, והנשים לשות בצק לעשות כוונים למלכת השמים - העיד בהם את הארץ, שנא' ירמיה ו שמעי ארץ, הנה אני מביא רעה. קלקלו בארץ, שנאמר הושע יב מזבחותם כגלים על תלמי שדי - העיד בהם את הדרכים, שנא' יחזקאל טז כל ראש דרך גגות בבית רמתך. שמעו את הגוים. ירמיה ו עמדו על דרכים, קלקלו דרכים - העיד בהם הגגות. קלקלו הגגות - העיד בהם את הגוים. קלקלו בגוים, שנ' תהלים קי ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם - העיד בהם את ההרים, שנאמ' מיכה ו שמעו הרים את ריב ה'. קלקלו בהרים, שנא' הושע ד על ראשי ההרים יזבחו - העיד בהם את הבהמה, שנאמר ישעיה א ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו. קלקלו בבהמה, שנא' תהלים קו וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב - העיד בהם את החיה, שנ' ירמיה ח גם חסידה בשמים ידעה מועדיה ותור וסיס ועגור. קלקלו בחיה, שנא' יחזקאל א ואשוב ואראה והנה תבנית רמש ובהמה שקץ - העיד בהם את הדגים, שנא' איוב יב או שיח לארץ ותורך, ויספרו לך דגי הים. קלקלו בדגים, שנא' חבקוק א ותעשה אדם כדגי הים - העיד בהם את הנמלה, שנאמ' משלי ו לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם, אשר אין לה קצין, תכין בקיץ לחמה. ר' שמעון בן אלעזר אומר: עלוב היה אדם זה, שצריך ללמד מן הנמלה. אלו למד ועשה - עלוב היה; אלא שצריך ללמד מדרכיה, ולא למד!

עתידה כנסת ישראל שתאמר לפני הקב"ה: רבש"ע, הרי עדי קיימים, שנ' דברים ל העדותי בכם את השמים ואת הארץ! אמר לה: הרי אני מעבירן, שנ' ישעיה סה כי הנני בורא השמים החדשים. אומרת לפניו: רבש"ע, הריני רואה מקומות שקלקלתי ובושתי, שנא' ירמיה ב ראי דרכך בגיא, דעי מה עשית! ואומר לה: הריני מעבירם, שנא' ישעיה מ כל גיא ינשא. אומרת לפניו: רבש"ע, הרי שמי קיים! אומר לה: הריני מעבירו, שנאמר ישעיה סב וקורא לך שם חדש. אומרת לפניו: רבש"ע, הרי שמך קרוי על שם הבעלים! אומר לה: הריני מעבירו, שנאמר הושע ב והסירותי את שמות הבעלים מפיה. אומרת לפניו: רבש"ע, אע"פ כן, בני ביתי מזכירים אותו! אומר לה: הושע ב ולא יזכרו עוד בשמם. שוב למחר עתידה שתאמר לפניו: רבש"ע, כבר כתבת ירמיה ג לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר! אומר לה: כלום הכתבתי לך, אלא איש! והלא כבר נאמר הושע יא כי אל אנכי ולא איש! וכי גרושים אתם לי, בית ישראל? והלא כבר נאמר ישעיה נ כה אמר ה' איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה, או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו?

ד"א האזינו השמים - משל למלך שמסר את בנו לפדגוג, להיות יושב ומשמרו. אמר אותו הבן: כסבור אבא שהועיל כלום, שמסרני לפדגוג? - עכשיו הריני משמרו, כדי שיאכל וישתה וישן, ואלך אני ואעשה רצוני וצרכי! אמר לו אביו: אף אני לא מסרתיך לפדגוג, כדי שלא יהיה מזיזך. כך אמר להם משה לישראל: שמא אתם סבורים לברוח על כנפי השכינה, או לזוז מעל הארץ? ולא עוד אלא שהשמים כותבים, שנ' איוב כ יגלו שמים עוונו, ומנין שאף הארץ מודעת? שנא' וארץ מתקוממה לו. עתידה כנסת ישראל שתעמיד לדין לפני המקום, ואומרת לפניו: רבש"ע, איני יודעת מי קלקל במי, ומי שינה במי: אם ישראל קלקלו לפני המקום, ואם המקום שינה בהם בישראל? כשהוא אומר תהלים נ ויגידו שמים צדקו - הוי ישראל קלקלו לפני המקום; ואין המקום שינה בהם בישראל, שנ' מלאכי ג כי אני ה' לא שניתי.

