לקראת מקדש/יב

הקרבה בלא בית – זכות שהיא חובה

א. פתיחה

נאמר במשנה (עדויות ח, ו):

אמר רבי אליעזר: שמעתי כשהיו בונים בהיכל, עושים קלעים להיכל וקלעים לעזרות, אלא שבהיכל בונים מבחוץ ובעזרה בונים מבפנים. אמר רבי יהושע: שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית, ואוכלים קדשי קדשים אף על פי שאין קלעים, קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה; שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא.

ובגמרא (זבחים סב, א) נאמר על עולי בבל, בוני בית שני:

שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה: אחד שהעיד להם על המזבח, ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית.

הקביעה שמקריבין אף על פי שאין בית מוזכרת במקומות נוספים בחז"ל (מגילה י, א; שבועות טז, א; זבחים קז, ב), והובאה להלכה בדברי הראשונים^[1] – חלקם כתבו במפורש שמקריבין אף על פי שאין בית, וחלקם כתבו שקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא. הדברים מתאימים לכלל הנקוט בידינו שהלכה כר' יהושע מר' אליעזר.^[2] יצא מן הכלל הראב"ד (על הרמב"ם שם), שנקט שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא, וכן מטים דברי המאירי (שבועות טז, א ד"ה שיטה).

הרדב"ז, הכס"מ ואחרונים נוספים הקשו על דברי הראב"ד, ואין כאן המקום לדון בדבריהם.^[3] הנצרך לעניינינו הוא שרובם המוחלט של הראשונים נקטו שקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא ומקריבים אף על פי שאין בית. לכאורה, המשמעות הפשוטה של קביעה זו היא שניתן להקריב קרבנות אף כשאין הבית בנוי, ובלבד שבנוי מזבח, וכמו שכתבו התוס' (סוכה מא, א ד"ה דאשתקד) שהקרבה בלא בית אפשרית רק כשמזבח בנוי.^[4] ממילא, אם יש אפשרות להקריב קרבנות ללא בית על ידי בניית המזבח כהלכה, יש חובה לעשות כן.

במאמר זה ייבחנו כמה דרכים באחרונים שיש בהן ערעור על הבנה זו. קודם לכן, יובאו דברי אחרונים רבים, מינייהו מלכי מינייהו איפרכי, שהבינו שהקרבה בלא בית היא חיוב. חלקם כתבו זאת במפורש, וחלקם הבליעו הנחה זו בדבריהם.

אחרונים רבים: הקרבה בלא בית היא חובה

ההבנה שהקרבה ללא בית היא חובה מופיעה בדברי אחרונים רבים: ראשון לכולם הוא הכס"מ (הל' בית הבחירה ו, טז), שכתב להשיב על מה שכתב הראב"ד (שם, יד) שעזרא לא קידש לעתיד לבוא את מקום המקדש לפי שידע שהוא עתיד להתקדש בקידוש אחר לעתיד לבוא, ועל זה כתב הכס"מ: 'אני אומר: אם קבלה נקבל, ואם לדין יש תשובה; דאף על פי כן, למה היה מניח עזרא מלקדש לעתיד לבא, שמא בזמן החרבן יותן לנו רשות להקריב'. ומדבריו נראה שאם ניתנת רשות להקריב, יש לנהוג כן, עד שדי באפשרות זו של הקרבה בזמן חורבן, כדי לשלול את האפשרות שעזרא הניח מלקדש את מקום המקדש לעתיד לבוא. ואמנם יש מקום להבין בדעת הכס"מ שמדובר במצווה בעלמא ולא בחיוב גמור.

מכל מקום, מדברי אחרונים אחרים נראה שמדובר בחיוב. כן נראה מדברי הקרן אורה (מנחות פג, ב ד"ה מזה נראה), וכן נראה מדברי השואל ומשיב (חמישאה, מא ד"ה והנה לכאורה). וכך עולה מדברי החת"ס (שו"ת יו"ד, רלו), בתשובתו העוסקת בהקרבת פסח ושאר קרבנות בזמן הזה. וכן כתב הדרישת ציון (לאורך ספרו, ובמיוחד עמ' 142-141 במהד' מוה"ק), וכן כתב השאילת דוד (פתיחה לקונטרס דרישת ציון וירושלים). וכן נראה מדברי הגר"ח מבריסק (מנחות סו, א; וכן הובא בשמו בכתבי הגרי"ז שם). וכך עולה גם מדברי המקדש דוד (קדשים א, א ד"ה והנה לפ"ז), שכתב: 'למ"ד קידשה לע"ל דקי"ל מקריבין אע"פ שאין בית, אם כן אין הבנין מועיל כלום להקרבה', והאריך בזה מכמה היבטים, ולא העלה על דל שפתיו אפשרות שבניין הבית יהפוך את ההקרבה מרשות לחובה. וכן משמע מדברי המשנה שכיר (או"ח קעז, א): 'כיון דקיי"ל (עדיות ח, ו) מקריבין אע"פ שאין בית, אם כן גם בזמן הזה יכול להיות פסח, ומה שאין מקריבין הוא רק מחמת עיכובים שונים, עכ"פ גם בזה"ז קרוי איכא פסח, דהא מצד הדין יכולין להקריב'. וכן צידד בשו"ת דברי יציב (ליקוטים והשמטות, לט ד"ה והנה; אך יעו"ש מד, ד).

וכן כתב הרב אביגדֹר נבנצל (ירושלים במועדיה, פסח עמ' קנו-קנז; וכן במאמרו בקובץ בתוככי ירושלים עמ' 64), והוסיף שכן מורה הסברה הפשוטה, ושכן מוכח ממה שאמרה הגמרא (שבועות טז, א) שלמ"ד מקריבין אף על פי שאין בית, הקלעים הם לצניעותא בעלמא, ולא להפוך את הרשות לחובה. וראיה זו הובאה בשינוי קל גם בתורת הבית (ח"ב ג, ב, ב; וכעין זה כתב גם שם יט, ג שהקרבה בלא בית היא חובה ולא רשות). וכן כתב הדליות דוד (מגילה סי' טו) כהנחה פשוטה ומוכרחת, והוסיף והאריך מצדדים רבים לקיים ולהוכיח הבנה זו. וכן כתב הרב עזרא בנימין שוחט (קובץ בן שמונים לגבורות, עמ' שי-73).

ב. שיטת הקהלות יעקב וסיעתו

קושיות הקהלות יעקב והבנתו בדעת החינוך שיש רק רשות להקריב אך אין בכך מצוה

בקהלות יעקב (שבועות סי' יא וזבחים סי' לב; וכעי"ז בע"ז סי' ז) הקשה על דין מקריבין על אף פי שאין בית, מהדין שמטיל מום בבכור בזמן הזה אינו לוקה (ע"ז יג, ב ורמב"ם הל' איסורי מזבח א, ז), וכן מהדין שבכור בזמן הזה אינו נחשב ממונו של כהן (תמורה ז, א ורמב"ם הל' בכורות א, יז), וכל זה מחמת שאי אפשר להקריב היום בכור. ואי איתא שמקריבין אף על פי שאין בית, אזי קשה: אמאי לא יחשב חזיא להקרבה, לענין הטלת מום, ולענין שיהא הבכור ממון גבוה.

כדי ליישב זאת, הביא הקהלות יעקב את לשון החינוך (מצווה תמ):

שנצטוינו להקריב כל קרבן בבית המקדש ולא בחוץ [...] ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן, ארצה לומר שהעובר על זה, אפילו בזמן הזה, והקריב קרבן חוץ לבית הבחירה – שהוא מבטל עשה זה, ועובר על לאו הבא על זה, כמו שנכתוב למטה בסדר זה, לאו שני (מצווה תלט). אבל אין הכונה לומר שיהיה עלינו חיוב להקריב קרבן בבית המקדש, עכשיו שהוא חרב. זה דבר ברור הוא.

על פי זה, כתב הקהלות יעקב:

מדבריו למדנו דהא דתנן שמקריבים אף על פי שאין בית, אינו אלא לומר שהקרבתו כשרה, אבל לא שיש מצוה להקריב. ולפי זה אתי שפיר היטב לענין שחוטי חוץ ודאי חייב [גם בזה"ז, שהרי הם ראוים ליקרב במקדש] וכו', אבל לענין להחשב ממון גבוה מפני שעומד להקרבה, ולענין איסור הטלת מום שהוא מפני שהוא מפסיד דבר העומד להקרבה – יש לומר דכל שאין מצוה כלל להקריבו אינו בכלל זה. דלא סגי במה שהוא ראוי להקרבה, אלא בעינן שיהא עומד ומיוחד להקרבה.

כך הבין בדעת החינוך גם הציץ אליעזר (י, ז, ט), ומלשונו שם נראה שהבין שאין חולק בדבר. וכן הובאה בהסכמה הבנה זו בחינוך בדברי אחרונים רבים, ובכללם: אילת השחר (קידושין ל, ב ד"ה בזמן; מכות יט, א ד"ה אי), משמר הלוי (חגיגה סי' מט), ברכת משה (קופשיץ; סי' יא), שערי המקדש (ח"ב סי' כה; והאריך בזה טובא), ימות המשיח בהלכה (א, יז ), הרב דוד לאו (קובץ מוריה רכו-רכח עמ' קי), הרב יונתן בלויא (המאור תעב [סט, ו], אב-אלול תשע"ו, עמ' פד-פח), ועוד. וכבר כתבו כן מדנפשייהו מהר"ץ חיות בקונטרס עבודת המקדש (פרק ג' ד"ה כבר בררתי; נדפס בסוף שו"ת מוהר"ץ, סי' עו דף עב, ג-ד), המגדל דוד (הלטראכט א, פה עמ' 71), שו"ת לבושי מרדכי (וינקלר; מהדו"ק קעג, א ד"ה אלא) ושו"ת אבני חפץ (לעווין; נו, ט), ללא אזכור החינוך. ויעוין עוד בשלישיית המאמרים בתחומין (יג עמ' 481-473). וחלק מהאחרונים הללו הגדילו עשות, ודנו לומר שהקרבה בלא בית אפשרית רק בחול ולא בשבת, שלא הותרה שבת להקרבה שאינה אלא רשות.

קשיים בדברי הקהלות יעקב וסיעתו

והנה, לכאורה יש לדון מכמה צדדים בהבנה זו בדברי החינוך. וקודם שניכנס לדיון זה, נעיר שראש סיעת האחרונים, הקהלות יעקב בעצמו, כבר פקפק על ההבנה שחידש בדברי החינוך, ונראה שהדברים לא היו מרווחים בעיניו.

ראשית ועיקר, נראה שכאשר שהחינוך כותב 'להקריב קרבן בבית המקדש עכשיו שהוא חרב' הוא כולל בזה גם את המזבח, שגם הוא חרב. וממילא יוצא שאין בדבריו התייחסות למצב ביניים של בניית המזבח והקרבה עליו ללא בית, כשהבית חרב והמזבח בנוי, ולכן נראה שאין כוונתו לומר שבמצב ביניים זה ההקרבה אינה מצווה אלא רשות, אלא כוונתו לומר שבמצב של חורבן מוחלט אין חיוב להקריב קרבן, משום שבמציאות אין אפשרות להקריב קרבן, והתורה אינה מחייבת את האדם בדבר שאינו בידו. אם כוונת החינוך לחדש שבמצב הביניים של מזבח ללא מקדש אין חיוב הקרבה, היה עליו לפרש את דבריו ולהדגיש שהוא מחדש התייחסות למצב שונה מהמצב הקיים 'עכשיו'. וגם לא היה לו לקרוא למזבח בודד זה בלשון 'בית המקדש'. ובהכרח שאין כוונתו לחלק בין הקרבה על מזבח ללא בית להקרבה על מזבח עם בית. ויתירה מזו העירני הרב הלל בן שלמה שליט"א, שהמצווה שבה עוסק החינוך אינה מצוות הקרבה, אלא איסור שחוטי חוץ, ולא מסתבר שדווקא במצווה זו הוא ימצא לנכון לחדש התייחסות למצב הביניים הנ"ל, של בית חרב ומזבח בנוי. ויש להוסיף שגם הלשון 'זה דבר ברור הוא' אינה מתאימה לחידוש דין, אלא לאמירה פשוטה ובסיסית הברורה לכל. ושוב ראיתי שכבר כתב כן בדעת החינוך בתורת הבית (ח"ב יט, ג; ח"ג ז, עג, ד), שכוונתו למצב של חוסר יכולת ואפשרות להקריב, והתורה אינה מחייבת את האדם בדבר שאינו בידו.

שנית, לכאורה היה ניתן ליישב את הקושיות ממטיל מום בבכור ומבכור שאינו ממונו של כהן מבלי להגיע לחידושו של הקהלות יעקב. אפשר לומר שאמנם מקריבין אף על פי שאין בית, אך בזמן הזה לא רק שאין בית, אלא גם אין מזבח בנוי במקומו, ואין אפשרות מעשית להקריב. ואין הכי נמי, שאם היה מזבח ורק בית היה חסר, היה המטיל מום בבכור לוקה. וטענה זו שונה מהטענה הקודמת: הטענה הקודמת היא שקשה להכניס בלשון החינוך את הבנת הקהלות יעקב, והטענה הנוכחית היא שיש ליישב את הקושיה העניינית שהובילה להבנה שאין מצווה, ואין צורך להגיע להבנת הקהלות יעקב.

וכבר כתב כן הטורי אבן (מגילה י, א ד"ה ונ"ל): 'דאע"ג דקידשה, אפילו הכי – הואיל וליכא מזבח בנוי, אין ראוי להקרבה'. וכן כתב ר' משה זאב מביאליסטוק, בעל מראות הצובאות (בתשובתו שנדפסה בשו"ת חוט המשולש [וולוז'ין] ב, ד, ד): 'דלא חזי להקרבה באותה שעה, דאע"פ שמקריבין אע"פ שאין בית, אכתי מחוסר בנין המזבח'. וכן כתב החתן סופר (שו"ת לא, ב ד"ה בדין): 'ואע"ג דמקריבין שאר קרבנות אע"פ שאין בית, מכל מקום אכילת בכור במזבח תלוי'. וכן כתב הדליות דוד (מגילה סי' טו עמ' עט ). ויעוין עוד בשו"ת פרי יצחק (סי' מ), בחידושי הגרי"ז (מנחות נו, ב ד"ה הרמב"ם) ובמשאת המלך (סי' שיג).

שלישית, הקהלות יעקב כתב: 'דלא סגי במה שהוא ראוי להקרבה', אך לשון הגמרא (ע"ז יג, ב הנ"ל) היא: 'הני מילי בזמן שבית המקדש קיים, דחזי להקרבה; השתא דלא חזי להקרבה, לית לן בה', הרי שכדי להלקות על הטלת מום בקדשים, סגי ב'חזי להקרבה', שתרגומו לעברית הוא 'ראוי להקרבה'. וצ"ע.

רביעית, אם אין כל מצווה בהקרבה ללא בית, וכלשון הקהלות יעקב: 'לא שיש מצוה להקריב', ו'שאין מצוה כלל להקריבו', אזי לא ברור עבור מי נועדה ההלכה דמקריבין אף על פי שאין בית. וכי בשופטני עסקינן, שיטרחו לבנות מזבח ולהקריב עליו קרבנות ללא תועלת? והרי בגמרא (זבחים סב, א) מבואר שעולי בבל קיימו הלכה למעשה את ההלכה דמקריבין על אף פי שאין בית, ולכאורה קשה לומר שעשו זאת לשווא. ומלבד כל זאת, קשה שאין בחז"ל מקור לכך שהקרבה ללא בית אינה מצווה, ומהיכא תיתי לומר כן. ואלמלא הלשונות השוללות את קיומה של מצווה, היה מקום ליישב שיש בדבר 'מצווה קיומית', אך אין חיוב. ולעולם אימא לך הבונה מזבח ומקריב קרבנות כשאין בית, מקיים מצווה דאורייתא, אף שלא הייתה מוטלת עליו חובה לעשות כן. דא עקא, שמלשונות הקהלות יעקב הנ"ל נראה שמדובר במעשה רשות בעלמא, וכך גם מלשון בנו הגר"ח שהובאה בהערה דלעיל, וכן מלשון השערי המקדש (שם עמ' קכז): 'לדעת החינוך, דליכא חובת הקרבת קרבנות בזמן הזה, נמצא דההקרבה היא רשות בעלמא'. וכן נראה מלשונות אחרונים נוספים דלקמן. וצ"ע. קשיים בדברים המובאים בשם הגרי"ש אלישיב בעניין זה

וביותר יש להקשות לכאורה, על המובא בהערות הגרי"ש אלישיב (יומא פא, א ד"ה כתב החינוך), שלפי החינוך כשאין בית, 'לכתחילה אין מקריבין קרבנות'. מדבריו יוצא שלא רק שאין מצווה בדבר, כחידוש מחותנו הגדול, הקהלות יעקב, אלא שיש בו אפילו איסור לכתחילה. וזאת, לכאורה, בניגוד גמור למה שעשו עולי בבל ולמה שהעיד הנביא, ובניגוד לפשטות דברי חז"ל והפוסקים, שאפילו אם לא חייבו, ואפילו אם לא ראו בכך מצווה או סרך מצווה, לפחות התירו להקריב כשאין בית. כמו כן, הדברים עומדים בניגוד לדברי הריטב"א (מכות יט, א ד"ה ומאי) שכתב:

דאי קסבר קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא [...] אפילו בכור נמי יקרב לכתחילה בזמן הזה ויאכל, דהא אמרינן במס' מגילה (י, א) ובשבועות (טז, א) דלמ"ד קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא מקריבין אף על פי שאין בית, ואוכלים קדשים קלים אף על פי שאין קלעים.

עוד מובא בהערות הגריש"א:

נראה דזה כוונת החינוך, דבזמן הזה, היינו בזמן החורבן, ליכא חיוב להקריב. ומה שאין כן כשיגאלו, אף על פי שעדיין לא יבנה בית המקדש, מכל מקום כבר לא הוה בזמן גלות אלא בזמן גאולה, ויש כאן ריח ניחוח, אז הוה מצוה להקריב אף על פי שעדיין לא נבנה הבית.

ולקמן תתבאר בהרחבה ההבנה שעליה מסתמך הגריש"א, התולה את אפשרות הקרבת הקרבנות ב'ריח ניחוח'. ויעו"ש מה שיש לדון בזה. ועכ"פ, כבר כעת יש להעיר שלא ברור מה מבדיל לשיטת הגריש"א בין 'זמן החורבן' ל'זמן גאולה', אם מחד גיסא גם ב'זמן החורבן' יש אפשרות להקריב קרבנות, ומאידך גיסא גם ב'זמן גאולה' המקדש חרב. ואולי המגדיר של זמן גאולה הוא ביאת המשיח, או שינוי אחר מגדרי הטבע. וצ"ע. שוב ראיתי שהרגיש בכעין זה הבנין ציון (סו"ס א), וכתב:

בכל המקומות דמייתי הגמרא להקריב בזמן הזה, כגון במכות (דף י"ט), דפריך אי ס"ל קדשה לעתיד לבוא אפילו בכור נמי – הפירוש כן: שמצד קדושה לעתיד לבא, יכול להקריב, ואפילו לכתחלה, כשיצוה נביא על כך, אבל בלא זה לכתחלה אסור להקריב, כיון דבפירוש אמר הכתוב שלא יהיה לריח ניחֹחַ.

דא עקא, שהרמב"ם (הל' בית הבחירה ו, טו) כתב להדיא שמקריבין אע"פ שאין בית, מבלי להזכיר לא נביא ולא חצי נביא ולא בן נביא. וגם החינוך לא הזכיר כלל נביא, בעוד שלפי הבנין ציון, הנבואה היא תנאי בסיסי לחלות דין מקריבין אע"פ שאין בית. וצ"ע. ויעוין עוד לקמן (עמ' תכב-תכד). שוב ראיתי שכבר עמד בספר קדושת הר (עמ' קלה) על הקושי מדברי הריטב"א במכות הנ"ל, וקבע ש'מדברי הריטב"א נסתרים גם דברי הבנין ציון'.

קשיים בדברי אחרונים שמרחיבים את הבנת הקהלות יעקב גם לרמב"ם ולרשב"א

והנה, מובא ברשימות שיעורים (לגרי"ד סולובייצ'יק; ב"מ נג, ב ד"ה והנה הרמב"ם):

והנה הרמב"ם (הל' בית הבחירה א, א) כתב וז"ל: מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות. עכ"ל. ולכאורה צ"ע, דהרי הרמב"ם פסק (שם ו, טו) שמקריבין קרבנות בזה"ז אף בלי ביהמ"ק, ואם כן מדוע כתב דיש מצות עשה לבנות בית לה' להיות מוכן להקריב בו הקרבנות. ונראה לתרץ דחיוב הקרבנות תלוי בביהמ"ק שהוא בנוי, וזהו כוונת פסקו בריש הל' בית הבחירה, ומה שמקריבין קרבנות אף בזה"ז אינו אלא בתורת רשות בלי חיוב.

כעין זה כתב גם בשו"ת יחל ישראל (א, כט ד"ה ונתבאר):

נתבאר בדברי הרמב"ם (הל' בית הבחירה א, א) דאמנם יש מצות עשה בפני עצמה לבנות בית מקדש, מכל מקום יש בבנין בית המקדש תכלית למצוות אחרות, להקריב קרבנות ולעלות אליו לרגל. ומעתה יקשה, כיוון שאפשר להקריב קרבנות אף על פי שאין בית, איך אפשר לומר שבנין הבית הוא לצורך הקרבת הקרבנות. ומצאתי שכבר עמד בזה בספר נחלי אפרסמון בחידושיו על הלכות בית הבחירה שם, עיין שם.

והנראה בזה הוא על פי מה שכתב בספר החינוך (מצוה תמ) שאף על פי שאפשר להקריב קרבנות בזמן הזה ואף על פי שאין הבית בנוי, מכל מקום אין זה אלא רשות, אבל מצוה וחיוב ליכא, ולפיכך דברי הרמב"ם מבוארים, דאף על פי שאפשר להקריב גם אם אין המקדש בנוי, מכל מקום מצות הקרבת קרבנות ליכא, ולכן יש מצוה לבנות בית לה', ועל ידי כך תהיה מצוה להקריב קרבנות.

כעין זה כתב הרב יעקב דוד אילן (ירחון האוצר ו, עמ' ריא-ריב), וכעין זה כתב גם בספר אור ליהודה (המקדש וקודשיו; א, ה-ח). ויעוין עוד בספר פאר הלבנון ח"ב – בשבילי המקדש (סי' יא). ודברי הגרי"ד הובאו בהרחבה בשמו גם בספר גן שושנים (גנק; ח"ב, חלק חזון נחום סי' לג ).

עוד כתב הציץ אליעזר (י, כד בשולי התשובה; ושוב שם יב, מז) להוכיח שלפי הרמב"ם הקרבה ללא בית אינה חובה אלא רשות, ממה שכתב הרמב"ם (סהמ"צ, עשה קנג): בטלה הראייה אצלנו היום בהעדר בית דין הגדול, כמו שבטלה הקרבת הקרבנות בהעדר המקדש.

לכאורה יש קושי בדברי האחרונים הללו: מדבריהם נראה שהניחו שמזבח אינו חלק מהבית, וממילא אין קשר בין האפשרות המעשית להקריב על מזבח ובין מצוות בניין הבית. על הנחה זו מושתתים דבריהם הנ"ל, וכן דברים נוספים שכתבו שם. זאת, בשעה שמדברי הרמב"ם נראה שהמזבח הוא חלק מהבית (שם, ה-ו):

[ה] ואלו הם הדברים שהן עִקר בבנין הבית [...] כל המֻקף במחִצה זו, שהוא כעין חצר אהל מועד, הוא הנקרא עזרה. והכל נקרא מקדש. [ו] ועושין במקדש שבעה כלים: מזבח לעולה ולשאר הקרבנות, וכבש שעולין בו למזבח.

הרי שהמזבח הוא חלק מהמקדש. ובהמשך הפרק, הרמב"ם ממשיך וכורך בחדא מחתא דינים השייכים למבנה ההיכל והאולם יחד עם דינים השייכים למזבח, ולא מפריד כלל בין המקדש ובין כליו, והמזבח בכללם. ועוד העירני הרב הלל בן שלמה שליט"א, שהדבר מפורש לגמרי ברמב"ם:

לשיטת הרמב"ם, ודאי שבנין המזבח הוא חלק מבנין הבית, כמבואר בספר המצוות, עשה כ. ועל זה השיגו הרמב"ן שם, עשה לג.

וישנם מקורות נוספים בחז"ל שנאמר בהם שמקריבים קרבנות 'בתוך' המקדש, וברור שהכוונה להקרבה על מזבח. ומלבד זאת קשה כנ"ל, שממעשיהם של עולי בבל ומפשטות דברי חז"ל והראשונים עולה שיש מצווה בהקרבה ללא בית, ולא רק רשות.

עוד כתב בשו"ת יחל ישראל (שם ד"ה ונמצא ע"פ), שגם מדברי הרשב"א (שו"ת החדשות, שסז ) נראה שהקרבה ללא בית אינה מצווה. הרשב"א שם כתב שיש מצוות התלויות בזמן מסוים, יש מצוות התלויות במקום מסוים ויש מצוות התלויות בכלי או חפצא מסוים. ואת הקרבת הקרבנות מנה הרשב"א בין המצוות התלויות במקום מסוים, שהרי מאז שנבנה המקדש נאסרו הבמות עולמית, ואין הקרבה אלא במקום המקדש. ולפי זה כתב היחל ישראל:

ולכאורה דברי הרשב"א הינם פלא, דמדוע כלל את ענין הקרבת הקרבנות בבית המקדש עם חלק המקום, ומה ענין לדמותו למצות תרומות ומעשרות, ובפשטות ענין זה צריך להיות עם החלק השלישי שם, חלק הכלים. דבשלמא תרומות ומעשרות שייכים לחלק המקום, מפני שזו מצוה התלויה בארץ והמקום הוא הגורם לחלות המצוה, אבל מצות הקרבנות, לכאורה היא מצוה המוטלת על הגברא, דהיינו שיש מצוה על כל ישראל להקריב תמידים ומוספים, וכן יש מצות הקרבת קרבן פסח, אלא שמקום הקרבתם הוא בבית המקדש, ואם כן, המקום במצוה זו הוא כמו הכלים, דהיינו אתרוג ולולב וכיו"ב, ודברי הרשב"א צ"ב.

אכן לפי שיטת החינוך דברי הרשב"א מבוארים יפה, דבאמת גם מצות הקרבנות היא מצות חפצא, דהיינו שכאשר יש בית מקדש ישנו חיוב להקריב דוקא בו את הקרבנות, אבל כאשר בעוה"ר בית המקדש אינו ניצב על מכונו, אין חיוב להקריב קרבנות. וממילא מצוה זו דומה למצות הפרשת תרומות ומעשרות שנוהגת רק בארץ ישראל, ומעתה יש לו להחינוך מקור נאמן גם בדברי הרשב"א.

והנה, לכאורה הרשב"א כלל לא בא לעסוק בחלוקה למדנית בין מצווה המוטלות על הגברא למצוות המוטלות על החפצא, כפי שעולה מלשון היחל ישראל, אלא להציג שלושה סוגים של מצוות שתלויות במציאות מסוימת ואין אפשרות לקיימן במציאות אחרת. ושפיר קאמר הרשב"א שמצוות הקרבת הקרבנות אינה מתקיימת אלא במקום המקדש, והוא בא לדחות בזה דברי ה'משוגע', כלשונו, שטען שהיהודים עזבו את דתם, ובין היתר 'הוכיח' זאת מכך שאינם מקריבים קרבנות. ומסביר הרשב"א שלא עזבנו את דתנו, אלא שלא שייך להקריב קרבנות שלא במקום המקדש. ולכאורה דבריו פשוטים מאוד, ומבארים את היסודות הבסיסיים ביותר של התורה ואמונת ישראל, ואינם עניין כלל להבנה מחודשת בדין מקריבין אף על פי שאין בית, שאכן לא מוזכר כלל בדבריו. ולכאורה החילוק בין קרבנות לאתרוג ולולב הוא פשוט מאוד, שאת הקרבנות יש להקריב רק במקום מסוים, ואילו אתרוג ולולב אפשר ליטול בכל מקום בעולם. וצ"ע.

מלבד זאת, הרשב"א אמנם כתב שהקרבת הקרבנות תלויה במקום מסוים, אך הוא ממשיך ומבאר בהמשך דבריו שבנוסף לכך, מצוות הקרבת הקרבנות אכן תלויה דווקא גם בחפצא מסוים, ואי אפשר להקריב 'איל וצבי ויחמור וברבורים אבוסים'. והוא מונה אותה להדיא 'עם החלק השלישי שם, חלק הכלים', ולכאורה מבואר בדבריו שלא כהבנת היחל ישראל, שנקט בדעתו שהקרבת הקרבנות נמנית רק במצוות התלויות במקום ולא במצוות התלויות בחפץ. וצ"ע.

ג. שיטת הבנין ציון וסיעתו

בנין ציון וסיעתו: גם אם אין מניעה הלכתית להקריב בלי בית, קרבנות אלו אינם רצויים

בשו"ת בנין ציון (סי' א) הביא את הפסוק (ויקרא כו, לא):

והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחֹחכם.

מפסוק זה דרשו חז"ל (מגילה כח, א) לגבי קדושת בית כנסת: 'קדושתן אף כשהן שוממין', והרמב"ם (הל' בית הבחירה ו, טז) כתב:

קדֻשת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר: 'והשמותי את מקדשיכם', ואמרו חכמים: אף על פי ששוממין, בקדֻשתן הם עומדין.

על כך הקשה הבנין ציון:

ואיך שייך ולא אריח, דאם מקדש חרב, ריח ניחֹחַ מנין?

ותירץ:

דאפילו תקריבו בִמקום מקדש, אַחַר שיחרב וכו', מכל מקום לא אריח בריח ניחוחכם.

וכוונתו לומר שההוכחה לכך שקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא, היא מכך שגם כשהמקדש שומם, יש אפשרות לקרבן שאין הקב"ה חפץ בו, דהיינו שאין איסור להקריב קרבנות, אלא שאין ה' מריח בניחוחם. וכן כתב מהרש"א אליפנדארי (שו"ת מהרש"א או"ח סי' טו, דף סט, ד; נדפס גם בסו"ס מקדש מלך):

כל התנאים הקדושים שהיו בירושלם אחר החרבן, לא מצינו שהקריבו קרבנות, אף שיכלו לבנות ולהקריב [...] והגם שיכלו להקריב גם בטהרה [...] הוא מפני שידעו שאין רצון ה' שנקריב כי אם עד שנשוב אל ה', ואז יבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן. וכן נראה במקרא, שכתוב: והשימותי וכו' ולא אריח וכו'. דהכוונה אף אם רצו לבנות מחדש ולהקריב, ולא אריח.

כעין זה כתבו מדנפשייהו העבודה תמה (פה ע"א - פז ע"ד ), השערי צדק (פאנעט; או"ח, קב ד"ה והנה; שם, קג ד"ה והנה), הנצי"ב (שו"ת משיב דבר ב, נו ד"ה אבל לאחר; העמק דבר ויקרא כו, לא; דברים טז, ג; ובמכתבו שנדפס בקובץ המעין יד, ג [ניסן תשל"ד] עמ' 10-9), הרב שמחה עלברג (הפרדס נו, ד [תשרי תשמ"ב], עמ' 13 ד"ה והנראה, יעו"ש שהאריך), והמים חיים (רח"ד הלוי; ב, א ד"ה כל זה). והדברים הובאו בהסכמה בשם הבנין ציון והנצי"ב, בשו"ת דבר אברהם (ג, יט), בשו"ת ישכיל עבדי (א, יו"ד יח, ז) ובדברי הגרי"ד והגריש"א הנ"ל, וכן בציץ אליעזר (י, ה ד"ה והנה אחד; יב, מז, א), במשכן שילה (רפאל; עמ' תח), במשמר הלויים (ברכות עמ' מט, וכתב שמכוח זאת 'פקעה המצוה' ), במנחת אשר (וייס; פורים יט, ו ד"ה אך), בדברי הרב יעקב דוד אילן (ירחון האוצר ו, עמ' ריא-ריב ) ועוד. ובשערי המקדש (ח"ב סי' כו אות א, עמ' קכא ד"ה ונראה) כתב כן בשם הגרי"ז מבריסק.

קשיים בהבנה זו

לכאורה גם בהבנה זו יש קשיים: ראשית, לא מצינו חידוש כזה בש"ס, במדרשים ובראשונים, ולכאורה קשה לחדש דין כזה מכוח תירוץ קושי בפשוטו של מקרא, ללא סמך לכך בדברי חז"ל והראשונים. והרי במשנה, בגמרא ובראשונים מבואר שמקריבין אף על פי שאין בית, ולא נאמרה שום הסתייגות מכך. וכעין זה העיר הדרישת ציון (עמ' 264-263). וכעין זה כתב הרב אביגדֹר נבנצל (במאמרו בקובץ בתוככי ירושלים עמ' 65): ולענ"ד אין זו שאלה, דאנו נצטוינו לעשות לשם ניחוח, ומאי דניחא קמי קוב"ה ליעביד, ואולי נזכה כבר שתיבטל התוכחה.

יתירה מזו, כאמור, דין מקריבין אף על פי שאין בית נאמר מפי נביא (זבחים סב, א), וברור שאין כוונת הנביא לעודד מעשים שאינם רצויים. ובהכרח אחת משתיים: או שעדות הנביא מהווה הוראת שעה, או שיש ליישב אחרת את הקושי בפשוטו של מקרא. ובגמרא אין שום סימן לכך שמדובר בהוראת שעה, ולהיפך: לשון הגמרא בהבאת עדות הנביא היא 'מקריבין אף על פי שאין בית', וזו בדיוק אותה לשון שהובאה במשנה, בגמרא ובראשונים. ובהכרח אין כאן הוראת שעה.

שלישית, לכאורה יש לתמוה על עצם ההגדרה של מצווה בלי נחת רוח. והרי ברור שיש לה' יתברך נחת רוח מכל מצווה שהיא, ואפילו מהרהור מצווה, ולכאורה קשה מאוד לומר שמחד גיסא יש מצווה להקריב אף על פי שאין בית, ומאידך גיסא ה' אינו חפץ בכך. ולכאורה המצוות עצמן הן המדד העיקרי והחשוב ביותר לרצון ה' בעולם, ואין דבר שיכול לדחותן.

רביעית, לכאורה יש להעיר גם על עיקר דברי הבנין ציון. לפי פשוטו, הפסוק מתייחס להדיא לשממה, ולא למזבח בנוי. וכעין ההערה דלעיל על הקהלות יעקב מלשון החינוך. מצב שבו כהנים מקריבים קרבנות אינו מתאים כל כך ללשון 'והשמותי את מקדשיכם', שהרי המקדש אינו שומם. וגם אם חלק ממנו חרב, אין זה מצדיק אמירה גורפת שהוא שומם. ומה שהקשה: 'אם מקדש חרב, ריח ניחֹחַ מנין', לכאורה יש ליישב שזו עצמה הקללה, שה' לא יריח כי לא יהיה ריח, ולא ברור אפוא מה מכריח להבין שיהיה ריח אך ה' לא יריח אותו. וכבר כתב כעין זה הרב יעקב אדלשטיין, רבה של רמת השרון (המאור תפח [עב, ד], ניסן-אייר תשע"ט, עמ' כ).

חמישית, בספרא (בחוקותי פרשה א, ד) נאמר:

וכן הוא אומר והשימותי את מקדשיכם, יכול מן הקרבנות? כשהוא אומר ולא אריח בריח ניחוחכם, הרי קרבנות אמורים. הא מה אני מקיים והשימותי את מקדשיכם, מן הגדודיות.

הרי מבואר ש'ולא אריח' מלמד על שממה וביטול עבודת המקדש בפועל, ולא על חוסר רצון בקרבנות שיוקרבו במציאות של חורבן, והדברים מגיעים עד כדי כך שהספרא דורש את 'והשימותי' לעניין אחר. ופירש רש"י (ויקרא כו, לא) ששממה זו היא משיירות של ישראל שלא יתוועדו לבוא לבית המקדש. והמיוחס לראב"ד (על הספרא שם) פירש שהגדודיות הם יסודות הבית. ויעוין עוד בגמרא (עירובין נה, ב) שפירשה מאי גדודיות בהקשר אחר. ויעוין עוד בשו"ת מהרי"ל דיסקין (לקוטי תורה בסוף הספר, אחרי דף צ"ג, ד"ה והשימותי) שפירש את הפסוק כמתייחס לריח הקטורת שנותר לאחר החורבן.

שישית, מדברי הבנין ציון משתמע שבתי כנסיות שחרבו, שלמדה המשנה מפסוק זה שבקדושתם הם עומדים, אין התפילה בהם רצויה. ולכאורה זה וודאי אינו.

שביעית, נאמר בתוספתא (מנחות ז, ט):

בזמן שישראל ברצון לפני המקום, מה נאמר בהם: את קרבני לחמי, כבנים שמתפרנסין מאביהן. בשעת תוכחות, מהו אומר: לאישי ריח ניחוחי. כל קרבנות שאתם מקריבין אינן אלא לאש.

ולכאורה לדברי הבנין ציון, משמעות הדבר היא שאף אם הבית בנוי יש להתבטל מהקרבת קרבנות 'בשעת תוכחות'. וצ"ע.

שמינית, הקשה הדליות דוד (מגילה סי' טו עמ' עח) מהמבואר ברמב"ן (ויקרא כו, טז) שנבואת פורענות זו התייחסה לגלות בית ראשון, ולא לגלות בית שני, יעו"ש. וקדם לו הכלי חמדה (דברים עמ' רפ ועמ' רפה) שעמד בזה.

תשיעית, הקשה בשו"ת מהרי"א הלוי (איטינגא; א, פח):

ומעכת"ה הקשה [...] היאך יקריבו בזמן הזה, והרי לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם ריח וכו' ומאחר דכתיב ולא אריח, אם כן אי אפשר להקריב. ואני תמה אטו כל מה שנאמר בתוכחה נתקיים ח"ו. הרי אמרו במדרש איכה (ב' אות ע' עשה ד): משעה שאמר הקב"ה ואם עד אלה כו' והלכתי עמכם בחמת קרי, שמא כך עשה ח"ו, אלא פשורי מפשר. ובמדרש במדבר רבה (פרשה כ) על 'ויקחהו שדה צופים' אמרו גם כן כעין זה, וכן בכמה דוכתי.

עוד כתב שם:

ועוד, דבמשנה לא נאמר, רק שמצוה על הזובח לשחוט לשם ריח, אבל אם הזבח עולה לרצון לא איכפת לן, ובהדי כבשי דרחמנא למה לן. ואם אמרו חז"ל: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, מכל מקום לא נפטרנו על ידי זה מלהתפלל. אנחנו מחויבים לעשות כמצוה עלינו בתורה שבכתב ובעל פה, ולשחוט הזבח לשם ששה דברים, וד' הטוב בעיניו יעשה. ועי' במשנה למלך (פ"ד ממעה"ק הי"א) שאם שחט שלא לשם ריח, כשר בדיעבד הקרבן, וכבר נודע דכל היכא שלא איפשר, כדיעבד דמי.

בשו"ת יביע אומר (ה, יו"ד כו, ב) כתב כעין דברי מהרי"א הללו, ושוב הביא שכן כתב מהרי"א. ויעוין גם בזה בכלי חמדה (שם). ויעוין עוד בדרישת ציון (עמ' 271-263) שהרבה להשיב על טענת הבנין ציון וסיעתו, והביא ראיות שונות לכך שאין לבטל את חובת ההקרבה בגלל הבנת הבנין ציון. ובמיוחד יש לציין את מה שהשיב מדברי המדרש (במדבר רבה כא, כה), המייחס לגוי טענה בדבר חוסר הטעם בקיום המועדות בזמן הגלות:

שאל עובד כוכבים אחד את ר' עקיבא, אמר ליה: למה אתם עושים מועדות? לא כך אמר לכם הקדוש ברוך הוא: 'חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי'? אמר לו ר' עקיבא: אלו אמר חדשי ומועדי שנאה נפשי, היית אומר [=היה טעם בדבריך]. לא אמר אלא חדשיכם ומועדיכם, בשביל אותן מועדות שעשה ירבעם [...], אבל המועדות האלו אינן בטלים לעולם.

ועל דברי מהרש"א אליפנדארי יש להקשות עוד, לכאורה, מעולי בבל שדווקא כן הקריבו קרבנות מיד כשהתאפשר להם לעשות זאת. ולכאורה לא ברור מניין לו שהייתה אפשרות לבנות מקדש בזמן המשנה והיא לא מומשה. אדרבה, במדרש רבה (בראשית סד, י) מתוארת אפשרות כזאת, ולפי האמור שם, עם ישראל התגייס לבנות את המקדש למרות שלא בא משיח, עד שהיה צריך חכמה מיוחדת להרגיע את הציבור הזועם, שרצה למרוד כשנודע שהמלכות חזרה בה ומנעה את הבניין, כמבואר שם. ועוד קשה שלכאורה גם לא ברור כיצד הפסוק מבסס את ההנחה המובלעת בדבריו, שאפילו בניין של המקדש כולו קודם בוא המשיח אינו רצוי, ולא רק הקרבה ללא בית, שנזכרה בדברי הבניין ציון.

סיכום

מכל האמור, נראה לכאורה שדין מקריבין אף על פי שאין בית יוצר מצווה שהיא חובה, להשתדל ולהתאמץ לחדש את עבודת הקרבנות, גם אם אין הבית בנוי, וכפי שנהגו עולי בבל.

1. רמב"ם (הל' בית הבחירה ו, טו וסהמ"צ ל"ת צ), משמעות התוס' (זבחים סב, א ד"ה ואחד), העיטור (פרוזבול דף עז, ד - עח, א), יראים (סי' רעז), התרומה (הל' א"י, עמ' 59 במהד' תשס"ח), משמעות דברי הר"ש משאנץ (שביעית ו, א סד"ה ירוש'; אך יעוין עוד בדעתו לעיל עמ' צג), סמ"ג (ל"ת שלב-שלג), נטיית הרשב"א (מגילה י, א ד"ה אלא; ויעוין לעיל עמ' צב), החינוך (סי' קפד, רנד, שסב-שסג), ריטב"א (מגילה י, א ד"ה תנאי היא, וכן שם י, ב ד"ה ולענין; וכנ"ל עמ' צ-צא), אגודה (עדויות, ח), טור (יו"ד, שלא; ובהל' א"י המיוחס לטור, א), כפתור ופרח (סי' ו), ר"ן (חי' שבועות טז, א ד"ה ולענין), שו"ת תשב"ץ (ג, רא), משמעות רבינו מיוחס (ויקרא ח, לה).
2. מבוא התלמוד המיוחס לר' שמואל הנגיד (נדפס בדפוס וילנא בסוף מסכת ברכות; דף מז, א), סדר תנאים ואמוראים (ב, טו), בה"ג (סי' נג), רי"ף (יבמות לו, ב בדפיו), רש"י (זבחים סו, ב ד"ה מציעתא), רא"ש (יבמות יג, ג), מאירי (עירובין פ, ב ד"ה אמר המאירי) ועוד ראשונים רבים. וכן כתב הב"י (יו"ד רא, מד). וכן כתב הראב"ד בעל ההשגות עצמו (כתוב שם ביצה ח, א בדפי הרי"ף). הערת הרב אביגדֹר נבנצל שליט"א: 'ר' אליעזר לא נחלק על ר' יהושע'. עכ"ל. ונראה שהסתמך על דברי רבינא בגמרא (מגילה י, א; ויעוין בתוי"ט עדויות ח, ו), שאמר כן, והבין הרב נבנצל שזו מסקנת הסוגיה, יעו"ש. ולפי זה, ברור עוד יותר שיש לפסוק כר' יהושע, ואין צורך להזדקק לכל שר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע.
3. ויעוין בזה בשערי היכל (זבחים, מערכה קמ), ובאחרונים שצוינו בספר המפתח על אתר.
4. וכן כתבו עוד ראשונים ואחרונים רבים, וקיבצם כעמיר גורנה בספר שערי המקדש (ח"ב סי' כה אות ג עמ' קה ד"ה ולכאורה).