מ"ג בראשית ו ג


<< · מ"ג בראשית · ו · ג · >>

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר יהוה לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗ה לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה׃


תרגום

​ ​ ​
אונקלוס (תאג'):
וַאֲמַר יְיָ לָא יִתְקַיַּים דָּרָא בִּישָׁא הָדֵין קֳדָמַי לְעָלַם בְּדִיל דְּאִנּוּן בִּסְרָא וְעוֹבָדֵיהוֹן בִּישִׁין אַרְכָּא יְהִיב לְהוֹן מְאָה וְעַסְרִין שְׁנִין אִם יְתוּבוּן׃
אונקלוס (דפוס):
וַאֲמַר יְיָ לָא יִתְקַיַּים דָּרָא בִּישָׁא הָדֵין קֳדָמַי לְעָלַם בְּדִיל דְּאִנּוּן בִּסְרָא וְעוֹבָדֵיהוֹן בִּישִׁין [נ"א: בִּישַׁיָּא] אַרְכָּא יָהִיב לְהוֹן מְאָה וְעֶסְרִין שְׁנִין אִם יְתוּבוּן׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ לָא יִתְדְנוּן כָּל דָרַיָא בִּשַׁיָא דַעֲתִידִין לְמֵיקָם בְּסֵדֶר דַיָנַיָא דְדָרָא דְמַבּוּלָא לְמוֹבְדָא וּלְמִשְׁתֵּיצֵי מִגוֹ עַלְמָא הֲלָא יְהָבִית רוּחַ קָדְשִׁי בְּהוֹם מִן בִּגְלַל דִי יַעֲבְדוּן עוֹבָדִין טָבִין וְהָא אַבְאִישׁוּ עוֹבָדֵיהוֹן הָא יְהָבִית לְהוֹן אַרְכָּא מְאָה וְעַשְרִין שְׁנִין מִן בִּגְלַל דְיַעֲבְדוּן תְּתוּבָא וְלָא עָבָדוּ:
ירושלמי (קטעים):
וַאֲמַר מֵימְרֵיהּ דַיְיָ לָא יִתְדְנוּן דָרַיָא דַעֲתִידִין לְמֵיקָם מִן בָּתַר דָרָא דְמַבּוּלָא לְמוֹבְדָא לְמִשְׁתֵּיצֵי וּלְמִימְחָא גְמִירָא הֲלָא רוּחִי יְהָבִית בִּבְנֵי אֱנָשָׁא מִן בִּגְלַל דְאִינוּן בִּשְרָא וְעוֹבָדֵיהוֹן עוֹבָדִין בִּישִׁין הָא יְהָבִית לְהוֹן אַרְכָּא מְאָה וְעַשְרִין שְׁנִין דִילְמָא דְיַעֲבְדוּן תְּתוּבָא וְלָא עֲבָדוּ:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"לא ידון רוחי באדם" - לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשביל האדם

"לעולם" - לאורך ימים הנה רוחי נדון בקרבי אם להשחית ואם לרחם לא יהיה מדון זה ברוחי לעולם כלומר לאורך ימים

"בשגם הוא בשר" - כמו בשגם בסגו"ל כלומר בשביל שגם זאת בו שהוא בשר ואעפ"כ אינו נכנע לפני ומה אם יהיה אש או דבר קשה כיוצא בו (שופטים ה) עד שקמתי דבורה כמו שקמתי וכן שאתה מדבר עמי כמו שאתה אף בשגם כמו בשגם

"והיו ימיו וגו'" - עד ק"ך שנה אאריך להם אפי ואם לא ישובו אביא עליהם מבול וא"ת משנולד יפת עד המבול אינו אלא מאה שנה אין מוקדם ומאוחר בתורה (פסחים ו) כבר היתה הגזירה גזורה עשרים שנה קודם שהוליד נח תולדות וכן מצינו בסדר עולם ויש מדרשי אגדה רבים בלא ידון אבל זה הוא צחצוח פשוטו 


רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם – לֹא יִתְרַעֵם וְיָרִיב רוּחִי עָלַי בִּשְׁבִיל הָאָדָם.
לְעֹלָם – לְאוֹרֶךְ יָמִים. הִנֵּה רוּחִי נִדּוֹן בְּקִרְבִּי אִם לְהַשְׁחִית וְאִם לְרַחֵם, לֹא יִהְיֶה מָדוֹן זֶה בְרוּחִי "לְעוֹלָם", כְּלוֹמַר לְאוֹרֶךְ יָמִים.
בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר – כְּמוֹ "בְּשֶׁגַּם", כְּלוֹמַר: בִּשְׁבִיל שֶׁגַּם זֹאת בּוֹ, שֶׁהוּא בָּשָׂר וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ נִכְנָע לְפָנַי, וּמָה אִם יִהְיֶה אֵשׁ אוֹ דָּבָר קָשֶׁה? כַּיּוֹצֵא בוֹ (שופטים ה,ז): "עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה", כְּמוֹ "שֶׁקַּמְתִּי". וְכֵן (שם ו,ז): "שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי", כְּמוֹ "שֶׁאַתָּה". אַף "בְּשַׁגַּם" כְּמוֹ "בְּשֶׁגַּם".
וְהָיוּ יָמָיו... – עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אַאֲרִיךְ לָהֶם אַפִּי, וְאִם לֹא יָשׁוּבוּ אָבִיא עֲלֵיהֶם מַבּוּל. וְאִם תֹּאמַר: מִשֶּׁנּוֹלַד יֶפֶת עַד הַמַּבּוּל אֵינוֹ אֶלָא מֵאָה שָׁנָה? אֵין מֻקְדָם וּמְאוּחָר בַּתּוֹרָה (פסחים ו' ע"ב), כְּבָר הָיְתָה הַגְּזֵירָה גְּזוּרָה עֶשְׂרִים שָׁנָה קוֹדֶם שֶׁהוֹלִיד נֹחַ תּוֹלָדוֹת, וְכֵן מָצִינוּ בְּסֵדֶר עוֹלָם. יֵשׁ מִדְרְשֵׁי אַגָּדָה רַבִּים בְּ"לֹא יָדוֹן", אֲבָל זֶה הוּא צִחְצוּחַ פְּשׁוּטוֹ.

אבן עזרא

לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

לא ידון רוחי — יש אומר שהוא כמו "וישב חרבו אל נדנה" (דברי הימים א כא כז), כי הגוף לרוח כנדן; והעד, "אתכרית רוחי" (דניאל ז טו). רק יהיה ידון שורש אחר, כמו "אם יעלה לשמים שיאו" (איוב כ ו), שהוא מנחי העין, וכמוהו "נשא", ורבים אחרים. ויש אומרים שמשקלו כמו "וישב העפר" (קהלת יב ז), והיא מגזרת 'דין', כי הרוח דיין בגוף:

בשגם — השי"ן כמו "שככה" (תהלים קמד טו), ויהיה טעמו: לא יעמד רוחי, שמאתו היתה, וכן קהלת אמר: "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה". רק רוח האדם לבדו, בעבור זה החמס; ועוד, בעבור שהאדם בשר, והוא יגיע עד עת ויחסר, כאשר ינצח העשוי לעושה:

והיו ימיו — יש אומרים שזה קצב כל האדם. ואם מצאנו יותר, כן מצאנו מעט, רק על הרוב ידבר. ואין זה אמת, כי הנה שם חיה שש מאות, וכל הדורות אחריו חיו שנים רבות, ובימי פלג חסרו השנים, ומימות דוד עד היום שבעים או שמונים שנה. והאמת, מה שאמר המתרגם ארמית, שנתן קץ לאדם, כטעם "עוד ארבעים יום" (יונה ג ד), ואם ישובו ימלטו, ואם לא ישובו וימותו. ואל תשים לבך אל מספר "ויהי נח בן חמש מאות שנה", כי אין מוקדם ומאוחר בתורה. והנה כתוב: "וימת תרח בחרן" (בראשית יא לב), ואחריו: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך", ואנחנו נדע כי לא מת תרח עד שהיה יצחק בן חמש ושלשים שנה, ורבים כמוהו:

רמב"ן

לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"בשגם הוא בשר" - כמו בשגם בסגול ופירש רש"י בשביל שגם זאת בו שהוא בשר ואף על פי כן איננו נכנע מלפני ומה אם יהיה אש או דבר קשה ואין בפירוש הזה טעם או ריח ורבי אברהם פירש כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם בעבור החמס הזה ועוד בעבור שהאדם בשר ויגיע עד עת ויחסר והנה הוא כמו גם בשהוא בשר ומה צורך לטענה הזאת וידוע כי בשר המה ונגזר עליהם המיתה כי עפר אתה ואל עפר תשוב (לעיל ג יט) והנכון בעיני כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם בעבור שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ואיננו ראוי להיות רוח אלהים בקרבו והענין לומר כי האלהים עשה את האדם ישר להיותו כמלאכי השרת בנפש שנתן בו והנה נמשך אחרי הבשר ובתאוות הגופניות נמשל כבהמות נדמו ולכן לא ידון עוד רוח אלהים בקרבו כי הוא גופני לא אלהי אבל יאריך להם אם ישובו והנה זה כטעם ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהלים עח לט)

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

לא ידון רוחי באדם לעולם. מלת ידון נגזרה מן נדנה הוא שכתוב (דניאל ז) אתכריית רוחי אנא דניאל בגו נדנה, ופירש נדנה תיק. ונרתיק החרב נקרא נדנה ויקרא תיק. וכן הגוף תיק וכלי לנפש. וע"כ יאמר הכתוב רוחי שהיא הנפש השכלית שנתתי מרוחי לא יעשה תיק באדם לעולם, כלומר לא יתקיים בו לעולם לפי שאינו ראוי לאותו הרוח.

ובאר הטעם בשגם הוא בשר שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ כעוף וכבהמה וכחיה, כי רוחי שנתתי בו הוא השכל והם נמשכים אחר הבשר והתאוות לא אחר השכל.

והיו ימיו מאה ועשרים שנה. כלומר ומפני זה אאריך להם אפי ואקבע להם מאה ועשרים שנה שישובו בתשובה ואם אינם חוזרים בתשובה יאבדו במבול. והקמחי פי' בשם אביו לא ידון מגזרת מדון יאמר לא יהיה רוחי השכלי במריבה עם האדם עוד לעולם, כי רוחי אין עסקו בתאוות והגוף נמשך אחריהם זהו שאמר בשגם הוא בשר.

ונראה לי בטעם המספר הזה, כי מפני שהעולם הזה נברא בה"א והוא רוצה בקיומו של עולם לכך המתין להם מאה ועשרים שנה שמאה הוא חמישית השנים של מהלך עץ החיים כדי שיתבוננו וישובו. וכן עשרים חמשית ק' ואין הקב"ה מעניש עד עשרים. וכן לעתיד שכתוב (ישעיה סה) כי כימי העץ ימי עמי. אינו מעניש עד ק', והוא שכתוב כי הנער בן מאה שנה ימות וגו'. וזה לשון והיו ימיו כלומר כאלו היום נולדים ורוטפש בשרם מנוער.

בשגם הוא בשר. נרמז כאן משה וכן מנין שנותיו. ואמרו במדרש שלא היה נח ראוי להנצל שהרי כתיב (בראשית ו) כי נחמתי כי עשיתים, אלא שנצול בזכות משה שעתיד לצאת ממנו וזהו רמז בשגם.

ספורנו

לפירוש "ספורנו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר" אינו ראוי שלעולם יהיה מדון לפני ופתחון פה לחלוק ולומר שאעפ"י שהאדם ראוי לעונש רב במריו בשביל היותו בצלם ובדמות מ"מ ראוי גם כן לרחם עליו בשביל שגם כן הוא בשר מביא לחטוא לא צלם ודמות בלבד:

" והיו ימיו" יהיה לו זמן לתשובה:

" מאה ועשרים שנה" שבין כך היה נח עושה התיבה ומוכיח אותם ומתרה בם כדברי רבותינו ז"ל:

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(ג) "ויאמר ה'". אז ראה ה' כי לא טוב מה שהם מאריכים ימים אחר שהנשמה שנתנה בגוף יש לה מלחמה תמידית עם הגוף שזונה אחרי יצרי התאוות, ואין ראוי שרוחי שנפחתי באפיו ידון ויתקוטט עם האדם לעולם, היינו לארך ימים, אחר שבאורך ימים ינצח הגוף את הרוח וימשכהו למטה אל תאותיו הבהמיות ואל הבשר, והרוח נעשה בשר, וע"ז אמר בשגם הוא בשר, שגם הרוח יהפך לבשר ולחמריות, ולכן והיו ימיו מאה ועשרים שנה, מעתה יהיו ימי חיי האדם ק"כ שנה. ומאז התחיל ה' לקצר ימי חיי האדם שלא יאריכו ימים כ"כ, שע"י שימותו בקוצר ימים ייראו מהמות וישובו מדרכם הרעה, וגם שלא יהיה להם עת כ"כ להרבות זדון ופשע, וע"ז אמרו חז"ל שרמז בשגם הוא משה, שמשה לא חי רק ק"כ שנה כשנים הקצובים, שמ"ש ימי שנותינו בהם שבעים שנה זה נעשה אח"ז שנתרחקו הדורות משרשם ונתמעטו הימים, אבל אז שהיתה הבריאה חדשה ובימי עלומיה והארץ והאויר לא נשחת עדיין קודם המבול, היו ראוים ע"פ הטבע להאריך ימים עד קרוב לאלף שנים רק ה' קצר ימיהם מפני רעתם:  

אור החיים

לפירוש "אור החיים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ויאמר ה' לא ידון רוחי וגו'. מקרא זה צריך מגיד ורז"ל דרשו בו (ב"ר פכ"ו) הרבה דרשות אבל פשט הכתוב לא נודע. ונראה שיכוין לומר להיות שהיה ה' מתנהג עם ברואיו להוכיח ולהתדיין עמהם בנגלה ויאמר ה' אל הנחש (ג' י"ד), אל האשה אמר וגו' (שם ט"ז), ולאדם אמר וגו', ויאמר ה' אל קין למה וגו' (ד' י'), ויאמר ה' אי הבל וגו' (שם ט'), וכאשר הגדילו להתעיב אמר ה' לא ידון עוד לעולם רוחי באדם פנים בפנים להשפט עמו יחד, ופירוש רוחי הוא שכינתו יתברך שלא יהיה עוד נחשב האדם להדרגה זו. ותמצא כי כפי מעשיו מרחיק הדרגתו מטה מטה, שבתחילה הי' ה' מוכיח לאדם על פניו ונמצאים הנבראים כולם במדרגת נביאים, ויהי כי החל האדם פירוש נתחלל או נעשה חולין הובדל מהדרגת נביא, ובהמשך הזמן הנצנים נראו בארץ הם הצדיקים שהחזירו העטרה ליושנה, ומשחרב המעון נסתם חזון ונשארה בחינת רוח הקודש, וכשנסתתמו עיני ישראל אין אתנו משיג ריח הקודש ואין צריך לומר רוח הקודש, וזו היא צרת בית ישראל שאין למעלה ממנה הצמאים להריח ריח אבינו שבשמים ותחי רוחינו. ותחילת קללה זו התחילה מדור המבול. ונתן ה' טעם לדבר זה בשגם הוא בשר פירוש בשביל שהוסיף להתעיב בתיעוב מוסרח בעון הניאוף הוא בשר כאמור בענין וה' שונא זימה ומאס מדבר אליו:


עוד ירצה על דרך אומרם (הר"י עד אמה ז"ל) כי הצדיקים מהפכים החומר לעשותו צורה והרשעים מהפכים הצורה לחומר וזה הוא איבודן לעולם. והוא אומרו לאידון רוחי פירוש לא יהיה לי רצון מהם לעולם פירוש מעתה ועד עולם ואפילו עולם הנצחי, והטעם הוא בשגם פירוש בשביל שגם הוא רוחניות שבו הפכו ועשאו בשר וזה הוא איבוד הנפש, והוא אומרם ז"ל (סנהררין קז) דור המבול אין להם חלק לעולם הבא:


עוד ירצה על זה הדרך ויאמר ה' לא ידון עוד מדת רחמים הרמוזה בתיבת רוחי לעולם הכונה היא שלא יחזור בו מגזרתו עליהם לרעה כמנהגו הטוב אשר ינחם ה' על הרעה בטענת כי הם מחומר קורצו, והוא אומרו (תהלים, עח) ויזכור כי בשר המה, והוא אומרו בשגם הוא בשר פירוש עם היות הוא בשר טענה זו וסניגוריא זו לא תועיל להם לחזור לדון אותם לרחמים:


עוד ירצה, להיות, שה' קבע השכר והעונש הכל לעולם העליון ישובו רשעים לשאולה, עתה אמר ד' כי לא ידון דין הרשעים לעולם הבא, בשגם הוא בשר פירוש בשביל שגם הוא בשר שהוא חומר והחומר יתייסר בעולם העכור והגם הוא עולם הזה השפל, ותלה להם ק"ך שנה אולי יחזרו, גם שבמשך זה ישלימו שנותיהם הצדיקים שהיו בדור ההוא כמתושלח וכדומה. ותמצא שדרשו ז"ל (זהר ח"א כו.) בפסוק (נח ז') כל אשר נשמת רוח וגו' מכל אשר בחרבה מתו שהם הצדיקים שיש להם בחינת הנשמה כולם מתו קודם ביאת המבול ע"כ:


עוד ירמוז שנתכוון ה' לומר כי לא ינהיג רחמים גמורים לעולם והוא אומרו ויאמר ה' שהוא שם הרחמים לא ידון רוחי פירוש רצון שם המיוחד הזה שהוא מרוצה לרחם וכו' לא ידון לעולם פירוש לנבראים שבעולם כי באמצעות ריבוי הרחמים הנבראים מפליאות להתגאות ולבקש תאוות נכריות על דרך אומרו (הושע, ב) וזהב הרביתי להם וגו' וסלק ה' הרחמים לעולם העליון. ותמצא שגם הצדיקים אפי' כיעקב אבינו לא השיג הרצון להתישב בשלוה בעולם הזה וקפץ עליו רוגזו של יוסף, וכן כל צדיק וצדיק כשרואה עצמו עברו עליו ל' יום (ערכין דף טז:) בשלוה מפחד על עצמו שאינו מרוצה לעולם העליון, והטעם הוא כי כן גזר ה' שלא יתנהג במדת רחמים גמורה בעולם הזה ואפילו עם הצדיקים. והוא אומרו בשגם הוא בשר פירוש מאותן שיש להם לב בשר על כל פנים תרדפם מדת הדין לשלם דקדוקי העבירות ובזה יתרבה המורא בלב הנבראים כשיעשה דין בצדיקים ויראוהו, וגם הצדיקים להנחילם ש"י עולמות:

ילקוט שמעוני

לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

לא ידון רוחי באדם לעולם. איני נותן רוחי בהן, בשעה שאני נותן מתן שכרן של צדיקים וכו'. דבר אחר: אין הרוחות הללו נידונות לפני העולם. דבר אחר: בשעה שאני מחזיר רוחן לנדניהן, איני מחזיר רוחן. אמר ר' חייא בר אבא: איני ממלא רוחי בהן בשעה שאני ממלא רוחי באדם, לפי שבעולם הזה הרוח היא נבזקת באחד מאבריו, אבל לעתיד לבוא היא נבזקת בכל הגוף כדכתיב: "ואת רוחי אתן בקרבכם". אמר ר' יודן בן בתירא: עוד איני דן בדין הזה לעולם. רבי הונא בשם רבי יוסף אמר: "לא אוסיף... לא אוסיף", ליסגי ליסגי. רבנן אמרין: לא אוסיף לבני נח, לא אוסיף לדורות. אני אמרתי שתהא רוחי דנה בהן, והן לא בקשו, הריני משגמן ביסורין. אני אמרתי שתהא רוחי דנה בהן והן לא בקשו, הריני משגמן אלו באלו, דאמר רבי אלעזר: אין לך שמתחייב באדם אלא אדם כיוצא בו. רבי נתן אומר: אפילו כלב אפילו זאב. רבי הונא בר גוריון אמר: אפילו מקל אפילו רצועה, דכתיב: "כי את עול סבלו ואת מטה שכמו שבט הנוגש בו החתות כיום מדין", כיום הדין. אמר ר' אחא: אפילו אילני סרק עתידין ליתן דין וחשבון, דכתיב: "כי האדם עץ השדה"; מה האדם נותן דין וחשבון, אף העצים נותנין דין וחשבון. אמר ר' יהושע בר נחמיה: איני דן רוחן בעצמן שבשר ודם הן, אלא הריני מביא עליהן מיעוט שנים שקצבתי להן בעולם הזה ואחר כך אני משגמן ביסורין. מי גרם שימרדו בי? לא על ידי שלא שגמתי אותן ביסורין? הדלת הזה מי מעמידו שגמיו?

אמר רבי אלעזר: בכל מקום שאין דין, יש דין. רב ביבי בריה דרב אמי בשיטת רבי אליעזר: לא ידון רוחי. אמר ר' מאיר: הן לא עשו מדת הדין למטה, אני עושה להן מדת הדין למעלה; הדא הוא דכתיב: "הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה", בלא חכמת התורה; "מבקר לערב יוכתו מבלי משים לנצח יאבדו", ואין "משים" אלא דין, שנאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". עוד איני דן מדת הדין כנגד מדת רחמים. אפילו נח שנשתייר מהן, לא שהיה כדאי, אלא שצפה הקב"ה שמשה עתיד לעמוד ממנו, שנאמר בשגם זה משה, דחושבניה דדין הוא חושבניה דדין. רבנן מייתי לה מהכא: והיו ימיו מאה ועשרים שנה, ומשה חיה ק"כ שנה.

תנו רבנן: דור המבול אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "וימח את כל היקום", בעולם הזה; "וימחו", לעולם הבא, דברי רבי עקיבא. רבי יהודה אומר: לא חיין ולא נידונין, שנאמר: לא ידון רוחי באדם, לא דין ולא רוח. דבר אחר: לא ידון, שלא תהא נשמתן חוזרת לנדנה. רבי מנחם ברבי יוסי אומר: אפילו בשעה שהקב"ה מחזיר נשמות לפגרים מתים, קשה להם בגיהנם, שנאמר: "תהרו חשש תלדו קש רוחכם אש תאכלכם":

ששה נקראו בשמותם עד שלא נולדו, ואלו הן: ישמעאל, ויצחק, ומשה, ושלמה, ויאשיהו, ומלך המשיח. ישמעאל מניין? שנאמר: "הנך הרה ויולדת בן" וגו'. ולמה נקרא שמו ישמעאל? שעתיד הקב"ה לשמוע באנקת העם ממה שבני ישמעאל עושין להם באחרית הימים. יצחק, שנאמר: "אבל שרה אשתך" וגו'; ולמה נקרא יצחק? י', על י' נסיונות. צ', שרה היתה בת צ' כשהולידה. ח', שנימול לח'. ק', ק' שנים היה אברהם כשהוליד. משה, לא ידון רוחי... בשגם, בגימטריא משה. שלמה, "הנה בן נולד לך ושלמה שמו", על שם שלום ושקט שהיה בימיו. יאשיהו, "הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו", שנרצה כשה על גבי המזבח. מלך המשיח, "יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו", שהוא עתיד ליאנן לעכו"ם:

מנין למשה מן התורה? שנאמר: בשגם הוא בשר. מנין להמן מן התורה? שנאמר: "המן העץ". מנין לאסתר מן התורה? דכתיב: "ואנכי הסתר אסתיר". מנין למרדכי מן התורה? דכתיב: "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור" וגו', ומתרגמינן "מירא דכיא":

<< · מ"ג בראשית · ו · ג · >>