מ"ג בראשית מ כג


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְלֹֽא־זָכַ֧ר שַֽׂר־הַמַּשְׁקִ֛ים אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיִּשְׁכָּחֵֽהוּ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְלָא אִדְּכַר רַב שָׁקֵי יָת יוֹסֵף וְאַנְשְׁיֵיהּ׃
ירושלמי (יונתן):
וּבְגִין דְשָׁבַק יוֹסֵף חִסְדָא דִלְעֵיל וְאִתְרָחִיץ בְּרַב מְזוֹגַיָא בִּבְשַר עָבִיד בְּגִין כֵּן לָא אִידְכַּר רַב מְזוֹגַיָא יַת יוֹסֵף וְאַנְשְׁיֵיהּ עַד זְמַן דִי מָטָא קִיצָא מִן קֳדָם יְיָ לְמִתְפַּרְקָא:
ירושלמי (קטעים):
שְׁבַק יוֹסֵף חִסְדָא דִלְעֵיל בְּחִסְדָא דִלְרַע וְחִסְדָא דְלָוֵוי יָתֵיהּ מִבַּיְיתֵיהּ דְאָבוֹי וְאִתְרְחַץ בְּרַב מְזוֹגַיָיא בִּבְשַר עָבִיד וּבְשַר טָעַם כַּסָא דְמוֹתָא וְלָא אִידְכַּר כְּתָבָא דְכָתִיב וּמְפָרַשׁ לִיט יֶהֱוֵי גַבְרָא דִי יִתְרָחִיץ בְּבִישְרָא וִישַׁוֵי בִּישְרָא רַחֲצוֹהִי וּבְרִיךְ יֶהֱוֵי גַבְרָא דִי יִתְרָחֵיץ בְּשֵׁם מֵימְרֵיהּ דַיְיָ וִיהֵי מֵימְרֵיהּ דַיְיָ רוֹחֲצָנֵיהּ. מִן בְּגִין כֵּן לָא אִדְכַּר רַב מְזוֹגַיָא יַת יוֹסֵף וְאַנְשֵׁי יָתֵיהּ עַד זְמַן דִמְטָא קִצֵיהּ לְמִתְפַּרְקָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ולא זכר שר המשקים" - בו ביום

"וישכחהו" - לאחר מכאן מפני שתלה בו יוסף לזכרו הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים שנאמר (תהלים מ) אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ולא בטח על מצרים הקרוים רהב חסלת פרשת וישב

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים – בּוֹ בַּיּוֹם.
וַיִּשְׁכָּחֵהוּ – לְאַחַר מִכָּאן. מִפְּנֵי שֶׁתָּלָה בּוֹ יוֹסֵף לְזָכְרוֹ, הֻזְקַק לִהְיוֹת אָסוּר שְׁתֵּי שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים" (תהלים מ,ה) – וְלֹא בָּטַח עַל מִצְרִים הַקְּרוּיִים רַהַב (ב"ר פט,ג).

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


'(כג). 'ולא זכר שר המשקים את יוסף: מיד בצאתו כמו שביקש ממנו יוסף כי אם זכרתני אתך, וישכחהו זמן מרובה אחרי כן, עד שעה שהק' עשה ליוסף ניסים והוצרך להזכירו:

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ולא זכר שר המשקים — לא הזכירו בפה אל פרעה. וכן: "ומשא ה' לא תזכרו עוד" (ירמיהו כג, לו); "זכר את ושתי" (אסתר ב, א).

וישכחהו — בלב:

חסלת פרשת וישב

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כג)"ולא זכר שר המשקים". במדרש כל היום היה מתנה תנאים ומלאך בא והופכן, קושר קשרים ומלאך בא ומתירן, א"ל הקב"ה את שכחו ואני לא אשכחהו, הה"ד ולא זכר שר המשקים, ד"א שר המשקים שכחך ואני לא אשכחך, כבר הבדלתי (ישעיה סימן י"ז) בין "שכח" ובין "לא זכר", שלא זכר מורה על פעולת הזכירה ע"י איזה פעל, וידוע שהפעלים ישמשו לפעמים על הויית הפעל ולפעמים על קיום הפעל, כמו יהי רקיע הויית הפעל, כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם קיום הפעל, ובפי' הראשון מפרש ולא זכר על קיום הפעל שלא נתקיים בזכרונו ע"י ה' שא"ל את שכחו, ר"ל שצוה שיצא מזכרונו כדי שאני לא אשכחהו, שעי"כ נתארך עד שחלם פרעה ועלה לגדולה, ובפי' הב' מפרש ולא זכר על התחלת הזכירה שלא רצה לזכרו כלל. ובמד' ששכחו יען שבטח יוסף עליו והראה לו ה' כי כל האדם כוזב, ועז"א ולא זכר שר המשקים, דייק שם שר המשקים שמיותר להורות אבל הקב"ה זכרו:

הערות

והנה בס' העקדה האריך בזה בענין החלומות ופתרונם, ותמצית דבריו כי פותרי חלומות פותרים בענינים החלקיים, וצריכים לדעת עניני החולם ופרטיו, למשל תכונת האיש מזגו וטבעו ועסקיו ובני ביתו והזמן וחברת האנשים שמתחבר עמהם וכדומה, אבל פתרוני יוסף ודניאל שהיו ברה"ק שמשיג הענינים הכוללים ויורד מן הכולל אל המיוחד ומן הסבה עד סוף המסובבים, ולכן לא היה צריך גם אל הגדת החלום כי ידעו מצד שרשו למעלה וסבתו, ובזה תבין מ"ש במד' והנה גפן לפני אלו ישראל, ובגפן שלשה שריגים זה משה ואהרן ומרים, ר"ל שאחר שהכיר שהוא ענין כולל מבואר שלא היה דבר נוגע לשרים המיוחדים האלה בלבד רק לענין כולל, וגם זה רמזו בהחלום, ר"ל שהצלת שר המשקים ותלית שר האופים גרם גדולת יוסף, וגדולת יוסף היה סבה לשירד יעקב למצרים וזה היה סבה לשעבוד והשעבוד היה סבה לגאולה ע"י שלשה רועים, וזה רמז במ"ש ובגפן שלשה שריגים, ר"ל שזה יגרום שר המשקים, וזה רמז לו במ"ש כי אם זכרתני אתך שזה אחרית החלום ותכליתו, כי יוסף שהכיר את הכולל ידע סוף המסובבים. וכן יתר הדרושים שדרשו חז"ל בפרק גיד הנשה על פתרון חלום שר המשקים מיוסדים על קוטב זה, שר"ל שכל אלה הדברים מסובבים מחלומו, כי גם גאולת מצרים לא היה התכלית האחרון, רק התחלה לארבע גליות וגאולות עד הגאולה האחדונה באחרית הימים, וזה רמזו בחלום שר האופים שלשת סלי חורי ג' מלכיות כמ"ש במד', ור"ל שע"י שנתלה ונתגדל יוסף נסתובב כל הנ"ל, ובאשר ראה יוסף שהמסובבים הטובים נרמזו בחלום שר המשקים והמסובבים הרעים בחלום שר האופים, אמר אתה בשרתני בשורה רעה וכו' כמ"ש במדרש:
 

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". כי עבירה גוררת עבירה, בראשונה אע"פ שעלה יוסף בזכרונו מ"מ לא זכרו בפני פרעה לטובה, וזה גרם לו שלסוף שכחו לגמרי ואפילו בזכרונו לא עלה, ועל אלו שתי עבירות אמר את חטאי אני מזכיר היום, היינו שני חטאים אלו מה שחטא ליוסף ולפרעה. ורז"ל אמרו (בר"ר פט.ג) שיוסף חטא בזה שתלה בטחונו בשר המשקים, ואמר ב"פ לשון זכירה כ"א זכרתני וגו' והזכרתני וגו' וכנגדם נענש בכפל השכחה, ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו.

ועל זה הרמז נוכל לומר, כי בזמן שאמר יוסף אם זכרתני והוא לשון תנאי כאילו אמר אם זכרתני יש תקוה, ואם לא אבדה התקוה, נמצא ששני תיבות אלו כוללים עיקר העון, על כן כנגדם יצא בת קול ואמר תשכח, כי תשכח עולה למספר אם זכרתני, ועל כן ניתן הדין שיהיה אסור עוד שתי שנים כי ימות השנה שס"ה ימים, ב"פ שס"ה עולה תש"ל כמספר תשכח, ועל כן הדין נותן שיהיה אסור עוד שנתים ימים, כי מקץ שנתים ימים מורה שהיו שנים שלמים מיום אל יום כדי למלאות מספר תשכח, ועוד שני ימים הנוספים כנגד שני תיבות אלו שאמר והזכרתני והוצאתני, וזה יותר מחוור ממה שאמרו קצתם ששתי שנים אלו כנגד שתי תיבות אלו, וקשה למה דווקא שנים ולא חדשים או ימים, ולהנחתינו יהיו באמת שני ימים כנגדם, ויתבאר זה עוד בסמוך פר' מקץ בעז"ה.

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ולא זכר שר המשקים וגו'. פי' הגם שלא שכחו בתחלה לא זכר שמו כאשר צוה עליו יוסף דכתיב (י"ד) זכרתני:

ועוד מודיע הכתוב ששכחו גם מלבו. והכוונה בזה כי לצד שהחליט שלא לזוכרו נשכח מלבו כי אם היה בלבו ובדעתו צד אחד לזוכרו באמצעות זה היה קצת נזכר אלא לצד החלט הדבר נשכח ממנו (מלבו). ואולי ירמוז עוד וישכחהו שהיה משכיחו מלבו ומדעתו עת עלות על זכרונו עד עת קץ שפקד ה' את יוסף ויזכרהו, ואולי שירמוז באומרו וישכחהו על זה הדרך וישכח הוא אבל הקדוש ברוך הוא לא שכחו ויזכרהו לטובה ויהי מקץ וגו' ואז שר המשקים זכר אותו בעל כרחו:

חסלת פרשת וישב

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ולא זכר. ג' במסורה הכא ואידך ולא זכר יואש המלך את החסד. ולא זכר הדום רגליו. ששר המשקים היה כפוי טובה ולא זכר הטובה שעשה לו יוסף וכן היה יואש כפוי טובה ולא זכר הטובה שעשה לו יהוידע הכהן והרג לזכריה בנו ועל זה נהרגו כמה נפשות מישראל שהיה דמו תוסס עד שנחרב הבית וזהו ולא זכר הדום רגליו ביום אפו: