לנבוכי הדור/פרק ו1

הכפירה שקמה למטה רשע לרגלי שיטת ההתפתחות, מחוסר ידיעה לרדת לעומק הענין ביחש ההתפתחות בכלל המציאות, הוציאה פעולותיה גם כן לרעה על דבר היחש של תורה שבעל פה. מכיון שהתחילו החוקרים לראות בכל המציאות ההשתלמות הלאיטית, השתעבדו חוקרי עמינו להחזיק שגם הבנין הגדול והנהדר – תורה שבעל פה, שעל פיו חיים כל בית ישראל, גם הוא לא בבת אחת נוצר, כי אם התפתח לאטו מעט מעט, דור אחר דור. והנה, אך החלה ההשערה הזאת להתפשט, והנה קמו המון כופרים פורקי עול ומנתקי מוסרות שבקשו להפוך קערה על פיה, ולהשניה דת ודין. והנה, אלה הכופרים מבלי עולם לא השכילו שאין הנידון דומה לראיה. אם ההתפתחות החומרית תלויה בזמן, הוא מפני שכל תנועה חומרית דורשת זמן והיא בעצמה מרשמת את הזמן, אבל תעופת השכל אין חקר למהירותו, וקטן הדעת לא יוכל לשער איך ברגע אחד חובק החכם הגדול זרועות עולם ומשקיף על חזון של רבבות אלפי שנים, וסוקר בסקירה גם כן המון פרטים לאין תכלית. אם כן, היש להתפלא על אורח השכל היותר נעלה ונשגב, השכל האלהי שבנבואת אדון הנביאים, שבחוקים ומשפטים שצוה מורשה קהלת יעקב, שהשכיל אז גם כן להמון פרטיהם וארחות משפטם? ואיך יוכל שכל בריא להסתפק בזה, שלא נתנו מלואים וביאורים להרבה פרטים על פי אותה הדרך עצמה שהגיעו לנו הכללים.

אמנם, אפילו לפי טענתם, אין לנו מקום לפטור את עצמינו משום דבר מקובל בכללות האומה, שזהו כל יסוד הקיום הלאומי. הרי מסרה תורה כל ספק לידי בית דין, ומינוי הבית דין עצמו הלא בקבלת האומה תליא מילתא. אם כן תהיה כל תורה שבעל פה מפי משה רבנו עליו השלום מסיני מקובלת לפרטיה, או תהיה מתוקנת במשך אלפי שנים על פי ביאורים ותקנות של בתי דינים, קבלת האומה כולה היא יסוד החובה, ומי שהוציא את עצמו מן הכלל כאילו כפר בעיקר.

וממוצא דבר אתה למד, שהאמונה שתורה שבעל פה בכללה נמסרה למשה רבנו עליו השלום מפי הגבורה, היא אמונה שקבלנוה מאבותינו ואמתית מצד עצמה. אבל, לא שרק עליה תלוי קיום התורה שבעל פה בישראל, והרי אנו חייבים גם כן במצות שהן ודאי מדרבנן. שמא תאמר 'לא תסור' הוא מן התורה, הרי כמה מרבותינו סבירא ליה דאינו כי אם אסמכינהו רבנן אלאו ד'לא תסור', וכיון שהוא לדבריהם אסמכתא יסוד החובה מנין? אלא, הדבר הזה הוא ממושכלות הפשוטות שחובת האומה בכללה להתנהג אחרי זקניה וחכמיה, וחובת היחידים שבאומה להתנהג על פי המרכז הפשוט בכללה. וזאת היא ודאי חובת דין תורה ממש, והיא למעלה מכל חובה, עד שראויה להיות יסוד לכל חובה קדושה. כי הלא גם לעיקר קיום התורה, אף על פי שהיתה על פי ד' ממש, מכל מקום קבלו חז"ל שאנו צריכים להיות החובה גמורה בה דוקא לקבלה ברצון, היינו רצון והסכמת כלל האומה. ובתורה מפורש שקבלנו עלינו התורה באמירתנו 'נעשה ונשמע'.

על כן, לבד מה שעל פי האמת כל הענינים שהם בתור ביאורים למצות או גדרים להן, אין לנו חילוק כלל בחומר שלהם בין אם יהיו מסורים הלכה למשה מסיני, או יהיו מבוארים על פי שיקול הדעת של איזה בית דין מוסכם, כיון שהתפשטה ההוראה באומה כבר נתחייבנו בה בחובה גמורה. אם כן, גם אם יאמר הטוען שכל ההלכות שבתורה שבעל פה אינן כי אם דברים שנתבארו על ידי בית דין במשך [הזמן], הרי החובה במדרגתה עומדת, וענינים שהם מדרבנן, ודאי יסוד הדבר הוא הקבלה הכללית של האומה.

אם כן, אותם שבקשו לנקוף את הלבבות, והעלו טינא לומר שתורה שבעל פה נתקנה בהמשך הזמן על פי כמה חכמים ובתי דינים, ורצו בזה להחליש את הלבבות ולהרפות ידים בקיום תורה שבעל פה, לא אהני להו ברמאותייהו מאומה. מפני שאין החיוב מיוסד כי אם מפני קבלת כלל האומה. שהרי אפילו אותן ההלכות שנתקבלו הלכה למשה מסיני, אם היו משתכחות היינו מחזירים אותן בדרך הדרישה, כמו שאירע בג' מאות או ג' אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה והחזירן עתניאל בן קנז מפלפולו. והרי אין הבדל כלל בחובתן, בין היו ידועות לנו על פי הקבלה הראשונה, ובין היו מסורות על פי הוראת בית דין.

ומזה נבא גם כן להשכיל, שהרבה זחוחי הלב טעו במה שחשבו שמה שאנו מאמינים בגדולתן של חז"ל בכלל הנמסר לנו מפיהם ז"ל: אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם כו', שזהו היסוד לחובת השמירה של כל דיני התלמוד והמסתעפים ממנו. על כן, קמו עזי נפש שאמרו לבקר את ערכם של חז"ל על פי אמת המדה של אנוש כערכם, וחשבו שבזה כבר יעלה בידם לפטור את העולם מחובת הזהירות בדברי חז"ל בכללם. ודבר זה אמנם להם בא גם כן מחסרון ידיעה ביסוד התורה וחובתה. שאפילו אם היו בוני התלמוד קטנים במדרגה באין ערוך ממה שהם באמת, מכל מקום כיון שזכינו למרכז באומה להבין ולהורות מפיו כל משפטי התורה, והאומה קבלה עליה ונתפשט בה, שוב כל פורץ גדר הוא מאבד הונה וקיומה של כלל האומה. והידיעות שבאו לנו מגדולתן של ראשונים ז"ל אינן אלא מפני שכך היא אמתתן של דברים, ולא מפני שאי אפשר לקיום התורה מבלעדם. או אם יצוייר שהיו אנשים כערכינו שנתן רשות לחלוק עליהם, חלילה! שלילת הרשות לחלוק אינה תלויה בגדולת האומר. כי לפעמים יחלוק אחרון קטן על גדול מראשונים והאמת כדברי האחרון. אלא, מפני שבכל זמן שראו גדולי ישראל, בשעה שהיה לעמינו מרכז קבוע שראוי לחתום תורה שלא תתרבינה עוד מחלוקות, סתמו שלא יחלוק אדם במעשה על הנאמר בדורות הראשונים זולתי להכריע ביניהם. ותקנו זה מפני תקנת האומה ואשרה, וממילא נקבעו לחובה שאין לסור ממנה, והיוצא ממנה הוא פורש מדרכי ציבור ומוציא את עצמו מן הכלל.

על כן, משנחתמה המשנה נקבעה ההוראה שלא לחלוק על הנשנה בתורת הלכה בדורות הראשונים התנאים והקודמים להם, רק מותר להכריע ביניהם, ונתקנו גם כן כללי ההכרעה במיטב הגיון. ואחר כך כשזכינו למרכז התלמוד ונתפשט בישראל, קבלה האומה שלא לחלוק על דבר מדבריו, זולת להכריע במקום שלא הוכרעה המחלוקת. על כן, רק קבלת האומה היא המכרעת. והמעיז פנים לעקור דבר מן התלמוד ולהקל בו ראש, הוא בועט בכלל האומה. ועזי פנים כאלה מביאים על כלל עמינו רעות אין חקר. ובידיעתינו השלמה בזה הננו מתרחקים מהם וממועצותיהם ומספריהם עד מקום שידנו מגעת, כדי לחזק מוסדי האומה להיות לעם לד' לעד.