לנבוכי הדור/פרק כו

פרק כו

אין לך כופר בדת, מכל אומה ולשון שתהיה, שיהיה מוכרח כל כך לרגלי כפרנותו לזייף את ההיסתוריה הלאומית שלו ולרכוש לו תמונה מזוייפת מתוכנה של אומתו, ועם זה להעטות עליה חרפה רבה, ולגזול ממנה את כל כבודה והדרה במובן הלאומי, כמו אפיקורוס ישראל. אפיקורוס ישראל, אי אפשר לו שיעשה מה שהוא, רק בשביל השקפות בלתי שלמות במושגים השכליים לבדם, כי אם הוא צריך להיות בעל מום גדול ולקוי מאד בנפשו. הוא צריך להיות משולל מהרגש הלאומי האמיתי כליל, ועמו גם כן מרגש היושר האמיתי, השוכן בכל לב טהור הדורש אמת. אמנם, הלקויים הנפשיים יכולים לבא מסיבות שונות, ויש גם כן אשר מצב הגוף והנפש ההרוס, יביא את האדם למצב השקפה מטושטשת כזאת שלא יוכל להאמין בחייו, ויהיה משוגע גם כן ממראה עיניו.

הביאור הוא פשוט, המחלה היותר ממארת ששמה משטרה בחולי היאוש והכפירה שבדורנו, היא באמת, אחר מיצוי עומק הדין, רק אותו הפקפוק שבא מידי מהרסים אחדים למחנה ישראל בצורת בקרת כתבי הקודש, לאחר את כתיבת התורה מימי המאורעות הכתובים בה. כי בקיום ואמונת יציאת מצרים ותהלוכות דור המדבר וכניסתנו לארץ ישראל, איך היה כולו על פי ד', ומלא כבוד ד', שוב אין מקום לכל אפיקורסות עקרית. והנה, כשיהיה האדם חפשי באמת ברוחו, וידון בלא משא פנים על ערך התורה וסיפוריה כמו שדנים על כל רשימה הסתורית, מיד יחוש ברוחו את האמת לאמתתה, ויכיר שאי אפשר כלל לזייף היסתוריה כללית ועקרית של אומה שלמה, באופן גלוי ומבליט כזה, באופן שהמאורעות ההיסתוריים הם כל כך מדוייקים, כל כך מכוונים ומפורשים, בשמות האנשים [ותולדותיהם] נושאי ההיסתוריה (ותולדותיהם) הברורה בציון המקומות החיים לפנינו, והודעת הזמנים לימים לחדשים ולשנים. ומכל שכן, כשיסתכל עוד על תכונת האומה בהוה על מעמדה, פעולותיה בעולם, על תקותיה בעתיד ועל רוחה הפנימי, על קיומה, ועל משאת נפשה, אז הלא באין שום מסוה תגלה לו האמת הברורה כנכון היום, איך שכל דברי תורתנו הם דברים חיים ונאמנים. אז יחוש בנפשו, כמה מהעקמימות שכלית ועקשנות יתירה צריכה לסבול הכפירה בזיופה הגדול את רוח ישראל, ואחרי כל אלה, לא תעלה בידה כלום בשום אופן.

במצב נורמלי, אי אפשר היה כלל שתמצא הכפירה הישראלית מעמד בחיים לאור החקירה הבריאה והחפשית. אמנם, כל זה הוא רק בהיות הנפש בריאה, ורגש הלאומי חי ומרגיש את מעמדו ויחושו לאומתו. אבל, בהיות הכל לקוי, אז נעשה האדם בריאה משונה, אין יחש ואין קשר טבעי. על כן אין כאן, לא אהבה בריאה ולא חוש טבעי, ומכל כלי הזיין לא נשאר רק השכל הלקוי והמבולבל מתגרת רוחות רעות ונטיות מטורפות, ומה יוכל להושיע.

הגע בעצמך ביסוד אחר פרטי, וגם כן עקרי - במוסר למשל, יחש האדם להוריו. שצריך גם כן לכח אמונה, והוא אינו כל כך מבורר, כאותו הגלוי והבירור ההיסתורי של תורתנו. הנה, אם ינטל מהאדם החוש הטבעי של יחוסו להוריו, ואהבתו אליהם הבאה מהשפעת סידור המשפחה באופן טבעי ומצב בריא, אם רק על השכל העומד יחיד נשען, היוכל הוא לפתור את שאלת היחש הזה באופן המניח את הלב, וממשיך אחריו את כל המעשים הנאים והמוסריים, שמצב המשפחה המסודרת ואימון רוח הבנים אל האבות ממשיכים אותם עמהם? האם אז לא היתה השאלה של 'ודילמא לאו אביו הוא', או שמא אסופי מן השוק הביאו וכיוצא באלה, מהרסת את כל השלום והאמת הבאים לרגלי מצב המשפחה הטוב ויקר וגם קדוש ונכבד לאדם? אמנם, החוש הבריא, הרגש הנגרר אחרי המנהגים המדיניים הטבעיים, הם מעמידים את השכל על בסיסו האמיתי, ונותנים לו דרך בחיים ובפועל ביד רמה ובכח אדיר.

וכן הוא עם הדברים הכלליים, הלאומיים, ביחוד בישראל. הרגש הלאומי הבריא אי אפשר שישמר בטהרתו, כי אם עם ההתכללות עם האומה בדרכי חייה, בדרכי תורתה ומצותיה, על ידי מצות הזכרון, השבת המועדים וכל התלוי בהם, על ידי השולחן העברי, על ידי הברכות, התפילות, על ידי שיתוף האדם בבתי כנסיות ובתי מדרשות. על ידי כל סדרי החיים הישראליים, מתרשם רק אז פיתוח הרגש הלאומי יפה. רק אז, מתפתחת בו באדם ההכרה ההיסתורית העברית, שנעשית חיה וקיימת באופן אמיץ כזה, שגם המות לא יפריד ביניהם. והשכל כשמתעורר אחר כך בכל תקפו, מוצא הוא כבר לעצמו מעמד הגון, איך לזכך את מושגיו ולהתאים רגשותיו הלאומיים והאנושיים עם מדעיו המתרחבים. ועם השמירה של הלימוד בתורה, יכיר ויבין ויחוש את אורה ואמתתה, עד שיהיה רוחו בקרבו חי ואיתן, וכל כלי יוצר עליו לא יצלח וכל לשון תקום עמו למשפט ירשיע. ועל זה אמר הכתוב 'בטח אל ד' בכל לבך ואל בינתך אל תשען'.

דע והכר, כי כח הבינה, ציור השכל השופט, רק אז יוכל ללכת ארחו לדעת את האמת, וביחוד האמת המרכסת את ההוה אל העבר מעבר מזה, ואל העתיד מעבר מזה, כי אם כשיהיו מזומנים לו כל הכחות הדרושים להשלמת ציוריו: בריאות החושים, שלמות הרגשות, עדינות הרוח והחפץ הטהור. הכלל, כל הלב, כל החיים צריכים להיות מכוונים להמציא להשכל השופט את החומר למשפטיו, לעדי אמת הסועדים את כסא משפטו. אז תהיה הבינה בינה שלמה, למען יראה בעיניו ובאזניו ישמע, ולבבו יבין ושב ורפא לו. מתי אמנם יהיה זה? כשישתמשו דוקא כל חמשת האורות לאבוקה אחת: בריאות הגוף והנפש, כח מלא ליושר וצדק אנושי, רגש דתי חי וער ומפותח, רגש לאומי חזק ובריא, ועל כולם התפתחות השכל הבאה מחיבור דרישת התורה בחלקה המעשי והעיוני, בצירוף דעת העולם והחיים וכל זרמי הנטיות והמדעים, כראוי לאיש משכיל אוהב חכמה ודעת. רק על ידי מזג נכון והרמוניה מתאמת מאלו הכחות הבריאים והרעננים הבונים את החומר והרוח גם יחד יעמידו לנו דור מלא אומץ, החי חיים מלאים, חיים של עז וגבורה בגאון שם ד' אלהי ישראל.

ולאלה הבקשות יחד, חובה עלינו לאמץ כחותינו ושאיפותינו להגיע אליהן, כי רק אז נחוש כי נוכח ד' פנינו, וכי אנו שואפים אל התעודה שמראש היא מוכנת לנו, מראש צורים, מימי נעורי עמינו, מעת צאתינו מארץ מצרים. על כן, הבו אחים נעבוד יחד עבודת עמנו, נדע נא כולנו שאנו צריכים להוסיף ולא לגרע, לבנות ולא להרוס. נחוש נא כל אחד בעצמו וכל מפלגה בכללה, מהו הנמצא עמה בערך יתרון על שאר עמנו, כדי שתשפיע מכשרונה על הירודים ממנה במקצוע שלה. ועם זה, לא תשכח גם כן את מדת הענוה לדעת את החסר לה, למען תשאף להשתלם מהשפעת מפלגה אחרת עליה.

זה לא זמן רב, היה בנו מאורע היסתורי של מחלוקת החסידים ומתנגדיהם. המחלוקת אכלה בנו רב, אבל כאשר נסתכל בדבר נראה שבאמת עם כל המגרעות שאי אפשר לשום תולדה אנושית שתהיה נקיה מהן, ומכל שכן אנו במצבינו המפוזר והרטוש, אבל בכל זאת, אנו מכירים כי התנגשו כאן שתי נטיות ששתיהן נצרכות להשתלם: כח היסוד המעשי שבדת והרחבת לימודיו על כל ענפיו הרבים והעצומים, וכח היסוד הרגשי על כל הרחבתו. מה שבאמת שניהם כאחד טובים. אבל לא יושלמו באדם אחד שני הכחות יחד בכל תקפם, וממילא גם בסיעה אחת לא יושלמו כראוי שניהם יחד. על כן, כאשר הורגש הצורך ליחידים לנשא כח הרגש על ידי הרמת ערך התפילה, השתפכות הנפש, הלימודים הפיוטיים המביאים לרומם את הלב, ולחזק גם כן את הדמיון הטוב ,כשבא הדבר בהמון, עורר חשש גדול שמא ירחיב הגבול כל כך בתביעתו, עד שיעיק להיסוד המעשי, והיה החשש גם כן נכון וצורך ההגנה מוכרח. ומכל מקום, מהתנגשות הכחות נוסף גם כן רכוש רוחני באומה. מאורע זה התולדתי הוא חשוב לנו מאד ללמוד ממנו מהו כח דרישת הסבלנות לתועלת הצלחת האומה בכללה.

מושג הסבלנות הוא על פי רוב משובש. הרבה חושבים, שאין ראוי להיות חזק כל כך בדעה ובנטיה, כי אם פונה גם כן מקום לכל דעה וכל נטיה, תהיה גם כן הפוכה מדעתו ונטייתו. זהו אמנם דבר טוב ואמת, אבל יש לציין ביחוד שאימתי תתן הסבלנות פרי טוב לאומה? דוקא כשתבא הסברת הפנים גם כן להנטיות ההפכיות מפני ההכרה השלמה, שכשם שיש חלקים טובים ונטיות מועילות באותם הקרובים לליבי, כן ישנן גם כן נטיות מועילות בדרכים שבהם מתגדרים אחרים הרחוקים ממחשבותי, בדעת הנכון ש'אין לך דבר שאין לו מקום'. אבל אותה ההסברה, לא תוכל באופן ההגון למעט את כח הבירור והאנרגיה, של השאיפה למטרה העקרית שנתבררה לאדם בתור הוספת תיקון ובנין באומה. על כן, צריך רק להשכיל, שכל ההתנגדות צריכה להיות על הגרעון וההרס, אבל לא על הבנין והוספת הכח. ואז, כאשר יתרומם האדם למעלה זאת, להבין בכל תנועה כללית, גם הרחוקה מדרכו, את הצד המחייב שלה, יכיר כי גם התנועות השוללות והמהרסות נוסדו גם כן לתכלית הטבת הבנין והחיוב, וממילא יכיר את תעודתן, ויבין להטותן לחפץ התיקון והבנין.

למשל, השלילה הכפרנית, היא המחלה היותר רעה והיותר מסוכנת בעולם בכלל, ובעמנו בפרט. כאשר נתבונן אל מטרתה הטבעית, מפני מה היא נוסדת בחלק מן המין האנושי, וממילא גם כן בחלק מן האומה הישראלית, אז נכיר כי כאשר לכל הציורים החיוביים, הלא עם האמת שיש בהם, הנה גם הדמיון עושה את שלו ומערבב בהם מושגים מטעים. וביותר, כאשר יעברו דורות רבים ברפיון עבודה עיונית על שדי הדעות, הלא המושגים היותר נעלים וצחים יתעטפו במחלצותיהם הילדותיות ויתיצבו באופן פראי בלבבות. על כן, מי המה המביאים את המין האנושי בכללו, ואת אומתינו בפרטה, לגבר חילים לזכך את המושגים הרוחניים להעמידם על טהרתם? רק אותם בעלי השלילה, שאף על פי שאין בהם קנין עצמי של דעות חיוביות, אבל זה ההעדר עצמו, הלא גרם להם שחסרים מהם גם כן אותם הצללים הדמיוניים שנתקבצו לבעלי החיוב. על כן, הם מכאיבים את הלבבות של בעלי החיוב בלעגם ומהתלותיהם. וממילא יתעורר החפץ לדעת לעצמו, ולהשיב גם כן לאחרים, בירורי דברים ממושגיו הפנימיים. ועל ידי הנטיה הזאת של חפץ גלילת החרפה, יתבררו הדברים, ויתלבנו המושגים, ויפוצו ענני הדמיון מאור האמת, וימצאו גם כן בעלי השלילה אחר כך, מושגים חיוביים טהורים שכח האמת הגדול יכריחם להכנע לפניהם.

זאת היא תמצית הסבלנות הבאה מהקפה כללית של דעת ד' ואמונה שלמה, בדעת נפש כי 'כל פעל ד' למענהו'. אז לא יתקצף האדם יותר מדאי גם כן בראותו שועלים יוצאים מבית קודש הקודשים, ולא יחרד לבבו גם כן מקול המולה של המונה של רומי העולה בשאון, כי ישכיל ויכיר להוציא מכל דבר את התועלת הרצויה. מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר. גם מלאך המות מסר לו דבר, שנאמר 'על כן עלמות אהבוך', אל תקרי עלמות אלא על מות. גם היותר מפסיד ומכלה, גם כן נותן תועלת למי שמשכיל ערכו ותעודתו, ומכשיר את עצמו ואת זולתו להשתמש בדברים היותר נראים כמסוכנים, להשכיל ולהיטיב להצלחת הפרט והכלל.