מ"ג בראשית לד כה


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיוֹתָ֣ם כֹּֽאֲבִ֗ים וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵֽי־בְנֵי־יַ֠עֲקֹ֠ב שִׁמְע֨וֹן וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבּ֔וֹ וַיָּבֹ֥אוּ עַל־הָעִ֖יר בֶּ֑טַח וַיַּֽהַרְג֖וּ כׇּל־זָכָֽר׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה כַּד תְּקִיפוּ עֲלֵיהוֹן כֵּיבֵיהוֹן וּנְסִיבוּ תְּרֵין בְּנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִּינָה גְּבַר חַרְבֵּיהּ וְעָאלוּ עַל קַרְתָּא דְּיָתְבָא לְרוּחְצָן וּקְטַלוּ כָּל דְּכוּרָא׃
ירושלמי (יונתן):
וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה כַּד הֲווֹ מִתְמַקְמְקִין מִן כֵּיב גוּזְרַתְהוֹם וּנְסִיבוּ תְּרֵין מִבְּנוֹי דְיַעֲקב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי. אֲחֵי דִינָה גְבַר סַיְיפֵיהּ וְעָלוּ עַל קַרְתָּא דַהֲוָה יַתְבָא לְרוֹחְצַן וּקְטָלוּ כָּל דְכוּרָא:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"שני בני יעקב" - בניו היו ואעפ"כ נהגו עצמן שמעון ולוי כשאר אנשים שאינם בניו שלא נטלו עצה הימנו (ב"ר)

"אחי דינה" - לפי שמסרו עצמן עליה נקראו אחיה

"בטח" - שהיו כואבים ומ"א בטוחים היו על כחו של זקן (ב"ר) 


רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב – בָּנָיו הָיוּ, וְאַף עַל פִּי כֵן נָהֲגוּ עַצְמָן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, כִּשְׁאָר אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם בָּנָיו, שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה הֵימֶנּוּ (ב"ר פ,י).
אֲחֵי דִינָה – לְפִי שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָן עָלֶיהָ, נִקְרְאוּ אַחֶיהָ (שם).
בֶּטַח – שֶׁהָיוּ כּוֹאֲבִים. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה, בְּטוּחִים הָיוּ עַל כֹּחוֹ שֶׁל זָקֵן (שם).

רשב"ם

לפירוש "רשב"ם" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

בהיותם כאבים: לפי דרך ארץ ופשוטו של מקרא אז היו כאבים מיום ראשון ושני:

ויבאו על העיר: שהיו יושבים בטח ולא נזהרו מהם וכן כל בטח שבכל מקום על היושבים הוא אומר בין בתורה בין בנביאים:


אבן עזרא

לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ביום השלישי — שלישי לעולם קשה, שהוא חצי המרובע.

וזה המעשה אשר עשו שמעון ולוי, לדעת אחיהם עשו, דכתיב "במרמה" (בראשית לד, יג); ו"בני יעקב" (בראשית לד, כז) – הם כולם. וחרה אף יעקב על שמעון ולוי, בעבור שהם הרגו אנשי שכם:

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. ידוע מדרך חכמת הטבע כי כל שלישי חלוש בכל הנבראים כולם, בין שהוא יום שלישי ללידה בין שהוא יום שלישי לימות העולם, שהרי יום שלישי כוכב מאדים, ומפני זה יגדל הכאב בכל מכה ביום השלישי ויהיה הנימול ביום השלישי למילה יותר חלוש. ורבותינו אמרו שמותר לעשות לנימול ביום שלישי למילתו שחל להיות בשבת כל מה שיצטרך כמו בחול ממש לפי שהוא מסוכן ביום שלישי יותר משאר הימים. וחכמי התכונה כתבו כי יום שלישי מזלו עקרב ומלכו סמאל ומשרתו מאדים. ומזה אמרו רז"ל (תענית כז ב) אנשי מעמד [לא] היו מתענין ביום ראשון מפני שהוא יום שלישי ליצירה, פי' ליצירת אדם הראשון שנברא בששי. וזהו טעם ברכת עצי בשמים במוצאי שבת כדי לחזק כח הנפש השכלית בריח טוב.

ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי. מן הכתובים יש לנו ללמוד כמה שנים היו להם כשהחריבו שכם. ידוע כי יעקב היה בבית לבן עשרים שנה, ארבע עשרה בשתי בנותיו ושש שנים בצאנו, ואחר שבע שנים שעבד ברחל רמהו לבן והכניס לו את לאה וילדה לראובן בז' חדשים, ואחריו נולד שמעון לשבעה חדשים, נמצא כשפירש יעקב מלבן לסוף עשרים שנה היה שמעון בן י"ב שנה פחות ב' חדשים. נתעכב יעקב בסכות י"ח חדשים ובא לשכם, נמצא שמעון בן י"ג שנה וארבעה חדשים, ולוי בן שתים עשרה שנה וט' חדשים, וקראן הכתוב איש דכתיב ויקחו שמעון ולוי איש חרבו וגו'.

ספורנו

לפירוש "ספורנו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"ויהרגו כל זכר" שלא מלו אלא על תקוה להשיג מקניהם וקנינם כדברי חמור ושכם:

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק


(כה - כו) "ויהי ביום השלישי". עפ"ז נתחייבו הריגה כדין, א] מצד שלא עשו משפט בשכם, שגזל בפרהסיא ולא מיחו בידו, וב"נ נצטוו על הגזל, כמ"ש הרמב"ם בה' מלכים, ב] כי שכם לא רצה לשלח את דינה בטוב ועצרה בביתו, ואם לא היו נותנים לו בטוב היה נלחם בם, והותר ליעקב להוציאה מרשותו ע"י הריגת אנשי שכם שהיו הורגים אותם כי היו נכונים למלחמה. ג] שנתבאר שנתנו עיניהם בעושר של יעקב ומלו א"ע רק כדי שיוכלו לגזלו בכל עת כנ"ל, לכן ביום השלישי "בהיותם כאבים" ומתחרטים על המילה והיה בדעתם לנקום מבני יעקב על שגרמו להם הכאב הזה, "לקחו שמעון ולוי" מצד שהם "בני יעקב", ולהם להלחם בעד יעקב, ומצד שהם "אחי דינה" ולא יכלו להוציא את דינה באופן אחר, לכן הרגו כל זכר ואת שכם וחמור, ועי"כ השיגו מגמתם להוציא את דינה מבית שכם, שזה היה עיקר מגמתם:

 

כלי יקר

לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ויבואו על העיר בטח". פירש"י שהיו בטוחים על כחו של זקן, וי"א כי זקן זה היינו אברהם זקנם שהתפלל על בני יעקב כשיבואו לשכם, כמו שפירש"י פר' לך לך על ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם (יב.ו) ויתכן לפרש בטח שהיו בטוחים שלא יבקשו הכנעני והפריזי לעשות נקמה בעבורם, כי יאמרו מאחר שנכנסו בדת הנמולים אינם משלנו ויתיאשו מהם.

אור החיים

לפירוש "אור החיים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ויהרגו כל זכר. ואת חמור וגו'. קשה למה יהרגו מי שלא חטא. ועוד למה לא הקדימו בבעל עבירה תחילה:

אכן הנה בני יעקב לא היה בדעתם להרוג אלא בעל עבירה אלא שכל בני העיר רצו לעמוד בפרץ כנגדם לבל יהרגו מלכם אשר על כן הרגום מדין רודף, והוא אומרו ויהרגו כל זכר ובזה השיגו להרוג את חמור ואת שכם וזולת זה לא היו יכולין לנקום נקם מהמחוייב להם מיתה:

עוד טעם שהרגו כל בני העיר לצד שהם היו בעזר שכם לגזול דינה ובני נח מחוייבים מיתה על הגזל אבל על העריות אין חיוב כי דינה לא היתה אשת איש:

ותמצא שאמר הכתוב אשר טמאו אחותם הרי כינה המעשה לכולם הא למדת שיד כולם שוה בגזילה. וטעם שלא אמר אשר גזלו אחותם שהוא עיקר העון שעליו נתחייבו מיתה לומר שהיא גזילה שאינה בהשבה, ונפקא מינה אם לא טעם אשר טמאו לא היו עושים משפט גמור להרוג כל זכר, והגם שבן נח שגזל אינו נפטר ממיתה בהשבון עם כל זה לא היו בני יעקב הורגים, ומידי דהוה כמה מהאומות עוברי דת המצות ואין אחריותם על בני יעקב כי אין כח בהם, וכמו שאמר יעקב (פסוק ל') עכרתם אותי וגו' ואני מתי מספר אלא לצד הנבלה שעשו שטמאו לזה לבשו קנאה:

עוד טעם אומרו אשר טמאו נתנו טעם זה ללקיחת ממונם ואמר טעם אשר בזו את העיר ונטלו נכסיהם אשר טמאו את דינה אחותם פי' דמי בושת כי לפי שיעור המבייש והמתבייש כי הם הדרגות מופלגות ולואי שיספיק כל חילם לדמי בושת בת יעקב המיוחד בעולם ברום המעלות מחמור הנבזה עד מאד. וגם לפי מה שכתבתי למעלה שהודה במעשה, זה לא יועיל אלא לפטור מהקנס אבל בושת ושאר דברים חייב (כתובות דף מא.) ופשוט:

ורמב"ם בפרק ט' מהלכות מלכים נתן טעם להריגת אנשי שכם לצד שלא הושיבו דיינים על גזל שכם וכו' ע"כ. וקשה מי אמר להרב שחייבין לדון האלם עליהם מלך וכיוצא בו והלא גם בדיני ישראל פטורים מכיוצא בזה לא דנים ולא מעידין אותו, (סנהדרין דף יז.) ובהכרח לומר שהם היו בעוזריו ובעצתם עשה מה שעשה. ורמב"ן ז"ל דחה דברי רמב"ם בפירוש מצות דיינים שנצטוו בני נח כי אין הכוונה להושיב דיינים אלא לדון משפטים בין איש לרעהו יעויין שם דבריו, ונתן טעם הריגת שכם לצד שהיו חייבין מיתה על שהיו עובדי עבודה זרה כו'. ודבריו ז"ל צריכין ערב. וב' המאורות לא נתנו טעם ללקיחת ממונם והונם:

ילקוט שמעוני

לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. תנינן: מרחיצין את הקטן. תני דבי רבי: מרחיצין את המילה. אמר רבי אסי: על כרחין אית תניא מרחיצין את הקטן. אמר ר' זעירא: בכל שעה הוה רבי אסי אמר, ליתני מתניתך, דתנן: אין מונעין לא שמן ולא חמים מעל גבי המכה בשבת, ולא עוד אלא שמזלפין חמין על גבי המכה בשבת. ואם תאמר: מרחיצין את הקטן, מאי שנא הוא מכת קטן ממכת גדול? ר' אלעזר בן עזריה אמר: מרחיצין את הקטן ביום השלישי של מילה שחל להיות בשבת. אמר ר' יעקב בר אחא: בכל שעה הוו ר' יונתן ור' יוחנן מפקידין חייתא ואמרו להון: כל שקועים דאתון עבדין בחולה עבדין בשלישי שחל להיות בשבת. שמואל אמר: מפני הסכנה. [אמר לו ר' יוסי]: אם מפני הסכנה, נעשה לו חמין בשבת? דתנינן: מיחם אדם אלונטית ונותנה על גבי כרסו בשבת. אמר ר' יהושע בן לוי: לית כאן אסור אלא מותר.

ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי. ממשמע שנאמר שמעון ולוי, איני יודע שהן בני יעקב? אלא שלא נטלו עצה מיעקב. שמעון ולוי, שלא נטלו עצה זה מזה. אחי דינה, וכי אחות שניהם [בלבד] היתה? והלא אחות כל השבטים היתה! אלא לפי שנתנו נפשם עליה נקראת על שמם. ודכוותה "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן". וכי אחות אהרן בלבד היתה? והלא אחות שניהם היתה! אלא לפי שנתן אהרן נפשו עליה נקראת על שמו. ודכוותה "ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם". וכי אחותם היתה? והלא בת אומתן היתה! אלא לפי שנתנה נפשה על אומתה נקראת אומתה לשמה.

איש חרבו. בני שלש עשרה שנה היו.

ויבואו על העיר בטח. בטוחים היו על כוחו של זקן. ולא היה יעקב אבינו יודע שעשו בניו אותו מעשה, אמר: מה אני מניח את בני ליפול ביד אומות העולם? אני נלחם כנגדן. הוא דאמר ליה ליוסף: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי".

רבי עובדיה מברטנורא

לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

בטח שהיו כואבים פי' כדי שלא תטעה לפרש ויבאו על העיר היושבת לבטח כתרגום אונקלוס דהל"ל הכי לכך פי' בטח שהיו כואבים כלומ' שמלת בטח נופלת על שמעון ולוי. ומדרש אגדה בטוחים על כחו של זקן פי' בטוחים על זכותו של יעקב אביהם: הכזונה הפקר את אחותינו ית אחתנא קשה למה הוצרך לפרש כל זה. י"ל דהכי קאמר מגו דחזינן שתרגום את אחותינו ית אחתנא ולא עם אחתנא שומעין אנו שלא היתה ברצונה וכי אין לקרותה זונה בשביל כך. וא"כ זה שכתוב כאן הכזונה צריך אתה להוציאה ממשמעו ולפרשו הפקר ויהיה פירש הפסוק כן הכדבר הפקר יעשה שכם את אחותינו. ומהר"ר כתב שמעתי בשם מהר"ר פי"צין נ"ע שרש"י בא לישב מדוע הרגו בני יעקב את שכם ואת אנשי עירו דאם משום שזנה את אחותם לא נתחייבו מיתה שהרי אין בן נח מוזהר על הפנויה ולכך אמר הכזונה הפקר ר"ל שעשו ממנה כמו דבר הפקר כלומ' שגזל אותה והיינו טעמא שנתחייבו מיתה ובן נח מוזהר על הגזל ואזהרתן היא מיתתן ולכך כתב הכזונה בכ"ף הדמיון ולא כתו' הזונה ולכך אמר את אחותינו ית אחתנא ולא תרגם עם שאילו היה בעבור הזנות היה מתורגם עם ר"ל שזנה עמה ומה שהרגו את בני העיר מפני שלא דנו אותם כמו שכתב הרמב"ם בספר שפטים: