לנבוכי הדור/פרק יח

פרק יח עריכה

סבה גדולה להתפקרות היא מניעת ההכנה להציץ בחוג יותר רחב מחוג לימוד גמרא והלכות. כי לפי הנהוג היה מורגל לחשוב, שאין שום חכמה בעולם יותר עליונה וחשובה מלימוד ההלכות, והתרחבו הדברים גם כן על כל ההויות והדקדוקים שבתורה. על כן, כאשר נמצאו מי שהציצו בלימודים הרחבים של חכמות העולם, גם בחכמות הרוחניות, הפילוסופיא האלהית וכיוצא בזה, נטו מן התורה לגמרי. על כן, עלינו להראות גלוי, שגם על פי התורה אנו חייבים לחשוב שענינים הגדולים בעיון השכליות כדברים הרמים שבמעשה בראשית ומעשה מרכבה - שלדעת הרמב"ם המה חכמת הטבע והאלהות, ולפי ביאור היותר אמיתי לדעת המקובלים הם כוללים את החכמות הרוחניות והגשמיות כולן, עד שכוללים גם כן חכמת הנפש וחכמת המדות - המה באמת מכוונים בתור תכלית עיונית ועסק נכבד לבני אדם. ועסק ההלכות שבתורה יש בו עיקר, מטרתו רק להישיר אל המעשים כדין וכדת בהגבלה תורית, שהיא נחוצה מאד ומגדרת את כל קדושתם של ישראל. והדבר הוא רשות לחשוב את הלימוד המעשי, לא בתור תכלית לעצמו כי אם בתור הכנה למעשים. וחלק התורה שהוא תכלית לעצמו אפשר להסב על הצד הרוחני שבתורה, מהעיונים הנכבדים של האלהות והנפש המסתעפים ונלמדים ממנה, בין לדעת החוקרים בין לדעת המקובלים.

ויש גם כן צד לדון, שיש חלק גדול מעם ישראל, כמו בכל האדם, שאינם מוכשרים כי אם לעיונים מעשיים, ואצלם צריך להיות עיון התורה עם כל דקדוקיה והרחבתה בפלפול ורחב עיונים בתורה, חכמה נדרשת לעצמה. כי היא מקשרת את הכלל והפרט על ידי העומק וההרחבה, אל אהבת התורה שמביאה בכללה [את] התכלית הנשגבה הכללית. גם באשר אי אפשר לצמצם בכל מחקר את הגבול הצריך למעשה, כי אם צריך להרחיב ולבאר, ומתוך עושר הדברים ימצא גם כן די ספק התורה המעשית. על כל פנים, בהתרגל עם הדעת האמיתית להכיר את עניני התורה ולימודי ההלכות בערכם האמיתי, ולדעת שיש מקום בלב גם כן עמהם, לבקש ידיעות גדולות רחבות הלוקחות בטבע זהרן את נפש האדם, ושעם זה אין השמירה והחלק הצריך להנתן להלכות נגרע כלל, אז ימצא מקום להשבית המחלוקת המסתערת בין הפונים לחכמות אחרות ולספרויות אחרות ובין העוסקים בתורה, וכולם יהיו שומרי מצוה והולכים בדרך תורה כראוי.

ובאמת, ענין הערך של איזו ידיעה אינו מגרע כלל את כח שמירת המסקנות היוצאות ממנה. למשל, יוכל אדם לחשוב את ידיעת התכונה למעלה יותר עליונה מידיעת הרפואה, ומכל מקום אף שיבחר למקצוע עסק שלו את ידיעות התכונה, יתנהג בודאי, אם בעל נפש הוא, אחרי המסקנות ההגייניות של חכמת הרפואה. וכל אחד יוכל לחשוב שידיעת דת ודין שבמדינתו היא ירודה מערך החכמות שיש להן ערך כללי, מכל מקום לא יזלזל בשביל זה בשמירת כל חק שבתיקון המדינה. על כן, אסון גדול הוא שהננו מורגלים לראות אנשים רק באחד משני אופנים: או שיחשוב שאין בעולם שום חכמה כלל המגעת בערכה וחשיבותה ללימודי ההלכות ופלפוליהם, ואז יהיה על כל פנים שומר תורה וירא אלקים, או שכבר הציץ להביט שיש גם נוי, גם אור, בחכמות רבות רחוקות מחוג ההלכות מאד, וכבר השריש בדעתו, שטעם השמירה הגדולה והקדושה הנהוגה באומה מאד לכל הלכות שבתורה, היא מורכבת עם אותה דעת שאין חכמה שבעולם שוה לה. על כן, כאשר היסוד יהיה אצלו בערך מוכחש, ימצא בנפשו ריקניות משמירת התורה והמצות, שהן תמצית ההלכות. על כן, צריך לשנן שאין דעה זו מעקרי תורה כלל. אף על פי שאין גם ההיפוך ברור - שיש באמת גם ערך נשגב ונפלא בקודש מאד לחכמת ההלכה, ובני אדם המוצאים עצמם מסוגלים להיות כל עמלם בתורה לשמה במקצוע ההלכה ופלפולה אשרי חלקם, ורב טוב הם עושים לבית ישראל בעבודת ד' זאת הגדולה. אבל גם מי שלבו נשאו לדון כהרמב"ם שחכמת התורה היא פנימיותה סודותיה והשכלתה, ותלמוד תורה הוא דבר גדול בעקרו מפני שמביא לידי מעשה, גם הוא לא משתבש. ואם לפי רוחו יוכל למצא עצמו שוקט בשיקוע בהלכות לבדן, יקח לו מקצועות הרוחניים שבתורה לעסק לו, והוא גם כן עוסק בתורה. וגם אם הוא עוסק בשאר חכמות, אם שהוא מחוייב לקבע עתים גם כן לתורה, מכל מקום איננו בשום אופן בן חורין מקיום כל המצות שבתורה על פי תמצית של לימודי ההלכות והרחבתם, שהם הלימודים המעשיים המורים לנו את דרך ד'.