לנבוכי הדור/פרק יג

פרק יג עריכה

ישנם הרבה דברים שהעבודה והמרי הם קרובים זה לזה. טענות רבות יש בעולם הרעיונות, שכשהם לעצמם החמיצו את הלבבות ונטלו מרבים חייה של תורה ודת, ורק בתוספת ביאור כלשהוא, אבל עמוק ומלבב, ישובו אלה הדעות בעצמן להיות מזהירות את הלבבות ומקרבות אותם לתורה ולאמונה.

צורת האמונה בתורה שבעל פה עם צורת הדרישה של תיקוני הדת לרוח הזמן, שהביאה חשכה גדולה לעולם, הן אחוזות זו בזו בחוט פסיכולוגי. עומק ההרגשה שלהן יוצא מכח אחד, אבל הולכות [הן] ומתפרדות זו מזו, זו פונה לדרך הקודש וזאת מנאצת ומחללת כל קודש ותהי לסילון ממאיר. אבל, כאשר נבאר להנפשות המתרגשות את יסוד תביעתן ואיך היא ראויה להיות נדונה, אז ינוח הזעף וישוב הלב על מכונו. לא כן הדבר בהיות השתיקה נהוגה, והבא לטעון בעד האמונה אינו נותן שום מקום לטענה של צד אחר, וחושב שאין מקום בלב כלל להתביעות המרעישות, אינו מצליח במפעלו. כי התביעות יש להן יסוד, אלא, שצריך לדעת מקורן וישובן כערכן הראוי להן.

אין ספק בעולם, שיסוד אחיזת תורה שבעל פה עם תורה שבכתב הוא כדי שתהיה התורה נדרשת בבית דין של כל דור ודור, וההוראות, אף על פי שהן מקובלות בעיקרון, יש בהן פרטים רבים לאין מספר. והעתיד הרחוק מאד, ודאי יביא מקום לדרשות חדשות שיועילו הרבה לפי הדורות והזמנים. והאמונה השלמה היא, שכל בית דין שיעמוד לישראל וידרוש בתורה על פי ההסכמה הכללית בכל דבר ספק, היא היא יסודה של תורה.

אמנם, הבית דין צריך שיהיה 'במקום אשר יבחר ד' '. מובן הדבר, שאי אפשר להיות המרכז חזק ובטוח, כי אם בהיות לנו בית המקדש ומלך ומעמד בטוח מכל מכשול בארץ אבות. החתימה התלמודית היא הכנה לצורך הגלות ונחוצה מאד, תחת המרכז החי שנתבטל בעוננו. על כן, מי שרוצה להרס את המרכז התלמודי, בזלזלו בדינים הנהוגים על פיו באומה, בשביל שלפי חזיונו הפרטי הוא מרגיש בזה כבדות וחסרון הכרח, הוא פוגע בנשמת האומה ומרכזה, ומפסיק את השלשלת של התעודה הגדולה של תורתנו מצדו.

אבל לא נסתפק רגע, כי בהיותינו זוכים לתורה שבעל פה האמיתית, בית דין הגדול שבלשכת הגזית למשל, 'במקום אשר יבחר ד' ', בתוקף לאומי חסון ובטוח שלא יהיו משועבדים לחתימת התלמוד, ידרשו בתורה ויכריעו כאשר יראה להם. וגם ענן הקראי שאמר 'חפישו באורייתא שפיר', בזמן הגלות והפזור הרבה אשמה, וגרם לקרע חלק מישראל ולהבדילו מעל עם ד'. ואם היו לדבריו שומעים רבים בעמינו, אין די לבאר את האסון שהיתה שיטה חפשית כזאת מביאה להכות את ישראל לרסיסים. אבל, בהיות לנו חסן לאומי מלא אמץ וגבורה, אז הלא 'מציון תצא תורה', ותורה שבעל פה החיה שתשוב לאיתנה, ודאי יהיה לה עסק ישר עם תורה שבכתב. והמקרא שכתוב 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע אל הכהן' או 'אל השופט אשר יהיה בימים ההם' יתקיים במובנו הרחב. ואז לא יוכל העם להתאונן שהוא סובל מתקנות שאינן לפי זמנו ומלימודים שאינם לפי דורו, כי רק השופטים שבדור הם יהיו מנהלי התורה ולהם החובה לשמוע.

אבל, הרוצה לדחוק את הקץ, ולהתנהג בדרישות שאנו חייבים ויכולים לקיימן רק בהיותינו בבית חיינו, גם לעת פזורינו ודלדולינו, ופורץ גדר של המרכז הלאומי הנשגב, התלמוד וחתימתו, בשביל קורת רוח של חיי שעה ודרישת אסתתיקא זמנית, הוא מחליף עולם קיים בעולם עובר בכלל האומה, ומביא אנדרולומוסיא לעולם. וכלל עמינו, בנטיה טבעית הנתונה מחסד החכמה האלהית גם לכל רמש שפל, הוא בורח ממטיבים כאלה כמפני נחש. ולא די שלא תבאנה על ידי אלה הדרישות טובה לאומית בחופש והוספת אומץ, כי אם מביאות [הן] רק להתכנסות של נטיה קיצונית יותר מן המדה. ודבר זה יתבאר לנו על ידי מעשים בכל דור, וביותר בדורנו המדולדל, הסובל הרבה מאד מבעלי טובותיו המרובים האומרים הרבה ואינם עושים אף מעט, והבטוחים על השערותיהם הפורחות באויר, להרס עולמות מלאים ולהעתיק הררי עד בהבל פיהם.

יסוד תורה שבעל פה האמור מפורש בתורה שבכתב - הוא: לעשות כל דבר אשר יפלא בתורה בין דם לדם, בין דין לדין, רק על פי הדבר אשר יגידו לנו מן המקום ההוא אשר יבחד ד'. והנה הפלאה זו נחלקת לכמה דרכים, שהרבה פנים יש לצדדי הספק. וכל ספק שבעולם חייב להיות נחתך דוקא על פי בית דין הגדול שבמקום המקודש, ו(ל)תורה שבעל פה כזאת, הדעה נותנת שהיא אשרה וחייה של האומה.

אין לנו שום דבר שיגביל כח הבית דין הגדול, לעשות ולתקן לשם שמים ככל צרכי הדור, בכל דברים פרטיים שבמצות. לבד מה שבכל שב ואל תעשה דינא הוא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, מובן הדבר כשיש בזה צורך ומטרה כללית נחוצה - (ו)אפילו בקום ועשה, אף על פי שלפי מסקנת הש"ס ביבמות דף צ, אין כח בידם [בזה] לעקור דבר מן התורה. מכל מקום אין לסנהדרין גדולה שבלשכת הגזית כשתהיה על מכונה להיות משועבדת לפרט זה. והרי רב חסדא ועוד כמה אמוראים סוברים, דיש כח לבית דין לעקור דבר מן התורה גם בקום ועשה, ואם יפסקו בית דין הגדול כותייהו, ודאי רשות בידם, שאין שום דעת נוטה שיהיו משועבדים לפסקי פוסקי הלכות שבאו אחר התלמוד. גם יש מראשונים ז"ל שפסקו כרב חסדא, וכשיש צורך וטעם נכון כבר כתבו תוספות, שיש כח בידם לעקור דבר מן התורה אפילו בקום ועשה, ביחוד אם יבא להם דבר זה על פי דרשת המקרא, כדמצינו 'קרא אשכח ודרש'. וכמו שאמרו חז"ל בסנהדרין על דבר שינוי הכתב, דסמכו אקרא דמשנה התורה שעתיד כתב זה להשתנות. וכל מה שיביאו ראיה מהמקרא על פי דרשה והסכמה מבית דין הגדול, אין כאן משום עקירת דבר מן התורה כלל. ביחוד אין לנו קבלות ברורות על פרטי ההלכות איזה מהן הן הלכה למשה מסיני, ואיזה מהן הן דברים שנתקנו ונדרשו על פי בתי דינים שבדורות. על כן, ודאי יהיו כל פרטי התורה מה שיהיה צורך לתקן ולחדש, מסור ביד בית דין הגדול. וכל הממרה על דבריהם, בין להקל בין להחמיר, הוא עובר וממרה על פי בית דין ונידון כזקן ממרא, שהוא עוקר יסודה של האומה ומרכזה.

למשל, אם דרשינן טעמא דקרא חולקים תנאים. ואם הבית דין הגדול יקבע הלכה כמאן דדרש טעמא דקרא, ויחדש גם כן כמה הלכות על פי טעמא דקרא, ודאי תהיה הרשות בידם. וכל היוצא על פי הסכמתם זוהי תורה שלמה. ואין לדאוג כלל חלילה לביטולה של תורה על ידי זה, כי כל דרכי תורה המה דרכי נועם ונתיבות שלום. ואם יהיו צריכים בית דין לחדש דברים פרטיים, יהיו גורמים ודאי לחיזוק כללי התורה כולם, ולאושר עמנו החמרי והרוחני.

מובן הדבר, שכמו שיהיה ביד הבית דין הגדול כח להקל לפעמים בדברים הנהוגים להחמיר, כשימצא להם טעם מספיק וראיות מן התורה, כן יהיו ודאי רשאים וחייבים להחמיר לפעמים, במה שתהיה השעה צריכה לכך לגדור גדר בתורה לחזקה ולאמצה. אם כן, כל שתהיה האומה מוחזקת יותר בשמירת התורה, כן יהיה ביד בית דין להקל לפעמים באיזה סייגים וגדרים. ולעומת זה, כל שתהיה הפריצות וחלישות רגש הדת נוהג יותר באומה, כן יהיו חייבים להחמיר ולעשות סייג לתורה. על כן, אחד מתנאי הקדמת שכלול חיי עמנו בעתיד הוא שנהיה מורגלים בכלל ללכת בדרך ישרה ולשמור דרכי תורה ומצותיה, אז יש תקוה שכאשר נזכה לחיים לאומיים בכל פרטיהם - שעמהם יהיה גם כן מרכז חי לתורה שבעל פה, שכל דעת ישרה מסכמת איך ראוי להוקירו ולשמור כל היוצא ממנו בכל תוקף ועז, והיא ודאי מצוה תורית מפורשת בתורה שבכתב - אז תועיל הרבה הדרכתינו המוסרית בשמירת התורה והמצוה על פי המרכז הנהוג בגלות, מרכז התלמוד והפוסקים המבונים על פיו, שיוכל הבית דין הגדול להעמיד יותר את החיים הלאומיים בלא לחצים של סייגים וגזירות. אמנם, לפי מה שתהיה הפריצות יותר נהוגה, ורגש הדת שהוא חיי האומה יותר רפה, כן יהיו מוכרחים להעמיס עניני סייגים וחומרות. ומובן הדבר, שיצרו בזה צעדי האומה בהתפתחותה, אבל הדבר יהיה הכרחי. כי המעמד המוסרי ורגש הדת השלם, הוא יסוד חיי האומה והפרחתה. על כן, כל איש נלבב האוהב באמת את עמו וחפץ בלב שלם בהתקדמותו, ישא באהבה שכמו לסבול את עול תורה ומצותיה, בכל חומר שבהם על פי הדרך הנהוג בישראל מעולם, על פי מרכז התלמוד שעומד לנו במקום בית דין הגדול, עד העת המאושרה, שישובו לנו שופטינו כבראשונה. אז תצא מציון תורה ואורה לכל ישראל, גם לכל האנושות כולה. 'והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר בית ד' ואל בית אלהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו, כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים'.

וזאת היא התעודה הראויה להיות קשורה בלב כל חכם לב. להיות מוקיר מאד את האמצעים המביאים לתכלית נכבדה, ולדעת שאי אפשר כלל להיות עולה התכלית כי אם בהרחבת האמצעים. בזאת המדה, שכשהיא מתגברת בלב כראוי, היא נותנת מקום למדת הסבלנות הרוממה, שהצליחה עמים רבים שחוננו בה ועל כן נשאו עול באהבה, ועמלו דורות רבים למען השג תכלית נשגבה בסוף. והיא תעז לכל חכם, שיעמול על כל ההקדמות הדרושות לשלימות חכמתו. כן תעז גם כן לעם כולו המכיר את ערך תעודתו, לחבב על ידה כל האמצעים הרחבים שיביאוהו לזה בכל אופני מצבו, אם בכלל נוכל להכיר את חיינו המרים הלאומיים בגלות, רק בתור אמצעים לחיים הלאומיים האמיתים שיבאו לנו בארצנו בבאינו אל מרכז השלמתינו הלאומית. על כן, נחבב גם כן את כל הדרכים המכשירים והמסייעים אותנו לקיים את חיינו הלאומיים בגלותינו ופיזורנו, והמאחדינו ומציגנו לעם חי, שנהיה ראויים לקבל את חותם הלאומיות השלמה בבא התור לנו לחיות חיים לאומיים אמיתיים. וזה יבא לנו על ידי שמירתנו בכבוד ואהבה את המרכז הרוחני העממי, הנהגת החיים על פי התלמוד, שכבר קבע חותמו על האומה אלפים בשנים.

החיים שעל פי התלמוד, לא יביאו אותנו לידי כל משבר חלילה, ולא יעכבו את התפתחותינו הלאומית בשום פנים. נשתדל להרבות בעמינו השכלה, חכמות ומדעים, חוזק הגוף והנפש, חרשת המעשה וכל מלאכת מחשבת, רוח אמץ והכרה עצמית כראוי לעם נאר ורב אונים. וכל אלה נרכש, יחד עם ההגבלות המוסריות שעל פי הדרכת התלמוד. ואם נמצא איזה דברים, שלא נמצא בהם טעם חיובי לפי מושגי דורינו, לבד מה שהצד המעולה שבמוסריות הוא לומר, שיוכל היות שימצאו מגמות כאלה שאנו לא נדע עוד את ערכן שעליהן בנויות הלכות רבות שעלינו לקיימן באמונה, עוד יותר נקל מזה נוכל להרגיע את רוח כל דורש לאמר, שעלינו לשמור את המרכז הלאומי, מה שאין בידינו כל זמן שאין בידינו חסן לאומי מלא, להגיע למרכז מוסכם ואדיר בצורה לאומית כזאת. על כן, הננו מתרחקים מכל שינוי וחידוש הגורר פרצה בחומות התלמוד, שהוא אוצר התורה שבעל פה שעליה בנויה תקותינו העתידה ותעודתינו השלמה. וכדאי לנו לסבול איזה הכבדה לשם זאת התכלית המוסרית והלאומית גם יחד, עד העת שישובו לנו כל סגולותינו, ואז ידריכונו שופטינו ממקום אשר יבחר ד' בדרך הישרה והמכוונת על פי אורה של תורת חיים, בדרישה היותר רחבה כפי הראוי לנו לפי מעמדינו הטוב בעת הטובה ההיא שתבא בע"ה.

הכלל המוסכם שבתלמוד שאין בית דין יכול לבטל את דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין, לא יוכל להיות למעצור בעד בית דין הגדול השלם מלדון על הדברים המוסכמים בתלמוד, להכריע בהם כשם שאנו דנים על כל דבר המוסכם בפוסקים על פי הסברא וראיות מן התלמוד, מכמה צדדים. האחד, כי בכלל חתימת התלמוד הלא באה מקבלת האומה כולה את התלמוד לספר מחוקק לדון על פיו בכל דרכי התורה. והקבלה אמנם היתה מפני הגלות והפיזור. אם כן, ממילא מובן, שבבא לנו התחיה הלאומית השלימה והבטוחה, שאין לנו להיות עוזבים את עקרה של תורה שבעל פה שאמרה תורה מפורש מן המקום אשר יבחר ד', המרכז החי, בשביל חתימה שהיתה רק בשביל הכרח הגלות. ובודאי לא קבלוה עליהם הגוי כולו, כי אם עד הזמן שישובו לנו כל כוחותינו הלאומיים במלואם. ועוד, שאין הדברים אמורים כי אם בדברים שהם בכלל תקנה וגזירה, אבל דברים שבאו מדרך למוד וסברא, עומק הדין הוא שאין לך אלא שופט שבימיך, ויפתח בדורו כשמואל בדורו.

וזולת כל אלה, תקותינו השלמה תתמלא רק אז בשוב אלינו כל כוחותינו הטבעיים כימי קדם ביום חבש ד' את שבר עמו. ואז בהתעורר בנו חיים חדשים ורעננים, יהיו בנינו למודי ד' ורמי מעלה מאד, עד שלא יהיה עוד הכלל המוסד מפני לחץ הגלות שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, שעל ידי זה הלבבות הולכים ומתמעטים, שאם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם. אבל, כאשר ישוב ישראל יציץ ופרח בארץ אבות, אז ישובו לנו כוחותינו הראשונים ביתר שאת ויתר עז ותשועת ד' תשגבינו, שגם סגולת הנבואה, שהיתה לעמינו מאז, תשוב לנו, ולא יאמר עוד על בנינו שהם בית דין קטן בחכמה ובמנין נגד הראשונים, כי אם ירום ונשא וגבה מאד, ודעת ויראת ד' עם כל חכמת בינה ודעת התורה על ברורה ואמתתה, ישובו לנו ברום מעלתן. ומחכמים נשאים כאלה כשיעמדו בית דין על ישראל, אין לנו לדאוג כלל לא משום מכשול עון בהוראה, כי נכח ד' דרכם, ולא משום מעצור מצד הדת והאמונה בדרך החיים, כי תורת ד' תמימה תתן לעולם עז לישראל ומגן להולכי תם.

ידעתי אמנם, שהדעה הנשאה הזאת תוכל להיות למפגע לקלי דעת החפצים לדחוק את הקץ ורודפים את העתיד הרחוק בלא זמנו. אלה הם השועלים המחבלים, שאף שהרגשתם היא הרגשה רוממה ונעלה, אבל רוחם אינו רוח שוקט הראוי לכל איש ישר היודע את אשר לפניו. האדם המיושב בדעת, לא תניעהו כלל כל משאת נפש על דבר העתיד מלנצור תעודה ולעשות ולקיים את כל המצות שבתורה על פי אשר הורונו חכמינו ז"ל מיסדי התלמוד, ולהכיר גם כן בהכרה פנימית, איך הוא ממלא בזה את החובה המוסרית האמתית לחיי האומה ועתידותיה שהוא - בדיוק העמוק של אחרית המלה של האמת - רצון השי"ת ועבודתו, שהוא חפץ בצדק ובמשפט וכל מעגל טוב. עלינו החובה ללמד בינה את אלה הצעירים ולהשכילם בנחת ואהבה. לא לפנות עורף לשאיפותיהן ולבטלן בהבל שבפינו, כי אם לבאר להם את כל הדרישות המודרגות שאנו צריכים לעבור עד בואנו אל התכלית המאושרה. שאמנם, החולה שמצב חליו יאסרהו בכמה מאסרים שאין הבריא צריך להם, ועל בעל נפש הוא, לא יקוץ בהם ויקיימם בחבה וסבלנות, ועם זה יקוה להגיע לחפץ הטבעי של הבריאות השלמה. כן דרך עמינו בהליכות הדת על פי החתימה התלמודית, שהיא רטיה גדולה למכת הגלות, יוכל היות שהיא מכבדת יותר מסדר הליכות דתינו הקדושה על פי סדר של חיים טבעיים ובריאים. אבל מה גדול האסון עם נואל לומר שבריאים אנחנו ואין אנו צריכים לסדרי מאסרי תרופות, בעוד שמכתינו אנושה וחליינו גדול עד מאד. בעוד שהננו רחוקים גם מצל חסן לאומי בטוח כאשר יאתה לנו, שהוא החלי הנעכר שלנו.

על כן, חביבים ואהובים צריכים להיות לנו גם הדברים שאנו מחליטים שהם עלינו למשא, כי מהם מקור לבית חיינו. ומה גם, שעוד לא הוברר הדבר על פי דעות מיושבות, אם גדול הוא החלק המוסרי המעשי שעל פי התלמוד שראוי להיות למשא, לעם נאור וחפץ ללכת בדרכי חיים של אושר והצלחה חומרית ומוסרית בקדושה ובצדק אמיתי. רבים המה הדברים שרק לבבות מלאים הוללות יחשבו שהם למעצור ולמשא. ועלינו לקוות שעמינו יבנה ויכונן בתור עם קדוש, מלא סגולות של חיים טהורים מלאי צדק המלאים גם כן מתענוגי הרוח הזכים, יותר מתענוגים חומריים המשפילים ערכו של האדם הפרטי, ועם זה גם כן את רוח העם הכללי. יותר יש לנו לחשוב, שכשנבא לידי מצבינו הטבעי, נשוב לאהבה את חקי תורת ד' ולהתענג על הודם ורוח החן המוסרי הטהור השפוך עליהם, עד שבנטיה טבעית טהורה נתגעגע להגדיל תורה ולהאדירה, ולששון וגילת לב יהיה לנו העסק עם פרטי ההלכות וקיומם בתלמוד ובמעשה, עד שלא נחשוק כלל ולא נמצא חפץ, בחיי הפקר הריקים מרשמים של עבודת ד' והדרכת התורה. כאשר אמר הנביא, ונתתי תורתי (בלבם) [בקרבם] ועל לוח לבם אכתבנה. 'והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר', 'ועשיתי את אשר בחקי תלכו'.

מעולם לא הכאיבה והרבתה את פצעי עמנו, כי אם הקיצוניות וההפרזה שבכל הדרכה. למשל, כאשר על פי מאורעות הסתוריים וחנוכיים גברה תשוקת למוד התלמוד בעמנו במאות האחרונות, הנה הטובות המוסריות שקבלנו מזה והכוחות הלאומיים שרכשנו לנו על ידי הגדרת רגשי הדת והאמונה, והחבה היתירה לכל רגשות קדשינו שבאו על ידי הגדלת התורה והאדרתה, ודאי שאין לכחד. אמנם, עם זה באו לנו חסרונות רבים רוחניים וחומריים: חלישות הגוף לחלק גדול משוקדי התורה, חסרון המדעים הנחוצים לאדם באשר הוא אדם, וגם חסרונות מוסריים שבאו לרגלי התיחדות העסק השכלי רק בפרטי ודקדוקי הלכות, מאין שם לב לרגשי לב והגיוני מוסר כללים. אמנם, כל המגרעות האלה לא באו לנו מצד השקידה על למוד התלמוד וקיומו, כי אם מצד ההפרזה הקיצונית על שלא הנחנו מקום לחלקי החינוך האחרים: להכשרת החכמות והמדעים, לחוזק הגוף, להרחבת הדעה וההגיון המוסרי שבתורה, שעל זה כבר צוחו גם כן גדולי הדורות, ומקוצר רוח לא היה להם שומע.

(ו)הנטיה הקיצונית היא לעולם מכאבת בנו כל חלקה טובה, הקיצוניות בחינוך ובמעשים, וכמו כן הקיצוניות בדעות. היו ימים שהבין עמנו את ערך הבדלתו מן העמים האמורה בתורה ומורגשת בלבבו היטב, כידיעה טבעית שתכלול גם כן את כל שכלול וכל כשרון מעשה שהוא חוץ לתלמודה של תורה. על כן, פנו רבים עורף לכל כח ודרישה של שאר רוח הבא מהשפעת העמים שאנו חיים ביניהם. עכשיו אמנם, שבא הדור לידי הכרה שלא זאת המרגעה, ואין אנו נבדלים כלל מכל האדם אשר על פני האדמה, במה שהוא נוגע לחיים טובים אנושיים, הגיעה גם בזה הקיצוניות עד גבולה, להחליט דבר שהוא מוכחש מכל צד, לומר שגם יחשנו אל האמונה והדת, ראוי שיהיה שוה ליחש כל העמים אל דתם. ובזה באמת הננו נבדלים. כל הדתות שבעולם, אי אפשר כלל שתהיינה לאומיות בעצם. יש מהן שהן קוסמופוליטיות לגמרי ואינן מתיחשות כלל לבנין אומתם. ואותן שהן לאומיות, אי אפשר שתהיינה לאומיות בעצם, דהיינו שכל עסקיהן הדתיים יהיו תנאים מוכרחים לעם לקיומו, יען כי מעולם לא באה שום דת לכונן את האומה מראשית יצירתה עד שכלולה. כי דבר זה, אי אפשר להיות כי אם בכח אלהי, 'הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי'. על כן, בהתגבר הכח הלאומי בעמים, מתחלש רגש הדת בהדתות הקוסמופוליטיות מפני שאינו נצרך כל כך להאגד הלאומי, והמוסריות הטבעית כבר היא יכולה להתקיים בכל עם תרבותי בעזרת המדעים והמוסר השכלי. והדתות הלאומיות גם הן אינן נזקקות כל כך עוד לקיום אומתן, שכבר בא הרגש הלאומי למלאות את אשר הן ממלאות, כי גם לאומיות כל הדתות אינה כי אם לאומית מקרית.

אבל דתנו, שרק על ידי ההסתוריא הנפלאה האחוזה בכל פרקיה, רק בעקב התורה והמסורה, באו לנו כוחותינו הלאומיים הרעננים שכל רוחות שבעולם לא יוכלו להזיזם ממקומם. וכל כך פעל עלינו הרוח הדתי, עד שכל חיינו ואורחותינו הם מצויינים בציונים דתיים, והם המעמידים אותנו לחטיבה אחת בעולם. אין לנו שום דבר בעולם, שיש בו כל כך כח מדביק, להדביק את כל פזורי עמינו לגוף אורגני אחד, כי אם האחדות הדתית הנהוגה בחיים התמידיים. ואין לנו שום דבר, המפזר את כח עמנו לרוח ומנפצו לרסיסים, כביטול האחדות הדתית.

ההבדל שיש בינינו לבין העמים שמזה באה השנאה הלאומית, בא גם כן לרגלי שינוי הצביונים שבחיים שמקורם הוא הדת. אמנם, כמה משונה הוא הצביון של החיים, שבין שומר מצוה לפורק עול. שינוי גדול כזה, אי אפשר להיות בין פורק עול המצות המעשיות, לבין איש אחד מגויי הארצות שאנו שרויים ביניהם. עלינו להשכיל שזה ההבדל הצביוני, יגרום שנאת אחים, שהיא קשה יותר משנאה לאומית של עמים זהים. אין לנו להקיש כלל, מה שנמצא בכל האומות המתוקנות עוזבי דת, ועם כל זה הם משתתפים בכל הענינים הלאומיים ואין הלאומיות נלקית מצדם. כל העמים, בפרט אלה שאנו שרויים ביניהם, אין דתם מקפת את כל חייהם. אפשר לו לאיש השומר את דתו ונאמן לה, להתחתן עם העוזב את שמירת דתו בכל ארחות החיים, לאכול עמו בביתו, להתארח אצלו גם כן בימי חגו ושבתו, ולבא גם כן בברית הנשואים עם זרעו. לא כן אנחנו. האיש הנוצר תורה - הלא לא יוכל לאכל כל מאכל בבית איש מאחינו האוכל טריפות והמחלל שבתות וימים טובים; לא יוכל לאכול עמו על השולחן, את מאכלותיו המתבשלות ביום השבת והנעשות ביום טוב באופן האסור, דברים הנקנים מן השוק ביום טוב וכיוצא בזה. מי שאינו שומר חוקי טהרת המשפחה, ידאג ויסלד איש שומר תורה מהתחתן עמו. בניו הם פגומים, באשר הם בני נדה. זה הרושם הוא קיים בלב ועומד לעד, ומזה השנאה מבצבצת בהכרח. ושינוי הצביונים פועל פעולתו לרעה על האגד הלאומי.

על כן, לבד כל הערך הגדול של ההוד וההדר של הקדושה האלהית שבתורתנו הקדושה, שהיא אורה של עולם וחיים למחזיקים בה, עלינו להכיר את השמירה הדתית - לראש מכשירי הלאומיות. ובין כל המכשירים הלאומיים שעלינו לדאוג בעדם איך לקנותם ולשכללם, ראוי שתהיה הדרישה, איך לעשות את כל עמינו למחונך ללכת בדרך התורה ולחיות על פי האמונה והדת בכל דרכיו, לתפוס מקום בראש.