מ"ג במדבר ל ו


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואם הניא אביה אתה ביום שמעו כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום ויהוה יסלח לה כי הניא אביה אתה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַיהוָה יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְאִם־הֵנִ֨יא אָבִ֣יהָ אֹתָהּ֮ בְּי֣וֹם שׇׁמְעוֹ֒ כׇּל־נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛יהָ אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם וַֽיהֹוָה֙ יִֽסְלַח־לָ֔הּ כִּי־הֵנִ֥יא אָבִ֖יהָ אֹתָֽהּ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְאִם אַעְדִּי אֲבוּהָא יָתְהוֹן בְּיוֹמָא דִּשְׁמַע כָּל נִדְרַהָא וַאֲסָרַהָא דַּאֲסַרַת עַל נַפְשַׁהּ לָא יְקוּמוּן וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּבֵיק לַהּ אֲרֵי אַעְדִּי אֲבוּהָא יָתְהוֹן׃
ירושלמי (יונתן):
וְאִין יִבְטַל אִיבָהָא יָתָהּ בְּיוֹמָא דְשָׁמַע אוֹ לָא אִתְכַּוֵון לְקַיְימָא וּבַטֵיל בָּתַר דְיִשְׁמַע כָּל נִדְרָהָא וְאֵיסָרָא דְאַסָרַת עַל נַפְשָׁהּ לָא יִתְקַיְימוּן וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּרֵי וְיִשְׁתְּבֵק לָהּ אֲרוּם בָּטֵיל אָבוּהָא יָתָהּ מִן רְשׁוּתָא דְנִדְרָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ואם הניא אביה אותה" - אם מנע אותה מן הנדר כלומר שהפר לה הנאה זו איני יודע מה היא כשהוא אומר ביום שמוע אישה יניא אותה והפר הוי אומר הנאה זו הפרה ופשוטו לשון מניעה והסרה וכן (במדבר לב) למה תניאון וכן (תהלים קמא) שמן ראש אל יניא ראשי וכן (במדבר יד) וידעתם את תנואתי את אשר סרתם מעלי

"ויי' יסלח לה" - במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה והיא עוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים זו היא שצריכה סליחה ואע"פ שהוא מופר ואם המופרין צריכין סליחה קל וחומר לשאינן מופרין (ספרי)

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ – אִם מָנַע אוֹתָהּ מִן הַנֶּדֶר, כְּלוֹמַר, שֶׁהֵפֵר לָהּ. הֲנָאָה זוֹ, אֵינִי יוֹדֵעַ מַה הִיא. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: "וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר" (להלן פסוק ט), הֱוֵי אוֹמֵר: הֲנָאָה זוֹ הֲפָרָה (ספרי קנג). וּפְשׁוּטוֹ, לְשׁוֹן מְנִיעָה וַהֲסָרָה; וְכֵן: "וְלָמָּה תְנִיאוּן" (במדבר לב,ז); וְכֵן: "שֶׁמֶן רֹאשׁ אַל יָנִי רֹאשִׁי" (תהלים קמא,ה); וְכֵן: "וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי" (במדבר יד,לד), אֵת אֲשֶׁר סַרְתֶּם מֵעָלַי.
וַה' יִסְלַח לָהּ – בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? בְּאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר, וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְהֵפֵר לָהּ, וְהִיא לֹא יָדְעָה, וְעוֹבֶרֶת עַל נִדְרָהּ וְשׁוֹתָה יַיִן וּמִטַּמְּאָה לַמֵּתִים; זוֹ הִיא שֶׁצְּרִיכָה סְלִיחָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מוּפָר. וְאִם הַמּוּפָרִין צְרִיכִין סְלִיחָה, קַל וָחֹמֶר לְשֶׁאֵינָן מוּפָרִין (ספרי שם; קידושין פ"א ע"ב).

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

ראו רמב"ן על במדבר ל ד

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וה' יסלח לה" על שנדרה מה שאין בידה לקיים:

" כי הניא אביה אותה" והיא לא ידעה את דעת אביה כשנדרה והיה נדרה על דעת לקיים:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

יכול המהרהר בלב יהא חייב ת"ל בשפתים ולא בלב או יכול שאני מוציא את הגומר בלב ת"ל לבטא, ופי' רב ששת בשבועות (דף כו) אליבא דשמואל דהלכתא כותיה, בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורים, גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין ת"ל לבטא, וכן מ"ש פה קבל עליו וכו' היינו שהוציא פת סתם שאז אזלינן בתר מחשבת הלב שאסר ע"ע פת חטין:

"ז "לאסר אסר על נפשו, ולא אם נשבע על דבר שהוא אסור בל"ז, ומשמעות שזה רק בשבועה דהא במ"ש לאסר אסר מציין השבועה שהוא איסור גברא לא הנדר שהוא איסור חפצא כנ"ל, וכן דייק בספרי נשבע לאכול, משמע רק בשבועה לא בנדר שהוא איסור חפצא וחל גם על אסורים, וכן דעת הרמב"ן בפירושו כאן וכן דעת הרא"ש כמובא בש"ע ה' נדרים (סי' רט"ו סעיף ו') ודעת רש"י בפי' כאן כדעת הרשב"א שהוא דעה ראשונה בש"ע שם דגם נדרים אינם חלים על ל"ת:

"ח "לא יחל דברו, אם היה פירושו שלא יעבור על נדרו היל"ל לא יעבור על דברו או לא יחליף דברו, ולשון יחל מציין שמוציא דברו מקדושתו לחולין וזה ע"י הפרה ואא"ל שלא יוציאם לחולין גם ע"י התרת חכם שא"כ הול"ל לא יחל דברו היו"ד בצירי מבנין נפעל, אבל יחל מבנין הפעיל מורה שהוא לא יפר לעצמו, וכבר נודע דעת המבי"ט (ח"א סי' צח) והמהרי"ט (חלק יו"ד סי' כו) שע"י פתח יכול להתיר לעצמו, וכ"מ דעת רש"י נדרים (דף ס"ה ד"ה במדין), אך גם לדעתם אינו מפני שמוציא דבריו לחולין רק שס"ל שאם יש לו פתח הוא כנדרי טעות ונעקר ממילא:

"ט "לא יחל דברו, וה"ה שעובר על בל תאחר, ולשון לא יחל דברו ולא אמר לא יחל שבועתו היינו שגם מבטא שהוא הדבור הנפל"ט "מתוך רגשות נפשו הוא שבועה (כמ"ש בשבועות דף

כ') ור"ע מדייק זה ממ"ש כל היוצא מפיו, והרשב"ם פי' לא יחל דברו שלא יאחר נדרו ושרש יחל מענין המתנה כמו וייחל עוד שבעת ימים, יחל ישראל אל ה', ימתין ויחכה:

מדרש ספרי (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואם הניא אביה אותה - איני יודע הנאה זו מה היא? כשהוא אומר ואם ביום שמוע אישה יניא אותה - בבעל הוי אומר הנאה - זו הפרה, לימד בבעל שהנאה היא הפרה, ולימד בבעל שעשה חרישה ושמיעה כיום נדר להקם. מנין? הרי אתה דן: הואיל ורשאי להקם ורשאי להפר, אם למדתי לענין הפרה שעשה הנאה כהפרה, חרישה ושמיעה כיום נדר - אף להקם נעשה הנאה כהפרה, וחרישה ושמיעה כיום נדר! לא: אם אמרת בהפר, שחלק מכללו, לפיכך עשה בה חרישה ושמיעה כיום נדר; תאמר בהקם, שלא חלק מכללו, לפיכך לא נעשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר?! לא זכיתי - אדוננו מן הבעל: הואיל והבעל מיפר והאב מיפר, מה הבעל עשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר - אף האב נעשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר. ועוד, ק"ו הוא: ומה הבעל, שאין הרשות מתרוקנת לו, עשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר - האב שהרשות מתרוקנת לו, אינו דין שנעשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר? לא: אם אמרת בבעל, שמפר בבגר, לפיכך עשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר! לא זכיתי מן הדין - ת"ל אלה החקים אשר צוה ה' את משה. על כרחך אתה מקיש את האב כבעל: מה בעל עשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר, אף האב נעשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר:

וה' יסלח לה - הרי שנדרה ובטלה בלבה, והלכה ועשתה מזידה; מנין שצריכה סליחה? ת"ל וה' יסלח לה. והרי דרבים? ק"ו ומה אם נדרים המופרים צריכים סליחה - ק"ו לנדרים שאינו מופרים. והרי דברים ק"ו: למה הדבר דומה? למתכוון לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה. ומה אם מתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה צריך סליחה, ק"ו למתכוון לאכול ואכל:

כי הניא אביה אותה - ואם הפר האב - מופר ואם לאו - אין מופר. אמרה יודעת אני שכל נדרים שהיה אבא שומע היה מיפר, שומע אני יהיה מופר? ת"ל כי הניא אביה אותה. אם הפר האב - מופר, ואם לאו - אין מופר. אמר לאפוטרופוס: כל נדרים שתהא בתו נודרת מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני הפר לה, והיפר לה; שומע אני יהיה מופר? ת"ל ואם הניא אביה: אם היפר אביה - מופר, ואם לאו - אינו מופר, דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר: מצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו:

<< · מ"ג במדבר · ל · ו · >>