מ"ג איוב ג ח
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
יקבהו אררי יום העתידים ערר לויתן
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי יוֹם הָעֲתִידִים עֹרֵר לִוְיָתָן.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
יִקְּבֻ֥הוּ אֹֽרְﬞרֵי־י֑וֹם
הָ֝עֲתִידִ֗ים עֹרֵ֥ר לִוְיָתָֽן׃
רש"י
"אוררי יום" - המקללים את ימיהם לפי שהם מכוונים לקלל קללה מתוך צערם
"העתידים עורר לויתן" - להיות ערירים במחברתם ליחד ליווי שלהם מחברת איש ואשתו מאין בנים ובגמ' ירושלמי ראיתי עורר לויתן לקונן על ליווי שלהם כשימות כמו לא יערער על מתומצודות
• לפירוש "מצודות" על כל הפרק •
מצודת דוד
"יקבהו וגו'" - הספדנים המאררים בהספדם את יום מיתת המת אשר יספדוהו ומוכנים המה לעורר אבלות ולמדו לשונם לארר ולקלל המה יקבוהו את הלילה ההוא
מצודת ציון
"יקבהו" - ענין קללה כמו לכה קבה לי (במדבר כב)
"העתידים" - המוכנים כמו להיות עתידים ליום הזה (אסתר ג)
"עורר" - מלשון התעוררות
"לויתן" - ענין אבלות ובירושלמי לא תעורר אשה לויתה במועד (מועד קטן פרק משקין)מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
ביאור המילות
"יקבוהו אוררי". הקללה עצמה נקרא אירור, ופרישת הקללה על העצם המקולל בא בלשון נקבה מענין פרישה, ומשתתף עם נקבה שכרך עלי, שפורש ומבאר דבריו היטב:
"ערר". פעל נגזר משם ערירי:
"ולויתן" מענין חיבור, כמו הפעם ילוה אישי אלי, והכינוי מוסב על חבור האיש והאשה לזווג, או שבא על חבור היום והלילה, שאוררי יום יקבו גם הלילה שחבור היום והלילה העתידים יהיה ערירי שלא יוליד תולדות, ור"ל במליצה על המתחבר ומזדווג בהם שיהיה ערירי: