מ"ג בראשית מב כא


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֮ אֲשֵׁמִ֣ים ׀ אֲנַ֘חְנוּ֮ עַל־אָחִ֒ינוּ֒ אֲשֶׁ֨ר רָאִ֜ינוּ צָרַ֥ת נַפְשׁ֛וֹ בְּהִתְחַֽנְנ֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ וְלֹ֣א שָׁמָ֑עְנוּ עַל־כֵּן֙ בָּ֣אָה אֵלֵ֔ינוּ הַצָּרָ֖ה הַזֹּֽאת׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַאֲמַרוּ גְּבַר לַאֲחוּהִי בְּקוּשְׁטָא חַיָּבִין אֲנַחְנָא עַל אֲחוּנָא דַּחֲזֵינָא בְּעָקַת נַפְשֵׁיהּ כַּד הֲוָה מִתְחַנַּן לַנָא וְלָא קַבֵּילְנָא מִנֵּיהּ עַל כֵּן אֲתָת לַנָא עָקְתָא הָדָא׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲמָרוּ גְבַר לְאָחוֹי בְּקוּשְׁטָא חַיָיבִין אֲנַחְנָא עַל אָחוּנָא דְחָמֵינָא אַנִיקֵי דְנַפְשֵׁיהּ כַּד הֲוָה מְפַיֵיס לָנָא וְלָא קַבֵּילְנָא מִנֵיהּ בְּגִין כֵּן אָתַת לָנָא עַקְתָא הָדָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אבל" - כתרגומו בקושטא וראיתי בב"ר לישנא דרומאה (לשון בני הנגב) הוא אבל ברם

"באה אלינו" - טעמו בבי"ת לפי שהוא בל' עבר שכבר באה ותרגומו אתת לנא

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

אֲבָל – כְּתַרְגּוּמוֹ: "בְּקוּשְׁטָא". וְרָאִיתִי בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (צא,ח): לִישְׁנָא דְּרוֹמָאָה הוּא, "אֲבָל", "בְּרַם".
בָּאָה אֵלֵינוּ – טַעֲמוֹ בַּבֵּי"ת, לְפִי שֶׁהוּא בִּלְשׁוֹן עָבַר, שֶׁכְּבָר בָּאָה. וְתַרְגּוּמוֹ: "אֲתָת לַנָא".

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


'(כא). 'הצרה הזאת: מדה כנגד מדה, אנחנו השלכנוהו בבור, והנה אנחנו נאסרים בבית השבי:

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

אבל — כמו "אבל שרה אשתך" (בראשית יז, יט), כמו "אכן":

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו" - חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו.

. והכתוב לא סיפר זה שם:

  • או מפני שהדבר ידוע בטבע, כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו, וישביעם בחיי אביהם, ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות;
  • או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם;
  • או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר.

והנה, ראובן ענה להם, שכבר "אמרתי אליכם", בשעת מעשה שלא תחטאו בו, כי ילד הוא, ומפני נערותו חטא לכם, וראוי לכם להעביר על חטאות נעוריו; ועתה "גם דמו", עם האכזריות אשר אתם אומרים, "הנה נדרש".

או יהיה פירוש "גם דמו" אף על פי שלא הרגתם אותו, ידרוש השם מכם דמו, ונחשב לכם כאלו שפכתם דמו בהיותו נמכר לעבד עולם, כי יתכן שמת בעבור היותו ילד שעשועים ולא נסה לעבוד.

ורבותינו דרשו (בראשית רבה צא ח) דמו ודם הזקן.

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


אבל אשמים אנחנו על אחינו:    זה דרך הצדיקים כשחוטאים מודים בדבר ומצדיקים עליהן את הדין, וכענין שכתוב (ויקרא ה, יט): "אשם הוא אשם אשם לה'", ודרך הרשעים שחוטאים ואומרים איננו חטא, הוא שכתוב (זכריה יא, ה): "אשר קניהן יהרגון ולא יאשמו":

אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו:    זה יורה כדעת הסוברים שלא מכרוהו אחיו מעולם שאילו כן היה להם לומר אבל אשמים אנחנו על אשר מכרנו את אחינו. והאשם היה שהשליכו אותו לבור כי אין ספק שהיה מתחנן להם שלא יעשו זאת ולא שמעו עליו:

על כן באה אלינו:    פירושו על הנכון באה עלינו הצרה הזאת ועל הדין, מלשון (במדבר כז, ז): "כן בנות צלפחד דברת", והנה הצדיקו עליהם את הדין כי כאשר לא חמלו עליו בראותם צרת נפשו באה להם הצרה הזאת מדה כנגד מדה:

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"בהתחננו אלינו ולא שמענו" והיינו אכזרים נגד אחינו אע"פ שחשבנוהו לרודף היה לנו לרחם בהתחננו וכנגד מדת אכזריותינו זה האיש מתאכזר נגדנו:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(כא) השאלות (כא - כב)

למה לא התעוררו שהוא על חטא מכירת יוסף עד הנה, ומה ענה אותם ראובן, ומה חדש במ"ש וגם דמו הנה נדרש:

"ויאמרו איש אל אחיו". עד עתה היו חושבים שיוסף יודע האמת שאינם מרגלים רק שמעליל עליהם עלילות ברשע כמושל אכזר, אבל עתה שראו שאינו בא דרך עלילה ונהפוך הוא שמבקש עליהם זכות והוא ירא אלהים רק שהוא טועה בדעתו שחושב באמת שהם מרגלים, שמו על לבם מה היה להם שרק אותם חושד כמרגלים, ולא נחשד בזה שום אחד מהמון אדם רב שבאו מארץ כנען לשבור בר, אין זה כ"א עונש השגחיי על שמכרו את אחיהם, וז"ש "אבל "האמת הוא שלא הוא אשם בדבר שמעליל עלינו ברשע, רק "אשמים אנחנו "שזה עונש על אשמתנו "על אחינו", והגם שגוף הדבר מה שדנו אותו למיתה לא יחשב בעיניהם לחטא כי הם דמו שחייב מיתה מן הדין כמ"ש בפ' וישב, מ"מ העניש ה' אותנו מפני ג' דברים.

א] "על אחינו", שהיה לנו לוותר נגדו מצד האחוה.
ב] "אשר ראינו צרת נפשו", והיה לנו לרחם עליו מצד מדת הרחמים.
ג] "בהתחננו אלינו", והיה ראוי שנמחול לו מצד תחנוניו ולישא פשעיו, והראיה שהוא עונש ע"ז, כי "על כן באה אלינו הצרה הזאת", שהיא מדה כנגד מדה, שכשם שנמכר אחינו על ידינו כן לקח מאתנו אח אחד:
 

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמרו וגו' אבל. תיבת אבל אין לה משמעות כאן. והמתרגם אמר בקושטא. וגם עליה דן אנכי למה הוצרכו לומר בקושטא:

עוד למה האריכו לשון לומר אשר ראינו וגו' ולא אמרו סתם, ועוד היה להם לומר אשר מכרנוהו שהוא תכלית העון, ואולי שנתכוונו לומר להיות שצדדו בטעם צרה זו אם הוא בשביל מכר יוסף ודחו טעם זה כפי מה שכתבתי למעלה (ל"ז כ') שכפי הדין דנוהו להריגה ואם כן המכר שעשו לו הוא אדרבה מדת החסד, ואם על שגרמו צרת אביהם אדרבה דבר זה יוסיף לו מכאוב ולא יעשה ה' יסורי עון צער אביהם בדבר שיגדל עוד צער על צערו, ואשר על כן לא מצאו עון ואמרו אבל אשמים וגו' אשר ראינו וגו' פי' שעל כל פנים היה להם לרחם עליו בראות אחיהם מתחנן על סכנת נפשו ונתאכזרו עליו ודבר זה מגונה לצדיקים לעשותו על כן באה וגו':

או ירצה על זה הדרך להיות שראו כולם יחד באו למשמר חשבו בדעתם בשל מי הרעה, ולהיות שמכר יוסף היה לאות בין עיניהם כשבאו לתלות בו מצאו סתירה לדבר מצד ראובן שנתפס עמהם והוא לא היה בתוך המוכרים, לזה הכריחו ואמרו אבל אשמים וגו' פי' הן אמת אם נאמר שהצרה באה בעד המכר יקשה לנו ראובן לא מכר אבל אשמים וגו' אשר ראינו צרת נפשו וגו' כשרצו לשלוח יד בו ובדבר זה היה ראובן שוה עמהם ההוא אמר (ל"ז כ"ב) השליכו אותו אל הבור ופשיטא כי יתחנן יוסף אליהם ביותר בהשליכו אל הבור לפחד הנפילה והבל הבור והנחשים ועקרבים גם למות שמה ברעב ובצמא ואין לך מיתה משונה כזו ויחנן קולו להם ולא שמעו לקול תחנתו ובזה יד ראובן עמהם, והוא אומרו על כן באה אלינו פירוש יחד הצרה, וכל זה כשנאמר כי דבריהם אלו היו כשהכניסום במשמר. וטעם שסדר הכתוב דבריהם באחרונה הוא לצד שלא רצה להפסיק תוך כל דברי יוסף, אבל אם נאמר שדבריהם אלו היו אחר שהסכימו לאסור אחד מהם והם יעלו לשלום כסדר הכתוב צריך לתת טעם למה לא נתעוררו לחוש לאשמת אחיהם עד עתה. ואולי כי קודם לא הרגישו וחשבו כי אדם בעל בחירה ורצון להרע ולא עון יוסף גורם כי לדעתם מחויב היה להם כמו שפירשנו במקומו (שם כ') מה שאין כן כשאמר להם אחיכם אחד יאסר וגו' ויעשו כן פירוש יחדו הם אחד מהם בזה נתעוררו מהנדמה כי הוא עון יוסף כמו שהם נתאכזרו על אחיהם לזה בא להם הצער בדרך זה שאסרו אחד מהם ביד איש נכרי. וכבר רשמתי בכמה מקומות כי העון יוליד בדמותו בצלמו בסוד אומרו (תהלים ס"ב) תשלם לאיש כמעשהו וכמו כן הדברים כאן שהכאיב להם לבם בצרת אחיהם, והוא אומרו אבל פי' אם היה המקרה זה בדרך אחר לא היינו מצדיקים שעל סיבת יוסף באה אלינו אבל עתה ודאי אשמים אנחנו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו:

ועוד היה להם לאות כיון שנתייחד שמעון דכתיב (כ"ד) ויקח מאתם את שמעון מזה ידעו כי דבר יוסף הוא הסובב כי זה הוא היועץ עצה רעה על יוסף דכתיב (ל"ז י"ט) ויאמרו איש אל אחיו ואמרו ז"ל (תנחומא ויחי) שהם שמעון ולוי: