לשון חכמים/חלק א/נג

בקשה לנטילת ידים של סעודה

בסוף ההגדה ישתה כוס שני וקודם שישתה יאמר

לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ. בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ. וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ. לְיַחֲדָא אוֹתִיּוֹת יוֹ״ד וְהֵ״א בְּאוֹתִיּוֹת וָא״ו וְהֵ״א. בְּיִחוּדָא שְׁלִים (יהוה) בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל. הֲרֵֽינִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לִשְׁתּוֹת יַיִן שֶׁל כּוֹס שֵׁנִי מֵאַרְבַּע כּוֹסוֹת שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּלֵיל חַג הַמַּצּוֹת. שֶׁכָּל־אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם הוּא מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וִיהִ֤י ׀ נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ וּמַעֲשֵׂ֣ה יָ֭דֵינוּ כּוֹנְנָ֥ה עָלֵ֑ינוּ וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דֵ֗ינוּ כּוֹנְנֵֽהוּ׃

וישתהו בהסיבה ואח״כ יקיים מצות נט״י כהלכתא ויאמר קודם בנטילה כל אשר מסודר (לעיל דף ג׳ ס״א) בנט״י של אכילה בכל יום. ואח״כ יקיים מצות אכילת מצה שהיא מדאורייתא על כן קודם נטילת ידים יוסיף לומר בקשה זו.

לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ. בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ. וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ. לְיַחֲדָא אוֹתִיּוֹת יוֹ״ד וְהֵ״א בְּאוֹתִיּוֹת וָא״ו וְהֵ״א. בְּיִחוּדָא שְׁלִים (יהוה) בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל. וּבְשֵׁם כָּל־הַנְּפָשׁוֹת. וְהָרוּחוֹת וְהַנְּשָׁמוֹת וּמַלְבּוּשֵׁיהֶם וְהַקְּרוֹבִים לָהֶם. שֶׁמִּכְּלָלוּת אֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה. וּמִכָּל־פִּרְטֵי אֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה. דְּכָל־פַּרְצוּף וּסְפִירָה. הִנֵּה אָנֹכִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לֶאֱכוֹל מַצָּה בַּלַּיְלָה הַזֹּאת שֶׁל חַג הַמַּצּוֹת. כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת. וַהֲרֵֽינִי מוּכָן לְקַיֵּם מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה דְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ. וּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה דְכָּל־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ. וּמִצְוַת לִפְרוֹשׁ מֵאֲכִילַת חָמֵץ. שֶׁנֶּאֱמַר שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ. וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה עֲשֵׂה. וּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל תַּעֲרוֹבֶת חָמֵץ. וּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה דְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר. וּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה דְשְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם. כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרֵנוּ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאֵנוּ. כְּדֵי לְתַקֵּן שׁוֹרֶשׁ מִצְוֹת אֵלּוּ בְּמָקוֹם עֶלְיוֹן.

וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתְּהֵא חֲשׁוּבָה וּמְקֻבֶּלֶת וּרְצוּיָה לְפָנֶֽיךָ מִצְוָה זוֹ שֶׁל אֲכִילַת מַצָּה בַּלַּיְלָה הַזֹּאת. וְיַעֲלֶה לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ כִּוַּנְתִּי בְּכָל־הַכַּוָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לְכַוֵּן בְּמַעֲשֵׂה וְדִבּוּר וְכַוָּנָה וּמַחֲשָׁבָה וּרְעוּתָא דְלִבָּא. וִיהִ֤י ׀ נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ וּמַעֲשֵׂ֣ה יָ֭דֵינוּ כּוֹנְנָ֥ה עָלֵ֑ינוּ וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דֵ֗ינוּ כּוֹנְנֵֽהוּ׃

רבון עלמא טיבו סגי עבדת עם עמך יִשְׂרָאֵל דאתרעית בהו בלחודייהו. ועבדת לון עמא יחידאה בעלמא וקרית לון גוי אחד. ויהבת לון אורייתא דקשוט. ופקדת לון בכמה פקודין לאתעטרא בהו. ויהבת לון חילא למעבד רעותך ובאתערותא דילהון לתתא במלין ובעובדא יתער חילא לעילא:

רבון עלמא אנן בעינן לאשתדלא ביקרך. יהא רעוא קמך למיהב לן חילא לאתערא ביקרך ולמעבד רעותך ולסדרא כלא כדקא יאות. ואף על גב דלית אנן ידעי לשוואה רעותא ולבא לתקנא כולא יהא רעוא קמך דתתרעי בעובדא דילן ותתקין תקונא דלעילא כדקא יאות. ותחשב לן כאלו אשתדלנא ביקרך כרעותך לסדרא כלא כדקא יאות. ועל דא צלי קמך דוד מלכא משיחא ואמר. וִיהִ֤י ׀ נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ וּמַעֲשֵׂ֣ה יָ֭דֵינוּ כּוֹנְנָ֥ה עָלֵ֑ינוּ וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דֵ֗ינוּ כּוֹנְנֵֽהוּ׃ כוננה ואתקין תיקונא לעילא כדקא יאות. עלינו אע״ג דלית אנן ידעי לשוואה רעותא אלא עובדא בלחודוי מעשה ידינו כוננה למאן לההוא דרגא דאצתריך לאתתקנא כוננה בחיבורא חדא באבהו למהוי מתתקנא בהון בהאי עובדא כדקא יאות. וִיהִ֤י ׀ נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ וּמַעֲשֵׂ֣ה יָ֭דֵינוּ כּוֹנְנָ֥ה עָלֵ֑ינוּ וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דֵ֗ינוּ כּוֹנְנֵֽהוּ׃

ואז יטול ידיו ויברך ענט״י ויקיים מצות אכילת מצה ויבצע כתקונה כאמור לעיל ואחר אכילת מצה יקיים מצות אכילת מרור והיא מצוה דרבנן וג״כ יאמר תחלה ליקבה״ו וכו׳ ואחר אכילת כזית מרור שהוא תשעה דרה״ם יקיים מצות הכורך, וידוע כי הכורך בזה״ז אינו אלא זכר בעלמא מדרבנן ואינו כשאר מצות דרבנן אלא זכר בעלמא ומ״מ יזהר בו לאכלו בשמחה ואח״כ יאכל תבשיל לכבוד יו״ט ונהגו לאכול ביצה ג״כ זכר לקרבן חגיגה: