מ"ג בראשית יא ז
<< · מ"ג בראשית · יא · ז · >>
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
הָ֚בָה נֵֽרְדָ֔ה וְנָבְלָ֥ה שָׁ֖ם שְׂפָתָ֑ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ אִ֖ישׁ שְׂפַ֥ת רֵעֵֽהוּ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | הַבוּ נִתְגְּלֵי וּנְבַלְבֵּל תַּמָּן לִישָׁנְהוֹן דְּלָא יִשְׁמְעוּן אֲנָשׁ לִישָׁן חַבְרֵיהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲמַר יְיָ לְשַׁבְעִין מַלְאָכַיָא דְקַיְימִין קוֹמוֹי אִיתוּן כְּדֵין וְנָחִית וּנְעַרְבְּבָא תַּמָן לִישַׁנְהוֹן דְלָא יִשְׁמְעוּן אֱינַשׁ לִישָׁן חַבְרֵיהּ: |
רש"י
"הבה" - מדה כנגד מדה הם אמרו הבה נבנה והוא כנגדם מדד ואמר הבה נרדה
"ונבלה" - ונבלבל נו"ן משמש בלשון רבים וה"א אחרונה יתירה כה"א של נרדה
"לא ישמעו" - זה שואל לבנה וזה מביא טיט וזה עומד עליו ופוצע את מוחו
מפרשי רש"י
[יב] הנו"ן משמש לשון רבים. כלומר ואינו לשון נפעל, דאין טעם לומר 'נרדה ונתבלבל לשונם', אלא הנון לשון רבים:
[יג] וזה עומד עליו ופוצע את מוחו. הוצרך רש"י לזה, דאם לא כן, אלא מפני שלא היו מבינים האחד לשון חבירו היו מונעים מלבנות - אם כן למה נפוצו, ולמה לא היו דרים ביחד אף על גב שאחד אין שומע לשון אחר, אלא מפני שבא ריב ומחלוקת ביניהם עד שהפיץ ה' אותם:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
הָבָה – מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה: הֵם אָמְרוּ "הָבָה נִבְנֶה", וְהוּא כְנֶגְדָּם מָדַד וְאָמַר "הָבָה נֵרְדָה".
וְנָבְלָה – וּנְבַלְבֵּל. נוּ"ן מְשַׁמֵּשׁ בְּלְשׁוֹן רַבִּים, וְהֵ"א אַחֲרוֹנָה יְתֵרָה כְהֵ"א שֶׁל "נֵרְדָה".
לֹא יִשְׁמְעוּ – זֶה שׁוֹאֵל לְבֵנָה, וְזֶה מֵבִיא טִיט. וְזֶה עוֹמֵד עָלָיו וּפוֹצֵעַ אֶת מוֹחוֹ.
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
ומלת ונבלה שם שפתם — כל המדקדקים אומרים שהוא מבנין נפעל, וכמוהו "ונבקה רוח מצרים" (ישעיהו יט ג), וכן "אבלה נבלה" (ישעיהו כד ד). וזה רחוק, כי מה טעם "נרד ותתבלבל לשונם"? ולשונם לא נבלה בעבור הירידה. רק ונבלה כמו "ונעשה". והראיה, שאמר בסוף "כי שם בלל ה'" (בראשית יא ט). וזה דקדוקו הוא מבנין הפעיל, והיה ראוי להיותו שלם, "ונבלילה", ובבילוע הכפל "ונבלה" על משקל "ונסבה את ארון ה'" (דברי הימים א יג ג), ובחסרון הכפל ונבלה שם. ויפה תרגמו הזקנים "ואבלה" תחת "ונבלה". ואילו היה כדברי המדקדקים, למה חסרו הנו"ן?
ויש אומרים, שנהפך לבם לשנוא זה את זה, וכל אחד חידש לשון. ויש אומרים, כי המלמד לאדם דעת שיכחם דעת לשונם. והנכון בעיני שנפוצו משם, ואחר שנפוצו מלך נמרוד על בבל, וקמו מלכים אחרים, ובימים רבים במות הדור הראשון נשכח הלשון הראשון. והשם הפיצם, והוא טוב להם, וכן אמר: "ומלאו את הארץ" (בראשית ט א):מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אולם ממה שקצרה התורה ולא פירשה לנו ענין דור הפלגה באר היטב, וממה שהקדים ספור זה למה שיאמר אח"ז אלה תולדות שם, שיראה בראשית ההשקפה שהאריכות בחיי ולדותיהם ובזמן שהולידו בנים ובימי חייהם אין בו צורך כ"כ אל התורה והאמונה, תראה אחרי העיון שהוא יתד גדול מברר אמתת החדוש והתורה האלהית על יסודות נאמנים וקיימים. הנה כבר נתחברו ספרים אין מספר בחקירה זאת אם הלשונות נוטעו בבני אדם בטבע, ואם הם ע"י הסכמה שכל עם תקנו לשון לעצמם, והחוקרים נבוכו בזה אלה מזה ואלה מזה, ומשה בא בשנת ג' אלפים תמ"ח והודיע לנו כי בשנת ב' אלפים תרנ"ו נמחו כל בני אדם במבול ונשאר נח וג' בניו כולם מדברים שפת עבר ואחרי מאה שנה בדור פלג נתחדשו בין בני אדם שבעים לשון פתאום ע"י ה' והשגחתו, בזה נשיב תשובה נצחת לכל בלתי מאמין לדברי התורה, שאם יבא עתה איש אחד ויאמר שלפני שמונה מאות שנה לא היה בעולם רק אב אחד וג' בניו, ולפני שבע מאות שנה לא היה רק לשון אחד בארץ, הלא יענו כחשו על פניו בשיראו לו מצבות עתיקות מג' אלפים שנה ויותר כתובות בלשונות אחרות, וזה אות שהיו אז אנשים רבים ולשונות שונות, ומצרים כבר היתה ממלכה גדולה בימי משה, וגם היו להם חכמים וסופרים כנודע, ומי יעוז לאמר כדברים האלה על זמן קרוב כזה, ולא זאת לבד כי אברהם היה בן נ"ח כשמת נח כמ"ש הראב"ע, וראה את נח ואת שם ועבר, וכן יעקב ראה את שם ואת עבר ושמעו מעדי ראיה אמתת כל הדברים האלה, ומאתם בא העדות לבניהם, הרי נתאמתו הדברים האלה לבני ישראל וגם לפרעה ולכל מצרים בימים ההם כאשר נתאמת אצלנו שהיה בעולם אלכסנדר מוקדון ושחיה כך וכך, ואם לא היה כותב בתורה בפרט חיי תולדות שם עד אברהם מתי הוליד ומתי מת, היה המכחיש אומר שזמן ההוא נתארך כשני אלפים שנה, שכ"א הוליד תולדות כשהיה בן מאה או מאתים, והיה משיב שמשה הרחיק עדותו וספר מעשי ימי קדם לפני אלפים שנה ולא היו יכולים להכחישו, על זאת האריכה התורה בספור ימי חייהם ומתי הולידו שנדע מן המקובץ שבימי אברהם שפרסם אמונת היחוד היו עדיין העדים קיימים, ולא זאת לבד כי נח ראה את אדה"ר והיה עד שמיעה מפי אדם על בריאת העולם וחדושו. וע"כ לא האריך בחטא דור הפלגה כי לא זאת כונת הספור, שעקר הכונה להודיע שפלוג הלשונות היה מעשה אלהים, ובזמן קרוב שבע מאות שנה לפני מתן תורה, שבלי ספק חקרו ודרשו אז אחר הדברים האלה ולא מצאו שום מכתב ושם מצבת אבן בשום לשון מקודם שבע מאות שנה, ונתאמתו דברי משה ודעת אלהים נפרצה בארץ. בפרט למ"ש בסדר עולם שמעשה דור הפלגה לא היה בתחלת ימי פלג רק שאברהם היה אז בן מ"ח שנה א"כ ממשה עד דור הפלגה היה רק תנ"ב שנה, ואברהם היה עד ראיה, היתכן שיאמר איש דבר כזה על זמן קרוב כזה ולא יוכחש, וכמ"ש בכוזרי ג"כ ראיה זו. ומטעם זה האריכה התורה גם ביחוס האומות שכ"ז היה מזמן קרוב, ובקל יוכחש ע"י שיראו לו כי האומות האלה הם מימים קדומים, וכ"ז עד ברור על אמתת דברי התורה, ושמשה ותורתו אמת:
ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
הבה נרדה ונבלה שם שפתם. אמר ר' אבא בר כהנא: משפתן אעשה עמהון נבלה; הוה חד מנהון אמר לחבריה: אמטי לי מים, והוא ממטי ליה עפר, הוה מחי ליה ופצע מוחיה. אמטי לי כולב, והוא מייתי ליה מגרופי, הוי מחי ליה ופצע מוחיה.
רבי שמעון אומר: קרא הקב"ה לע' מלאכים הסובבין כסא כבודו ואמר להם: בואו ונבלבל לשונם לשבעים גוים ולשבעים לשון. והפילו גורלות, שנאמר: "בהנחל עליון גוים" וגו'; ונפל גורלו של הקב"ה על אברהם ועל זרעו, שנאמר: "כי חלק ה' עמו יעקב". אמר הקב"ה: חבל וגורל שנפל עלי רצתה נפשי בו, שנאמר: "חבלים נפלו לי בנעימים".
<< · מ"ג בראשית · יא · ז · >>