מ"ג בראשית לד יג


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחתם

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיַּעֲנ֨וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֜ב אֶת־שְׁכֶ֨ם וְאֶת־חֲמ֥וֹר אָבִ֛יו בְּמִרְמָ֖ה וַיְדַבֵּ֑רוּ אֲשֶׁ֣ר טִמֵּ֔א אֵ֖ת דִּינָ֥ה אֲחֹתָֽם׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַאֲתִיבוּ בְנֵי יַעֲקֹב יָת שְׁכֶם וְיָת חֲמוֹר אֲבוּהִי בְּחָכְמָא וּמַלִּילוּ דְּסַאֵיב יָת דִּינָה אֲחָתְהוֹן׃
ירושלמי (יונתן):
וְאָתִיבוּ בְּנֵי יַעֲקב יַת שְׁכֶם וְיַת חֲמוֹר אָבוּי בְּחוּכְמָא וּמַלִילוּ בְּגִין דְסָאִיב יַת דִינָה אֲחַתְהוֹן:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"במרמה" - בחכמה

"אשר טמא" - הכתוב אומר שלא היתה רמיה שהרי טמא את דינה אחותם (ב"ר)

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

בְּמִרְמָה – בְּחָכְמָה.
אֲשֶׁר טִמֵּא – הַכָּתוּב אוֹמֵר שֶׁלֹּא הָיְתָה רְמִיָּה, שֶׁהֲרֵי "טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחוֹתָם" (ב"ר פ,ח).

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

וטעם וידברו אשר טמא — וידברו את שכם אשר טמא אחותם; כי מצאנו "דברו לשלום" (בראשית לז, ד), כמו "דבר לו". או טעם אשר, כי ענו במרמה בעבור אשר טמא:

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה" - הנה, חמור ושכם אל אביה ואל אחיה דברו, אבל הזקן לא ענה אותם דבר, כי בניו ידברו במקומו בענין הזה לכבודו, כי בעבור היות הדבר להם לקלון, לא ירצו שיפתח פיו לדבר בו כלל.

ויש כאן שאלה, שהדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו ענו, כי לפניו היו, והוא היודע מענם כי במרמה ידברו, ואם כן למה כעס? ועוד: שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה! והנה, כל האחים ענו המענה הזה במרמה, ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה, והאב ארר אפם להם לבדם.

והתשובה, כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר, כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים - יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם; ושמעון ולוי רצו להנקם מהם, והרגו כל אנשי העיר.

ויתכן שהיה הכעס ליעקב, שארר אפם על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו, וזהו מה שאמר הכתוב "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם", כי כולם הסכימו לדבר לו במרמה, בעבור הנבלה שעשה להם.

ורבים ישאלו, ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה, לשפוך דם נקי?

והרב השיב בספר שופטים (רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות ט יד), ואמר שבני נח מצווים על הדינים, והוא להושיב דיינין בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהן, ובן נח שעבר על אחת מהן הוא נהרג בסייף, ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגו הרי זה הרואה יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו;

ואין דברים הללו נכונים בעיניי, שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם! ואם פחד מהם - למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים וענש אותם וחלקם והפיצם, והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלהים והצילם!

ועל דעתי, הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל, ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן, ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל, ואם לא עשו כן אינן נהרגין, שזו מצות עשה בהם, ולא אמרו אלא (סנהדרין נז.): "אזהרה שלהן זו היא מיתתן", ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו. וכן דרך הגמרא בסנהדרין (נט).

ובירושלמי אמרו: בדינין של נח - הטה דינו נהרג, לקח שחד נהרג; בדיני ישראל - כל דין שאתה יודע שאתה שלם ממנו, אי אתה רשאי לברוח ממנו, וכל שאתה יודע שאי אתה שלם ממנו, אתה רשאי לברוח ממנו; אבל בדיניהם - אף על פי שאתה יודע שאתה שלם ממנו, אתה רשאי לברוח ממנו; נראה מכאן שרשאי הגוי לאמר לבעלי הדין 'איני נזקק לכם', כי תוספת היא בישראל (דברים א יז): "לא תגורו מפני איש", (סנהדרין ו:): "אל תכניס דבריך מפני איש". וכל שכן שלא יהרג כשלא יעשה עצמו קצין שוטר ומושל לשפוט את אדוניו.

ומה יבקש בהן הרב חיוב? וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלה עריות ועושים כל תועבות השם היו?! והכתוב צווח עליהן בכמה מקומות (דברים יב ב): "על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן וגו'", (דברים יח ט): "לא תלמד לעשות וכו'", ובגלוי עריות (ויקרא יח כז): "כי את כל התועבות האל עשו וכו'", אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין.

אבל ענין שכם, כי בני יעקב, בעבור שהיו אנשי שכם רשעים, ודמם חשוב להם כמים, רצו להנקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו, כי עבדיו הם וסרים אל משמעתו, ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה, כי היה להחניף לאדוניהם. ויעקב אמר להם בכאן, כי הביאוהו בסכנה, שנאמר "עכרתם אותי להבאישני", ושם ארר אפם, כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו "וישבנו אתכם והיינו לעם אחד", והם היו בוחרים בהם, ובעטו בדיבורם, ואולי ישובו אל ה', והרגו אותם חינם, כי לא הרעו להם כלל, וזהו שאמר (בראשית מט ה): "כלי חמס מכרותיהם".

ואם נאמין בספר "מלחמות בני יעקב" (הוא ספר הישר), בא להם פחד אביהם, כי נאספו שכני שכם ועשו עמהם שלוש מלחמות גדולות, ולולי אביהם שחגר גם הוא כלי מלחמתו ונלחם בם היו בסכנה, כאשר יספר בספר ההוא.

ורבותינו (בראשית רבה פ י) הזכירו מזה בפסוק (בראשית מח כב): "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", אמרו "נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם, חגר יעקב כלי מלחמה כנגדן", כמו שכתב רש"י שם, אבל הכתוב יקצר בזה, כי היה נס נסתר, כי אנשים גבורים היו, וכאלו זרועם הושיעה למו, כאשר קצר הכתוב בענין אברהם באור כשדים, ולא הזכיר מלחמת עשו עם החורי כלל, אבל הזכיר בכאן כי היה חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא נאספו כולם לרדוף אחרי בני יעקב, כי היו נופלים עליהם כחול אשר על שפת הים לרוב, וזה טעם "חתת אלהים", כי נפלה עליהם אימתה ופחד מן הגבורה אשר ראו במלחמה, ולכך אמר (בראשית לה ו): "ויבא יעקב לוזה הוא וכל העם אשר עמו", להודיע שלא נפקד מהם ולא מעבדיהם איש במלחמה.

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה. מן הראוי היה שידבר יעקב כי לפניו היו, אבל לפי שהיה להם הענין לקלון לא רצו הבנים שידבר בו האב ויפתח פיו בזה כלל כי הם ידברו במקומו, ועשו זה לכבוד האב.

וכתב הרמב"ן כיון שענו ברצון אביהם ועצתו והוא יודע כי דברו במרמה אם כן למה כעס על שמעון ולוי שאמר להם עכרתם אותי, ועוד שלא יתכן להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה, והנה כל האחים ענו כל המענה הזה במרמה ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה ואביהם ארר אפם להם לבדם. והתשובה כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כולם נמולים יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את אחותם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם, ושמעון ולוי רצו להנקם מהם והרגו כל העיר, ועל כן ארר אפם כאשר הרגו בני העיר אשר לא חטאו להם. וההיתר שמצאו בני יעקב שמעון ולוי לשפוך דם נקי כתב הרמב"ם ז"ל לפי שבני נח נצטוו על שבע מצות והדינין בכללם, ובן נח שעבר וגנב או גזל או אנס בתו של חברו או פתה אותה חייב מיתה בסייף, וכן הרואה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנהו להרגו הרי זה הרואה יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל אנשי שכם שהרי שכם גזל ואנס והם ראוהו וידעו ולא דנוהו. אבל כתב עליו הרמב"ן ולא יתכן לומר כן, לפי שאין הדבר מסור ליעקב ולבניו לעשות בהן דין. אבל ההיתר שמצאו שמעון ולוי מבואר הוא כי היו אנשי שכם רשעים עובדי ע"ג מגלי עריות, וכענין שכתוב בהם (ויקרא יח) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וגו', ועל כן ראו כי דמם חשוב להם כמים ורצו להנקם מהם, והרגו הנשיא וכל אנשי העיר כי כולם אוחזים דרכו, עד כאן.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"במרמה" שאלו שימולו בחשבם שלא יקבלו עליהם או שלא יוכלו לפתות אנשי עירם לזה:

" וידברו אשר טמא" השיבו שמיני הנדיבות שאמרו שכם ואביו לעשות לא היו ראוים עתה אחרי שטמא כדרך אתנן זונה:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(יג – כז)    מ"ש אשר טמא את דינה, לא ידענו משמעותו, שאם פי' שלכן דברו במרמה הוא למותר:

איך נתרצו אנשי שכם להמול, ומדוע נתחייבו הריגה אחרי שמלו א"ע ולא חטאו מאומה, ולמה בזזו את שללם:

(יג) "ויענו בני יעקב במרמה". הנה ענו במרמה וחכמה רבה, שבאמת עקר חרון אפם מה שרצו לנקום מאנשי שכם היה על הגזל ועל מה שענה אותה בע"כ, שע"ז נתחייבו כל בעלי שכם הריגה כמו שיתבאר. אבל על אשר שכב עמה וטמא אותה, הגם שע"ז התעצבו בפ"ע, לא יכלו להנקם ממנו ולהענישו בעבור זה, כי הוא לא ידע מנמוסיהם שהערלה היא טומאה אצלם, וא"כ היה להם לריב עמו על הגזל והענוי שהוא נבלה גם בדין ב"נ לא על הטומאה ע"י שהוא ערל, שזה אינו נבלה רק בדין ישראל, והיה מחכמתם וערמתם שעשו א"ע כאלו על הגזל והענוי לא ישיתו לב, שאם לא היה ערל היו מוחלים ע"ז והיו נותנים לו את דינה, רק עקר מה שהורע להם הוא על "אשר טמא את דינה אחותם", באשר הוא ערל וזה נחשב בדתיהם לטומאה, ע"ז דברו אתו קשות ועי"כ בטח לב שכם שאין להם שום תרעומות על הגזל והענוי, אחר שלא דברו מזה כלל, רק העקר הוא מה שטמא את דינה במשכב ערל, ובזה בטח שאם ימול א"ע יתנו לו את דינה. וז"ש שהיה המרמה מה שדברו רק על אשר טמא את דינה, שאם היו מדברים עמו קשות על הגזל והענוי, היה יודע שיש בלבם משטמה עליו והיה ירא מן הנקמה:


 

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויענו בני יעקב וגו'. צריך לדעת מה היא החכמה שעשו שתרגם אונקלוס בחוכמתא ואין זה אלא גניבת דעת. עוד מה היא כוונתו באומרו וידברו אשר וגו':

אכן יכוין באומרו במרמה כי נתחכמו לבל ירגישו בערמתם כי זה הוא העיקר כי מה יועילו בערמתם אם יחושו לה חמור ושכם ויעשו שמירה הצריכה, או לא יעשו דבר לחשש המיחוש. אשר על כן נתחכמו בתשובתם וקודם כל דבר גילו כי הקפידו על הדבר שזולת זה תהיה נכרת הערמה כיון שהמעשה היה ידוע כי לא יעשה כן אם העלם יעלימו מהראות הקפדה קצת, מרמה יגיד, לזה פתח דבריהם דברו קשות אשר טמא וגו', והוא אומרו וידברו דיבור קשה שהוכיחום על הדבר ובזה הסירו החשד שאינם מדברים אחד בפה ואחד בלב שהרי הראו הקפדתם, ואחרי כן אמרו להם אמירה רכה, והוא אומרו ויאמרו לא נוכל פי' הם חפצים ורצונם לתתה לו אלא שאינם יכולין לתתה לצד אשר לו ערלה ולא אמרו אשר הוא ערל כי לטענה זו יספיק בהמולו הוא את בשר ערלתו, לזה אמרו אשר לו ערלה פי' אשר לו היתר ערלה כי מה בכך אם ימול הוא ובנים אשר יולדו לו מדינה יהיו ערלים כיון שאין להם דין מילה. ועוד נתנו טעם בדבריהם שהעיקר הוא כדי שיתחתנו עמהם ויהיו נושאים נשים אלו מאלו והיו לעם אחד וזה לא יהיה אלא אם ימולו כולם, לזה אמרו אך בזאת נאות לכם וגו' להמול כל זכר, דקדקו לומר אך למעט טענת שיקבל עליו מילה חמור הוא וזרעו כי לא יספיק זה מטעם שכתבנו אלא דוקא להמול לכם כל זכר, וטעמם בעיקר הדבר הלא הוא כמוס עמם להרוג כולם ואין מידם מציל. עוד נתחכמו לבטל מהם חשד דבר ערמה בכל דיבור ודיבור שאמרו להם כאשר אבאר בסמוך בעז"ה: