מ"ג דברים יג ו



מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
והנביא ההוא או חלם החלום ההוא יומת כי דבר סרה על יהוה אלהיכם המוציא אתכם מארץ מצרים והפדך מבית עבדים להדיחך מן הדרך אשר צוך יהוה אלהיך ללכת בה ובערת הרע מקרבך

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְהַנָּבִ֣יא הַה֡וּא א֣וֹ חֹלֵם֩ הַחֲל֨וֹם הַה֜וּא יוּמָ֗ת כִּ֣י דִבֶּר־סָ֠רָ֠ה עַל־יְהֹוָ֨ה אֱלֹֽהֵיכֶ֜ם הַמּוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֣ם ׀ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם וְהַפֹּֽדְךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים לְהַדִּֽיחֲךָ֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר צִוְּךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָלֶ֣כֶת בָּ֑הּ וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּנְבִיָּא הַהוּא אוֹ חָלֵים חֶלְמָא הַהוּא יִתְקְטִיל אֲרֵי מַלֵּיל סָטְיָא עַל יְיָ אֱלָהֲכוֹן דְּאַפֵּיק יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם וּדְפַרְקָךְ מִבֵּית עַבְדּוּתָא לְאַטְעָיוּתָךְ מִן אוֹרְחָא דְּפַקְּדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לִמְהָךְ בַּהּ וּתְפַלֵּי עָבֵיד דְּבִישׁ מִבֵּינָךְ׃
ירושלמי (יונתן):
וּנְבִי שִׁקְרָא הַהוּא אוֹ חֲלִים חֵילְמָא זְדָנָא הַהוּא יִתְקְטֵל בְּסַיְיפָא אֲרוּם מַלֵּיל סַטְיָא עַל יְיָ אֱלָהָכוֹן דְּאַפֵּיק יַתְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרָאֵי וְדִי פְרַקְכוֹן מִבֵּית שִׁעְבּוּד עַבְדַיָא לְאַטְעֲיוּתְכוֹן מִן אָרְחָא דְפַקֵּידְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן לִמְהַלְכָא בָּהּ וּתְפַלּוּן עַבְדֵי בִישְׁתָּא מִבֵּינֵיכוֹן:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"סרה" - דבר המוסר מן העולם שלא היה ולא נברא ולא צויתיו לדבר כן דישטודר"א (בלע"ז אבווענדונג)

"והפדך מבית עבדים" - (ספרי) אפי' אין לו עליך אלא שפדאך דיו

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


כי דבר סרה על ה' אלהיכם המוציא אתכם מארץ מצרים. כלומר מורד במלכות שמים הוא. ואפילו עשה כמה אותות ומופתים והעמיד חמה באמצע הרקיע ואמר שהקב"ה צוהו שנעבוד היום כוכב או מזל או אחד משאר הכחות עליונים, הרי זה חייב מיתת חנק, לפי שבא להכחיש נבואתו של משה רבינו ע"ה המפורסמת והמבוררת לכל ישראל, וכן בא להכחיש דבור (שמות כ) לא יהיה לך שכל ישראל שמעו באזניהם והם יודעים ועדים בדבר זה, ולכך אמרה תורה יומת, וכל מה שעשה הכל בדרך חכמה וכשוף.

והנה זה בענין עבודת אלילים בלבד שאין אנו מאמינים אותו כל עיקר ואין אנו משגיחין בו בשום אות ומופת שיעשה, אבל בשאר מצות אם יאמר לנו שנעבור היום על מצוה פלונית שהקב"ה צוהו בכך, כיון שהוא קודם לכן מוחזק אלינו בנביא והוא מהלך בדרכי הנבואה והפרישות, יש לנו להאמין אותו, כיון שאינו מצוה לעבור על אותה מצוה לדורות ולעקור אותה לגמרי אלא הוראת שעה אומר כן, מצוה עלינו לשמוע לו, זהו שכתוב (דברים יח) אליו תשמעון. ומה שאנו סומכין על אות שלו, ובאפשר הוא שיעשה או בדרך חכמה וכשוף והוא אינו נביא, מפני שאנו הולכין אחר חזקתו הטובה, וכיון שהוחזק אצלנו קודם לכן בנביא יש לנו להעמידו על חזקתו, כמו שאנו סומכין על שני עדים שהם כשרים אצלנו ובאפשר הוא שיהיו עדי שקר, אלא אנו מעמידין העדים בחזקתן, וכן בכאן בנביא זה יש להעמידו על חזקתו, ועל זה אמרה תורה (שם כט) הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו. וכן דרשו רז"ל, בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו, חוץ מעבודה זרה. וענין אליהו הוראת שעה היתה, שהקריב עולה בחוץ כדי להכחיש נביאי הבעל, ולא נתכוון לעקור המצוה, שאלו נתכוון אסור לשמוע אליו, שכל המצות נצחיות הן ולדורי דורות נתנו, שנאמר (שם ) לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. ומה שהזכירו החכמים ז"ל אליהו, הוא הדין לכל שאר הנביאים שצוו מפי הקב"ה שנעבור על המצות לפי שעה, כמו שעשה יהושע שנצטוה בכבוש יריחו בשבת, ועשה זה לפי שעה, לא שנצטוה לעקור מצות שבת ח"ו. וכן מצינו באלישע שצוה (מלכים ב ג) וכל מעין מים יסתמו וכל עץ טוב יפילו, והתורה אמרה (דברים כ) לא תשחית את עצה, אלא לפי שעה צוה כן, לא לעקור המצוה, שאם נתכוון לכך אין שומעין לו ואין צריך לומר לעקור המצוה לגמרי אלא אפילו להוסיף עליה או לגרוע ממנו אין ראוי לנו להאמין בזה בנבואת שום נביא, וזה באור מה שאמרו רז"ל אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו, בסנדל אין שומעין לו. ועוד במסכת ברכות, אילו אמרה לי יהושע בן נון מפומיה לא צייתינא ליה ולא שמענא מינה. ואפילו שמענו בת קול מן השמים כנגד המצות אין אנו שומעין הבת קול לעקור המצוה, לפי שהמצוה ע"י נבואה באה לנו שהיא למעלה מבת קול, ולכך לא היינו משגיחין בבת קול, ועל זה אמרו בבבא מציעא, עמד ר' יהושע על רגליו ואמר כתבת עלינו בתורתך (שמות כג) אחרי רבים להטות.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"יומת כי דבר סרה ועל ה'" אע"פ שדבר בשם ה' ולא בשם ע"ג ומזה חיה נראה שלא יתחייב מיתה כמו שגזרו זקנים באמרם על ירמיהו אין לאיש הזה משפט מות כי בשם ה' אלהינו דבר אלינו הנה זה חייב מיתה מפני שדבר סרה בשמו:

" להדיחך מן הדרך" אע"פ שלא אמר להדיחך מכל מקום בקש להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלהיך:

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

והנביא ההוא או חולם וגו'. הוצרך הכתוב לומר נביא וחולם, שאם לא היה אומר אלא נביא הייתי אומר שלא חייב הכתוב מיתה אלא לזה שאמר שדבר ה' אליו בנבואה שמצווים ישראל לשמוע לנביא דכתיב (לקמן י"ח ט"ו) אליו תשמעון, מה שאין כן הבא בדברי חלומות שאין חיוב על ישראל לשמוע דברי חלומות ויש מקום לומר עליהם חלומות שוא ידברו אינו חייב תלמוד לומר או חולם. ואם היה אומר חולם וגו' ולא נביא הייתי אומר שאין חייב מיתה אלא החולם, אבל הנביא ומה גם נביא שהוא מוחזק לנביא אמת כמו שפירשתי בפסוק שלפני זה יאמנו דבריו כדרך שיאמנו דבריו כשיאמר לעבור על שאר מצות לפי שעה תלמוד לומר והנביא וגו':

החלום ההוא יומת כי דבר וגו'. כוונת הכתוב היא לפי שיאמר האומר בשלמא הנביא בודאי שלא תבא הנבואה כדרך זה אלא אשר בדא מלבו מה שאין כן החולם להיות שבחלום יבואו להאדם דברים מופלאים וכוזבים יכול להיות שזה האיש חלום הזה חלם ולא שקר, והן אמת אם היה חיוב מיתה על אשר יאמר להם עבדו עבודה זרה זה יתחייב מדין מסית, אבל כיון שהוא מת על סיפור החלום לבד וכמו שפירשתי שאפילו החלט הדברים אינו אומר אלא שהמופת הוא האומר לעבוד א"כ למה ימות החולם על חלומו, לזה אמר כי דבר סרה פירוש הגם שנצדיק לומר כי בא החלום כדבריו והוא מה שהעיר בתיבת החלום פירוש לו יהיה שהאמת היותו חלום כדבריו אף על פי כן לא היה לו להחשיבו ולספרו לעם בני ישראל כיון שהוא דבר סרה על ה' ועל זה לבד יומת.

וגמר אומר המוציא אתכם מארץ מצרים בא הכתוב לשפוט בצדק חיוב מיתת החולם במאמר זה, על זה הדרך כיון שה' אלהיכם הוציא אתכם מארץ מצרים הרי הראה ה' בעין פתוחה בהקיץ אמונת ה' והכחשת זולתו, וכמו שפירשתי בפרשת יתרו בפסוק אנכי ה' וגו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וכיון שכן החולם הזה היה לו לבטל את אשר יגיד לו בעל החלומות בדמיונות הכוזבות מפני מה שראה בהקיץ ולא בחלום וכיון שלא עשה כן ובא לספרו זה יגיד שצדקו הדברים אצלו וחפץ שישמעו אליו בית ישראל לזה יומת על חלומותיו ועל דבריו:

מן הדרך אשר צוך ה'. בא לומר כי טעם חיוב מיתה לנביא וחולם הוא לפי שבאו דבריהם על דבר שהוא עוקר כללות התורה שהוא עבודה זרה ששקולה כנגד כל התורה, הא למדת שאם בא על אחת מכל מצות ה' בין חולם בין נביא לא יומתו, ודין הקבלה מהם, בעל החלומות נאמר אליו שוא ידבר, והנביא אם הוא ידוע לנביא אמת נקבל ממנו כאליהו בהר הכרמל:

ובערת הרע מקרבך. אולי שירמוז לאותו שקראו הקדוש ב"ה בשם זה דכתיב (בראשית ח' כ"א) יצר לב האדם רע, ולזה אמר הרע הידוע, והכוונה בזה כי כשיעשו משפט בכיוצא בזה מתבער הרע וניתש כחו ולא יתעצם בלבות בני אדם כאומרו מקרבך:

מדרש ספרי (כל הפרק)(כל הפסוק)

והנביא ההוא. ולא אנוס.

או חולם החלום ההוא. ולא מוטעה.

יומת כי דבר סרה על ה' אלהיכם. והרי דברים ק"ו - ומה המזייף דברי חברו חייב מיתה, המזייף דבריו של מקום על אחת כמה וכמה.

המוציא אתכם מארץ מצרים. אפילו אין לו עליך אלא שהוציאך (מבית עבדים) [מארץ מצרים] - די.

והפודך מבית עבדים. אפילו אין לו עליך אלא שפדאך מבית עבדים - די.

להדיחך מן הדרך. (סנהדרין פט) נאמרה כאן הדחה ונאמרה להלן הדחה, מה הדחה האמורה להלן בסקילה, אף הדחה האמורה כאן בסקילה. ר' שמעון אומר, אין מיתתו של זה אלא בחנק.

(ד"א להדיחך) מן הדרך. (זו מצות עשה) [אפילו מקצתו].

אשר צוך ה' אלהיך. זו מצות לא תעשה.

ללכת בה. (לא האומר מקצת ומשייר מקצת) [זו מצות עשה].

ובערת הרע מקרבך. בער עושי רעות מישראל.

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

והפדך. פ"א כפולה פדיה אחר פדיה:

ובערת הרע מקרבך. וסמיך ליה כי יסיתך שאין טוענין למסית:

<< · מ"ג דברים · יג · ו · >>