לשון חכמים/חלק א/ב

לימודים לסעודה שלכל יום

יעסוק בתורה על השלחן וע״י הלימוד שבתוך הסעודה יכוין לברר נר״ן המגולגלים וחלק הנשמות שבניצוצות המאכל שנבררו על ידי כוונת האכילה, וסדר הלמוד אשר ראוי ללמוד על השולחן הוא זה ותחילה וראש יאמר פסוקים אלו הכתובים בסידור רבינו הרש״ש ז״ל.

לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּֽחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר וּלְנַצֵּֽחַ, עַל כָּל־דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבְּחוֹת דָּוִד בֶּן־יִשַׁי עַבְדְּךָ מְשִׁיחֶֽךָ: בַּעֲצָתְךָ֥ תַנְחֵ֑נִי וְ֝אַחַ֗ר כָּב֥וֹד תִּקָּחֵֽנִי׃ וְה֤וּא רַח֨וּם ׀ יְכַפֵּ֥ר עָוֺן֮ וְֽלֹא־יַֽ֫שְׁחִ֥ית וְ֭הִרְבָּה לְהָשִׁ֣יב אַפּ֑וֹ וְלֹא־יָ֝עִ֗יר כׇּל־חֲמָתֽוֹ׃ אַשְׁרֵ֤י ׀ הַגֶּ֣בֶר אֲשֶׁר־תְּיַסְּרֶ֣נּוּ יָּ֑הּ וּֽמִתּוֹרָתְךָ֥ תְלַמְּדֶֽנּוּ׃ וַאֲנִ֤י ׀ בְּחַסְדְּךָ֣ בָטַחְתִּי֮ יָ֤גֵ֥ל לִבִּ֗י בִּֽישׁוּעָ֫תֶ֥ךָ אָשִׁ֥ירָה לַֽיהֹוָ֑ה כִּ֖י גָמַ֣ל עָלָֽי׃ שׂ֧וֹשׂ אָשִׂ֣ישׂ בַּֽיהֹוָ֗ה תָּגֵ֤ל נַפְשִׁי֙ בֵּֽאלֹהַ֔י כִּ֤י הִלְבִּישַׁ֙נִי֙ בִּגְדֵי־יֶ֔שַׁע מְעִ֥יל צְדָקָ֖ה יְעָטָ֑נִי כֶּֽחָתָן֙ יְכַהֵ֣ן פְּאֵ֔ר וְכַכַּלָּ֖ה תַּעְדֶּ֥ה כֵלֶֽיהָ׃ וְיִבְטְח֣וּ בְ֭ךָ יוֹדְעֵ֣י שְׁמֶ֑ךָ כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ יְהֹוָֽה׃ שִׂמְח֬וּ בַיהֹוָ֣ה וְ֭גִילוּ צַדִּיקִ֑ים וְ֝הַרְנִ֗ינוּ כׇּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב׃ נֵר־לְרַגְלִ֥י דְבָרֶ֑ךָ וְ֝א֗וֹר לִנְתִיבָתִֽי׃ א֭וֹדְךָ כִּ֣י עֲנִיתָ֑נִי וַתְּהִי־לִ֗֝י לִישׁוּעָֽה׃

אח״כ יאמר היום יום אחד בשב״ק השיר שהיו הלוים אומרים על הדוכן וכו׳ וכן בכל יום ויום יאמר שיר של אותו יום

הוֹשִׁיעֵ֨נוּ ׀ יְהֹ֘וָ֤ה אֱלֹהֵ֗ינוּ וְקַבְּצֵנוּ֮ מִֽן־הַגּ֫וֹיִ֥ם לְ֭הֹדוֹת לְשֵׁ֣ם קׇדְשֶׁ֑ךָ לְ֝הִשְׁתַּבֵּ֗חַ בִּתְהִלָּתֶֽךָ: בָּ֤רֽוּךְ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֵ֪י יִשְׂרָאֵ֡ל מִן־הָ֤עוֹלָ֨ם ׀ וְעַ֬ד הָעוֹלָ֗ם וְאָמַ֖ר כׇּל־הָעָ֥ם אָמֵ֗ן הַֽלְלוּיָֽהּ: בָּ֘ר֤וּךְ יְהֹוָ֨ה ׀ מִצִּיּ֗וֹן שֹׁ֘כֵ֤ן יְֽרוּשָׁלִָ֗ם הַֽלְלוּיָֽהּ: בָּר֤וּךְ ׀ יְהֹוָ֣ה אֱ֭לֹהִים אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עֹשֵׂ֖ה נִפְלָא֣וֹת לְבַדּֽוֹ׃ וּבָר֤וּךְ ׀ שֵׁ֥ם כְּבוֹד֗וֹ לְע֫וֹלָ֥ם וְיִמָּלֵ֣א כְ֭בוֹדוֹ אֶת־כֹּ֥ל הָאָ֗רֶץ אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן:

ויאמר פטום הקטורת כולה ופרק איזהו מקומן כולו, ואין כאלהינו וכו׳ עד כי בא מועד:

ודע כי כל הבקשות הנז״ל המיוסדים על כונות האכילה יש לאומרם גם בשבתות וימים טובים, וכן מפורש בספר זמרת הארץ להרב החסיד אביגדור עזריאל ז״ל שהוכיח כן מדברי רבינו האר״י ז״ל בכ״מ לכוין כונת האכילה של חול גם בשבתות ויו״ט, והעיד שכן היה עושה רבינו הרש״ש ז״ל וכל החברים של חסידי בית אל יכב״ץ, ואע״ג דאין בירור בשבת ויו״ט היינו מבי״ע התחתון שיש בהם תערובת טו״ר. אבל בשבתות ויו״ט אנחנו מבררים בעולם האבילות עצמו כי שם עלו בירורי המלכים שבררנו בחול ובירור זה נקרא אוכל מתוך אוכל דשרי ע״ש.

אח״כ יאמר לשונות אלו מלוקטים מזוה״ק מכמה מקומות והם דברים נפלאים ונוראים ועושים רושם בעת ובעונה הזאת דבר בעתו מה טוב.

כְּתִיב וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ, פקודא דא לברכא ליה לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא על כל מה דאכיל ושתי ואתהני בהאי עלמא בגין דברכאן דבריך בר נש לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הוא אתי לאמשכא היין ממקורא דחיי לשמיה דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, ולארקא עליה מההוא משחא עלאה ואתי לאמשכא מתמן לכל עלמא, וְעַל דָּא כְּתִיב וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ, אינון ברכאן אריק בר נש באינון מילין מההוא מקורא עלאה, ואתברכאן כל אינון דרגין ומקורין ואתמליין לארקא כל עלמין, ואתברכאן כולהו כחדא, ועל דא אצטריך בר נש לשוואה רעותיה ברזא דברכאן, בגין דיתברכון אבהן ובנין כולא כחדא, ומאן דבריך לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אתברך ונטיל חולקיה מאינון ברכאן בקדמיתא, כיון דשמא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מתברך מתמן נחית ושרא על רישיה חולקא קדמאה, הָדָא הוּא דִכְתִיב בְּכׇל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵרַכְתִּֽיךָ, כיון דההיא ברכתא אתיא ושריא על רישיה. מתמן אתפשט בכל עלמא, והא כְּתִיב בְּ֭רָכוֹת לְרֹ֣אשׁ צַדִּ֑יק כיון דהאי דרגא דצדיק אתמלייא, אריק להאי כלה חקל תפוחין קדישין, ומתמן נגדין ואתמשכאן לתתא:

ברכאן דלאו אינון בצלותא סלקין מתתא לעילא, עד דמטו גו נהורא דלא נהיר, ומתערי בתוקפא לההוא נהורא דלא נהיר בההיא ברכה, וסלקא אתערו לעילא עד דמטו לכורסייא עלאה מקורא דכל חיין, וכדין נפקי מההוא מקורא עלאה ברכאן אחרנין ואערעו אלין באלין, ונשקו אלין לאלין, ואתאן ושריין לריש צדיק לארקא לתתא, וכדנחתין אתברכן אבהן ובנין וכל שרגין דילהון, ורזא דאלין ברכאן לאתערא מעילא לתתא ברזא דא:

ברוך דא רזא דמקורא עלאה מכלא, לארקא ולאמשכא ולאנהרא כל בוצינין, ואיהו ברוך תדיר דלא פסקין מימוי, ומתמן שירותא דאקרי עלמא דאתי, וברוך דא אקרי הכא ברזא דחכמתא עלאה, דאמלי לההוא אתר בחד שביל דקיק דאעיל ביה:

אתה לבתר שארי לאתגלייא דהא האי ברוך סתים איהו, ובגין כך אקרי בארח סתים ברוך, מקורא דלא אתגלייא, אתה שירותא לאתגלייא לבד, ובגין כך אקרי אתה, ומאן איהו דא רזא דימינא ואקרי כהן לגבי ההוא אתר, ורזא דא אתה כהן לעולם, מאן כהן לההוא עולם אתה, ודא איהו ימינא עלאה דהא אשתכח לאתגלייא:

יהוה דא רזא דאמצעיתא, רזא דמהימנותא בכל סטרין:

אלהינו דא סטרא דשמאלא דכליל בימינא וימינא ביה, ואתכלילו דא בדא למהוי חד, ועד הכא אתקשרו ברכאן דכיון דאלין אתברכן כולהו דלתתא אתברכאן, לבתר דאינון אתברכאן ונטלי ברכאן לגרמייהו אתהדרו כלילן כחד לההוא מקורא, דאינון לא יכלין לאתהדרא לגבי ההוא אתר עד דאתברכאן, כיון דאתברכאן בקדמיתא אתהדרו ועלין לגבי ההוא אתר, לנטלא ברכאן יתירין אהרנין לארקא לתתא ועד דאינון אתברכאן לא עאלין ולא תאבין לגביה, וכד תאבין לגבי ההוא אתר ועאלין תמן, כדין אקרי ההוא אתר מלך, [וכנז׳ כל זה בפרשת עקב]:

כְּתִיב זֶ֚ה הַשֻּׁלְחָ֔ן אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה. שלחן דמילי דאורייתא אתאמרו עליה, קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נטיל ההוא שלחן ושוי ליה לחולקיה, ולא עוד אלא (סורי״ה) רב ממנא נטיל כל אינון מילין ושוי דיוקנא דההוא שלחן קמי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וכל אינון מילי דאורייתא דאתאמרו עליה סלקין על ההוא פתורא ואתעטר קמי מלכא קדישא כְּדִכְתִיב זֶ֚ה הַשֻּׁלְחָ֔ן אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה דאתעטר קמי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, והא אורייתא אתיהיבת מימינא ושלחן איהו בצפון ועל דא אצטריך למהוי על פתורא דברי תורה, לחברא ימינא דאיהו רחמי בשמאלא דאיהו דינא. דאורייתא איהי (יהו״ה) מימינא ופתורא (אדנ״י) משמאלא וצריך לחברא לון. והאי שלחן דבר נש זכי ליה לעלמא דאתי וזכי למזונא דהאי עלמא וזכי ליה לאשתמודעא לטב קמי עתיק יומין, וזכי ליה לאתוספא חילא ורבו באתר דאצטריך:

האי שלחן קיימא לדכאה ליה לבר נש מכל חובוי, כד סלקין ההוא פתורא מקמי דבר נש, תרין מלאכין קדישין אזדמן תמן חד מימינא וחד משמאלא, חד אמר דא איהו שלחן דמלכא קדישא, מסדר יהא תדיר פתורא דא בברכאן עלאין ומשחא ורבו עלאה קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא ישרי עלוי, וחד אמר דא איהו שלחן דמלכא קדישא דא פתורא די עלאי ותתאי יברכון ליה, מסדר יהא האי פתורא קמי עתיק יומין בהאי עלמא ובעלמא דאתי:

כְּתִיב וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ, דאע״ג דהשתא יִשְׂרָאֵל לבר מארעא קדישא, עם כל דא מחילא וזכותא דארעא קדישא אשתכח מזונא וסיפוקא לכל עלמא, וְעַל דָּא כְּתִיב עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה ודאי׳ והא בגינה מזונא וסיפוקא אשתכח בעלמא, ומאן דאתעדן על פתוריה ומתענג באינון מיכלין, אית ליה לאדכרא ולדאגה על קדושה דארעא קדישא ועל היכלא דמלכא דאתחריב, ובגין ההוא עציבו דאיהו קא מתעצב על פתוריה בההוא חדוה ומשתייא דתמן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חשיב עליה כאלו בנח ביתיה ובנה כל אינון חרבי דבי מקדשא:

לבתר דאכיל בר נש ואתענג, אצטריך למיהב חולקא דתמצית לההיא סטרא, ומאן איהו מים אחרונים, ההוא זוהמא דידין דאצטריך למיהב לסטרא אחרא חולקא דאצטריך ליה, ועל דא אינון חובה, חובה אינון ובאתר דחובה שריין, ואיהו חיובא על בר נש למיהב לההוא סטרא חולקא דא, ועל דא לא אצטריך לברכא כלל, דהא ברכה לאו איהי בההוא סטרא:

כְּתִיב וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ, מאן דמברך לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מגו שבעא בעי לכוונה לביה ולשוואה רעותיה בחדוה ולא ישתכח עציב אלא יברך בהדוה ברזא דא, וישוי לביה ורעותיה למיהב ברכה ברזא דאצטריך, ארבע רתיכין שלטין בארבע סטרין ומשריין אתזנו מההיא ברכתא דשבעא, ובאילן מילין דברוך אתה אתהני ואתרבי ואתעטר ביה, ומאן דמברך אצטריך רעותא בחדוה ובעינא טבא, וְעַל דָּא כְּתִיב טֽוֹב־עַ֭יִן ה֣וּא יְבֹרָ֑ךְ, אל תקרי יבורך אלא יברך הוא יברך בעינא טבא בחדוה, דהא מההיא ברכתא ומההוא חידו נתן מלחמו לדל, אתר דלית ליה מגרמיה כלום, אתר דאתהני מכל סטרין ואתכליל מכל סטרין:

כְּתִיב כּוֹס־יְשׁוּע֥וֹת אֶשָּׂ֑א דא כוס של ברכה, דאצטריך למהוי על חמש אצבען ולא יתיר כגוונא דשושנה דיתבא על חמש עלין תקיפין דוגמא דחמש אצבען, שושנה דא כוס של ברכה והא חמש עלין תקיפין סחרין לשושנה, ואינון חמש אקרון ישועות, ואינון חמש תרעין וְעַל דָּא כְּתִיב כּוֹס־יְשׁוּע֥וֹת אֶשָּׂ֑א דא כוס של ברכה:

כוס של ברכה לא הוי אלא בתלתא, בגין דהא מרזא דתלת אבהן קא מתברכא, ועל דא לא אצטריך כוס אלא בתלתא:

כוס של ברכה אצטריך למיהב ליה בימינא ובשמאלא ולקבלא ליה בין תרווייהו, בגין דיתיהיב בין ימינא ושמאלא לבתר ישתביק ליה בימינא דהא מתמן אתברכא:

כוס של ברכה אצטריך לאשגחא ביה בעינא בגין דִכְתִיב עֵינֵ֨י יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ ולא אצטריך לאתנשי מעינא אלא לאשגחא ביה:

כוס של ברכה אתברך בההיא ברכתא דקא מברך בר נש עליה לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בגין דאיהי רזא דמהימנותא, ואצטריך לנטרא ליה בנטירו עלאה כמאן דאיהו חשיבותא דמלכא, דהא בגיניה אתברך פתוריה בשעתא דברכת מזונא דההוא בר נש מברך ברכה על הארץ אצטריך למרמי מיא בחמרא בגין דלית לברכא רחם ה׳ על יִשְׂרָאֵל עמך בר במיא בגו חמרא וכגוונא דא עבד יעקב אבונא דמשיך ההוא יין מרחיק וסחיט ליה מענבים דההוא גפן, כְּדִכְתִיב וַיָּ֧בֵא ל֦וֹ יַ֖יִן וַיֵּֽשְׁתְּ הא הכא אתכליל עילא ותתא, ועל דא ארחיק מלה ומשיך לו במשיכו דתרי תנועי והיינו לו ליה לתתא ליה לעילא, ואמר ויבא לו יין דארמי ליה מיא בההוא יין ואי לאו דאתרמי ביה מים לא יכיל למסבל, ובגין כך אמשיך לו בתרי טעמי דהא בתרין סטרין אחיד, וההוא יין אזיל מדרגא לדרגא וכולהו טעמין ביה עד דיוסף צדיקא טעים ליה, דאיהו דוד נאמן הָדָא הוּא דִכְתִיב כְּיֵ֥ין הַטּ֛וֹב הוֹלֵ֥ךְ לְדוֹדִ֖י לְמֵישָׁרִ֑ים, מהו כְּיֵין הַטּוֹב דאתא יעקב וארמי ביה מיא דא הוא יין הטוב, והא כְּתִיב וּבַגֶּ֖פֶן שְׁלֹשָׁ֣ה שָׂרִיגִ֑ם דא איהי גפן דאשתמודעא בקדושה, וְעַל דָּא כְּתִיב ובגפן ההיא דאשתמודעא, ההיא דכל קדישין טעמו חמרא עתיקא, חמרא טבא חמרא דיעקב יהיב ביה מיא, עד דכל אינון דידעין לטעמא חמרא טעמו ליה והוא טב להכא וההיא גפן כד מטא לגבה אושיטת תלתא שרגין ואינון תלת דיוקנין דאבהן דאתקדשת בהו, ולית קדושה אלא ביין ולית ברכתא אלא ביין באתר דחדוה שרי, והיא כפורחת כבלה דאתקשטת ועאלת ברחימו בחדוה דההוא יין דאתערב במיא׳ כדין עלתה ניצה סליקת רחימו דילה לגבי דודה ושריאת לנגנא ולאעלא ברחימו, ובדין אתמליין ואתבשלן אינון ענבים רכיכן ומליין מההוא חמרא טבא עתיקא חמרא דיעקב ארמי ביה מיא:

כְּתִיב וְשָׂמַחְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ דא איהו בכוס של ברכה, דכד בריך בר נש בכוס של ברכה אצטריך למחדי ולאחזאה חדוה ולא עציבו כלל, דכיון דנטיל בר נש כוס של ברכה קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קאים על גביה, ואצטריך בר נש למעבד הזמנה בפומא בקדמיתא דכד אזמין בר נש לברכא לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, שכינתא אתתקנת לגבי עילא לקבלא ברכאן, וסטרא אחרא אתכפייא ובגין כך בעי הזמנה דפומא:

ואצטריך לברכא על הכוס במותב תלתא נְבָרֵךְ שֶׁאָכַֽלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִֽינוּ, דא אצטריך רעותא לעילא לגבי עתיקא דעתיקין ועל דא איהו בארה סתים, וכיון דאמר ובטובו חיינו הדר ואמר הַזָּן אֶת־הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֶֽסֶד כְּדִכְתִיב נֹתֵ֣ן לֶ֭חֶם לְכׇל־בָּשָׂ֑ר כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃ ועל דא הזן את הכל דהא חסד נחית ואתפשט לתתא וזן כלא כחדא, ודא אקרי ברכת ימין אבל שמאל לאו איהו בברכת מזונא ובגין כך שמאלא לא תסייע לימינא ולית לון לאתערא שמאלא כלל, דהא לית הכא שמאלא בגין דלית חולקא לסטרא אחרא במזונא דישראל, דהא סטרא אחרא זבין בכורתיה וחולקיה ליעקב אבונא והא אנן יהיבנן ליה חולקיה בזוהמא דמיין בתראין ועל דא לית ליה חולקא בהדן דלית ליה לעילא כלום ועל דא לא יתקרב שמאלא כלל בברכת מזונא:

וכיון דבריך בר נש ברכת ימין, אצטריך לדבקא ארץ החיים בימין לאתזנא מתמן ולפרנסא ולמיהב מזונא לכלא, ועל דא ברכה תניינא איהי ברכת הארץ ואצטריך לאדכרא בה ברית ותורה דאיהו תיקונא דהאי טוב, עַל הָאָֽרֶץ דא איהי ארץ החיים, וְעַל הַמָּזוֹן דא איהו חסד הא כלילו דא בדא בדביקותא חדא, אתפשטותא דטוב איהי הודאה דאקרי חסד ודא פשיטו דטוב דאתפשט בארץ החיים:

כיון דמתברכא האי ארץ החיים מסטרא דימינא ומקבל מזונא, כדין בעינן רחמים על כלא, רַחֵם יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ עָלֵֽינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ, וְעַל יְרוּשָׁלַֽיִם עִירָךְ, וְעַל הַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדָךְ, דהא מההוא מזונא וסיפוקא דארץ החיים נזכי אנן ובי מקדשא, דיתבני בית מקדשא לתתא באינון רחמים, ובשבת דלא אשתכח דינא למהוי נצח והוד כלל חסדים, אומר רְצֵה וְהַחֲלִיצֵֽנוּ למהוי תרווייהו חסדי דוד הנאמנים, ועל דא אַל־תְּהִי צָרָה וְיָגוֹן בְּיוֹם מְנוּחָתֵֽנוּ. דהא רצה ומודים אינון חסדי דוד, וְשִׂים שָׁלוֹם דקאמרן בצלותא בברכת עֹשֶׂה שָׁלוֹם הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ, הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב דכלא אתי מסטרא דימינא ולאו מסטר שמאלא כלום, מאן דנטל כוס של ברכה וקא מברך עליה כְּתִיב כּוֹס־יְשׁוּע֥וֹת אֶשָּׂ֑א, מאן ישועות דא ימינא דאיהו מושיע מכל מקטרגין דעלמא דִכְתִיב ותושע לו ימינו וּכְתִיב הוֹשִׁ֖יעָה יְמִֽינְךָ֣ וַעֲנֵֽנִי:

א״ה עיין בזוהר פ׳ עקב רע״א ורע״ג, ופרשת תרומה קנ״ד וקנ״ז, פרשת ויקהל רי״ח, פ׳ בראשית א׳, פרשת תרומה קנ״ז, ס׳ בלק ק״ז, פרשת תרומה קס״ח, ועוד שאר מקומות.

אח״כ יאמר משנה זו

מִי שֶׁזָּכָה בַקְּטֹרֶת, הָיָה נוֹטֵל אֶת הַבָּזָךְ מִתּוֹךְ הַכַּף וְנוֹתְנוֹ לְאוֹהֲבוֹ אוֹ לִקְרוֹבוֹ. נִתְפַּזֵּר מִמֶּנּוּ לְתוֹכוֹ, נוֹתְנוֹ לוֹ בְחָפְנָיו. וּמְלַמְּדִים אוֹתוֹ, הֱוֵי זָהִיר שֶׁמָּא תַתְחִיל לְפָנֶיךָ, שֶׁלֹּא תִכָּוֶה. הִתְחִיל מְרַדֵּד וְיוֹצֵא. לֹא הָיָה הַמַּקְטִיר מַקְטִיר עַד שֶׁהַמְמֻנֶּה אוֹמֵר לוֹ, הַקְטֵר. אִם הָיָה כֹהֵן גָּדוֹל, הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, הַקְטֵר. פָּרְשׁוּ הָעָם, וְהִקְטִיר וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא:

קטורת קשיר קשירו, נהיר נהירו. ואעבר זוהמא. ד׳ אתעביד ה׳. ה׳ אתחבר בוא״ו. וא״ו סליק ואתעטר בה״א. ה׳ אתנהיר ביו״ד וכולא סליק רעותא לאין סוף. והוי כולא קשירו חד. ואתעביד חד קשירו ברזא חדא דאיהו קשרא עלאה דכלא. מכאן ולהלאה כיון דכלא אתקשרא בהאי קשרא. אתעטר כלא ברזא דאין סוף. ורזא דשמא קדישא אתנהיר ואתעטר בכל סטרין ועלמין כלהו בחדוה. ואתנהירו בוצינין ומזונין וברכן אשתכחו בכל עלמין וכלא ברזא דקטורת:

אחד סממני הקטורת אשר המה הצרי והצפורן והחלבנה והלבונה מור וקציעה ושבולת נרד וכרכום הקשט קלופה קנמון. הנה הנם אותיות חננו ה׳ מלכנו השלום העושר ברכה טובה ורצה צורי קולנו והקם נפלנו וקרב קץ הפדות:

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, מֶלֶךְ רַחֲמָן רַחֵם עָלֵינוּ, טוֹב וּמֵטִיב הִדָּרֶשׁ לָנוּ, שׁוּבָה עָלֵינוּ בַּהֲמוֹן רַחֲמֶיךָ, בִּגְלַל אָבוֹת שֶׁעָשׂוּ רְצוֹנֶךָ, בְּנֵה בֵיתְךָ כְּבַתְּחִלָּה, כּוֹנֵן בֵּית מִקְדָּשְׁךָ עַל מְכוֹנוֹ, הַרְאֵנוּ בְּבִנְיָנוֹ, שַׂמְּחֵנוּ בְּתִקּוּנוֹ, וְהָשֵׁב שְׁכִינָתְךָ לְתוֹכוֹ, וְהָשֵׁב כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָם, וּלְוִיִּים לְדוּכָנָם, לְשִׁירָם וּלְזִמְרָם, וְהָשֵׁב יִשְׂרָאֵל לִנְוֵיהֶם. וְשָׁם נַעֲלֶה וְנֵרָאֶה וְנִשְׁתַּחֲוֶה לְפָנֶיךָ בְּשָׁלֹשׁ פַּעֲמֵי רְגָלֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים ׀ בַּשָּׁנָ֡ה יֵרָאֶ֨ה כׇל־זְכוּרְךָ֜ אֶת־פְּנֵ֣י ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר בְּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּׁבֻע֖וֹת וּבְחַ֣ג הַסֻּכּ֑וֹת וְלֹ֧א יֵרָאֶ֛ה אֶת־פְּנֵ֥י יְהֹוָ֖ה רֵיקָֽם׃ אִ֖ישׁ כְּמַתְּנַ֣ת יָד֑וֹ כְּבִרְכַּ֛ת יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ׃

וְתִמְלֹךְ אַתָּה הוּא יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ מְהֵרָה עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ, בְּהַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ, וּבִירוּשָׁלַיִם עִיר מִקְדָּשֶׁךָ, כַּכָּתוּב בְּדִבְרֵי קָדְשֶׁךָ: יִמְלֹ֤ךְ יְהֹוָ֨ה ׀ לְעוֹלָ֗ם אֱלֹהַ֣יִךְ צִ֭יּוֹן לְדֹ֥ר וָדֹ֗ר הַֽלְלוּיָֽהּ׃ וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁתִּשְׁכּוֹן בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַֽיִם עִֽירְךָ וּבְנֵה אוֹתָהּ בִּנְיַן עוֹלָם בִּמְהֵרָה בְיָמֵֽינוּ. וְקַיֵּם בָּנוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב וַאֲנִ֤י אֶֽהְיֶה־לָּהּ֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה ח֥וֹמַת אֵ֖שׁ סָבִ֑יב וּלְכָב֖וֹד אֶֽהְיֶ֥ה בְתוֹכָֽהּ׃

ואחר גמר הסעודה קודם שיטול מים אחרונים יאמר בלחש בקשה זו.

יְהִי רָצוֹן שתתגרש הסטרא אחרא בכח שם (אהי״ה) דמלוי יודי״ן (אל״ף ה״י יו״ד ה״י) ושם (הי״ה) דמלוי (אלפי״ו) (אל״ף ה״א יו״ד ה״א) שעולה מספרם עם שמונה אותיות שורשיהם ושני כוללים כמספר שם (שד״י) ובכה זה תשרה שכינה על השלחן:

וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְהֹוָה אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שתקיים בי ברכת עבדך יעקב אבינו שבירך את עבדך יוסף הצדיק. מֵאֵ֨ל אָבִ֜יךָ וְיַעְזְרֶ֗ךָּ וְאֵ֤ת שַׁדַּי֙ וִיבָ֣רְכֶ֔ךָּ. וּתְקַיֵּם בי מִקְרָא שֶׁכָּתוּב וְהָיָ֣ה שַׁדַּ֣י בְּצָרֶ֑יךָ וְכֶ֖סֶף תּוֹעָפ֣וֹת לָֽךְ׃ כִּי־אָ֭ז עַל־שַׁדַּ֣י תִּתְעַנָּ֑ג וְתִשָּׂ֖א אֶל־אֱל֣וֹהַּ פָּנֶֽיךָ׃ תַּעְתִּ֣יר אֵ֭לָיו וְיִשְׁמָעֶ֑ךָּ וּנְדָרֶ֥יךָ תְשַׁלֵּֽם׃ וְֽתִגְזַר־אֹ֭מֶר וְיָ֣קׇם לָ֑ךְ וְעַל־דְּ֝רָכֶ֗יךָ נָ֣גַהּ אֽוֹר׃

אח״כ יאמר לשם יחוד על מצות בהמ״ז

לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, בִּדְחִֽילוּ וּרְחִֽימוּ, וּרְחִֽימוּ וּדְחִֽילוּ, לְיַחֲדָא אוֹתִיּוֹת יוֹ״ד וְהֵ״א בְּאוֹתִיּוֹת וָא״ו וְהֵ״א בְּיִחוּדָא שְׁלִים (יהוה), בְּשֵׁם כָּל־יִשְׂרָאֵל. הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָּאִים לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה דאורייתא לברך ברכת המזון כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה. וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ. לְתַקֵּן שׁוֹרֶשׁ מִצְוָה זוֹ בְּמָקוֹם עֶלְיוֹן. וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶֽיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ, שֶׁתִּהְיֶה חֲשׁוּבָה וּמְקֻבֶּלֶת וּרְצוּיָה לְפָנֶֽיךָ ברכה ראשונה וברכה שניה וברכה שלישית אשר נברך עתה על המזון. ותתן לנו כח ויכולת ועזר וסיוע להעלות מ״ן ולהמשיך ארבע המוחין לישראל ורחל [הגדולה] וגם תהיה חֲשׁוּבָה וּמְקֻבֶּלֶת וּרְצוּיָה לְפָנֶֽיךָ ברכה רביעית אשר נברך עתה. ותתן לנו כח ויכולת ועזר וסיוע להעלות מ״ן ולהמשיך ארבעה מוחין ליעקב ורחל. וְיַעֲלֶה לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ כִּוַּֽנְנוּ בְּכָל־הַכַּוָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לְכַוֵּן בארבעה ברכות אלו של המזון. וִיהִ֤י ׀ נֹ֤עַם אֲדֹנָ֥י אֱלֹהֵ֗ינוּ עָ֫לֵ֥ינוּ וּמַעֲשֵׂ֣ה יָ֭דֵינוּ כּוֹנְנָ֥ה עָלֵ֑ינוּ וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דֵ֗ינוּ כּוֹנְנֵֽהוּ:

אח״כ יטול מים אחרונים, וכשיטול יכוין להרחיק מעליו קטרוג (אסמו״ן ולילי״ת) על ידי מימי החסד. גם כשיטול מים אחרונים יכוין ר״ת מים אחרונים מ״א וגם בר״ת וס״ת דתיבת אחרונים שהם ג״כ מ״א (והם אותיות הפשוט. ומלא. ומלא דמלא. דב׳ אהי״ה דיודי״ן ודאלפי״ן הנז״ל) וכשיטול יאמר בפיו שלשה מלות אלו מים אחרונים חובה. וכן היה מנהגו של עט״ר הרה״ג מור זקיני זלה״ה. ויש סוד בדבר.

אחר שיטול מים אחרונים ינגב אצבעותיו ויאמר

לַמְנַצֵּ֥חַ בִּנְגִינֹ֗ת מִזְמ֥וֹר שִֽׁיר׃ אֱֽלֹהִ֗ים יְחׇנֵּ֥נוּ וִיבָרְכֵ֑נוּ יָ֤אֵֽר פָּנָ֖יו אִתָּ֣נוּ סֶֽלָה׃ לָדַ֣עַת בָּאָ֣רֶץ דַּרְכֶּ֑ךָ בְּכׇל־גּ֝וֹיִ֗ם יְשׁוּעָתֶֽךָ׃ יוֹד֖וּךָ עַמִּ֥ים ׀ אֱלֹהִ֑ים י֝וֹד֗וּךָ עַמִּ֥ים כֻּלָּֽם׃ יִ֥שְׂמְח֥וּ וִירַנְּנ֗וּ לְאֻ֫מִּ֥ים כִּֽי־תִשְׁפֹּ֣ט עַמִּ֣ים מִישֹׁ֑ר וּלְאֻמִּ֓ים ׀ בָּאָ֖רֶץ תַּנְחֵ֣ם סֶֽלָה׃ יוֹד֖וּךָ עַמִּ֥ים ׀ אֱלֹהִ֑ים י֝וֹד֗וּךָ עַמִּ֥ים כֻּלָּֽם׃ אֶ֭רֶץ נָתְנָ֣ה יְבוּלָ֑הּ יְ֝בָרְכֵ֗נוּ אֱלֹהִ֥ים אֱלֹהֵֽינוּ׃ יְבָרְכֵ֥נוּ אֱלֹהִ֑ים וְיִֽירְא֥וּ א֝וֹת֗וֹ כׇּל־אַפְסֵי־אָֽרֶץ׃

אֲבָרְכָ֣ה אֶת־יְהֹוָ֣ה בְּכׇל־עֵ֑ת תָּ֝מִ֗יד תְּֽהִלָּת֥וֹ בְּפִֽי׃ ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֺתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כׇּל־הָאָדָֽם: תְּהִלַּ֥ת יְהֹוָ֗ה יְֽדַבֶּ֫ר פִּ֥י וִיבָרֵ֣ךְ כׇּל־בָּ֭שָׂר שֵׁ֥ם קׇדְשׁ֗וֹ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד: וַאֲנַ֤חְנוּ ׀ נְבָ֘רֵ֤ךְ יָ֗הּ מֵעַתָּ֥ה וְעַד־עוֹלָ֗ם הַֽלְלוּיָֽהּ: וַיְדַבֵּ֣ר אֵלַ֔י זֶ֚ה הַשֻּׁלְחָ֔ן אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה:

ואם יש לו כוס ברכה יטול את הכוס קודם וידבר אלי זה השלחן וכו׳ ואז יאמר וידבר אלי וכו׳.

זה הוא סדר סעודה ליראי ה׳ ולחושבי שמו ואשרי הזהיר בו ואל יקוץ האדם ברבוי הלימוד. כי לימוד זה קב ונקי. ויחשוב האדם כמה הוא מאריך על שלחנו באכילתו שהוא עונג הגוף החמרי. וסדר לימוד זה מתחלה ועד סוף אם הוא בסעודה של חול שהאדם מקצר הזמן על השלחן, לא יגיע שיעור זמן הלימוד הזה כולו לשליש ולרביע משיעור זמן אכילתו. ואם הוא בשבת ויו״ט שהאדם מאריך הרבה על שלחנו. אפשר שלא יגיע לשיעור מעשר. וכלל זה אחוז בידיך הרגל על כל דבר נעשה טבע.