לנבוכי הדור/פרק כא

פרק כא

החמלה. החמלה על אחינו, על בנינו הצעירים, שמתוך מה שנתגלה להם העולם הזר בגילוי הגון, ולעומת זה העולם הפנימי הישראלי סגור וסתום בפניהם לגמרי, ומתוך כך אינם יכולים כלל להשיג את היסוד של החיים הישראליים, ומכל שכן שאי אפשר להיות להם ציור מגודל הערך של הפרטים, של קיום התורה והמצות ברגש קודש במעז שם ד', החמלה הזאת, צריכה להיות בוערת כאש בלב כל איש בעל נפש מרגשת, ובכחה אנחנו צריכים להיות מזורזים לעשות כל מה שיש בכחנו. החמלה הזאת על עמנו בכללו ועל פרטי בנינו, תגיר מעינינו דמעות, הרבה יותר ממה שתעיר רוחנו להיות מתרגזים ומתקצפים, למראה השערוריה הנעשית בבית ישראל ביחש תורתנו הקדושה וברית ד' אשר עמנו. אנחנו צריכים לצייר בעצמנו, כי בעומק הנפש שרוי צער גנוז ויגון נורא בלב כל בן ישראל. הכל היו חפצים להיות נגשים אל ד', לטעם טעם נעם ד', טעם געגועים שלמים וקדושים לתורה, לרגשי קודש של אמונתנו הטהורה, ולאור האלהי המתנוצץ באור של שמחת קודש, לכל מקיימי מצותיה באמונה ותם לב.

אבל, מתוך שהלכו בדרך מרחוק, טובעו בבוץ. ולא שאינם חפצים, כי אם שאינם יכולים, להכנס בתוך אותו האור. אינם יכולים להאמין, לחוש, להדבק בתורה ומצות, כאשר יאתה לאיש הישראלי, בין מצד דאגתו לעצמו ונפשו, בין מצד יחוסו להאומה כולה והפרחתה לעתיד. על כן, עלינו לסלק את יתידות הדרכים, לסקל את המסילות, לתן להרחוקים הללו האפשרות לאחוז בעץ החיים. אז יש תקוה גדולה שבשמחה יאחזו ויתמכו בעץ חיינו, ואכלו גם הם מפריו וחיו לעולם. על כן, עלינו לבאר את הסיבות שהביאו את הכפירה להתפשט בעולם במדה כזו, ולהראות את היסודות המוטעים שבהם פעלה על הלבבות, עד שיוכלו נבוכי דרך למצא דרכם אשר באמת אותה הם מבקשים.

הסיבות הנה רבות, אמנם בכללותן, שתים הנה. הסבה האחת היא, ההבנה השטחית והמוטעית בערכי התורה, וכיון שההבנה המוטעית היא כובשת מקום גדול, עד שמתדמה לרבים שזאת היא הבנת הדת. אמנם, אם שלתמימים פשוטים, אנשים שאת האור המדעי כמו שהוא בעולם החיצוני לא ידעו, לא תזיק להם הבנתם הגרועה ביחש ליציאה מן הדת בכללה, אלא שתניחם על מצבם הנמוך ובלתי מתעלה הרבה במוסר, שזה ודאי תלוי לפי הערך של בירור המושגים הדתיים, אבל, לנבונים ופקחים במדעים הכוללים, הזיק הדבר עד היסוד. וזה היה נהוג מעולם. קודם שהידיעה של שלילת ההגשמה עם כל סעיפיה המדעיים נתפשטה יפה בעם, היתה העלמה זאת לאבן נגף לרבים שנהנו מזיו חכמות חיצוניות, כאשר העידו על זה גדולי הראשונים ז"ל, עד שטרחו וביארו איך המושג העולה מהחכמה החפשית, החכמה המתבוננת כפי טבע השכל האנושי, הוא בעצמו הידיעה הדתית הנכונה והאמתית. דוגמת דבר זה נמצא בדורנו גם בסעיפים רבים ופרטיים, שאנו חייבים ללמד ולהסביר, שאי אפשר כלל שיהיה חיץ וקיר מבדיל בין התבונה הברורה של האמת הגלויה, לההבנה הדתית, ליסודי התורה.

והסבה השניה, היא תלויה בבירור הדעות עצמן, להבחין בין דברים של טעם והגיון בין דברים שראוי לקחתם לאמת מופתית, לדברים של ספרות שטחית שאין בהם ממש, כי אם נתפרסמו מסבת רפיון הדעת של רוב הקוראים. שהדעות הקלושות והשטחיות, ביחוד אם הן מקילות את הערך של העול המוסרי, מתקבלות ביותר, כמו שמתקבלת ביותר בין שונאי עמנו, אותה הספרות המשפלת את ערכם של ישראל, ודורשת בגנותם. מפני שאלה המשפטים מקילים מעליהם את העול המוסרי של אהבת הגרים, שיצרם הרע מוחה עליו הרבה.

שני המקצועות הללו, בירור דרכי האמונה מצד התורה ביחש אל הדעות ההולכות ומתפרסמות בתור תוצאות היותר קיצוניות של המדעים הזמניים, וביאור עצם הדעות, בין משפט למשפט, בין הגיון צודק לכוזב ומתעה, המה שני נחלים גדולים רחבי ידים, שאנו חייבים לפנות עליהם להציל נפשות רבות, שבהם תלויה הצלת כלל עמנו בערכו הרוחני, שהוא באמת גם כן דבוק ומיוחש באפס מקום של הפרדה גם למצבו הגשמי. על כן, אנחנו חייבים להתבונן, לעיין ולכתוב, וכאשר יעלה בידינו כמה שיעלה, הוא אוצר טוב ויקר. ואם כי לא לאדם אחד היא המלאכה הגדולה הזאת, מכל מקום אל יפול לב כל עובד, יעשה את אשר יוכל ותשועת ד' תשגבהו, שברבות הימים רבים יהיו עמדו, רבים יעבדו באלה המקצועות החמודים והיסודיים, והושיעו את ישראל.