מ"ג במדבר א ב


<< · מ"ג במדבר · א · ב · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
שְׂא֗וּ אֶת־רֹאשׁ֙ כׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כׇּל־זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
קַבִּילוּ יָת חוּשְׁבַּן כָּל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזַרְעֲיָתְהוֹן לְבֵית אֲבָהָתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן כָּל דְּכוּרָא לְגוּלְגְּלָתְהוֹן׃
ירושלמי (יונתן):
קַבִּילוּ יַת חוּשְׁבַּן כָּל כְּנִישְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל לִגְנִיסַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן בְּמִנְיַן שְׁמָהָן כָּל דְכוּרָא לְגֻלְגְלַתְהוֹן:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

למשפחתם – דע מנין כל שבט ושבט.

לבית אבתם – מי שאביו משבט אחד, ואמו משבט אחר – יקום על שבט אביו.

לגלגלתם – על ידי שקלים: "בקע לגלגלת". 


רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

לְמִשְׁפְּחֹתָם – לֵידַע מִנְיַן כָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט.
לְבֵית אֲבֹתָם – מִי שֶׁאָבִיו מִשֵּׁבֶט אֶחָד וְאִמּוֹ מִשֵּׁבֶט אַחֵר, יָקוּם עַל שֵׁבֶט אָבִיו (עיינו ב"ב ק"ט ע"ב).
לְגֻלְגְּלֹתָם – עַל יְדֵי שְׁקָלִים, בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת.

רשב"ם

לפירוש "רשב"ם" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

שאו את ראש כל עדת: לפי שמעתה צריכים ללכת לארץ ישראל ובני עשרים ראוים לצאת בצבא המלחמה שהרי בעשרים בחדש השני הזה נעלה הענן כדכתיב בפרשת בהעלותך וכתב שם נוסעים אנחנו אל המקום וגו', ולכך צוה הק' בתחילת חדש זה למנותן:

רמב"ן

לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כל יוצא צבא בישראל" - מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן עשרים שנה שאו את ראש כל עדת בני ישראל כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דדין לשון רש"י ואפשר שיהיה הטעם בזה בעבור שאינו חזק למלחמה בפחות מעשרים וכמו שאמרו (אבות ה כא) בן עשרים לרדוף אבל יתכן שיהיה פירוש "כל יוצא צבא" כל היוצאים להקהל בעדה כי הנערים לא יקהלו בתוך העם כי כל אסיפת עם תקרא "צבא" וכן לצבא צבא בעבודת אהל מועד (להלן ח כד) ישוב מצבא העבודה (שם פסוק כה) במראות הצובאות אשר צבאו (שמות לח ח) וכן צבא השמים (מלכים א כב יט) וכל צבאם צויתי (ישעיהו מה יב) ולכך יפרש באנשי המלחמה מצבא המלחמה (להלן לא יד) והתיחשם בצבא במלחמה (דהי"א ז מ) ואמר כאן " כל יוצא צבא " כדרך כל יוצאי שער עירו (בראשית לד כד) ואמר לצבאותם שהם צבאות רבות כי כל שבט ושבט צבא גדול והלשון שכתב רש"י כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דפלן לא נתברר לי למה דרשו אותו לגנאי אם מפני שמתו במדבר ובמטה לוי אמר (להלן ג טו) "פקוד" לפי שלא היו בכלל גזרה והלא במנין שני של באי הארץ נאמר כן (להלן כו ב) שאו את ראש כל עדת בני ישראל אבל בהגדה של ויקרא רבה דורש לשבח אין שאו אלא לשון גדולה כמו דכתיב (בראשית מ יג) ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך אמר הקב"ה לישראל נתתי לכם תלוי ראש ודמיתי אתכם לי כשם שיש לי תלוי ראש על כל באי עולם שנאמר (דברי הימים א כט יא) לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש אף לכם עשיתי תלוי ראש שנאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל לקיים מה שנאמר (תהלים קמח יד) וירם קרן לעמו וכן הוא אומר (דברים כח א) ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ ושוב מצאתי במדבר סיני רבה (א ט) שאמרו אמר רבי פנחס אמר רבי אידי מאי דכתיב בראש הספר שאו את ראש "רוממו את ראש" "גדלו את ראש" לא נאמר אלא שאו את ראש כאדם שאומר לקוסטינר סב רישיה דפלן כאן נתן רמז למשה " שאו את ראש " שאם יזכו יעלו לגדולה כמה דכתיב ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך ואם לא יזכו ימותו כלם כמה דכתיב (בראשית מ יט) ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על עץ והנה הלשון כפי הכונה יתפרש בטובה לטובים וכיון שהוא לשון גדולה ונאמר כן במנין הראשון אמר כן במנין השני "תפקדו אותם" - ענין "פקידה" זכרון והשגחה על דבר כלשון וה' פקד את שרה כאשר אמר (בראשית כא א) והוא פתרונו בכל מקום לא ימלט מהן איש על דעתי וגם "פקדון" מפני ששמירתו והשגחתו עליו וכאשר צוה למנות את ישראל יאמר " תפקדו אותם " לרמוז שלא יספרם רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל ובהם ישגיח וידע מספר העם ואמר בדוד מספר מפקד העם (כד ט) כי ידע מספרם בפקידת הכופר כי רחוק הוא אצלי שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב (שמות ל יב) ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם ואם אולי טעה דוד למה לא עשה יואב שקלים והיה דבר המלך נתעב אצלו והוא אמר לו למה יבקש זאת אדני למה יהיה לאשמה לישראל (דהי"א כא ג) ולמה לא ימנם בשקלים שלא יחטא אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא רק לשמח לבו שמלך על עם רב והוא מאמר יואב (כד ג) ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים וגו' ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה וראיתי במדבר סיני רבה (ב יז) ר' אליעזר בשם ר' יוסי בן זמרא אמר כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו שלא לצורך חסרו איזה זמן נמנו לצורך בימי משה ובדגלים ובחלוק הארץ שלא לצורך בימי דוד ויתכן עוד שנפרש ונאמר כי דוד צוה למנות כל איש ישראל רצוני לומר מבן שלש עשרה שנה ומעלה שהוא איש כי לא נזכר במנינו "מבן עשרים שנה ומעלה" אבל אמר לכו ספרו את ישראל וגו' ואדעה את מספרם (דברי הימים א כא ב) וזה היה ענשו כי הכתוב לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה ומעלה בשקלים ומפני שזה איננו מפורש בכתוב טעה בו כי חשב במה שאמר "ולא יהיה בהם נגף" שהוא בשקלים שהם כופר להם אבל יואב נתן לבו וחשש לדבר והכתוב מעורר לבי בזה במה שאמר (שם כז כג כד) ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה כי אמר ה' להרבות את ישראל ככוכבי השמים יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה ויהי בזאת קצף על ישראל היה נראה שמנין יואב היה למטה מבן עשרים והוא היה הקצף שאין ה' חפץ שיהו כל ישראל בגדר מנין שהוא ירבם ככוכבי השמים כאשר אמר (בראשית טו ה) אם תוכל לספור אותם והכתוב שאמר במנין ההוא (דברי הימים א כא ה) ויהיו כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש שולף חרב אין ענינו שהיו כולם יוצא צבא בישראל אבל פתרונו שהיו בריאים וחזקים למלחמה הגיד כי לא מנה החולים והחלשים והזקנים מפני שהיה דבר המלך נתעב אצלו וזה ענין הגון מאד ועל דעת מדרש אגדה (ברכות סב) שהיה שם מנין ממש טעו כלם ולכך אמר (כד א) לך מנה את ישראל וכתיב (שם פסוק י) אחרי כן ספר את העם כי בתורה לא נזכרה בהם ספירה כלל כי טעם "במספר שמות" יגידו כל אחד שמותם בפקוד אותם בכופר

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

שאו את ראש כל עדת בני ישראל. אין עלויין של ישראל אלא בקיום התורה, ועל כן אחז הכתוב לשון שאו שהוא לשון כולל שני ענינים דבר והפכו, האחד נשיאות ראש, והשני הסרת הראש. וכן אמרו במדרש שאו את ראש אמר הקב"ה לא חבבתי אומה יותר מכם לפיכך נתתי לכם תלוי ראש, כשם שיש לי תלוי ראש על כל באי עולם שנאמר (דברי הימים א כט) לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש, לקיים מה שנאמר (תהלים קמח) וירם קרן לעמו, וכן הוא אומר (דברים כח) ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ. הסרת הראש, מלשון (בראשית מ) ישא פרעה את ראשך מעליך, כמי שאמר לקוסטינר ארים רישיה דפלן, ולכן אמר שאו ולא אמר גדל או רומם, כלומר אם זכו הרי לשון עלוי אם לאו יסתלק עלוין.

ואמר למשפחותם לבית אבותם, כי משפחת האם אינה קרויה משפחה.

במספר שמות. לא אמר במספר שמותם כמו שאמר (במדבר ג) ושא את מספר שמותם, יתכן לפרש כי פקודי ישראל בקבלת התורה בסיני היו כנגד פקודי מחנות המלאכים שנגלו שם במעמד הקדוש, והיה המספר במחנות ישראל בארבע דגלים כמספר המלאכים שבארבע מחנות שכינה, ועל כן אמר במספר שמות, כלומר במספר שמות המלאכים, כי היו ישראל באותו מעמד הקדוש מלאכים גופניים כמספר המלאכים המשרתים במרום, וזהו שאמר תפקדו אותם לצבאותם, כלומר כנגד צבאות השמות שהזכיר, כי ישראל צבאות מטה כנגד צבאות של מעלה, ואומר הכתוב (שמות ז) והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל.

ויש להתבונן בכתוב שאמר (שם יב) יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים, והיה ראוי לומר יצאו כל צבאות ישראל, אבל אמר כל צבאות ה' לכלול בגלות עליונים ותחתונים. ויותר מזה אמרו, גלו למצרים שכינה עמהם, ואין ספק כי אחר שהשכינה עמהם בגלות הלא צבאות ארבע מחנות שכינה עמהם, ומזה אמר בגאולתם שיצאו עמהם. ומה שיחזק לך זה לפי דעתי מה שאמר הכתוב ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם, הכוונה על צבאות מטה, וחזר פעם אחרת ויהיו כל הפקודים הכונה על צבאות מעלה כי היו שוים במספר, וזהו שלא הזכיר כאן ישראל.

והסתכל עוד אחר סדור המסעות ותמצא הלשון הזה עצמו כפול, הוא שאמר (במדבר ב) אלה פקודי בני ישראל לבית אבותם, הם צבאות מטה, כל פקודי המחנה לצבאותם, הם צבאות מעלה שארבע מחנות שכינה.

ספורנו

לפירוש "ספורנו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"שאו את ראש" לסדרם שיכנסו לארץ מיד איש על דגלו בלתי מלחמה אלא שיפנו האומות מפניהם כמו שעשו קצתם כמו שהעיד באמרו כעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל אולי היו משפחות מהגרגשי שעליו אמרו ז"ל שעמד ופנה מאליו ובקלקול המרגלים הוסיפו השבע אומות להרע מ' שנה והוצרך להחרימם. "במספר שמות" כי היה אז כל אחד מאותו הדור נחשב בשמו המורה על צורתו האשיית למעלתם על דרך ואדעך בשם ולא כן קרה לדור באי הארץ ובכן לא נמנו במספר שמות ולא נזכרו זולתי ראשי המשפחות ומספר האישים. ועם זה הודיע שהיתה הכונה שאותם האישים בעצמם יחיו ויירשו הארץ ולא יפקד מהם איש:

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"שאו את ראש כל עדת בני ישראל", באשר המנין הקודם לא היה תכליתו רק לדעת מספרם, ולא נתיחסו אז על משפחותם ושבטיהם, כי כולם עברו ע"י מונה ונתנו

שקליהם בערבוביא ולא שאלו אותם לא על שמותם ולא מאיזה משפחה ושבט הוא, ולא אם הוא ראוי לצאת בצבא או לא וכ"ש שלא הקפידו על סדר דגלים ולא היו זקניהם בראשיהם, שכבר בארתי (ויקרא ס' רמ"א) שיש הבדל בין שם בני ישראל ובין שם עדת ב"י, שבשם עדה לא נקראו רק כשזקניהם בראשיהם, ופה הקפיד שיהיו זקניהם בראשיהם ועז"א: "שאו את ראש כל עדת ב"י", זאת שנית שבמנין הקודם לא נתיחסו על משפחותיהם ובמנין הזה צוה שיהיו "למשפחותם לבית אבותם "שהיה צריך ליחס כל אחד, והתיחסו מלמטה למעלה תחלה באו כל אנשי המשפחה והתיחסו על משפחותם ואח"כ התיחסו המשפחות התחתונות אל משפחות עליונות ואח"כ אל בתי האבות ואח"כ אל השבט, וכמו שבארתי זה בפרטות בהתו"ה (בא סי' י"ז) וכמ"ש חז"ל שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות, ומפני שעתה רצה להשרות שכינתו עליהם בקביעות הוצרכו להתיחס וכמ"ש במ"ד שהשיב השי"ת לעו"ג שרצו להעשות דגלים הביאו ספרי יוחסין שלכם: [ג] "במספר שמות "שכל א' הגיד את שמו וכתבו על ספר ואח"כ מנו את השמות וידעו כמה אנשים יש: [ד] "כל זכר לגלגלותם "שחוץ מזה עברו האנשים בעצמם לפני משה ומנו אותם לגלגלותם [ומסתמא נתנו שקלים כמ"ש בסדר כי תשא], והטעם שהיה ספירה כפולה מספר שמות וגלגולת התבאר במד' (הובא בילקוט תהלים) מונה מספר לככבים אלו השבטים, הככבים הללו כשהם יוצאים אין יוצאים אלא בשמות שנא' לכולם שמות יקרא ובכניסתם נכנסים במנין שנאמר מונה מספר לכוכבים כך השבטים כשנכנסו למצרים נכנסו במנין בשבעים נפש וכשיצאו שש מאות אלף רגלי, ועד שלא ירדו נתפרשו שמותם ואלה שמות ב"י, ר"ל שהככבים לפי מה שנשקיף עליהם שכולם בכלל מתאחדים להיות כאיברים וגידים של האיש הכולל דהיינו של העולם הגדול בכללו שנחשב כאיש אחד ונקרא האדם הגדול. כמו שגוף אדם פרטי צריך שיהיו בו רמ"ח איברים ושס"ה גידים. כן האדם הגדול שהוא העולם צריך שיהיו בו ככבים כמספר שהם נמצאים ואם יחסר א' מהם הרי חסרון ומום כולל בכלל האדם הגדול שהוא העולם כחסרון אבר או גיד באדם הקטן, וזה קורא בהככבים בכניסתן היינו לפי ההשקף שהם נכנסים בכלל בנין העולם להיות חלק מחלקיו ואבר מאיבריו, וכמו שהרמ"ח איברים שבאדם יש לכל אחד פעולה מיוחדת משונה מפעולת זולתו כך יש לכל ככב פעולה מיוחדת ומשונה מזולתו שלפיהו יש לכ"א שם מיוחד לפי פעולתו, למשל מאדם לשפוך דם צדק לפעול צדקות, ועז"א כשיוצאים יוצאים בשמות היינו כשיוצאים לפעול פעולות יוצאים בשמות, ועל כללותם אמר מונה מספר לככבים ועל פעולתם כ"א ביחוד אמר לכולם שמות יקרא, וכן ישראל בכללותם שיהיו אומה אחת מוכנת להיות מרכבה לשכינת ה' נכנסו במנין, ר"ל שע"ז צריך מנין הכולל שהמנין הפחות הם שבעים נפש והמנין הגדול הוא ששים רבוא כמ"ש האר"י ז"ל בס' הגלגולים, אמנם בפרטותם כל איש ואיש י"ל תכונה מיוחדת וסגולה פרטית שעפ"י בשמות נקראו,

וע"כ נמנו במספר שמות שכ"א יש לו ענין אחר וקדושה מיוחדת וגם נמנו לגלגולת שמורה על המנין הכולל:

כלי יקר

לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

שאו את ראש וגו'. אעפ"י שרש"י פירש שהוא לשון קבלת חשבון (שמות ל יב) מ"מ הזכירו בלשון שאו, כי תשא, נשא, כי מצד המספר ינטלם וינשאם ביתר שאת על כל העמים אשר אין להם מספר פרטי כמו הקש הזה שאין דרך בעל הגורן ליתן לו מנין, כך אין לאומות השגחה פרטית כ"א כללית לקיום המין כשאר בהמות וחיתו ארץ אבל כל איש מישראל מושגח בפרטות ואפילו אחד מהם חשוב כאומה שלימה כמ"ש (שם יט.כא) ונפל ממנו רב. ואפילו אחד מהם שיפול דומה כי רב הוא ע"כ נתן להם הקב"ה מספר כמו לכוכבים שנאמר בהם (ישעיה מ, כו) המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא. כך נאמר כאן במספר שמות וגו' להורות שמצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד (דניאל יב, ג) וכל אחד יש לו השגחה פרטית. ומה שמקשה (ביומא כב:) קראי אהדדי כתיב (הושע ב, א) והיה מספר בני ישראל. ש"מ שיש להם מספר ואח"כ כתיב כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. כפי הפשט אין זה קושיא כי אצל הקב"ה ודאי יש להם מספר ככוכבים שמוציאן ומכניסן במספר כך יש להם מספר להורות שהקב"ה משגיח על כל אחד בפרטות, ומ"ש אשר לא ימד ולא יספר היינו אצל בני האדם שבודאי לא יוכלו לספור אותם לגודל רבויים. כל זכר לגלגלותם. פירש"י ע"י שקלים, והרבה מן המפרשים חלקו עליו ואמרו שמספר זה היה בלא שקלים ולשון המקרא מוכיח שאמר לגלגלותם, וחשבו לתרץ למה דווקא מספר ראשון היה ע"י שקלים לפי שהיו צריכין אז לעבודת המשכן ותירוץ זה דחוק ול"נ שודאי טעם השקלים היו להציל מן עין הרע השולט בדבר מנוי ודווקא במנין שהוא דבר חידוש, דרך משל שבזמן שרואין ק' זהובים אצל איש עני שחזקתו שאין לו יותר העין הרע שולט בו ממה שרואין אצל העשיר אלף זהובים כי כבר הוחזק באיש אמיד, כך ישראל בצאתם ממצרים היו מוחזקים במתי מספר כי בע' נפש ירדו מצרימה ונתמעטו שמה מעוצר רעה ויגון והשלכת הבנים ליאור, ופתאום נמצאו במספר ראשון ת"ר אלף לבד מטף ונשים ודאי היה בפעם ההוא מקום לחוש לעין הרע, משא"כ בשאר מספרים כי כבר הוחזקו בעם רב ועצום, וע"כ מנאם דוד המלך בלא חצאי שקלים כי ודאי לא עבר על מצות התורה שהרי הכתוב אומר רק בדבר אוריה החתי. (מלכים א טו, ה) אלא שמצות השקלים לא היתה כ"א למספר ראשון כי בו היה יותר בית מיחוש שלא יקבלו נזק מן עין הרע הן בדרך הטבע כאמור, הן מצד העונש כי היה המספר ההוא קרוב למעשה העגל והיה הדין נותן שיפלו רבים מהם מצד עונש המעשה ההוא וכשנודע ע"י המספר שנשארו ת"ר אלף יהיה הדבר חידוש ושלטא בהם עינא בישא כי החטא מסייע לזה, ע"כ היו צריכין אז לכפרה על נפשותם ולהצילם מעין הרע משא"כ בכל המספרים.

אור החיים

לפירוש "אור החיים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

שאו את ראש וגו'. צריך לדעת מספר זה למה. ורש"י ז"ל הביא דברי המדרש, שאמרו כי כשבא להשרות שכינתו בתוכם, חזר למנותם. ע"כ. וזה לא יספיק ליישוב הפשט, כי היה לו למנותם קודם חודש ניסן, לא אחר כך; גם בהפלגת זמן חודש ימים. ונראה לי בהקדים לחקור זאת, כי במספר שאחר העגל - שהוא מספר שבפרשת פקודי - באו לכלל חשבון ו' מאות אלף, ו-ג' אלפים, ו-ה' מאות, ו-נ', שיש במספר זה נוסף על מספר יוצאי מצרים שלשת אלפים וה' מאות וחמישים בהמשך זמן ששה חדשים הגם שכילה בהם העגל בג' מיני מיתות, מגפה, חרב בני לוי, השקאת אפר העגל, ובמספר שלפנינו שהוא אחר ו' חדשים אחרים ממספר הב' רואני שלא הוסיפו על מספר הקודם לו אפילו אחד. והדבר כמעט זר למאוד שלא הוסיפו, שאיך יתכן שבהמשך זמן זה לא יבואו מהם לכלל עשרים, ומה גם שלא אירע להם חסרון ונוסף שהיו עסוקים במלאכת המשכן:

ויגדל הקושיא לפי מה שאמרו בפסיקתא (זוטרתא) וזה לשונם ויהיו כל הפקודים וגו' ולהלן הוא אומר בקע וגו' לשש מאות אלף וגו' למדנו שכל זמן שהיו ישראל עסוקין במלאכת המשכן לא חסרה מהם נפש אחת ע"כ. דבריהם ז"ל לפי הנראה רחוקים, שהלא אדרבא בהשכיל על דבר אנו רואים שחסרו יותר ממה שחסרו במעשה העגל הגם שלא היו עסוקים במלאכת המשכן:

אכן לפי מה שעלה בידינו שכל שבט לוי שוקלים שקלים (שקלים פ"א מ"ג) אין קושיא, כי במספר שבפרשת פקודי היו הלוים בכלל המספר אבל במספר שלפנינו לא נכנסו הלוים, ומעתה הרי שהוסיפו כל מספר הלוים, ולזה אמר בסמוך למספר והלוים לא התפקדו בתוך בני ישראל, ולא היה צריך לומר שהנני רואה שלא התפקדו במספר הקודם, והן אמת אם אמר הכתוב כאשר צוה ה' כמו שאמר הכתוב אחר פרשת הדגלים הייתי אומר כי בא להשמיענו שקיימו מאמר ה' שצוה שלא יפקדו אותם, וממה שלא אמר אלא והלוים לא התפקדו בתוכם הרי זה מראה באצבע כי נתכוון לומר אל תתמה על המספר שהוא בשוה למספר הקודם בלא תוספת והלוים לא התפקדו והרי לפניך היתרון:

ופירוש דברי הפסיקתא יציץ וזרח, כי מה שמצינו חשבון עצום כזה ששוה במספר ב' לשלפנים זה יגיד כי הן הנה שהיו במספר הראשון ובששה חדשים שבין ב' המספרות לא נעדר מהם אחד והנוספין במספר מלאו חסרון מספר הלוים שהיו בכלל הראשון ולא בכלל מספר השני, ולזה נתחכם ה' לומר למשה לשאת את ראש בני ישראל ביום אחד לחודש הב' וגו' בכיוון שהיה זמן שהגיע המספר למספר הראשון לבד הלוים להעירך במה שאמר בפסיקתא שהמספר עצמו הא' היה כמספר הב' ולא מת א' ונכנס אחר במקומו, והטעם לצד שהיו עסוקים במלאכת המשכן על דרך (דברים, ד) ואתם הדבקים בה' חיים כלכם, ונוכל לומר גם לדברי המדרש שהביא רש"י שכשבא להשרות שכינתו בתוכם וכו' שבחר בזמן זה לטעם הנזכר:

בעל הטורים

לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

במספר שמות. כתיב כאן ובפנחס לא כתיב באותו מנין במספר שמות אלא כתבו כאן להודיע שלא שינו את שמותם במצרים ולכך כתיב לבית אבותם לומר לך שנקראו בשמות אבותם:

<< · מ"ג במדבר · א · ב · >>