לפתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים
חיים נחמן ביאליק
(בפתיחה החגיגית של האוניברסיטה בירושלים, ניסן תרפ"ה)
קדושת השעה ורוממותה מצוות עלינו במפגיע שלא לחללה ושלא להפסידה בדברי גוזמא והפלגה כל שהם. באזני כל קהל הנצבים פה עלינו להגיד אפוא בקול רם ובלב תמים, כי הבית שנפתח לפני שעה קלה על הר הצופים על-ידי אורחנו המרומם הלורד בלפור איננו לפי שעה בלתי אם מכון בן-יומו, כמעט שם בלבד. לפי שעה איננו בלתי אם כלי, העלול להתמלא תוכן ועתידו עודנו מקופל בתוכו ותלוי במזלו, ואעפ"כ בטוח אני, כי אלפי ישראל הנקהלים פה ועמם רבבות אלפי ישראל בכל קצוי תבל – לב כולם הרועד עתה מגיל יגיד להם, כי החג אשר יוחג היום במקום הזה איננו חג אשר בדה אותו מלבו מי שהוא, כי אם יום גדול וקדוש לאדוננו ולעמנו. בטוח אני, כי עיני רבבות אלפי ישראל, הנשואות עתה מכל תפוצות הגולה אל ההר הזה, מאירות עתה בזהרי תקוה ונחמה ולבם ובשרם ירננו ברכת תודה לאל חי, ברכת שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. כלם יודעים מרגישים, כי ברגע הזה הדליק ישראל על הר הצופים את הנר הראשון לחנוכת חיי רוחו. היום תבוא הבשורה אל כל תפוצות ישראל באשר הם, כי היתד הראשונה לבנין ירושלים של מעלה נתקעה ולא תמוש עוד. כי יאמרו מה שיאמרו: אומה משונה זו, ששמה ישראל, על אפם ועל חמתם של כל גלגולי המאורעות המתרגשים ובאים אליה יום-יום ושעה-שעה זה אלפים שנה לטורדה מעולמה ולעקור אותה מאוירה ומשרשי חייה, – אומה זו, אומר אני, שעבדה את גופה ואת נפשה למלכות-הרוח שעבוד עולם. כאן, במלכות-הרוח, היא מכירה את עצמה אזרח רענן ומתערה, ובקרקע-עולם זה נעצה את כפות רגליה בכל כחה ולא תזוז משם. כל מ"ט שערי טומאה של הגלות הארורה לא העבירוה עכל דעתה, ,וכל מ"ט שערי יסורים של העניות המנוולת לא שנוה מתכונתה היסודית. בוותרה מתוך אונס על חיי שעה לשם חיי עולם, למדה בימי עניה ומרודיה לשעבד את צרכי גופה לצרכי נפשה ולהכניע את דרישות החומר לתביעות הרוח. בגבולותיה של למלכות זו יצרה האומה הישראלית את ראשי קניניה ומוסדותיה הלאומיים, שקיימוה בעוני במשך אלפים שנות נדודים ושמרו על חרותה הפנימית בעבודתה החיצונית, והם הם שהחיוה והגיעוה עד החג הזה, חג פתיחת האוניברסיטה על הר הצופים.
ביה"ס הלאומי בכל יצירותיו: החדר, הישיבה, בית-המדרש – אלה היו מבצרינו האיתנים ביותר בימי מלחמתנו הארוכה והקשה על קיומנו ועל זכות קיומנו בעולם בתור עם נבדל ומיוחד בין העמים. בימי סער וזעם נמלטנו אל בין כתלי המבצרים האלה ושם ישבנו גם לטשנו את כלי-הזין היחידי שנשאר עוד בידנו, את המוח היהודי, שלא יעלה חלודה. אי-אפשר להמנע מלהזכיר ברגע זה מאמר אחד מחכמינו, שאיני יודע כמותו למרירות וליגון: אותו החכם התלמודי כשהגיע למקרא שכתוב "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים" וכו' – אמר במרירות: "לא מאסתים ולא געלתים – וכי מה נשתייר להם לישראל בגלות שלא נמאס ולא נגעל? והלא כל מתנות טובות שניתנו להם ניטלו מהם – מה נשתייר להם? זה ספר תורה, שאלמלא היה קיים לישראל לא היו משונים מאומות-העולם כלום".
המושג "תורה" התרומם בעיני העם אל גובה אין חקר לו. בדמיון העם היתה התורה כמעט למציאות שניה, מציאות מפשטת ויותר נעלה, העומדת בצדה או גם במקומה של המציאות הממשית. התורה נקבעה במרכז שאיפותיה ומאוייה הכמוסים והגלויים של האומה בגלותה. המימרא "ישראל ואוריתא חד" לא היתה מימרא בלבד. בן עם כמעט לא יבין ולא ישיג את זאת, לפי שגם המושג "תורה" במלוא תכנו ומשמעו הלאומי לא ניתן להתרגם כל צרכו. התורה במשמעה זה, אינה לא דת ולא אמונה בלבד, לא מוסר ולא מצוות ולא חכמה בלבד, ואפילו לא צרוף כלם יחד בלבד, אלא מושג נעלה ומרומם עד אין שעור על כל אלה; מושג מסתורי, ששואב את כחו כמעט מתהומה וממרומיה של ההשגה הקסמית. התורה היא כלי אומנותו של יוצר העולם, בה ברא את העולם ובשבילה העולם נברא. התורה קדמה לעולם, היא האידיאה העליונה ונפשה החיה של העולם. בלעדיה אין קיום ולא זכות-הקיום. "גדול תלמוד-תורה יותר מבנין בית-המקדש","גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות", "אין בן-חורין אלא מי שעוסק בתורה", "התורה מגדלת ומרוממת את האדם על כל המעשים", "אפילו עובד אלילים ועוסק בתורה הוא ככהן גדול", ו"ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם-הארץ".
על הדעות ועל ההשקפות האלה נתחנכה האומה הישראלית בנעריה ובזקניה כמעט במשך שבעים דורות; בהתאם להן בנתה את בתי-חייה הארעיים בגולה, עליהן נהרגו ובזכותן נתקיימו. בית-הספר העברי העממי נבנה קרוב לזמן החורבן והחזיק מעמד עד היום. מתוך חנוך ממושך כזה נוסף להם לישראל כמין חוש ששי בכל מה שנוגע לצרכי-הרוח, חוש דק ועדין עד מאד, שנפגע תחילה לשאר איבריהם והוא משותף כמעט לכל אישי האומה. אין יהודי בעולם, אשר הגזירה האכזריה שלא יעסקו ישראל בתורה לא תחריד את עצמותיו. אפילו העני והפחות בישראל מסר את נפשו על למוד בניו והוציא על זה פעמים גם חצי פרנסתו ויותר. בטרם יתפלל האיש היהודי על ספוק צרכיו החמריים ישאל מאלהיו יום יום "וחננו מאתך דעה בינה והשכל". ואמהותינו הכשרות, בשפכן שיח לפני ה' בעת הדלקת הנרות של שבת, מה היתה תפלתן הראשונה בשעה קדושה זו? הי רצון שתאורנה עיני בני בתורה". ומובטחני כי אילו נענה אלהים לאחת האמהות האלה בחלום, כמו שקרה דבר כזה פעם אחת לשלמה המלך, ושאל אותה בסגנון המקרא: "שאלי מה אתן לך"? – היתה אם כזו משיבה גם היא כשלמה בשעתו: "לא אשאל לי לא עושר ולא כבוד, אלא יהי רצון, רבונו של עולם, שתתן לבני לב להבין בתורה בחכמה ולדעת בין טוב לרע".
רבותי, כולכם יודעים מה שעלתה למבצרי רוחנו הלאומיים הישנים בגלות בתקופה האחרונה, ולא פה המקום והשעה לדבר בזה. עם כל כחם וחזקתם הפנימיים, למרות האנרגיה המרובה, שבזבזה האומה על בנינם ושמירתם, לא עמדו ביום זעם ותקומה לא היתה להם. בגזרת ההסטוריה התמוטטו והתערערו כולם עד היסוד, ועמנו הוצג על חרבותיו ריקם. הלא זוהי מארת הגלות וקללתה, שאין הברכה שולטת, אי-אפשר לה שתשלוט, במעשה ידינו בכל זמן היינו זורעים כור ולא היינו קוצרים אפילו סאה. רוחות מצויות מידי עברן אינן פוגעות תחילה אלא במעשה ידיהם של ישראל, ובעקרן בשעה קלה יגיע כפיהם ועמל רוחם של דורות שלמים לא ישאירו להם שורש וענף. מתוך נסיונות ויסורין קשים ומרים, מתוך מפח-נפש ותקוות נכזבות, מתוך כל הקיתונות, שנשפכו על פנינו פעמים אין מספר, נקנתה לנו לאט לאט ההכרה הברורה, כי בלי בית-מולדת ממשי ובלי רשות היחיד לאומית, שהיא כולה לנו, אין חיינו חיים כלל, לא בחומר ולא ברוח. בלי א"י, ארץ פשוטה כמשמעה, אין כל תוחלת וכל תקוה לתקומתו של ישראל בשום מקום ובשום זמן. עצם מושגינו על דבר הקיום החמרי והרוחני של האומה, אף הם נשתנו עלינו בינתים תכלית שנוי. אין אנו גורסים כלל חלוקה ופרוד זה בין חומר לרוח, כמו שאין אנו גורסים אותו בין יהודי לאדם. פוסקים אנו עכשיו הלכה לא כבית שמאי, שהשמים נבראו תחילה, ולא כבית הלל, שהארץ נבראה תחילה, אלא כחכמים, ששניהם כאחד ובמאמר אחד נבראו, ואין לזה מציאות וקיום בל זה. בהכרתה של האומה תפס בינתים המושג "תרבות" במשמעו המקיף והאנושי את מקומו של המושג התיאולוגי "תורה". באנו לידי הכרה, כי כל עם שהוא רוצה בקיום, שאין בו בושה וכלימה, מחויב ליצור תרבות, לא להשתמש בה בלבד, אלא ליצור אותה, ליצור ממש בידי עצמו בכלים ובחומר משלו ובחותמת שלו.
עמנו בארצות פזוריו – מי זה יכחיש כי גם הוא מרבה ליצור תרבות? תמיהני אם יש בעולם מקום ליצירת תרבות, שהוא פנוי לגמרי מן היהודי. ואולם מפני שיצירת היהודי בגולה מובלעת כמעט תמיד בשל אחרים היא מתעלמת מן העין ולעולם אינה נרשמת בפנקס לזכותו. חשבוננו התרבותי בעולם הוא אפוא חשבון שכולו חייב, דביט בלי קרדיט. העם היהודי בגולה נמצא מצד זה במצב של טעות מכאיבה עד מאד: בהיותו על צד האמת ולפי כל הסימנים בבחינת התרבות עם-הפרולטריון, כלומר יוצר בכלים ובחומר של אחרים ולשם אחרים, נגלה הוא בכ"ז לאחרים – לפעמים גם לעצמו – בדמות פרזיט תרבותי, שאין לו משלו כלום. עם החס על כבודו לא ישלים לעולם עם מצב כזה, עם כזה יקום יום אחד ויאמר לנפשו: רב לי, טוב לי קב אחד וודאי שכולו שלי מתשעה קבין דמאי, ספק שלי ספק אינו שלי. טוב לי פת חרבה ובביתי ועל שולחני, משור אבוס ובביתם ועל שולחנם של אחרים. טוב לי אוניברסיטה קטנה אחת, אבל כולה ברשותי וכולה שלי, עשויה כולה בעצם ידי, מן המסד ועד הטפחות, מאלפי היכלי מדע, שאני אוכל מפרותיהם ואין חלקי ניכר בבנינם. יהיו מזונותי מעטים ומרורים כזית, ובלבד שאטעם בהם פעם אחת את הטעם המתוק והמלא של מתנת ידי עצמי.
מתוך הרגשה זו נמלטנו אל הארץ הזאת. לא באנו לבקש פה לא עושר ולא שלטון ולא גדולה. הארץ הקטנה והדלה הזאת – מה כחה לתת לנו מכל אלה? אין אנו רוצים אלא למצוא בה רשות-היחיד כל שהיא ליגיע כפינו ולעמל רוחנו. גדולות עוד לא עשינו פה, עוד לא הספקנו לרחוץ את רגלינו מאבק הדרכים הרבים בימי הנדודים, ועוד לא החלפנו את שמלותינו המטולאות. בלי ספק עוד תעבורנה שנים רבות, שנות עמל ויסורין, עד אשר נרפא את הארץ השוממה הזאת מצרעת סלעיה ומרקבון בצותיה. לפי שעה יש רק התחלה של בנין, אבל גם בשעה ראשונה זו כבר הורגש הצורך להקים בית וצל קורה לעבודת הרוח של האומה. כך טבעה הקדמוני של זו: היא איננה יכולה להתקיים שלשה ימים רצופים בלי תורה. גם בשעה ראשונה זו יש לנו צרכים תרבותיים, שאין לדחותם ואי אפשר לנו להתקיים בלעדיהם. יש לנו מלבד זה גם דאגות קשות וכבדות, שמטרידות אותנו בנוגע לגורלו התרבותי של עמנו בארצות פזוריו. עממים בני תמול שלום חושבים באולתם להמית בצמא רוחני, על-יד נומירוס קלאוזוס, אומה זקנה שארבעת אלפים שנות תורה עומדים מאחוריה. עלינו איפוא למהר ולהדליק פה בארץ אבותינו ומולדת רוחנו את הנר הראשון לתורה ולמדע ולכל עבודת הרוח בישראל, בטרם יכבה עלינו בארצות נכריות הנר האחרון, ואת הדבר הזה אנו אומרים לעשות בבית אשר נפתחו דלתותיו היום על הר הצופים
רבותי, יש אגדה עתיקה בישראל, כי בימות הגאולה עתידים בתי-כנסיות ובתי-מדרשות שבגולה להעקר, הם וחוליות אדמתם עמם, ולבא לא"י. דברי אגדה אלה, אי אפשר להם , כמובן, שיתקיימו במלואם. בית-המדרש לתורה ולחכמה, שהוקם על הר הצופים, יהיה משונה הרבה גם בחומר הבנין וגם בתוכנו ובצורתו מבתי-המדרש הישנים. אבל, רבותי, בתוך תלי החרבות של הבתים הקדושים ההם עוד יש הרבה אבנים שלמות, אבני גזית, שיכולות לשמש אבני שתיה ואבני יסוד לבניננו החדש. אל נא ימאסו הבונים באבנים האלה. בשעה קדושה זו הייתי מתפלל תפלה קצרה: מי יתן ולא תשכחנה האבנים האלה! מי יתן וידענו להרים את החכמה ואת המדע, אשר יצאו מן הבית הזה, אל אותו הגובה המוסרי, שהרים אליו עמנו את תורתו. לא היינו כדאים לחג הזה, אילו אמרנו להסתפק בחקוי רע וגרוע למעשי ידיהם של עמים אחרים. יודעים אנו, כי החכמה האמיתית היא זו הלומדת מכל אדם. חלונות הבית הזה ושעריו יהיו איפוא פתוחים לארבע רוחות השמים, להביא אליו את כל הטוב והנעלה מכל תנובות רוחו היוצר של האדם בכל הזמנים ובכל הארצות. ואולם גם אנחנו לא טירונים אנו במלכות הרוח, ובלמדנו מכל, יש לנו גם מה-שהוא ללמד. ובטוח אני כי יבוא היום ואותם העיקרים המוסריים שהונחו ביסודם של בתי תורתנו, כגון אלה המנויים בברייתא הקצרה והמופלאה, שנקראת פרק "קנין התורה", יעשו לנחלת האנושיות כולה.
רבותי, אלפי בנינו הצעירים, בהשמעם לקול לבבם, נוהרים מכל כנפות הארץ אל הארץ הזאת לגאול אותה משוממותה ומחורבנה; מוכנים הם להערות את כל משא נפשם ולבבם ולהריק את כל כח עלומיהם אל חיק האדמה החרבה הזאת למען החיותה. הם חורשים סלעים ומיבשים בצות וסוללים דרכים ברנה ובצהלה. הצעירים הללו ידעו להרים את העבודה הפשוטה והגסה, את עבודת הגוף למדרגה של קדושה עליונה, למדרגה של דת. את האש הקדושה הזאת עלינו להדליק גם בין כתלי הבית אשר נפתח זה עתה על הר הצופים. יבנו באש קדש אלה את ירושלים של מטה ואלה את ירושלים של מעלה ומאלה ואלה יבנה ויכונן בית חיינו – "כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה".
ולבסוף עוד מלים מספר כלפי בא-כחו הנעלה של העם האנגלי הגדול, כלפי הלורד בלפור.
"מי בז ליום קטנות"? וביותר יש להזהר מלבוז לקטנות בארצנו הקטנה, הארץ הזאת סגולה יתרה נתנה לה: להפוך באחרית הימים גם את הקטנות לגדולות. לפני כארבעת אלפים שנה התלקטו אל הארץ הזאת, מאור כשדים, מארם, ממצרים וממדבר ערב כנופיות כנופיות של רועים נודדים מפורדים לשבטיהם, שמהם נבנה לבסוף אחרי גלגולי מאורעות, לא חשובים לכאורה, עם קטן ודל גם בזמנו – עם ישראל. מעטים ורעים היו ימי העם הזה בארצו. "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". ואולם הוא הקים מקרבו אנשים – רובם קטני ארץ אף הם, רועי צאן ובוקרים, חורשי אדמה ובולסי שקמים כיתר אחיהם – אשר נשאו סערת רוח אלהים בלבם ואת רעמיו וברקיו בפיהם. האנשים ההם, בדברם על גוי ואדם ובנשאם משא על דברי ימי דורם ולצרכי שעתם, הפעוטים, לכאורה – העיזו לפנות אל הנצח, אל השמים ואל הארץ, והם הם שנתנו בסופם לעולם את אבן השתיה לתרבותו הדתית והמוסרית. מעבר למאות דורות וממעל לראשי עמים עולים ויורדים בבמת ההיסטוריה – הגיע קולם אלינו עד היום והוא אדיר ונשגב ומלא גבורת אלוהים עוד יותר מבראשונה, כאלו היה הולך ומתגבר ומוסיף כח עם מרחק הזמנים. אחרי ההכרזה של כורש התלקטו שוב אל הארץ הדלה והחרבה הזאת כמה עשרות אלפים מגולי בבל, שהיו שוב לקבוץ קטן ודל – קטן ודל עוד מן הראשון. לא עברו כשלש מאות שנה, ומן הארץ הקטנה הזאת עמד שוב אחד מבני ישראל, בן נגר ישראלי, שהביא בשורת הגולה לעולם האלילי ופנה את הדרך לימות-המשיח. כאלפים שנה עברו מן היום ההוא – וכולנו עדים היום, כי לא כל האלילים חלפו עוד מן הארץ. תחת האלילים העתיקים קמו חדשים, לא טובים מן הקודמים להם. והנה באה ההכרזה של בלפור. ישראל מתלקט אל ארצו בפעם השלישית. מדוע לא ישונה איפוא הפלא גם הפעם הזאת? רצתה ההשגחה לשתף את גורלו של עם ישראל בגורלם של כל עמי התרבות שבעולם, וזה שגרם אולי לגדל ולטפח בקרבם את הכרת האחריות המוסרית על שמירתם של קניני אותה התרבות ואת החרדה הגדולה לאחריתם – במדה יתרה מזו של יתר העמים.
עוד לפני שנים רבות מצאה הכרה זו את בטויה המרומם בפי אחד מחכמינו: "לעולם יראה אדם את עצמו ואת כל העולם כולו – כאילו הוא חציו חייב וחציו זכאי; עבר אדם עבירה אחת – אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם כלו לכף חובה". מי יודע: מה שלא יכלו לעשות עמים רבים וגדולים מתוך מהומת עושר – אותה תמצא לעשות יד עם עני ודל בארצו הקטנה מתוך עוני. מי יודע אם לא מתוך כתלי בתי-מדרשו עתידה באחרית הימים לצאת תורת הכרת האחריות הזאת על גורלה של האנושיות כלה ולהתפשט אחרי-כן בכל העמים? לא לחנם נחתה יד אלוהים את העם הזה בין מצרי שאול ומצוקות שחת דרך ארבעת אלפים שנה ותשיבהו אל ביתו זאת הפעם השלישית.
ספר דברי הימים, האחרון בכתבי הקדש, איננו האחרון לדברי ימי ישראל: אל שני חלקיו הקטנים – עוד עתיד להצטרף חלק שלישי, אולי רב וגדול בערכו מן הקודמים. ואם ראשיתו של אותו הספר הוא "אדם שת נח" וסופו הכרזת כורש, שגרמה להביא אחרי שלש מאות שנה את בשורת הגאולה לעובדי האלילים העתיקים – בלי ספק תהי ראשיתו של החלק השלישי –ההכרזה של בלפור, וסופה בשורה חדשה, בשורת הגאולה לכל המין האנושי.
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.