ד"א האזינו השמים - היה ר' יהודה אומר: משל למלך שהיו לו אפוטרופוסים במדינה, והשלים להם את שלו, ומסר להם את בנו, ואמר להם: כל זמן שבני עושה לי רצוני - היו מערבים ומעדנים אותו, ומפנקים אותו ומאכילים אותו ומשקים אותו; וכשאין בני עושה רצוני - אל יטעום משלי כלום! כך בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מה נאמר בהם? דברים כח יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים, לתת מטר ארצך בעתו, וכשאין ישראל עושים רצונו של מקום, מה נאמר בהם? דברים יא וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תתן את יבולה.

ד"א האזינו השמים - משל למלך שיצא בנו לתרבות רעה. התחיל לקבול עליו באחיו, התחיל לקבול עליו באוהביו, התחיל לקבול עליו בשכניו, התחיל לקבול עליו בקרוביו, לא זז האב ההוא מלהיות קובל והולך - עד שאמר לשמים: למי אקבול עליו חוץ מאלו? לכך נאמר האזינו השמים.

ד"א האזינו השמים אלו שאין דיין של צדיקים, אלא שמרחיבים על העולם שהם בתוכו; שבזכות שישראל עושים רצונו של מקום, מה נאמר בהם? דברים כח יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים, ואין לשון פתיחה אלא לשון הרווחה, שנאמר ויפתח את רחמה. ואלו אין דיין של רשעים, אלא שדוחקים את העולם שהם בתוכו; שבשעת שאין עושים רצונו של מקום, מה נאמר בהם? ועצר השמים, ואין לשון עצירה אלא לשון דוחק, שנ' כי עצר ה' בעד כל רחם.

ד"א האזינו השמים ואדברה - אמר לו הקב"ה למשה: אמור להם לישראל, הסתכלתי בשמים ובארץ שבראתי לשמשכם, שמא שינו את מידתם, או שמא גלגל חמה אינו עולה אלא מן המזרח ומאיר לכל העולם כולו - ולא! כענין שנא' וזרח השמש ובא השמש. ולא עוד, אלא שמח לעשות לי רצוני, שנא' והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגבור לרוץ אורח:

ותשמע הארץ אמרי פי. הסתכלו בארץ שבראתי לשמשכם, שמא שינתה את מדתה, שמא זרעתם ולא צמחה, שמא זרעתם חטים והעלית שעורים, או שמא פרה אינה דשה ואינה חורשת היום, או שמא חמור זה אינו טוען ואינו הולך. וכן לענין היום הוא אומר ירמיה ה ואותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו, אשר שמתי חול גבול לים? שמשעה שגזרתי על הים שמא שינה את מדותיו, ואומר אעלה ואציף את העולם? - לא! כענין שנא' איוב לח ואשבר עליו חוקי, ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף! ולא עוד אלא שמצטער ואין יכול מה לעשות, כענין שנא' יהמו גליו ולא יוכלו. והרי דברי' ק"ו: ומה אלו, שלא נעשו לשכר ולא להפסד, אם זוכים אין מקבלים שכר, ואם חוטאים אין מקבלים פורענות, ואין חסים על בניהם ועל בנותיהם - לא שינו את מדתם; אתם, שאם זכיתם אתם מקבלים שכר, ואם חטאתם אתם מקבלים פורענות, ואתם חסין על בניכם ובנותיכם, עאכ"ו שאתם צריכים שלא תשנו את מדותיכם!

ד"א האזינו השמים - היה רבי בנאה אומר: בזמן שאתם מתחייבים - אין פושטים בו יד אלא עדים, שנא' יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו, ואח"כ בני אדם שמשתמשים ובאים, שנא' ויד כל העם באחרונה. בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום, מה נאמר בהם? וחרה אף ה' בכם ועצר השמים, ואחר פורענות משתמשת ובאה, שנא' ואבדתי בהם. ובזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מה נאמר בהם? הושע ב והיה ביום ההוא נאם ה' אענה את השמים והארץ תענה, וזרעתיה לי בארץ.

ד"א האזינו השמים ואדברה - היה ר' יהודה בן חנניה אומר: בשעה שאמר משה האזינו השמים, היו השמים ושמי השמים דוממים. ובשעה שאמר ותשמע הארץ אמרי פי, היתה הארץ וכל אשר עליה דוממים. ואם תמיה אתה על הדבר - צא וראה מה נאמר ביהושע יהושע י ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון וידום השמש וירח עמד ולא היה כיום ההוא. נמצינו למדים, שהצדיקים שולטים בכל העולם כולו.

ד"א האזינו השמים - לפי שהיה משה קרוב לשמים, לפיכך אמר האזינו השמים; לפי שהיה רחוק מן הארץ, לפיכך אמר ותשמע הארץ אמרי פי. בא ישעיה וסמך לדבר, ואמר ישעיה א שמעו שמים והאזיני ארץ. שמעו שמים - שהיה רחוק מן השמים, והאזיני ארץ - שהיה קרוב לארץ.

ד"א לפי שהיו שמים מרובים פתח בהם בלשון מרובה ולפי שהיתה ארץ מועטת פתח בה בלשון מועט, ותשמע הארץ אמרי פי. בא ישעיה וסמך לדבר, ואמר שמעו שמים והאזיני ארץ, ליתן את המרובה במרובים ואת המעוטה למעוטים. וחכ"א: אין הדבר כן, אלא שהעדים מגידים: אם נמצאו דבריהם מכוונים כאחד - עדותם קיימת, ואם לאו - אין עדותם קיימת; כך, אלו אמר משה האזינו השמים ושותק - היו שמים אומרים: לא שמענו אלא בהאזנה. ותשמע הארץ - היתה הארץ אומרת לא שמעתי אלא בשמיעה; בא ישעיה וסמך לדבר שמעו שמים והאזיני ארץ, ליתן האזנה ושמיעה לשמים - והאזנה ושמיעה לארץ.

ד"א האזינו השמים - על שם שניתנה תורה מן השמים, שנאמר שמות כ אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. ותשמע הארץ אמרי פי - שעליה עמדו ישראל ואמרו שמות כד כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע.

ד"א האזינו השמים - שלא עשו מצוות שניתנו להם מן השמים. ואלו הם מצות שניתנו להם מן השמים? - עיבור שנים וקביעות חדשים, שנאמר והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. ותשמע הארץ - שלא עשו מצוות שניתנו להם בארץ: לקט ושכחה ופיאה, תרומות ומעשרות, שמיטים ויובלות.

ד"א האזינו השמים - שלא עשו כל מצות שניתנו להם מן השמים ולא עשו כל מצות שניתנו להם בארץ. משה העיד בישראל שני עדים שהם קיימים לעולם ולעולמי עולמים. אמר להם: אני בשר ודם, למחר אני מת. אם ירצו לומר לא קבלנו את התורה - מי בא ומכחישם? לפיכך העיד עליהם שני עדים שהם קיימים לעולם ולעולמי עולמים. והמקום העיד בהם את השירה, שנאמר למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. אמר: שירה תעיד בהם למטן, ואני למעלן. ומנין שהמקום קרוי עד ממהר? שנא' מלאכי ג וקרבתי לכם למשפט והייתי עד ממהר, ואומר ירמיה כט ואנכי היודע ועד, ואומר מיכה א ויהי ה' אלהיכם בכם לעד:

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

האזינו. לעיל מיניה כתיב את השירה הזאת עד תמם, וסמיך ליה האזינו. כמו שהאזנתם ושמעתם לד"ת כן האזינו לדברי השירה הזאת. כפי הפשט האזינו השמים, פי' יושבי ערים הגדולות ובצורות בשמים:

ותשמע הארץ. יושבי הארץ. פי' יושבי כפרים וערים הקטנים:

השמים ואדברה. עולה תרי"ג. כלומר האזינו לתרי"ג מצות. הפסוק מתחיל בה"א ומסיים ביו"ד, שכלל השם בראש השירה. ויש בו ז' תיבות, והיינו חצבה עמודיה שבעה, כנגד ז' רקיעים. וז' ארצות. וז' ימי המעשה:

ותשמע. ב' במס'. דין. ואידך ותשמע ותושיע. שאם תשמעו אמרי פי תהיו נושעים, וזהו ותשמע ותושיע: