מ"ג דברים ח ד
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
שִׂמְלָ֨תְךָ֜ לֹ֤א בָֽלְתָה֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְרַגְלְךָ֖ לֹ֣א בָצֵ֑קָה זֶ֖ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | כְּסוּתָךְ לָא בְלִיאַת מִנָּךְ וּמְסָנָךְ לָא יְחִיפוּ דְּנָן אַרְבְּעִין שְׁנִין׃ |
| ירושלמי (יונתן): | כְּסוּתְכוֹן לָא בְּלַת מֵעִילַוֵי גּוּשְׁמֵיכוֹן וְרִגְלֵיכוֹן לָא הֲלִיכַן מְיַיחְפִּין דְּנָן אַרְבְּעִין שְׁנִין: |
רש"י
"לא בצקה" - לא נפחה כבצק כדרך הולכי יחף שרגליהם נפוחות
מפרשי רש"י
ואם תאמר, למה היה זה הנס בחנם להם, שהרי היו יכולים לעשות בגדים, ולא מצאנו נס בחנם. ויראה, כי הקדוש ברוך הוא נתן להם כל פרנסתם, וכל הנהגותיהם בידי שמים, כמו שהקדוש ברוך הוא נתן להם המזון, והיה ענין אלקי, ולא היה אנושי כלל, כך היה מלבושיהם גם כן דבר אלקי, ולא על ידי בשר ודם. שכל ארבעים שנה שהיו במדבר היה הנהגתיהן על פי ה', שהיה מספק צרכיהן, שלא בא דבר בלתי שלם מן השם יתברך, שאחר שסיפק צרכיהם במדבר באכילה ושתיה, היה מספק כל צרכם אף במלבושיהם. שאין לומר שיהיה קצת צרכיהם על פי ה', וקצת צרכיהם אנושי:
אך קשה, דמאי שנא שהיה תחלת לבישת הבגדים על ידי האדם עצמו, שהיה מלביש עצמו ואחר כך היה הבגד מוסיף וגדל מעצמו, אם אנו באים לדמות לחומט, שמלבוש שלה גדל עמו, הרי הוא גם כן נברא עמה מתחלה, וכאן היה לבישת הבגד מתחלתו על ידי האדם עצמו, ואחר כך היה גדל עמו. ובפרשת תבא באלה דברים רבה (ז, יא) מוכח דהיה להם מלבושי כבוד שהלבישו אותם מלאכי השרת, ולא מלבושי בשר ודם, שכן איתא; 'רבי אליעזר בנו של רבי שמעון בן יוחאי שאל את רבי שמעון בן יוסי חמיו, כלי קוריוס יצאו עם ישראל במדבר'. פירוש, כלי עור שאינם כלים יצאו עם ישראל במדבר, בתמיה. 'אמר לו, אותן הבגדים שהיו עליהן מה שהלבישו אותם מלאכי השרת בסיני, לפיכך לא נתבלו. [אמר לו], ולא היו גדלים והיו הבגדים קטנים להם, אמר לו אל תתמה על זו, החילזון הזה כשהוא גדל - מלבושו גדל עמו'. ונראה לפי זה שהכל היו אותן מלבושים שהלבישו המלאכים אותם בסיני. וכן אמר אחר כך (שם) 'ולא היו צריכין תכבוסת, אמר לו הענן היה שף בהן ומלבנן. אמר לו, ולא היו נשרפין מן הענן שהוא אש, אמר לו אל תתמה על זו, אסיטין הזה אין מגהצין אותו אלא באש, אף בגדיהם שהיו מעשה שמים, היה הענן שף בהן ואינו מזיקן', עד כאן. מוכח שהיה להם בגדים מלאכת שמים, ואלו ניתנו להם מן השם יתברך. והשתא הוי דומה לגמרי לחומט:
[ד] כדרך הולכי יחף. וקשה, דהא כתיב בפרשת כי תבא (להלן כט, ד) "ונעלך לא בלתה מעל רגלך", ואם כן לא היו הולכים יחפים (קושית הרא"ם). ואין זה קשיא, כי כך פירושו; "ורגלך לא בצקה", כי היה לך מנעלים ולא הלכת יחף, ולכך לא נפח רגלך כדרך הולכי יחף. והא דלא אמר 'ונעלך לא בלתה מרגליך' - שודאי אם היה להם מנעלים פשיטא שלא בצקה רגלך - להודיע שיש חלוק בין "שמלתך" ובין "נעלך", כי המלבושים הם לכבוד האדם, כמו רבי יוחנן קרי למאניה 'מכבדותיה' (שבת סוף קיג.), ובשביל זה הם צריכים לאדם - כדי להתכבד ולהתקשט האדם בהם, ובשביל כך לא בלו. ומנעלים אינם מלבושי כבוד, אבל הם מלבוש גנאי לאדם, שהרי בכל מקום קדושה אסור לילך במנעלים, כדכתיב (שמות ג', ה') "של נעלך". נמצא, כי המנעלים אינם אלא להכרח האדם, שלא יקבל נזק ברגליו, ואינם לעצמם. וזהו שתקנו חכמים (ברכות דף ס:) כשלובש סודר שלו או טליתו לברך 'מלביש ערומים', בלשון לבישה. וכשהוא מסיים מסאני 'שעשית לי כל צרכי', כלומר בשביל הכרח וצורך נבראו, לא בשביל עצמם כלל, שאין זה מלבוש לכבוד. לכך קאמר גבי מנעלים "ורגלך לא בצקה", כלומר מה שהמנעלים משמשות אל האדם - שלא יהיה ניזק - היה לך. והשתא הוי הכתוב כמשמעו; "שמלתך" - שהיו צריכים להיות לך שמלה לכסות בו - היה לך ארבעים שנה, ולא חסרת. ומה שהיה צריך לך למנעלים - שלא יהיו רגליך נפוחים - היה לך גם כן:
ולפי שדבר כאן "כי על מוצא פי ה' יחיה האדם" (פסוק ג), דהיינו חיות האדם, וחיות האדם שהוא צריך למנעלים אין זה בשביל עצמם, רק הכרחי שלא יוזק ברגליו, אמר "ורגלך לא בצקה", שזהו חיות האדם. אבל בפרשת כי תבא (להלן כט, ד) לא בא להזכיר רק הניסים שנעשה להם, כתב כפשוטו "שמלתך לא בלתה ונעלך מעל רגליך". ועוד, כי כאן אמר "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", הזכיר שהיה לו כל זה מן השם יתברך, לא רצה לומר הכתוב "ונעלך לא בלתה" אצל השם יתברך, כי המנעלים הוא דבר מגונה, והוא לו להכרח בלבד, דאין ראוי לומר שהיה להם מן השם יתברך המנעלים, שהם דבר גנאי. אבל לקמן כתיב (שם) "ואולך אתכם במדבר וגומר", כיון שלא נזכר השם שם, כתב "ונעלך מעל רגליך":[ב] לא בצדקתך אל תאמר בלבבך צדקתך ורשעת הגוים גרמו וכו'. פירוש, הא דכתיב "לא בצדקתך וברשעת הגוים", ולבסוף כתיב (ר' פסוק ה) "כי אם ברשעת הגוים", אלא כך פירושו, לא בצדקתך ורשעת הגוים יחד, אלא רשעת הגוים [לבדה], כדמסיק (כ"ה ברא"ם). וקשיא על פירושו, דהא צדקת ישראל ענין בפני עצמו, דהוא גורם לירושה שיהיו ישראל יורשים הארץ, ורשעת הגוים סבה שיהיה מוריש אותם, ואם כן איך יאמר "לא בצדקתך וברשעת הגוים כי אם רשעת הגוים", דמשמע רשעת הגוים הוא סיבה לירושה, שהרי הכתוב אמר לא בצדקתך ורשעת הגוים יחד גרמו, כי אם ברשעת הגוים. וזה לא יתכן, כי הכתוב נותן לכל אחד ואחד ענין בפני עצמו; כי אצל "בצדקתך" כתב (פסוק ה) "לא בצדקתך אתה בא לרשת", ואצל רשעת הגוים כתב (שם) "וברשעת הגוים מורישם". וכך הוי לפרש, לא בצדקתך אתה יורש וברשעת הגוים מורישם, אלא ברשעת הגוים אתה מוריש, ולמען הקים השבועה אתה יורש, וכך הוי ליה לפרש לקרא. ומדכתב רש"י 'לא בצדקתך כי אם ברשעת הגוים', משמע דרשעת הגוים גם כן סבה לירושה:
ויש לומר, דודאי קרא איירי בגרמת הביאה, אף על גב דכתיב "לא בצדקתך אתה בא לרשת וברשעת הגוים אתה מוריש", כך פירושו, לא היה גרמת ביאתכם לארץ שבשביל צדקתכם אתם באים לרשת ובשביל רשעת הגוים אתה מורישם, אלא גרמת ביאת הארץ - רשעת הגוים ושבועת האבות, רשעת הגוים להורישם ושבועת האבות לרשת. ומה שדחקיה לזה לכלול יחד צדקת ישראל ורשעת הגוים, כדי שלא יקשה לך, למה הוצרך כלל להזכיר רשעת הגוים, דהוי ליה לומר 'לא בצדקתך אתה בא לרשת אלא למען הקים השבועה', אלא שבא להזכיר כל גרמת הביאה, ולפיכך אמר לא היה גרמת הביאה צדקתך ורשעת הגוים וכו':
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
לֹא בָצֵקָה – לֹא נָפְחָה כְּבָצֵק, כְּדֶרֶךְ הוֹלְכֵי יָחֵף שֶׁרַגְלֵיהֶם נְפוּחוֹת.
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ובמדרש שאל רבי אליעזר את רבי שמעון מהיכן היו ישראל לבושין כל ארבעים שנה, אמר לו ממה שהלבישום מלאכי השרת, שנאמר (יחזקאל טז) ואלבישך רקמה, מהו רקמה, רבי סימאי אומר פורפירא, אמר לו ולא היו בלין, אמר ולא קרית מעולם שמלתך לא בלתה מעליך, אמר לו והיו הקטנים גדלים עמהם, אמר צא ולמד מן החומט הזה שלבושו גדל עמו, אמר לו ולא היו צריכין תכבוסת, אמר לו הענן היה שף בהן ומגהצן, אמר לו ולא היו נשרפין, אמר לו צא ולמד מן הסיטין הללו שאינן מתגהצין אלא באור, ולא היו עושין מאכולת, אמר לו במיתתן לא עשו בחייהם לא כל שכן, אמר לו ולא היו מסריחין מריח הזיעה כשלא היו מחליפין בגדיהם, אמר לו הבאר היה מעלה להם מיני דשאים שהיה ריחן נודף מסוף העולם ועד סופו והיו מנענעין בהן שנאמר (תהלים כג) בנאות דשא ירביצני וגו', בא שלמה ע"ה ופירש (שיר ד) וריח שלמותיך כריח לבנון, עד כאן במדרש תהלים במזמור ה' רועי לא אחסר. ופירוש סיטין בגדים, והבגד שיעור זרת נקרא סיט.
ובפרקי ר' אליעזר סיט כפול, ופירושו זרת. ובשם של ע"ב כשהוא רוצה להראות אלהותו ותקפו מושיט ידו בעכו"ם ומעבירם מן העולם, והבן זה.
ורגלך לא בצקה לא נפחה, מלשון בצק, כי כן המנהג בהולכי דרכים שיתנפחו רגליהם.
או יאמר זה כלפי הלוים שהיו נושאין הארון במדבר על כתפיהם יחפים, ואע"פ שמשפט הכהנים לשאת את הארון והוא דבר מסור להם ולא ללוים, היו הכהנים עכשיו במדבר מועטין עד שנתרבו ונטלו את שלהם.
ודעת אונקלוס בזה שלא נתקלקלו המנעלים שברגליהם.מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
מרוב הדרך מאד, כי לכם הזמין ה' שמלות חדשים ונעלים חדשים בכל עת עד שלא לבשתם שמלות בלים ולא הלכתם יחף שיבצקו רגליכם, וכמ"ש (דברים ב) ידע לכתך במדבר וגו' לא חסרת דבר, וא"כ היה יכול לתת לכם לחם גשמי ומה שנתן לכם את המן היה להכניע את החומר ולהגביר הענין הרוחני, וזה עצמו היה הטעם שהוליך אתכם במדבר וכמ"ש חז"ל שלא נתנה תורה אלא לאוכלי מן ואמרו שלכן עכבם במדבר שאם היו נכנסים תיכף לארץ היה כ"א עוסק בכרמו ושדהו לכן עכבם עד שהיתה התורה שמורה בלבם, הרי הקדים
ליסר את גופכם ביסורים להכניעו קודם שתכנסו אל הארץ שלא ניתנה להם אלא ע"י יסורים, ועז"א:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •