מ"ג בראשית יח יט


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יהוה לעשות צדקה ומשפט למען הביא יהוה על אברהם את אשר דבר עליו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַ֩עַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהֹוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְהֹוָה֙ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
אֲרֵי גְּלֵי קֳדָמַי בְּדִיל דִּיפַקֵּיד יָת בְּנוֹהִי וְיָת אֲנָשׁ בֵּיתֵיהּ בָּתְרוֹהִי וְיִטְּרוּן אוֹרְחָן דְּתָקְנָן קֳדָם יְיָ לְמֶעֱבַד צְדַקְתָּא וְדִינָא בְּדִיל דְּיַיְתֵי יְיָ עַל אַבְרָהָם יָת דְּמַלֵּיל עֲלוֹהִי׃
ירושלמי (יונתן):
אֲרוּם גְלֵי קֳדָמַי חֲסִידוּתֵיהּ בְּגִין דְיַפְקֵד יַת בְּנוֹי וְיַת אֱנַשׁ בֵּיתֵיהּ בַּתְרֵיהּ וְיִטְרוּן אָרְחָן דְתַקְנָן קֳדָם יְיָ לְמֶעֱבַד צְדַקְתָּא וְדִינָא בְּגִין דְיֵיתֵי יְיָ עִילוֹי דְאַבְרָהָם יַת דְמַלֵיל עִלוֹי:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כִּי יְדַעְתִּיו" - ל' חיבה כמו (רות ב) מוֹדַע לְאִישָׁהּ (שם ג) הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ (שמות לג) ואדעך בשם ואמנם עיקר ל' כולם אינו אלא לשון ידיעה שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו ולמה ידעתיו למען אשר יצוה לפי שהוא מצוה את בניו עלי לשמור דרכי ואם תפרשהו כתרגומו יודע אני בו שיצוה את בניו וגו' אין למען נופל על הלשון

"יְצַוֶּה" - ל' הווה כמו (איוב א) ככה יעשה (איוב ע"פ ה' יחנו)

"לְמַעַן הָבִיא" - כך הוא מצוה לבניו שמרו דרך ה' כדי שיביא ה' על אברהם וגו' על בית אברהם לא נאמר אלא על אברהם למדנו כל המעמיד בן צדיק כאלו אינו מת 


רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

כִּי יְדַעְתִּיו – לְשׁוֹן חִבָּה. כְּמוֹ: "מוֹדַע לְאִישָׁהּ" (רות ב,א), "הֲלֹא בֹעַז מוֹדַעְתָּנוּ" (רות ג,ב), "וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם" (שמות לג,יז). וְאָמְנָם עִקַּר לְשוֹן כֻּלָּם אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן יְדִיעָה, שֶׁהַמְחַבֵּב אֶת הָאָדָם מְקָרְבוֹ אֶצְלוֹ וְיוֹדְעוֹ וּמַכִּירוֹ. וְלָמָּה "יְדַעְתִּיו"? "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה", לְפִי שֶׁהוּא מְצַוֶּה אֶת בָּנָיו עָלַי לִשְׁמוֹר דְּרָכָי. וְאִם תְּפָרְשֵׁהוּ כְּתַרְגּוּמוֹ ("אֲרֵי גְּלֵי קֳדָמַי בְּדִיל דִּיפַקֵּיד יָת בְּנוֹהִי..."): "יוֹדֵעַ אֲנִי בוֹ שֶׁיְּצַוֶּה אֶת בָּנָיו...", אֵין "לְמַעַן" נוֹפֵל עַל הַלָּשׁוֹן.
יְצַוֶּה – לְשׁוֹן הוֹוֶה כְּמוֹ (איוב א,ה): "כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב".
לְמַעַן הָבִיא – כָּךְ הוּא מְצַוֶּה לְבָנָיו: "שִׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' כְּדֵי שֶׁיָּבִיא ה' עַל אַבְרָהָם...". "עַל בֵּית אַבְרָהָם" לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא "עַל אַבְרָהָם", לָמַדְנוּ: כָּל הַמַּעֲמִיד בֵּן צַדִּיק כְּאִלּוּ אֵינוֹ מֵת (בראשית רבה מט,ד).

רמב"ן

לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כי ידעתיו למען אשר יצוה" - לשון רש"י ארי ידעתיניה כתרגומו לשון חבה כמו מודע לאישה (רות ב א) ואדעך (שמות לג יז) אמנם עיקר כולם לשון ידיעה שהמחבב את האדם ומקרבו אצלו יודעו ומכירו ואם תפרשהו יודע אני בו שיצוה את בניו אין "למען" נופל על הלשון ויתכן שיהיה "ידעתיו" גדלתיו ורוממתיו בעבור אשר יצוה את בניו אחריו לעשות את הישר לפני ולכך אשימנו לגוי גדול ועצום שיעבדוני וכמוהו ידעתיך בשם (שמות לג יב) מה אדם ותדעהו (תהלים קמד ג) או יאמר "ידעתיו שיצוה" וכן למען ינוח שורך וחמורך (שמות כג יב) שינוח והנכון בעיני שהיא ידיעה בו ממש ירמוז כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל היא לשמור הכללים וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט להיות שמירתו דבקה בו תמיד לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל כטעם לא יגרע מצדיק עיניו (איוב לו ז) ובאו מזה פסוקים רבים כדכתיב (תהלים לג יח) הנה עין ה' אל יראיו וזולת זה

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

כי ידעתיו. לשון גדולה ומעלה, מלשון (תהלים קמד) מה אדם ותדעהו, או יהיה לשון השגחה, כי ידיעת הש"י את האדם היא השגחתו בו, וכשאמר כי ידעתיו בא למעט שאר בני אדם שאינם צדיקים שאין ההשגחה בהם כמו בצדיקים.

וצריך שתשכיל כי ההשגחה בעולם השפל במין האדם היא כללית ופרטית, ופסוק מלא הוא, שמצינו גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו וגו', ובשאר בעלי חיים היא כללית לא פרטית רק בכלל כדי לקיים המין. וההשגחה הפרטית שבמין האדם נחלקה לשני חלקים, השגחה בו לידע כל פרטי מעשיו ומחשבותיו, והשגחה בו להגין עליו ולהצילו מן המקרים. ההשגחה בו לידע כל פרטי מעשיו היא בכל אדם מישראל או מן האומות, כענין שכתוב (תהלים לג) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, ההשגחה בו להצילו מן המקרים אין זה בכל אדם, ואפילו בישראל, כי אם בצדיקים שבהם, שהקב"ה מציל את הצדיקים מן המקרים ששאר בני אדם נמסרים בידם, ולא יעזוב את חסידיו ולא יגרע מהם עינו, אלא השגחתו בצדיק תמיד לא תפרד ממנו כלל. וזה לשון כי ידעתיו שההשגחה בו ובשאר הצדיקים להצילם ממקרי בני האדם, וזה דעת הרמב"ן בפסוק זה כשתסתכל בו. ולשון כי ידעתיו דברי ה' הנודע לאבות שהוא המשגיח והמטיב לאברהם שיצוה לזרעו אחריו לשמור דרך ה', הוא ה' הנראה להם באל שדי שלא נודע להם. וזה מבואר.

למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו. כתב רבינו חננאל ז"ל נעשו דברי האבות בקבלה בלא כתיבה בתורה כמו תורה הכתובה, ומכאן אתה למד כי המשנה שהיא סדורה בהגדת אבות לבנים היא קבלה שחייבים לשמור דבריהם כחיוב דברי תורה הכתובים, שזה וזה שוים, שהרי עשרת הדברות נשמעו מפי הגבורה ונכתבו מפי הנביא ע"ה ושאר התורה נכתבה מפי הנביא, וכשם שאין הפרש בין המצות שהן בשמיעה ובין המצות שהן בכתיבה, כך אין הפרש בין המצות שהן בכתיבה ובין המצות שהן בקבלה שהכל שוין, ע"כ.

ספורנו

לפירוש "ספורנו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"כי ידעתיו" מוכיח במישור:

" למען אשר יצוה את בניו" וכל זה אמר האל ית' לעשות ולמען אשר יצוה אברהם לבניו בראותו גודל חסדיו גם לרשעים ומשפטיו נגד הבלתי שבים ישמרו לעשות צדקה ומשפט:

למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. והתכלית האחרון המכוון בזה מאת האל ית' היה להביא על אברהם את אשר דבר כאמרו להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך:

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(יט) "כי ידעתיו." שעל ידי שידעתיו ובו דבקה ידיעתי והשגחתי הפרטיית, עי"כ נעשה הוא הצינור שע"י תבא הברכה לכל גויי הארץ, שלולא אברהם סר אז השגחת ה' מן העולם ונמסרה הנהגתם אל המערכת והטבע, ועל ידי אברהם שדבקה בו השגחת ה' התחילה ההנהגה ההשגחיית על כלל העולם, וכמ"ש חז"ל בחידתם שקודם א"א סלק הקב"ה שכינתו מכל הרקיעים ואברהם היה המתחיל להוריד את השכינה לארץ, ועי"ז נסתבב ג"כ משפט סדום וענשם שהיה השגחיי, וא"כ יחויב שאודיע אותו ממשפט סדום אשר לפי מעשיהם ראוים לקללה ולא לברכה, וגם כדי שיתפלל עליהם ויבקש עליהם זכות כי ע"י יבורכו גויי הארצות, זאת שנית למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו" אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", אחר שיהיה לגוי גדול ועצום ראוי שאודיע אותו כדי שידע שדרכי ה' הם במשפט לפי המעשה, ושהעונש בעונש של כליה להעם אשר הפכו ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו, והענישם במשפט צדק, וכ"ז יודיע לבניו למען ילמדו ללכת בדרכי ה' במשפט וצדקה (הטעם הג') למען הביא ה' כי באשר סדום וערי הככר הם מן הארץ שנשבע ה' לאברהם לתת לזרעו, וכשישחית את סדום לא יוכל" להביא על אברהם את אשר דבר עליו", מוכרח אני להודיעו אולי ימצא להם זכות שלא ישחתו הערים ואוכל לקיים הבטחתי, ור"ל שממ"נ אם יסכים שהם ראוים לכליה והשחתה יצוה את בניו ושמרו דרך ה' וכו', ואם לא יסכים לזה כי ימצא להם זכות ויעביר הגזרה, אוכל לקיים מה שדברתי עליו שהארץ הזאת תהיה לזרעו, וגם לזה הקדים מ"ש שאברהם יהיה לגוי גדול (שהוא הקדמה לכל הג' טעמים) שעי"ז יצטרכו לארץ רחבת ידים והשחתת ערי הככר יגרע נחלתם שנשבעתי להם:  

ילקוט שמעוני

לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

משום אדם אחד אמרו: גדולה צדקה, שמיום שנברא העולם ועד אותה שעה הרי זה משתבח, וקולט עצמו מדינה של גיהנם, שנאמר: "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'", ואין יום רעה אלא יום דינה של גיהנם, שנאמר: "וגם רשע ליום רעה". ואומר: "אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת". אבותינו הראשונים, מפני מה זכו בעולם הזה ולימות המשיח ולעולם הבא? מפני שנהגו עצמן בצדקה, שנאמר: "כי ידעתיו" וגו'. יצחק לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר: "ויזרע יצחק", ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר: "זרעו לכם לצדקה". יעקב לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר: "קטנתי מכל החסדים", אין קטנתי אלא מעט, ואין מעט אלא צדקה, שנאמר: "טוב מעט בצדקה". משה לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר: "צדקת ה' עשה". אהרן לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר: "תורת אמת היתה בפיהו", ואין אמת אלא צדקה שנאמר: "אמת מארץ תצמח" וגו'. דוד לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר: "וצדקתך לבן מלך". אף הקב"ה נשתבח בצדקה, שנאמר: "והאל הקדוש נקדש בצדקה". אף כסא הכבוד נשתבח בצדקה, שנאמר: "צדק ומשפט מכון כסאך". אדם נותן צדקה לחבירו, מתכוון אליו שיחיה ולא ימות; אף הקב"ה נותנה שיחיה ולא ימות, שנאמר: "וצדקה תציל ממות". מנין אתה אומר שמי שיש ספוק בידו לעשות צדקה ואינו עושה, לקיים נפשות ואינו מקיים, גורם מיתה לעצמו? שנאמר: "ויען נבל אל עבדי דוד ויאמר מי דוד ומי בן ישי ולקחתי את לחמי" וגו', וכתיב: "ויהי כעשרת הימים ויגף ה' את נבל". מנין שמארכת ימיו של אדם? שנאמר בשלוח הקן, במצוה קלה שבתורה: "למען ייטב לך והארכת ימים"; קל וחומר לצדקה שהיא חמורה בתורה, מנין שהיא מביאה את האדם לחיי העולם הבא? שנאמר: "אשרי האיש אשר לא הלך" וגו', וכתיב: "אשרי שומרי משפט עושי צדקה" וגו'; מה אשרי האמור להלן בן העולם הבא, אף אשרי האמור כאן בן העולם הבא. מנין ששוות לתורה? שנאמר: "אם בחקותי תלכו", ואומר: "ונתתי שלום בארץ", ובצדקה הוא אומר: "והיה מעשה הצדקה שלום". ומנין שהתורה משולה בצדקה, שנאמר: "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות" וגו'. ומנין שהיא ממהרת להביא את ימות המשיח ואת ימות הגאולה? שנאמר: "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי" וגו'. ומנין שהיא מעלה ומושיבה את נותנה כנגד כסא הכבוד? שנאמר: "הולך צדקות ודובר מישרים" וגו' "הוא מרומים ישכון".

כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'. ר' יודן בשם ר' אלכסנדרי: לעשות צדקה ומשפט, זו גמילות חסדים. רבנן אמרי: זו בקור חולים. ר' יהודה בר ר' סימון אמר: בתחלה צדקה ולבסוף משפט, הא כיצד? אברהם היה מקבל עוברים ושבים. משהיו אוכלין ושותין הוה אמר להו: ברך! אמרו ליה: מה נימא? אמר: ברוך אל עליון שאכלנו משלו. אם קבל עליו וברך, הוה אכיל ושתי ואזיל; ואם לאו, הוה אמר ליה: הב מה דעלך, והוה אמר ליה: מה אית לך עלי? אמר ליה: חד קשיטה דחמר בעשרה פולרין, וחדא ליטרא דקופר בעשרה פולרין, וחד עיגול דפיתא בעשרה פולרין. מאן יהב לך חמרא במדברא? מאן יהב לך קופר במדברא? מאן יהב לך פיתא במדברא? מאן יהב לך עיגולא במדברא? מן דהוה חמי ההיא עקתא דהוה עקי ליה הוה אמר: ברוך אל עליון שאכלנו משלו; הוי מתחילה צדקה ולבסוף משפט. למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר לו אין כתיב כאן, אלא דבר עליו וכו':

זה שאמר הכתוב: "ויקרא המלך לגבעונים והגבעונים לא מבני ישראל המה". דוד גזר עליהן; אמר דוד: ג' סימנין יש באומה זו: רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים. רחמנים, "ונתן לך רחמים". ביישנים, דכתיב: "ובעבור תהיה יראתו על פניכם". גומלי חסדים, דכתיב: "כי ידעתיו למען אשר יצוה" וגו'. כל מי שיש בו שלשה סימנין הללו, ראוי להדבק באומה זו, וכל מי שאין בו שלשה סימנין הללו אין ראוי להדבק באומה זו:

כתיב: "ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד". אמר ר' שמעון בן חלפתא: למה הדבר דומה? למלך שנשא מטרונא, והכניסה לו שני אריסין. אף המלך זקף לה כנגדן שני אריסין. אבדה מטרונא את שלה, אף המלך נטל את שלו. לאחר ימים עמדה מטרונא וקשטה עצמה והביאה שני אריסין, אף המלך מביא את שלו; אמר המלך: אלו ואלו יעשו עטרה וינתנו בראשה של מטרונא. כך את מוצא אברהם, נתן לבניו שני אריסין, צדקה ומשפט, שנאמר: כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'. אף הקב"ה זקף להם כנגדן שני אריסין, חסד ורחמים, שנאמר: "ושמר ה' אלהיך לך [את הברית ואת החסד", ואומר: "ונתן לך רחמים" וגו']. איבדו ישראל את שלהן, שנאמר: "ההופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הגיעו"; אף הקב"ה נטל את שלו, שנאמר: "כי אם אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים". עמדו וכשרו עצמן והביאו אותן ב' אריסין, שנאמר: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"; אף הקב"ה מביא את שלו, שנאמר: "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש" וגו'. אמר: אלו ואלו יעשו עטרה וינתנו בראשו, שנאמר: "וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים":

בעל הטורים

לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

אשר יצוה את בניו. ס"ת תורה. אשר יצוה בגימטריא תורה ובגימטריא ברית:

רבי עובדיה מברטנורא

לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

כי ידעתיו ארי ידעתיניה מפרש לשון חיבה וכו' עד ואם תפרשהו כתרגומו יודע אני בו שיצוה את בניו אין למען נופל על הלשון. קשה שבתחלה אמר שהתרגום מפרש לשון חבה ואח"כ מוכיח שבתרגום פי' יודע אני בו שיצוה את בניו וצריך לומר ששתי נוסחאות על תרגום הן האחת מפרשת לשון חבה כדברי רש"י הראשונים אבל אם תפרשהו כתרגום הנוסחא השנית שמפרשת אותו לשון ידיעה יודע אני בו וכו' אין למען נופל על הלשון: