ולא יכול יוסף להתאפק וגו' עד מהרו ועלו אל אבי. כפי מה שזכר הכתוב למעלה בפעם הראשונה כששמע את אחיו אומרים אבל אשמים אנחנו על אחינו נכמרו רחמיו ויסוב מעליהם ויבך וישב אליהם. ובפעם השנית משהביאו את המנחה נאמר וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה וירחץ פניו ויצא ויתאפק ויאמר שימו לחם. אמנם בפעם הזאת הג' כשנתמלא עליהם רחמים מהראשונות. כבר היה צריך להסב מעליהם. או להסתר בחדרו ולבכות שמה ולהתאפק ולשוב אליהם ולפי שלא יכול יוסף להתאפק ולעצור הבכי לצאת משם להכנס החדרה לבכות בסבת כל הנצבים עליו אנשי ביתו ומבית פרעה שהיו עוטרין אותו פנים ואחור הוצרך לקרא הוציאו כל איש מעלי באופן שיצאו כלם ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו והותרה השאלה הי"א. והנה נתן יוסף את קולו בבכי ואמר הכתוב וישמעו מצרים וישמע בית פרעה להגיד שלא היה הבכי הזה בכי אהבה וחבה כמו שיבכה אדם בראותו את אחיו שנפרד מהם ימים רבים ולא היה יודע מהם דבר כי הבכי הזה הוא אשר עשה אותו אחר כן כשנשק אחיו. אבל היה הבכי הזה להראות למצריים כי לו מעלה ויקר באחיו כי לא היה ענינו עמהם כדרך האיש הפחות שיעלה במעלה שיתבייש כשיראה אחיו או קרוביו וכמעט שהוא קלון לו לפי שאינם במדרגתו והוא לא היה כן כי אחיו נכבדים ומעולים עד שבראותם אותו בכה באהבתו ותאותו להם כמתלונן על זמן הפרידה שנפרד מהם ולזה הרים קולו בבכי כדי שישמעו מצרים העומדים מחוץ וישמע בבית פרעה וידעו בודאי כי אנשי מעלה ושלמות הם ושהיה יוסף מצטער על הפרדתו מהם עם היותו מושל בארץ ושהיה מתכבד בהם ולזאת הסבה ספרה התורה הספור הזה והשמיעה ההיא להודיע מעלת יוסף וחכמתו בכל מעשיו ולולי זה יהיה הספור מבלי צורך. ולזה אמר להם אני יוסף העוד אבי חי לא שהיה שואל אם הוא עדין בחיים כי כבר אמרו לו שהיה חי והוא אמ' השלום אביכם הזקן אבל אמר להם זה כדי להכנס עמם בדברים כי חשב ראשונה בלבו כדי שלא יתביישו ממה שעשו שלא לזכור להם ענין המכירה אבל שידבר אליהם בענינים אחרים ולזה התחיל מאביו העודנו חי ואמר אבי ולא אבינו כלומר אבי האוהב אותו העודנו חי או אם מת בצער בנימן הגידו לי האמת והיה דעתו לשאול להם אח"כ כל נשיהם וילדיהם ומקניהם וכל עניני הבית אבל לפי שהם נבהלו ולא ענו אותו ואולי יהיו מפחדי' בדבר ויחשבו שמפי אנשים שמע זה השם לכן הוצרך לפרש להם הענין כלו ולהסיר מסוה הבושה מעל פניהם והוא אמרו אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה ובזה נתן להם אות מספיק בשהוא יוסף בזכרון המכירה כי בידוע שהם לא גלו סודם לאיש כלל. ולפי שלא יחשבו שמפאת המכירה ההיא היה שונא אותם לכן אמר אני יוסף אחיכם כי היה עמהם באהבתו אותם כמו האח האוהב טהר לב מה שלא נאמר מלת אחיכם במאמר הראשון ומפני שהמצריים העומדים חוץ לבית שיצאו משם לא ישמעו ענין המכירה כי היו מקשיבים לקולו בבכי לכן אמר גשו נא אלי כי הוצרך אל ההגשה כדי לומר להם מעשה המכירה בחשאי כי חרפה היא להם. ולפי שבעבור מה שמכרו אותו היה ראוי שיחשבו שיהיה להם לאויב על הרעה אשר גמלוהו הוצרך לומר אליהם ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה. ואין הכוונה באמרו כי מכרתם אותי הנה שלא יעצבו על זה אבל היא טענה למה לא יעצבו ואמר אל תעצבו ואל תתחרטו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלדים לפניכם וגו' ואין ראוי לאדם שיתעצב אלא מהרע שיעשה לא מהטוב וזה הפעל כפי תכליתו הוא פועל טוב אם כן אין ראוי שתתעצבו ויחר אפכם עליו. וביאר איך היה זה להם למחיה באמרו כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ר"ל כל זה הצער והרעה אשר סבלתם עד עתה ברעה היה בשתי שנים הראשוני' שהיה בהם תריש וקציר אבל מועט. האמנם יש עוד לבא חמש שנים אשר אין חריש וקציר כלל ומה תעשו בהם ולכן ההשגחה האלדית סבבה כל זה לשלוח אותי לפניכ' לשום לכם שארית בארץ וגו'. ואמנם כח טענת יוסף וחכמתו כפי אלה המאמרי' ראוי לבארו והוא שאין ספק שיש הנה קצת דברי' נתיחסו אל הקרי וההזדמן והם הדברים הקורין לאדם אשר לא כיון אליהם ונמשכו לפעולותיו במקרה כמו שהלך בשוק לבקש אוהבו ומצא מציאה בדרך שהמציאה ההיא תיוחס אל ההליכה במקרה. אבל מה שאפשר שייוחס אל סבה מה אין ראוי שייוחס אל הקרי וההזדמן כי הדברים המקריים הם בלתי מוגבלים כפי סבותיהם ולזה לא תפול בהם הידיעה קודם היותם כמו שתפול בדברים שיש להם סבות מוגבלות. וכבר התבארו שתי הקדמות האלה במ"ב מהשמע. אמנם מהידוע ג"כ שבהגעת תכלית גדול בדבר מהדברים אם גדול באיכותו וענינו או גדול כפי העם וכללות בני אדם המקבלים אותו יתחייב אצל הפלוסופי' היות הדבר ההוא נפעל בהשכל לא בקרי והזדמן כי א"א שיגיע תועלת הכרחי גדול במקרה ולזה הניחו פועל שכלי בהויות כי בהכרח ימצא בהויה ופועל מכוון אלא שתהיה האצטומכא על זה האופן והעין על זה האופן וכן שאר אברים שהם אברים נעשים כן לתכלי' פעולותיהם כדי שתהיינה באופן נאות וזה יגזור שהפועל בו הוא בעל שכל יפעל לאותו תכלית וימשך מזה שאם ימצא הנה תועלת גדול הכרחי בהחיות עם רב אין ראוי שייוחס אל הקרי וההזדמן אלא להשגחת הפועל השכלי. כי מה שזכר הפלוסוף מהדברים המיוחסים אל הקרי הוא בצירוף אל הצורות החלקיות כמציאת הדינר בחוץ בצירוף אל הליכת האיש מביתו ולא יפול זה בדברים הגדולים הכוללים לעם רב כי הם תמיד מפועל ההשגחה לא מהמקרה כי תמיד יחשוב האדם שהם במקרה לסכלותו בסבה האמיתית אשר חייבו בעצם לא ימנע מהיותו ע"ד האמת בהשגחה לא במקרה לפי שכבר יהיה דבר אחד מקרה והזדמן בערך האיש אשר יקרה לו ויהיה דבר מושגח ומסודר בערך הסבה אשר חייבה אותו והוא כאלו תאמר שישלח אדם את בנו לרחוב העיר לקנות משם פירות וצוה להשליך לפניו דינר אחד של זהב והלך הבן ומצאו אין ספק שבלי סבות מציאותו היה בקרי והזדמן בצרוף אל הבן אשר מצאו והיה בעצמו בכוונה אל האב אשר השליכו. וכן הוא פעמים רבות ענין האנשים במקריהם כי בצרוף אליהם כבר ייוחסו אל המקרה כאשר לא כוונו אליהם ובאו אליהם מזולת דעתם כי זהו ענין ההזדמן ואמנם בצירוף אל הש"י הם מושגחים ומכוונים בעצם והם להם או לזולתם ע"צ השכר והעונש וז"ש הכתוב (תהלים ל"ז כ"ב) מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ ר"ל שיסבב השם שילך האיש בחפצו בדרך כך כדי שישלם שם מה שגזר הש"י אם לטוב ואם לרע. ואמר ג"כ (משלי כ״א:א׳) פלגי מים לב מלך ביד י"י לכל אשר יחפוץ יטנו. כי עם היות המלך בעל בחירה כבר לפעמים יטנו השם להטיב או להרע כפי רצונו הנה אם כן יש לנו דברים מקריים מקרה גמור והם פרטיים. ויש גם כן דברים בחיריים והם גם כן בפרטיים. ויש דברים אחרים שהם מושגחים בפרטים ובכוללים כפי בחינותיהם. ואחרי ההקדמות האלה כלם אומר שכבר חשבו אנשים שמעלת יוסף במצרים תיוחס אל מכירת אחיו אותו במקרה והזדמן טוב. ויראה שזהו דעת הרב המורה פמ"ח ח"ב והיו כפי זה אחי יוסף ראוים לעונש גדול כי מה שנמשך מהטוב ממעשיהם במקרה לא יצילם מעון ויש להפלא אם כן איך לא הודיענו הכתוב שהאשימם אביהם על זה אם היה מודיעו כפי דעת חז"ל וכפי הנראה מהדעת שראוי היה שישאל יעקב את יוסף את כל התלאה אשר מצאתהו ושהוא יגיד לו האמת כלו ועכ"פ היה להם לענות נפשם בצום בכי על פשעם ועל חטאתם והם היו אנשים רשומים ראשי שבטי ישראל ואיך בא הספור הזה המגונה שעשו בתורה מבלי שיזכור שהוכיחם עליו הש"י ולא אביהם וכבר כתבו אנשים שרחוק שנאמין מה שביארתי בפרשה ההיא היה דבר י"י על אברם שעל העון ההוא באו לגלות מצרים כי איך יענשו הבנים בעון אביהם ויותר רחוק מה שאז"ל ששעיר ר"ח היה נקרב על זה. והגדיל הרב המורה הטעם הזה בפ"ח ח"ג. ולכן מה שראוי שיאמר בזה הוא שמכירת יוסף היתה מסובבת מהש"י בהשגחתו עליו שיעלה לגדולה הזאת ויותר בהשגיחו על בני ישראל כמ"ש להחיות עם רב לפליטה גדולה ואם לענין הגלות והגאולה ולכן אחיו לא היו ראוים לעונש כלל כי עם היות האדם בחיריי במעשיו הנה לפעמים יטה האל יתברך בחירתו כמ"ש (שם) לכל אשר יחפוץ יטנו אמנם היה ראוים לעונש מה מצד מחשבתם בעצמם כי היו שונאים אותו ומקנאין בו ומגלגלי' חובה ע"י חייב וכאשר נמצא בהם סכנה בשנאת' אותו הגיע הקב"ה רצונם אל שימכרוהו להשלי' עצתו כמ"ש להשלים עצה עמוקה וכו' ולזה לא הוכיחם עליו ית' ולא האשימם יעקב אביהם ולא יוסף ג"כ כי ראוי שהכל היה מפעלות אלדים ולכן נזכר הפועל ההוא בתורה מבלי תוכחה עליו וזהו מ"ש יוסף לאחיו ועתה אל תעצבו כי הנה ביאר אליהם שלא היה המעשה אשר עשו ומה שנמשך ממנו דבר נמשך ע"צ הקרי ומפאת ההזדמן כי בהיות שמצאנו בזה סבה עצמית והוא האל ששלחו לפניהם אין ראוי ליחסו למקרה כי אם לאותה סבה אלדית והביא ראיה שאין ראוי שיתעצבו עליו באמרו כי מכרתם אותי הנה כלומר כיון שמכרתם אותי הנה אין ראוי שתתעצבו ואל תחשבו שהיה זה במקרה כי למחיה שלחני אלדים לפניכם והוא היה הסבה ולא המקרה. וכאלו הודיעם שבהכרח היה מפני הרעב שכלם ירדו למצרים וששלח הקב"ה את יוסף להיות להם שם למחיה כדי שימצאו בסבתו הכנה לחיות בארץ וזה טעם לפניכם. כלומר הלא ראיתם כמה מהעמל והצער הגיע לכם באלו שנתים מהרעב שעברו ומה יהיה בעוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר שלא יהיה עשב לבהמות לחוזק היובש הנה א"כ תשערו הנזק העתיד מן העבר ואמנם בהשגחת השם ששלחני לפניכם יוסר ההזק הזה מכם בב' בחינות האחת בבחינת הקנינים ועל זה אמר וישלחני אלדים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ר"ל כי אם לא הייתי כאן היה מת כל מקניכם ולא נשאר שארית ממנו להעדר העשבים אבל בשליחות אשר שלחני אלדים לפניכם ישים לכם שארית מממונכם ומקניכם בארץ. ר"ל בארץ הזאת כי בזולת הארץ הזאת לא ישאר לכם כלום. או אמר שארית בארץ לפי שהם הוציאו בשני שנים ראשוני' ממון ומקנה רב ולכך אמר שבחמלת השם ישאר להם שארית מהקנינים הארציים ההם. והשנית בבחינת עצמכם שאין ספק שתמותו אתם ברעב אם לא שלחני השם הנה וזהו ולהחיות לכם כי בהתמעט השבר במצרים אין ספק שיצוה המלך שלא יתנוהו לזרים ולא יוציאוהו מן הארץ. ואם תאמרו שלא תחושו על חייכם ומה תעשו לנשיכם וטפכם וכל אנשי ביתכם שהם עתה רבים. ועוד מעט יהיו עם רב בלי ספק יהיו מתים כלם אם לא הייתי הנה ולפי' אין זו הצלה קטנה כי אם גדולה וזהו ולהחיות לכם לפלטה גדולה. הנה אם כן בהיותה פליטה גדולה אין ראוי שתיוחס כי אם לש"י היכול על כל דבר כי הפועל הגדול מורה על הפועל השכלי וכמו שביארתי והתבאר מזה שעם היות שכבר אמר ולהחיות לכם הנה אמרו לפליטה גדילה אינו כפל דברים כי הוא בערך טפם ונשיהם שהיו עתה ועתידין להיות כל ימי יעקב רבים מאד שלהיותם עם רב היה פליטה גדולה והראשון היה בערך אל עצמם בלבד ויצא גם כן מזה שמאמר וישלחני אלדים לפניכם אינה טענה בפני עצמה כי אם ביאור מה שאמר כי למחיה שלחני אלדים ואין בזה אם כן מותר ולא הכפל כלל. והותרה כפי מה שפירשתי השאלה הי"ב הי"ג. ולפי שנשאר להם לומר הן אמת שהקב"ה חשבה לטובה והוא שלחך פה אבל אין ספק שאנחנו פשענו ומרינו במכירתך לזה לפייסם ולדבר על לבם שמא ביראתם ממנו ימנעו ביאת אביו אמר להם ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה ר"ל עתה שראינו כל זה התכלית הגדול שהגיע מביאתי והיה התכלית הגדול לא יגיע במקרה נגזור אומר שבאמת לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלדים כי הוא היה הפועל באמת במעשה הזה לא אתם ואם הדבר ייוחס אליכם בדרך קרי לסכלותם בסבה עצמית שהיא מחייבתו הנה הוא כפי האמת היה בעצם ובכונה מהש"י ואתם הייתם כמו כלים בדבר למלאת רצונו וזהו אמרו בשלילה עם היות שעד עתה דבר בדרך חיוב ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלדים רוצה לומר הוא אשר שלחני לא אתם והיה תכלית השליחות כדי שאהיה לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ולמושל בכל ארץ מצרים. והנה אמר שלשת התארים האלה לאב ולאדון ומושל לפי שהם כוונו במכירתו שלא יהיה עוד לבן זקונים ליעקב אביהם וכנגד זה שמהו השם לא לבן אבל לאב לפרעה כי כמו שהאב מנהיג את הבן כן יוסף היה מנהיג את פרעה כי כוונו הם במכירתו שלא ישב בבית אביו כאדון והם רועים בשדה כעבדים וכנגד זה שמהו השם אדון על כל בית פרעה ר"ל הם הסירוהו מביתו והשם שמו אדון על בית פרעה. גם כיוונו הם שלא ימשול עליהם כמ"ש אם משול תמשול בנו וכנגד זה שמהו השם מושל על כל ארץ מצרים וכל זה מוכיח הפלגת ההשגחה האלדית ושלא היה כל זה במקרה כי אם מפלאות תמים דעים. והנה אמר לאב ולאדון ולמושל עם למ"ד ולא אמר וישימני אב ואדון ומושל לפי שהלמ"ד תשמש לדמיון כמו ויהי לה לבן ותהי לו לאומנת כי לא היתה נעמי אומנת בעצם כי לא היה לה חלב בדדיה כי שמהו לדמיון אב בהנהיגו אותו ולדמיון אדון בכל ביתו כמ"ש אתה תהיה על ביתי ולדמיון מושל על כל ארץ מצרים כמ"ש ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים כי נתן לו יכולת מוחלט:
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •
השאלות (א - ב)
מ"ש וישמעו מצרים. איך שמעו הלא לא עמד איש אתו:
"
ולא יכל יוסף להתאפק". מ"ש ולא עמד איש אתו הוא מאמר מוסגר, ופי' הכתוב בעת שקרא יוסף הוציאו כל איש מעלי [שעי"כ לא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו] לא יכול יוסף להתאפק מלבכות ויתן את קולו בבכי, ר"ל קול זה שקרא הוציאו כל איש מעלי קרא בבכי מפני שלא יכול להתאפק מלבכות, ולכן הגם שלא עמד איש אתו בהתודעו אל אחיו בכ"ז וישמעו מצרים ובית פרעה, כלם נודע להם שיוסף נתן קול בבכי, וידעו שיש בזה ענין גדול, רק שלא ידעו עדיין למה בכה, ולמה קרא בבכי שיצאו כל איש מעליו חוץ מאחיו שנשארו אתו, שזה שהם אחיו לא נודע להם עד אח"כ כמו שיבא בפסוק ט"ז:
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •
ולא יכול יוסף להתאפק. פירוש, שלא עצר כח להמתין עד שיצאו כל הנצבים מעצמן, וקרא בקול גדול: ״הוציאו כל איש״, פירוש, במהרה, לא שיאמרו להם לצאת, כי כשיצאו מעצמן יצאו במיתון ולא סַבל אורך זמן ההוצאה, ואמר: ״ולא עמד״, פירוש, לא נתעכב איש אלא במהרה תיכף יצאו יחד:
בהתודע יוסף וגו'. פירוש, בשביל התוַדעותו אל אחיו, פירוש, הכרת דבר כדי שיכירו ויצדיקו כי הוא יוסף, ודבר זה צריך להזכירם במכירתו ולא רצה לזלזל באחיו שיחזיקו אותם בדבר נבלה כזו למכור אחיהם, ואמר בסמוך: ״ויתן את קולו בבכי, וישמעו מצרים וכו׳״, הרי זה מגיד כי מה שמנע הזולת בהתודעו לאחיו, לא לצִדו, כי הוא קרא בקול ושמעו כל העיר את הדבר אלא לצד בושת אחיו הוא שעשה מטעם הנזכר:
