לנבוכי הדור/פרק ל

פרק ל

קיום כל דת וביטולה אינו תלוי בעיקרו ביחש הפרטים המעשיים שלה, אם יש להם צורך גם כן עכשיו ובדורות הבאים ממש כאותו הצורך שהיה לו בדורות שעברו, כי אם ביחש לעיקרה, ליסוד השרשי שלה, אם יש בו צורך בהוה ובעתיד. וזה יובחן בשני אופנים: דהיינו, אם אין בעיקר היסודי טעות או ענין שאין בו תועלת בחיים, כלומר, שלא יוכלו להשפיע השפעה טובה על מהלך המוסר הפרטי ועל מצב ההשכלה הפרטית, וכן על מהלך החיים החברתיים והמדיניים, ועל אחת כמה וכמה אם גם הוא מזיק לאלה, או מונע התפתחותם הרוחנית והחומרית בכללם; או שאף אם בכח היסוד העקרי שעליו הדת נשענת אין בו שום דבר מזיק, מכל מקום, אם הביא הזמן התגלות ליסוד חדש מעולה יותר וגבוה יותר, שיש ביכולתו להרים את החיים הפרטיים והכלליים לכל גווניהם המרובים למדרגה יותר רוממה, באופן כזה על כרחך צריך היסוד הישן להיות נדחה, וממילא תתבטל הדת ההיא, ותפנה מקום ליסוד היותר חשוב והיותר מעולה.

אבל, אם עצם הכח היסודי, העיקר האידיאלי של הדת שעליו היא בנויה כולה, יהיה יסוד חי וקיים שגבוה ממנו אי אפשר כלל להיות, ולהשפיע יכול הוא בכחו, השפעה היותר טובה על החיים הפרטיים והכלליים לכל גווניהם, ממילא מובן שאי אפשר לדת כזאת שתתבטל כלל; והפרטים שבה, אפילו אם נניח שברבות הימים כבר אין בהם אותו הטעם היסודי והעיקרי שהיה משמש להמציא אותם או אחדים מהם בתחילת הווייתם, אבל, הלא כיון שכבר קנו זכות אזרח וקדושת דת, הרי יש בהם כבר אותו ההוד וההדר שיש לכל הדרת שיבה הממולאים בתפארת ועז של קדושה. אם כן, הרי הם בעצמם נעשים כבר כלים לשאוב על ידם מהים הרוחני הגדול, שהוא היסוד הראשי של הדת. וממילא אם כן, מובן שאי אפשר כלל שיהיה צורך מאיסה בחוקיה, כי אם יכולים הם לפעמים לצאת מגדר ההכרח המעשי ולהתעלות אל גדר ההוד והשפעת המוסר הרוחני. ובזה אדרבא, עוד כחם יפה ביותר, שתחת מעשים שימושיים הם מתרוממים להיות למעשים אסתתיים רוחניים הממלאים את החיים זיו ונהורא מעליא, שהם מרוממים יותר ויותר את הנפשות המתעסקות בהם, לטהרן ולקדשן. וממילא מובן, שמחוקק כזה, אם יצוייר, הלא עיניו יחזו את הסקירה הרחוקה העתידה ויתקן מראש להחוקים גם בהיותם מותאמים לערכם השימושי, שלא יחסר להם כל הצרכים הרחבים שיולדו להם בהיותם כבר מתעלים להיות כלים להריק על ידם את האור המוסרי וזיו החיים והחכמה הכללית, הצפון בחיק היסוד העקרי והראשי של הדת ההיא.

המטרה היותר רוממה להמין האנושי, המבוררת אחר המלה האחרונה של גדולת הרוח, הלא היא האמת והצדק. אם כן, צריכה דת הראויה להיות קיימת לעד, לחק על דגלה את היסוד השרשי של האמת והצדק באופן היותר רם שבקצה גבול מציאותם של אלה המושגים. והנה, שאחדות השי"ת היא השורש לכל האמתיות, דבר זה מתברר למדי בכל המחשבה האנושית העליונה, שהכירו אותה המעולים שהפילוסופים וכל מי שהיה גדול ונשא במחקר ורעיון בכל הדורות. אמנם, איך להתאים אל היסוד האמיתי המוחלט הזה, גם כן את מטרת הצדק ההחלטי מבלי להצטרך לצרף עמו יסוד אחר שאינו דומה לערכו, על זה לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם. ואדרבא, המבט הפילוסופי הביא רבים לחשוב שהמושג של הצדק איננו תלוי כלל באותו העז של האמת, כי אם הוא יסוד נופל, נשען על יסוד החוש היפה של היושר האנושי לבדו.

ממילא מובן, שכדי לחקק יפה על תלמי לב בני האדם, לכל הפחות איזה ציור כל דהו ממושג הצדק, כדי שיהיה לקו במעשיהם והליכותיהם בחיים, היה הכרח הפסיכילוגי מחייב לברא המון אלילים ובני אלים הרחוקים הרבה מעז האמת המוחלטת של האחדות האמיתית של חי העולמים, ההויה הנצחית שלא תשתנה ולא תתחלף. אמנם, האמת היתה מוכרחת להיות מתרחקת הרבה מבית החרשת של צדק מטושטש וכהה כזה, וממילא עשה השקר והדמיון הכוזב מה שלבו חפץ, עד שבאפס הדרכת האמת אבד גם כן הצדק את יסודו, וזבחי אדם ותועבות מנוולות ואיומות נשתרשו במשפחה האנושית לכל מפלגותיה, תחת ההשתדלות של חקיקת מוסר הצדק הנובל, המתהלך כצל באין לו מעמד ומקור לחיי אמת.

החקים הסובבים, חקי המציאות, אי אפשר להם להתגלות, כפי טבעם החיצון הנראה לעיני בשר, שהם חקים של צדק. הקביעות העזיזה שבהם, האיתנות, והרמיסה הפרטית המתראה בצביון היקום, מרשמות על המציאות חותם תולדה של כח, של עז, של חכמה ויכולת. כל אלה הם מתאימים אל האמת, אבל הצדק איננו קשור בהם. ואם הם מוכרחים ופועלים בחיוב, יהיה החיוב גשמי או רוחני, כבר אין לצדק מקום במו. ואם כן, על כרחך צריך הצדק, שהוא כל כך מוכרח לחינוך בני אדם, למצא מחבה שקר ומחסה כזב. מובן מאליו עד כמה צדק כזה אפשר לו להתקיים נגד סערת החיים העזה ונגד כל המיית חמודותיהם השונות והמרעישות, ועד היכן עמוק יכול להיות יסודו בקרב ולב הנפש האנושית. על כן, זאת היתה ההצלה האחת להעמדת הצדק האנושי על כנו ולתן עליו מעז האמת והדרה, לחק חקיקה עמוקה רחבה וחזקה בעמק המחשבה האנושית הכללית, שגם כל חקי ההויה האיתנים, חקי הטבע והמציאות, הם באמת חקים של צדק, לא דברים מוכרחים ומחוייבים עצמיים שאין עמהם תכלית ומטרה, כי אם עשויים באמת וישר, נועדים גם הם להטבה ולתכלית מוסרית.

כשם שתעודת הצדק האנושי היא לתת לכל צביון חיים תעודה ותכלית מוסרית מלאה זיו, שמחה, עונג, נדבה וחכמה, כן גם החיים הכלליים, ההויה הכוללת, הגזרה והבניה העולמית לכל פרטיה, היא גם כן עומדת לתעודה מוסרית, ותלויה ביסוד מטרה כוללת נשגבה ואדירה, שפתרונה הוא לפי המושג לנו ההשתלמות התדירית לכלליה ולפרטיה, הוספת כשרון ואורה. ובעיקרה וערכה הפנימי, היא ודאי מושקפת רק ליוצרה, למקור האמת וההויה. וזה אמנם היה אפשר להולד על ידי חינוך עם שלם עם הוראות חיוביות שחקי המציאות אינם לגמרי איתנים, שהם נכונים גם הם להכנע לתכלית אדירה של צדק ומשרים. והפרט הוא מעיד על הכלל, שזוהי מהותו של החק הכללי, ונמצא האמת והצדק עומדים בשורה אחת ונובעים ממקור אחד.

אמנם, להיות מוכן שצדק רחב ומוסר עליון כללי כזה, שבחוג הקצר והפעוט של חיי החומר, כשהם משוקעים עמוק באהבה עצמית ובהנאות גסות, אינם מתגלים כלל, שהרי כל זמן שהאדם מצטמצם בחייו, בהוה ובמורגש, הרי שלילת הצדק של המציאות טופחת על פניו, בכל רגע הוא רואה עמל וכעס שוד ורצח. וכפי מרבית הנבילה המוסרית וקשיות הלב, כן הלא צריכים להתרבות הפגעים החלאים, השלטון של הרשעה והעריצות, לבצר זדון הלב, למעט היכולת להרע, במקום שלא יספיק הצדק הפנימי שבלב האדם הנשחת לעדן את הרצון. אם כן, הרי החיים, ההויה והסביבה, מלאים עושק ומרוצה. ואיך יוכל הצדק לסול ארחו ממקור ההויה הכללית? על כן, הוא בא במחתרת על ידי הבלי שוא, מגורת אימים ואלילים אלמים, והמוסר נשחת והאדם מתענה והולך שפל ושחח אם הוא מהחלשים, או מתלבש ברשע וכסל בגסות בהמיות ועריצות אם הוא מהגיבורים.

אמנם, כשעם שלם ממשיך בעומק תוך תוכם של חייו הכלליים והפרטיים, את זיוה של אותה ההכרה שרכש לו בנסיונו הגדול, שהחקים של ההויה המקפת אינם איתנים כלל באמת ואינם מחוייבים, כי אם עשויים ונועדים לתכלית, וגם הם לחק הצדק נכנעים, אלא, שכל כך רחב הוא ההיקף של הצדק הכללי לפי גודל מדתו של הענק, הוא המציאות הכללית, הכלול מרוחניותה וגשמותה, עד שבחוג הקצר של חיינו המורגשים, אי אפשר לשאוב מאותו המקור הגדול והרחב של הצדק הכללי, כי אם על ידי המשאב של האמונה המתמלאת בכלים מכלים שונים, שכולם נסמכים ונאחזים בעיקר התולדה הניסיונית של העם הזה הנפלא בתקופת חינוכו, דור המדבר ויציאת מצרים. וממילא, שואב הוא גם כן בנקל מים טהורים הללו גם כן מהמעין התמידי, השכל האנושי והלאומי, בצירוף הפרט, המתלוה אל כל תולדות רוחו של העם הזה, שמתרחב והולך, מנביאים, חכמים, וחסידים ישרי לב שבכל דור ודור, הממשיכים את המעין ממקור נביעתו במחקק במשענתם וממדבר מתנה וממתנה נחליאל.