מ"ג בראשית מה כו
<< · מ"ג בראשית · מה · כו · >>
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויגדו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא משל בכל ארץ מצרים ויפג לבו כי לא האמין להם
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיַּגִּ֨דוּ ל֜וֹ לֵאמֹ֗ר ע֚וֹד יוֹסֵ֣ף חַ֔י וְכִֽי־ה֥וּא מֹשֵׁ֖ל בְּכׇל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וַיָּ֣פׇג לִבּ֔וֹ כִּ֥י לֹא־הֶאֱמִ֖ין לָהֶֽם׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְחַוִּיאוּ לֵיהּ לְמֵימַר עַד כְּעַן יוֹסֵף קַיָּים וַאֲרֵי הוּא שַׁלִּיט בְּכָל אַרְעָא דְּמִצְרָיִם וַהֲוַאָה מִלַּיָּא פָיְגָן עַל לִבֵּיהּ אֲרֵי לָא הֵימֵין לְהוֹן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְתַנִיאוּ לֵיהּ לְמֵימָר עַד כְּדוֹן יוֹסֵף קַיֵים וַאֲרוּם הוּא שַׁלִיט בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרַיִם וּפְלֵיג לִבֵּיהּ אֲרוּם לָא הֵימִין לְהוֹם: |
| ירושלמי (קטעים): | וְאֵפְלַג לִבֵּיהּ: |
רש"י
"ויפג לבו" - נחלף לבו והלך מלהאמין לא היה לבו פונה אל הדברים לשון מפיגין טעמן בלשון משנה וכמו (איכה ג) מאין הפוגות (ירמיהו מח) וריחו לא נמר מתרגמינן וריחיה לא פג
[כ] נחלף לבו והלך מלהאמין. הרמב"ן דחה פירושו ופירש הוא "ויפג לבו" לשון שביתה ובטול, כמו "עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות" (איכה ג', מ"ט), וכן "ויפג" שנפסק ונתבטל חיות לבו עד שהיה כמת. ולי נראה כי לשון 'פוגת' על כל דבר שינוי, וזה נקרא 'פוגת', וכן מוכח התרגום שתרגם (כאן) 'והוי מילין פייגין על ליביה', שלא היו מיושבים על לבו, ואין דעתו נחה בזה, כי לא האמין להם. וכן נראה לי "מאין הפוגות" פירושו מאין שינוי. ולפירוש הרמב"ן לא יתכן תרגום אונקלוס שתרגם 'על ליביה':
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וַיָּפָג לִבּוֹ – נֶחֱלַף לִבּוֹ וְהָלַךְ מִלְּהַאֲמִין; לֹא הָיָה לִבּוֹ פּוֹנֶה אֶל הַדְּבָרִים. לְשׁוֹן "מְפִיגִין טַעֲמָן" בִּלְשׁוֹן מִשְׁנָה (פסחים מ"א ע"א; ביצה י"ד ע"א); וּכְמוֹ: "מֵאֵין הֲפֻגוֹת" (איכה ג,מט). "וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר" (ירמיהו מח,יא), מְתַרְגְּמִינָן "וְרֵיחֵיהּ לָא פָג".
רשב"ם
ויפג לבו: החליף לבו לומר אין זה אמת.
כי לא האמין להם: כמו אל תתני פוגת לך, וריחו לא נמר מתורגם וריחיה לא פג:אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
וכפי זה אמר: ״ויגידו״ לְמה שנוגע להם, או לצד שבשורה זו גורמת ירידת מצרים והשעבוד הקשה אשר מררו את חיי ישראל במצרים, וכן תמצא שהיה ירא מירידת מצרים עד שאמר לו ה' (מ"ו ג'): ״אל תירא מרדה מצרימה״:
וטעם אומרו ״לאמר״: נתחכמו לבשרו בדרך שלא יסתכן יעקב, כי דבר ידוע הוא כי בשורה טובה כשתהיה על יגון, ומה גם כשתהיה מופלאת לרוב השמחה, יסוכן האדם ויחלש ויגוע פתע פתאום. אשר על כן חששו על הדבר ונתחכמו לדבר אליו בדרך שלא תארע תקלה, והוא אומרו: ״ויגידו לו לאמר״, פירוש, אמרו לו שיש להם בשורה לאמר לו, ובזה תתרחב נפשו וישמח לבו, ואחר כך אמרו לו: ״עוד יוסף חי״ ולא נסתכן כי הוכן בלבו הכנת קבלת בשורה טובה.
או יתבאר שיעור הכתוב על זה הדרך: ״ויגידו לו לאמר״ עוד פירוש, מלבד שבאו שלמים שִמעון ובנימין עמהם, עוד יש להם לאמר לו,
ואחר שהכין דעתו לדבר טוב הודיעוהו יוסף חי,
והוסיפו עוד לומר ״וכי הוא מושל״, בשורה אחר בשורה לטעם הנזכר:
ראיתי לתת לב בענין יוסף איך לא חש על צער אביו כמה שנים,
והן אמת, בימי עבדותו נוכל לומר כי עשה ולא הצליח,
אלא אחר שעלה לגדולה, למה לא כתב אגרת לאביו להפיג צערו, כי יודע היה יוסף גודל הפלגת חיבת יעקב בו ויתאבל עליו ימים רבים, ולמה לא שלח לבשרו.
ותגדל עוד הקושיא על ימי הרעב שהיו עוברים ושבים מארץ מצרים לארץ כנען, ולא חש על צערו.
ועוד, מי התיר לו אחר שבאו אחיו להאריך לו ימי צרה שלא להודיעו תיכף ומיד: והן אמת, כי לְמה שנתגלגל בעניינים שגזר הגוזר רבים הם שהיו צריכין להיות כן:
הא', לשלם ליעקב כ"ב שנים שלא שמש אביו, וכמו כן היה הוא בצער כ"ב שנים,
וגם למספר רד"ו שגזר ה' שיהיו במצרים, וגם לירד יעקב בכבוד גדול, מה שלא היה כן אם היה יורד קודם, וכמה פרטים שנמשכו, אלא לצד יוסף צריכין לתת טעם לדבר:
ונראה, כי טעמו של יוסף טעם לשבח, והוא, כי מעת ירידתו למצרים עד עת בוא דברו יתברך והוציאו מבית האסורים למלוך אין סיפק בידו להודיע לאביו, ואפילו שיונח שהיה סיפק בידו חש על נפשו שידעו אחיו בדבר ולצד בושתם וכלימתם מאביהם ימסרו עצמם עליו לאבדו מן העולם לבל תגיע להם בושת מאביהם,
וגם אפשר כי יקללם וימית כולם ומצד זה יבקשו לקעקעו מהעולם,
לזה חש על נפשו שידעו אחיו בדבר וימנע מבא בדמי נפשו, ואחר צאתו ממאסר ונעשה שר גדול והלְכה לה חששה ראשונה, אף על פי כן נמנע מהודיע לאביו, והוא על דרך אומרם ז"ל (בבא קמא דף נט.): ״מוטב שיפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו״, וחש על כבוד האחים מלביישם לפני יעקב ויצחק וכל זרע יעקב, וסבל שישאר אביו בצערו מלביישם.
ועוד, אף כי אחר שעלה לגדולה חשב יוסף בלבם מיחוש ההשטמה ממנו ויתיעצו עליו לעוקרו מהעולם, וכמו כן תמצא שאמרו ז"ל (תנחומא) שרצו לעוקרו אפילו בימי גדולתו ובא גבריאל ופזרן.
והגם שאמרו ז"ל (ב"ר פ' צ"א) שירדו אחריו למצרים לפדותו בדמים יקרים, ישתנה הדבר אם יפדוהו הם שאז יכיר באחוותם, וזולת זה עברתו שמֻרה נצח ולא ישכח את אשר עשו לו ויקדמו הם להורגו.
הנך רואה כי אם היה מודיע מקודם ליעקב כי הוא חי, היו מתאזרים ובאים ומאבדים אותו מהעולם.
וגם אחר שבאו לפניו בשנת רעב לא רצה לגלות עצמו תיכף להם ולא לאביו כי עודנו בסכנת מיחוש כנזכר, עד שנתחכם והאכילם והשקם ונתן להם דמים והראה להם כי הוא עמהם בלב שלם.
גם נגלה הדבר כי מה' יצא, וידעו ודאי כי לא שומר הוא להם איבה,
וגם באמצעות כן הוסרה בושה מאביהם, כי יאמרו אליו כי כן גזר הגוזר, וכמו שפירשתי בפסוק (ח') לא אתם וגו׳, ואז גילה להם, ואף על פי כן הוצרך ה' לשלוח מלאך להצילו מידם כמאמרם ז"ל (תנחומא ויגש).
ואולי כי הוא יוסף לא ידע בדבר.
או אפשר שידע שהצילו מלאך ואין להקשות עליו שהיה לו להודיע לאביו קודם ולא יחוש אל האחים, כי המלאך הגואל אותו עתה יגאלנו גם כן קודם, כי אין סומכין על הנס, ובזה אין להאשימו ליוסף על הדבר ונכון:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
<< · מ"ג בראשית · מה · כו · >>