מ"ג בראשית יד כא


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר מלך סדם אל אברם תן לי הנפש והרכש קח לך

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֥אמֶר מֶֽלֶךְ־סְדֹ֖ם אֶל־אַבְרָ֑ם תֶּן־לִ֣י הַנֶּ֔פֶשׁ וְהָרְכֻ֖שׁ קַֽח־לָֽךְ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַאֲמַר מַלְכָּא דִּסְדוֹם לְאַבְרָם הַב לִי נַפְשָׁתָא וְקִנְיָנָא סַב לָךְ׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲמַר מַלְכָּא דִסְדוֹם לְאַבְרָם הַב לִי נַפְשַׁת אֵינָשָׁא דְעַמִי דַאֲתֵיבְתָּא וְקִנְיָינָא דְבַר לָךְ:
ירושלמי (קטעים):
וּסְגוּלָה דְבַר לָךְ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"תן לי הנפש" - (הגופים מן) השבי שלי שהצלת החזר לי הגופים לבדם

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ – מִן הַשְּׁבִי שֶׁלִּי שֶׁהִצַּלְתָּ, הַחֲזֵר לִי הַגּוּפִים לְבַדָּם.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כא)" ויאמר מלך סדום". אחר שראה מלך סדום כי אברם נתן מעשר מכל כי מחזיק השלל בקנין כספו, שאין נותנים מעשר משל אחרים, בקש שיתן לו עכ"פ הנפש בחזרה, וכבר המליצו חז"ל ענין זה במ"ש האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית וי"א זו מדת סדום, ופרשתי בס' ארצות השלום שיצויר באם איש אחד הציל את של חברו מן הנהר ומן הלסטים, שמן הדין יכול לומר לעצמי הצלתי, ואם הוא אומר שלך שלך ואינו רוצה לקחתו ומשיבו לחברו זה מדה טובה, וזה היה מדתו של אברהם שהחזיר את השלל למלך סדום, אבל אם חברו טוען שישיבהו לידו נאמר שנוהג כמדת מלך סדום שבקש מאברהם תן לי הנפש, מה שבאמת היה מגיע לאברהם, כי הבעלים כבר נתיאשו ממנו:


 

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

תן לי הנפש והרכוש וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין הוא אומר לו והרכוש קח לך הלא לקוח הוא אצלו ולא היה לו לומר אלא דבר שהוא שואל ממנו שיתן לו בתורת מתנה, כי מאומרו קח לך מגיד כי צריך הוא להסכים שיקחנו וזה מנגד לאומרו תן לי הנפש:


אכן יתבאר הענין על דרך מה שאמרו ז"ל בפרק הגוזל ומאכיל דף קי"ו וזה לשונם תנו רבנן שיירא שהיתה מהלכת ועמד עליה גיים וטרפה ועמד אחד והציל הציל לאמצע ואם אמר אני מציל לעצמי הציל לעצמו, ומפרש רב אשי כשיכולין להציל בני השיירא על ידי הדחק, לזה אם הציל סתם לאמצע, פירוש כל אחד יכיר את שלו ויטלנו, וכמו שפירש"י. ואם אמר לעצמי אני מציל ושמעו בני השיירא ושתקו גילו דעתם דאייאוש ולא מסרו עצמן ולעצמו הציל ע"כ. וסבר מלך סדום שהוא לא נתיאש ועודנו עומד להציל וישכיר גייסות עליו, וכשהלך אברהם להציל הגם שיאמר שגילה דעתו שלעצמו מציל אינו מועיל וצריך שישמע מלך סדום דבריו ויסכים וזולת זה לאמצע הציל ולא יטול אלא מה שהוא שלו שהוא לוט ורכושו. ותמצא שמלך סדום היה מחזיק עצמו במדרגה גדולה שכן אמרו במדרש וז"ל (ב"ר פמ"ג) ויצא מלך סדום וגו' התחיל מכשכש בזנבו אתה ירדת לכבשן האש וניצלת ואני ירדתי לחמר וניצלתי ע"כ. הרי שהחזיק עצמו בבעל היכולת:


ובזה יתבאר הכתוב תן לי הנפש וגו', פירוש אני כפי סברתי לאמצע הצלת כי לא נתיאשתי ולא הודעתני שאתה מציל לעצמך ושתקתי אלא לפי סברתך שאתה נותן מעשר נראה שאתה סובר שאין מציאות לי להציל אפילו על ידי הדחק, ובזה אינך צריך לגלות דעתך, לזה, כדי שלא נכנס במחלוקת נסכימה יחד לפשר, אתה תבטל זכותך ותחליט לי הנפש, ואני אבטל זכותי ואחליט לך הרכוש קחנו לך, והבן. והוא הפחות טועה היה כי מושלל הוא מהצלה, ולא חלק רב אשי אלא בגייס שטרף והלך לו אבל במציאות שלפגינו כבר העריכו מלחמה ואבדו ואין לך אינן יכולין להציל בזה שכבר בטלו במיעוטן ונתייאשו ודאי ובטענת שקר הוא בא בכשכוש זנבו. ותמצא שלא הצריך רב אשי שיאמר בפי' לעצמי אני מציל אלא דוקא ביכול להציל על ידי הדחק אבל אם אינו יכול להציל אינו צריך לומר לעצמי וכו', וכן הוא מבואר שם. ואם כן הגם שיאמר אחר כך יכול הייתי להציל אין טענתו טענה וכן פסקו רמב"ם (הל' גזילה ואבידה פי"ב) והרא"ש:


ותמצא שרמזו ענין [זה] רז"ל במתק לשונם באומרם מכשכש בזנבו, פירוש שאחר שרואה עצמו שניטל ראשו עדיין הוא מכשכש בזנבו, כי בהיותו בכל תוקף מלכותו וד' מלכים אשר אתו לא עמדו בפני הד' מלכים, ומכל שכן אחר הורדת עדיו היכול יוכל להציל, הא למדת שאברהם הציל לעצמו וקנה הכל ולזה נתן מעשר מכל שהגם שיוותר למלך סדום אדם רשאי בשלו לא במעשר שהוא של גבוה:

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

תן לי הנפש והרכוש קח לך. מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו במצרים ר"י שנה? מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנאמר: "וירק את חניכיו ילידי ביתו". ושמואל אמר, מפני שהפריז על מידותיו של הקב"ה, שאמר: "במה אדע כי אירשנה". ר' יוחנן אמר, מפני שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: תן לי הנפש והרכוש קח לך. שמואל אמר, שהוריקן, כדלעיל: