לקוטי מוהר"ן ג
<< · לקוטי מוהר"ן · ג · >>
אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי לי בעצמי נראה לי ההיא אקרוקתא איזו שהיא צפרדע דהוי כאקרא דהגרוניא שהיתה גדולה כמו העיר ששמה אקרא דהגרוניא, ואקרא דהגרוניא כמה הוי והעיר אקרא דהגרוניא כמה היתה גדולה? שתין בתי שישים בתים, אתא תנינא בלעה בא תנין ובלע את הצפרדע אתא פושקנצא ובלעה לתנינ בא עורב נקבה ובלע את התנין, וסליק יתיב באילנה העורב עלה וישב על אילן. תא חזי כמה נפיש חיליה דאילנא בא תראה כמה גדול כוחו של האילן (שיכול לשאת משא כזה כבד):
רשב"ם: אקרוקתא - צפרדע: כאקרא דהגרוניא - גדול היה כאותה כרך: ואקרא דהגרוניא כמה הוי? שתין בתי - תלמודא קאמר לה: אתא תנינא - רבה קאמר לה: פושקנצא - עורב נקבה:
הנה מי ששומע נגינה ממנגן רשע, קשה לו לעבודת הבורא. וכששומע ממנגן כשר והגון, אזי טוב לו, כמו שיתבאר.
כי הנה קול הנגינה נמשכת מן הצפרים נגינה היא אחת החושים הרוחניים שיש לאדם. והחוש הזה מגיע ממקום רוחני ששמו צפרים, כדאיתא במדרש (ויקרא רבה, טז): מפני מה מצרע טהרתו תלויה בשתי צפרים חיות טהורות? יבוא קלניא ויכפר על קלניא. כי נלקה מחמת קולו שדבר לשון הרע. נמצא, מי שהוא כשר, נמשכת הנגינה שלו מן השתי צפרים חיות טהורות. וכתוב בזהר (ויקרא נג:), שהשתי צפרים הנ"ל, יונקים מאתר דנביאים ינקין ממקום שהנביאים יונקים. לכך נקרא המנגן חזן מלשון חזון, הינו לשון נבואה, כי לוקח הנגינה מאתר דנביאים ינקין.
וכשהמנגן הוא רשע, אזי הוא לוקח הנגינה שלו מצפרים אחרות שבקליפה. [1] וכתוב בזהר: כי הצפרים שבקליפה יונקין מדדי המלכות. וכד אתפלג ליליא וכשהלילה נחצה (בחצות) כדין כרוזא כריז אז כרוז מכריז: "כצפרים האחוזות תפוסות בפח מלכודת קטנה לצפורים ולבעלי חיים קטנים כהם כמותם יוקשים לכודים במלכודת בני-אדם".
והתקון הוא שיוכל לשמע נגינה מכל אדם, הוא על-ידי שילמד בלילה תורה שבעל-פה, הינו גמרא שהיא בחינת לילה. כדאיתא במדרש, 'כשהיה משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, לא היה יודע מתי יום ומתי לילה, רק על-ידי-זה כשהיה לומד תורה שבכתב, היה יודע שהוא יום, וכשלמד תורה שבעל-פה, היה יודע שהוא לילה'. נמצא, שהתורה שבעל-פה היא בחינת לילה. וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין כד.): "במחשכים הושיבני" 'זה תלמוד בבלי'. וכתיב (בראשית א): "ולחשך קרא לילה". הינו על-ידי שילמד ש"ס יתקן השית עיזקאין שבקנה, שמהם יוצא הקול. וזהו (איכה ב): "קומי רני בלילה", הינו שתהיה תקומה להרנה, הינו על-ידי הלילה שהיא גמרא ש"ס.
אך כשלומד שלא לשמה, הינו בשביל שיתקרא רבי, הלמוד אינו בחשיבות כל כך. וכשלומד בלילה, חוט של חסד נמשך עליו ומגן עליו שלא יזיק לו המחשבה הנ"ל:
ואיתא בכתבי האר"י ז"ל, כי צפרים שבקליפה הם מחין שבמלכות דקלפה, והשתי צפרים חיות טהורות, הם בנין המלכות דקדשה. [2] לפיכך נשתבח דוד לפני שאול (שמואל א טז): "ויודע נגן", כי הנגינה היא בנין המלכות, לכך ראוי הוא למלכות. וזה שכתוב אצלו (תהלים עח): "מאחר עלות הביאו", הינו מאחר המיניקות, הינו נצח והוד. כי הם מניקין לנביאים, והם בנין המלכות.
וזה שאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההיא אקרוקתא ופרש רשב"ם: צפרדע, הינו צפור דעה. דהוי כי אקרא דהגרוניא מלשון "קרא בגרון" (ישעיהו נח) הינו שהנגינה נמשכת ממנו. ואקרא דהגרוניא כמה הוי שתין בתי הינו על-ידי מה תתקן בחינת קרא בגרון? על-ידי שתין בתי, הינו על-ידי שתין מסכתות, ופרש רשב"ם: תלמודא קאמר לה, הינו שילמד תלמוד.
אתא תנינא בלעה ופרש ר"ש: רבה קאמר לה, הינו על-ידי שילמד שלא לשמה יבלע אותה הנחש. וזה שפרש רשב"ם, רבה קאמר לה, הינו על-ידי שילמוד בשביל שיתקרא רבי. אתא פושקנצא ופרש רשב"ם: עורב, הינו על-ידי שילמד בלילה, מלשון ערבית ובלעה הינו ומגן עליו מן הנחש הנזכר לעיל.
וסליק יתיב באילנא פרש המהרש"א, שהוא בחינת אברהם, שכתוב אצלו (בראשית כא): "ויטע אשל" שהוא בחינת חסד, הינו שהחוט של חסד שנמשך עליו מגן עליו מן הנחש הנ"ל. תא חזי כמה נפיש חיליה דאילנא הינו שרבה מתמיה את עצמו, שכל כך גבר עלינו חסדו, שאפלו על זה יכול להגן.
ובזה יתישב הסמיכות של המשנה (אבות פרק א): 'עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות'. כי על-ידי ששומע הנגינה כנ"ל, הוא מתקן בנין המלכות שלו, וזה 'עשה לך רב', הינו שיתקן בחינת מלכות, וזה על-ידי 'קנה לך חבר', הינו על-ידי קנה, שהקול יוצא ממנו. שמחבר השני כרובים להיות פנים בפנים "כמער איש ולויות", 'בזמן שישראל עושין רצונו של מקום'. ואזי כשיתקן בחינת מלכות שלו, ויוכל למשל בכל מה שירצה ויוכל להמית לזה ולהחיות לזה, ונמצא עולם חרב. לזה אמר: 'והוי דן את כל-האדם לכף זכות'. שצריך לדון את כל אדם לכף זכות, כי אין הקדוש-ברוך-הוא חפץ בחרבן-העולם, "כי לא לתהו בראה, לשבת יצרה":
ובשביל זה מרגלא בפומא דאינשי מרגל בפיהם של אנשים עכשו לומר, שהחזנים הם שוטים, ואינם בני דעה. כי עכשו מלכות דקדשה בגלות. ועל כן הנגינה שהיא נמשכת מאתר דנביאים מבחינת מחין ודעת דמלכות דקדשה, ועכשו שהמלכות בגלות, ועל כן הנגינה נפגמת, ועל כן החזנים הם בלא דעת, כי אין להם כח עכשו להמשיך הנגינה משרשה שבקדשה, שהוא בחינת מחין ודעת של מלכות דקדשה, כנ"ל.
אבל לעתיד שיתעלה מלכות דקדשה, ויהיה "ה' למלך על כל הארץ", אזי תתעלה ותשלם הנגינה בבחינת דעת דמלכות דקדשה, שמשם נמשכת הנגינה כנ"ל. וזהו (תהלים מז): "כי מלך כל הארץ אלהים, זמרו משכיל". כי אזי כשיהיה ה' למלך על כל הארץ ויתעלה מלכות דקדשה, אזי: "זמרו משכיל", הינו שהחזנים המזמרים יהיו בדעת ובששכל. על-ידי שיתעלה מלכות דקדשה, ויקבלו הנגינה משרשה שבקדשה, שהוא בחינת דעת ומחין של מלכות דקדשה כנ"ל:
שיך לעיל. וזהו: "כי גדל מעל שמים חסדך" (תהלים קח). 'שמים' הוא בחינת קול, כמו שכתוב: "משמים השמעת קולך", כי על-ידי החסד, הינו בחינת חוט של חסד, הנמשך על-ידי שלומד תורה בלילה על-ידי-זה נתתקן הקול כנ"ל. וזהו: "כי גדול מעל שמים חסדך" כנ"ל:
השתי צפרים דקדשה, שמשם הנבואה נמשכת, הם בנין מלכות דקדשה, ועל כן העמדת מלך היה על-פי נבואה, ככל מלכות בית דוד שהיה על-פי נבואה. והנבואה נמשכת מן הכרובים שהם בחינת שתי צפרים הנ"ל, שהם בנין מלכות דקדשה כנ"ל:
מאחר עלות הביאו, הינו מאחר המיניקות, כי הם ינקין לנביאים וכו' כנ"ל. וזהו "מאחר עלות", הינו שדוד המלך, עליו השלום, היה יכול לתקן ולהעלות גם הנגינה שאינו מאדם כשר, להעלותה אל הקדשה. וזהו: "מאחר עלות הביאו", הינו גם הנגינה, שהיא מאחורי הקדשה בבחינת "מאחר עלות", מאחר המיניקות, כי הנגינה דקדשה הוא מאתר דנביאים ינקין, והנגינה שאינו בקדשה היא בחינת מאחר עלות מאחורי הקדשה. ודוד המלך, עליו השלום, היה יכול לתקן נגינה זו גם כן, ועל-ידי-זה נתעלה מלכות דקדשה כנ"ל. וזהו: "מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב" וכו', כי על-ידי-זה זכה למלכות כנ"ל.
הערות שוליים
עריכה- ^ יש שני סוגי נגינה: דרך משל אדם שישיר שיר על חשיבות מצוות צדקה ועזרה לזולת. השיר יעורר אצלו לתת צדקה, יעורר אצלו את הטוב שבו. ואלו אם אדם ישיר שיר על נקמה בזולת. השיר יעורר אצלו חשק לנקום חשק לעשות רע. כך בניגונים יש ניגון שמעורר את הטוב שבאדם, את הפוטנציאל לעשות טוב. ומקור ניגונים אלו באים ממקום רוחני שנקרא "צפורים טהורות". ויש ניגונים שמעוררים את החלק הרע שבאדם, לעשות רע, או ליכנס לדכאון או מרה שחורה. ניגונים אלו באים ממקום רוחני שנקרא "צפרים שבקליפה". למעשה הדבר יותר עמוק. הדבר תלוי מי שר את השיר ולא מהיכן השיר הגיע כמו שמפורש בהמשך "והתקון הוא שיוכל לשמע נגינה מכל אדם וכו". כשאדם כשר והגון שר שיר אפילו שהוא לקח אותו מאדם רשע, כיון שהוא מחובר בשעת שירה למקום הרוחני שנקרא "צפרים טהורות" הניגון ששר מקבל תיקון ומשפיע אחרת על השומע אותו. והביאור: כמו שאפשר לקחת מלה ולהפוך את האותיות שלה והיא תהפך למלה עם משמעות אחרת. וכמו שאפשר לקחת שיר עם תוים ולשנות את סדר התוים לעשות מזה שיר אחר. דהיינו שימוש עם אותם חומרים אבל בסדר שונה. כך האדם הכשר כיון שהוא ברמה רוחנית גבוהה כל מה ששומע משנה את הסדר שלו, את המבנה שלו ונהפך למשהו אחר. וזה מה שכתוב בהמשך "ואזי כשיתקן בחינת מלכות שלו, ויוכל למשל בכל מה שירצה ויוכל להמית לזה ולהחיות לזה". אדם כשר שתיקן את עצמו ויכול לשמוע ניגון מכל אחד, ולהפוך את המבנה שלו לצורה אחרת, זה נקרא ממית את הבניין של הניגון הקודם ומחיה אותו ע"י שבונה בנין, ניגון חדש. (ואדם בכזו דרגה גם יכול כפשוטו להמית לזה ולהחיות לזה).
- ^ לכל אדם יש מלכות. אחד מושל על אנשים אחרים אחד מושל בביתו. (חלק א' תורה נ"ו) גם אדם שגר לבד מושל על עצמו על הכנסותיו הוצאותיו, סדר יומו. יש מלכות שצורת ממשלתה היא עריצות ודיכוי של אחרים כדי לקבל כח, כבוד, כסף. יש גם עריצות ודיכוי עצמי, דכוי רגשות כדי להראות חשוב בעיני אחרים או בעיני עצמו. (זה נקרא מלכות דקליפה). יש מלכות שמטרתה לעשות טוב. לעורר ולהוציא את הפונטציאל החבוי בכל אחד. ולפתח אותם ואת כל העולם. לראות מה הטוב שבכל אחד ולהוציא אותו מהכח לפועל. (זה נקרא מלכות דקדושה). באופן טבעי אדם נמשך לטוב. אדם נמשך לממש את הפונטציאל החבוי בו. כשאדם מאוזן המשיכה לטוב היא אינסטינקט ולא צריך לשכנע אותו שצריך לעשות טוב. אלא שלא תמיד ברור לאדם מה הוא היעד שלו ואיך לממש אותו, ולכן יש את האפשרות לקבל עזרה מאחרים. וכשהוא עושה את זה. או שעוזר לאחרים לעשות את זה הוא "בנין המלכות דקדושה" המלכות שיש בכל אחד נבנית בצורה חיובית. לעומתה המלכות שרוצה לדכות ולשלוט ולקבל כח היא לא הצורה הטבעית של האדם. לכן אנשי הכח יבנו תאוריות והסברים מדוע צריך לשלוט, מדוע צריך לקבל כח, כדי לתרץ את עצמם. כמו שהיה בתקופת ההשכלה. המשכילים לא עשו רק כתאוות לבם אלא הקשו קושיות על הדת ובנו מגדלים ותאוריות להצדיק את מעשיהם. ולכן המלכות הזאת נקראת "מוחין דמלכות דקליפה" מלכות העריצות חייבים את המוחין את השכל כדי לשכנע את עצמה שהיא בדרך הנכונה. התחלת האי איזון הטבעי של האדם התחיל בחטא אדם הראשון. אדם וחוה שמרו את צווי ה' באופן טבעי, אינסטינקטי. הנחש בא והתחיל להתפלסף להשתמש במח ולשאול שאלות וכו'.