פתיחת התפריט הראשי

מ"ג בראשית ט ה

מקראות גדולות בראשית


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְאַ֨ךְ אֶת־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כׇּל־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗ם מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽם׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּבְרַם יָת דִּמְכוֹן לְנַפְשָׁתְכוֹן אֶתְבַּע מִיַּד כָּל חַיְתָא אֶתְבְּעִנֵּיהּ וּמִיַּד אֲנָשָׁא מִיַּד גְּבַר דְּיֵישׁוֹד יָת דְּמָא דַּאֲחוּהִי אֶתְבַּע יָת נַפְשָׁא דַּאֲנָשָׁא׃
ירושלמי (יונתן):
וּבְרַם יַת דִמְכוֹן לְנַפְשָׁתֵיכוֹן אֵתְבּוֹעַ מִן יְדָא דְכָל חַיְתָא דְקַטְלָא לְבַר נְשָׁא אִיתְבּוֹעִינֵיהּ לְאִיתְקַטְלָא עֲלֵיהּ וּמִידָא דְאֵינָשָׁא מִיַד גְבַר דְיֵישׁוֹד יַת דְמָא דְאָחוֹי אִתְבַּע יַת נַפְשָׁא דְאֵינָשָׁא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ואך את דמכם" - אף ע"פ שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו

"לנפשותיכם" - אף החונק עצמו אע"פ שלא יצא ממנו דם

"מיד כל חיה" - לפי שחטאו דור המבול והופקרו למאכל חיות רעות לשלוט בהן שנאמר (תהלים מט) נמשל כבהמות נדמו לפיכך הוצרך להזהיר עליהן את החיות

"ומיד האדם" - מיד ההורג במזיד ואין עדים אני אדרוש

"מיד איש אחיו" - מיד שהוא אוהב לו כאח והרגו שוגג אני אדרוש אם לא יגלה ויבקש על עונו לימחל שאף השוגג צריך כפרה ואם אין עדים לחייבו גלות והוא אינו נכנע הקדוש ברוך הוא דורש ממנו כמו שדרשו רבותינו והאלהים אנה לידו במסכת מכות הקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק אחד וכו'

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואך את דמכם — פירושו: התרתי לכם לשפוך דם כל חי, זולתי דמכם של נפשותיכם שאתם אדם, לא התרתי, רק אדרשנו, כטעם "דורש דמים" (תהלים ט יג).

וזה כלל, ואחר כן ביאר: מיד האדם – אם יהרגו רבים את יחיד, או יחיד את יחיד, אני אדרוש הדם, גם אדרשנו מיד כל חיה, שאצוה לאחרת שיהרגנה. והנה החיות מותרות לכם, ולא אתם להן. והמפרש: דמכם לנפשותיכם, זה ההורג נפשו, הוא רחוק בעיני. והוסיף לבאר, או היא מצוה לבני נח, והוא הישר, להרוג ההורג:

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"דמכם לנפשתיכם" - דמכם נפשותיכם כלומר דמכם שהוא נפשותיכם כדרך לכל כלי המשכן (שמות כז יט) וכן השלישי לאבשלום (דהי"א ג ב) ויש לפרש את דמכם לנפשותיכם בנפשותיכם כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא (ויקרא יז יד) וכמוהו וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה (שם ז כו) פתרונו בעוף או בבהמה והנכון שיאמר הדם שהוא לנפש בכם אדרוש הגיד כי הדם הוא הנפש ורמז כי על שופך הנפש הוא מחייב מיתה לא על דם האיברים שאין הנשמה תלויה בהם ורבותינו (ב"ק צא) דרשו בו הורג את עצמו את דמכם מנפשותיכם אדרוש

"מיד כל חיה אדרשנו" - תמה אני אם הדרישה כמשמעה מיד החיה כמו מיד האדם להיות עונש בדבר ואין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו שכל החיה שתטרוף אותו תטרף כי גזרת מלך היא וזה טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו (שמות כא כח) ואיננו להעניש את בעליו בממון כי אפילו שור המדבר חייב מיתה (ב"ק מד) וצוה כן בבני נח כבישראל ויהיה טעם " שופך דם האדם" כל שופך בין חיה בין אדם והנה דמו נדרש בבית דין ובידי שמים ויתכן שיהיה טעם "מיד כל חיה" שתהיה הנקמה בשופך הדם מיד כל חיה כמו כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה (ישעיהו מ ב) ואמר אך דמכם אדרוש ואנקום אותו ביד כל חיה כי אשלח ברוצח כל חית הארץ ואשלח בו גם האדם ולא ינצל מידם וכמוהו מכל צוררי הייתי חרפה (תהלים לא יב) מידם זה חלק אדם רשע מאלהים ונחלת אמרו מאל (איוב כ כט) ואולי הדרישה מיד החיה היא שלא תטרוף האדם כי כן שם בטבעם וסוד הענין כי בעת היצירה נתן לאדם את כל עשב זורע זרע ואת כל העץ אשר בו פרי עץ לאכלה ונתן לחיה את כל ירק עשב לאכלה ואמר הכתוב (לעיל א ל) ויהי כן כי הוא טבעם ומנהגם ועתה כאשר אמר באדם שישחוט הבעלי החיים והושם בטבע או במנהג שיהיו בעלי החיים זה לזה לאכלה הוצרך לצוות שיהיו שאר בעלי החיים לבני אדם טרף לשיניהם והם ייראו מהם ולא יטרופו בהם ואמר ואך את דמכם לנפשותיכם לרמוז כי לא ידרוש דם חיה מיד חברתה אם כן נשאר בהם לטרוף זו את זו וזה טעם הזכירו איסור שפיכת דמים בכאן מפני היתר השחיטה שהיה המנהג לשפוך דם כי על דעת רבותינו (סנהדרין נו) כבר הזהיר אדם הראשון בזה אבל מפני השחיטה הוצרך לומר התרתי לכם לשפוך דם כל חי זולתי דמכם שיהיה אסור לכם ולכל החיים שלא יהיה להם טבע לשפוך אותו

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ה) "ואך את דמכם". ר"ל אע"פ שהתרתי הריגת בע"ח לא התרתי הריגת אדם ואת דמכם בעבור נפשותיכם שהיא יקרה ונעלה, אדרוש לענוש את הרוצח, ומפרש שזה בשני אופנים. א) אם רצח א"ע בין ששפך דם עצמו שעז"א את דמכם אדרוש, בין שהוציא את נפשו ע"י חנק בלא שפיכת דם שעז"א לנפשותיכם אדרוש. ומפרש ממי ידרוש אחר שמת מיד כל חיה אדרשנו אדרוש ענשו מן נפשו הרוחנית החיה לאחר המות שמצאנו כ"פ שם חיה על הנפש הנצחיית (וחייתו באור תראה, ידכא לארץ חייתו) ולפעמים אדרשנו מיד האדם. כשהרג את חברו מצווה אדם אחר להעיד עליו ולהרגו, כמ"ש חז"ל ב"נ נהרג בע"א ובדיין אחד שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה ואפי' קרוב, ר' ישמעאל אומר אף על העוברים, מנה"מ אר"י אך דמכם אדרוש אפילו בדיין אחד, מיד כל חיה אפילו שלא בהתראה, אדרשנו אפילו בע"א, מיד האדם מיד איש ולא מיד אשה, אחיו ואפילו קרוב, רי"א אף על העוברים דכתיב דם האדם באדם, איזהו אדם שהוא באדם זה העובר, ר"ל ממ"ש שהשם ידרוש דמו מבואר שא"צ דרישה ע"י ב"ד רק אפלו דיין אחד, ומ"ש שידרוש מיד החיה דהיינו הנשמה למי שהרג א"ע, מבואר שא"צ התראה שמי התרה בההורג א"ע, וממ"ש שידרוש מיד האדם שאפילו אדם אחד יוכל להעיד עליו ולדיינו מבואר עד אחד ודיין אחד, והוסיף מיד איש אחיו, שיוכל להעיד גם על אחיו וקרובו, וממ"ש איש ממועט אשה בכ"מ וא"א למעט את הרוצח, שאין הבדל בין מי שרצח כמ"ש שופך דם האדם, וע"כ מעטה מעדות גם בדין ב"נ, והוסיף השופך דם האדם שהוא באדם אחר דהיינו העובר, דמו ישפך, וכבר בארתי דרך דרשה זאת בספר התו"ה (שמיני סי' קז). ובאר הטעם מפני שהאלהים עשה את האדם בצלם, והוא כלי יקר לא ינקה כל הנוגע בו, והוסיף שלכן.


 

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

כשם שחייב על נזקי חבירו כך חייב על נזקי עצמו, מתלש בשערו, מקרע בכסותו, משבר את כליו, מפזר מעותיו בחמתו, פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים שנאמר: ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. ר' שמעון בן אלעזר אומר: מתלש בשערו, מקרע את כסותו, משבר את כליו, מפזר מעותיו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שאילו א"ל יצרו: לך עבוד עבודה זרה – כך היה עושה, לפי שכך הוא אומנותו של יצר הרע:

ואך את דמכם לנפשותיכם. אשכח רבי יעקב בר אחא בספר אגדתא דבי רב: בן נח נהרג בעד אחד, בדיין אחד, שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה, ואפילו קרוב. משום ר' ישמעאל: אפילו על העוברים. מנהני מילי? אמר רב יהודה, דאמר קרא: ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, אפילו בדיין אחד. מיד כל חיה, אפילו שלא בהתראה. אדרשנו, אפילו בעד אחד. מיד איש ולא אשה. אחיו ואפילו קרוב. משום ר' ישמעאל אף על העוברין, דכתיב: "שופך דם האדם באדם" (פס' ו), איזהו אדם שהוא באדם? הוי אומר זה העובר.

ואך את דמכם לנפשותיכם, להביא את החונק עצמו. יכול כשאול? תלמוד לומר אך. יכול כחנניה מישאל ועזריה? תלמוד לומר אך.

מיד כל חיה, אלו ארבע מלכיות: מיד האדם, מיד האדום. מיד איש אחיו, "הצילני נא מיד אחי". אדרוש את נפש האדם, "ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם".

<< · מ"ג בראשית · ט · ה · >>