לנבוכי הדור/פרק ד

ישנם דברים שהיה ראוי שלא לדרוש בהם מפני שהם מכבשונו של עולם, וכשקטני הדעת רואים אותם הדברים בספרים ואינם יורדים לעומקם, מתקלקלים הם במדותיהם ואמונתם. אמנם, כיון שבדורינו פרקו סופרים רבים עול המוסר והרבו לדבר עתק בדברים העומדים ברומו של עולם, הרי אנו חייבים לבאר לאמתה של תורה אותן הסבות העקריות שמביאות לקלי דעת לפרץ גדרות עולם ולהראות מקום טעותם, אף על פי שההכרח יאלצנו לבאר דברים שהיה מהראוי להעלימם ולהניחם רק לחכמים המבינים מדעתם.

השאלות הגדולות של חידוש העולם או קדמותו וכל השאלות האלהיות הנתלות בהן, חזרו בימינו להתנער, ומעמד הדרישה החל לצדדם כלפי הדרך שכפי ההשקפה הראשונה הוא מתנגד ליסודי האמונה. מובן הדבר, שאף על פי שאין אותם דרכי הדרישה מוכיחים כלל ואינם כי אם בתור השערות, מכל מקום די להשערות כאלה לחמס את האמונה מלב האנשים שלא הכשירו את עצמם במה לקנות דעת האמונה והכרתה. ובאשר כי המעמיק באמת יתברר לו שאפילו לפי דרכי ההשערות החדשות אין לנו דבר פוגע ביסודי האמונה, אלא, שאפשר על פיהן לחדש איזה דברים של עומק הדעת שגם אלה אינן חדשות, על כן אחשוב שבהתבאר דברים כאלה ינוחו לבבות רבים מסערות הרוחות.

הקדמות, באופן הגס של הפילוסופים הקדמונים, היתה אבן נגף לאמונת ישראל. הדעה שחשבה שהעולם בכל יצוריו כה היו מעולם לא יסורו ולא סרו, אין עמה אות ומופת ושינוי מנהג כלל כיון שכל החוקים לפרטיהם הם מוכרחים. על כן, הרבה הרמב"ם לבאר שאין לאריסטו יסוד מוכרח על זה הדרוש, וכיון שהוא מסופק אנו שבים לקבלה וטוב לנו להיות תלמידי משה ואברהם, ובפרט שהדעה של החידוש מסכמת עם דרכי המוסר וארחות הצדק, שהוא גם כן אות ומופת על אמתתה של כל דעה. אמנם, הדעה של הקדמות בצורה זו כבר עברה ובטלה מן העולם. עין בעין יראו לעינינו על ידי הדרישות האחרונות דרכי ההתפתחות וחילופי הצורה של כל היצור, עד שמי שיבוא היום לומר שהעולם עם החיים והאדם כה היו מראש מקדם, יחשב כמתעתע וכשוטה שאינו מן הישוב.

ההשערות החדשות אומרות שאנו רואים עולמות הולכים ומשתכללים לפנינו, מתהו של האיתיר עד שיבאו לכלל שלמות ושכלול. ואין לנו דרך לנטות לפי זה שגם עם עולמינו כה היה המנהג, ולומר שנולד פעם אחת עולם מלא, או שמעולם כן היה, אין מקום בדעת ונסיון. החומר, אם יהיה קדום, יאמר הכוזרי שאין זה נוגע ליסודי האמונה, כי מעולם לא נתעסקה תורתנו כי אם בהיצירה הצורית, אלא שאין כן דעת כמה גדולי ישראל.

ההתפתחות הבאה בהדרגה רבה של מיליארדים שנים זהו המרעיש לבבות קטני דעה. הם חושבים שההתפתחות תתן מקום לכחש באלהים חיים, והם טועים מאד. דעת האלהים בנויה רק על ידיעת האחדות. כשאנו רואים היצירה הגדולה שהיא ערוכה בסדרי חכמה, והליכות החיים בגופם וברוחם ושכלם, שהכל נערך במערכה אחת, הרינו מכירים את הרוח הגדול שיש כאן, שמחיה הכל ונותן מקום לכל. ואם דרכי החכמה מחייבים שיהיה הדבר בא על ידי התפתחות של רבבות רבבה שנים, עוד עלינו להתפלא ביותר מה רב ונשגב הוא החי עולמים, שכאין וכרגע נחשבו רבבות שנים שפועלות בלא הרף להפיק איזו תכלית רצויה.

הרצון או החיוב בחק האלהים, הוא הדבר שדנו עליו חכמי הדורות מעולם. לפי ההשקפה נראה שאם נודה בחיוב אין כאן תורה ומצות, אמנם ההשערה נוטה לפי הדרישות האחרונות לצד החיוב. אמנם, ראוי לדעת שאין החיוב סותר את התורה כי אם בהיותו מצומצם רק על חוקי הטבע המוכניים. אבל, כשיתפשט הדבר באחדות גמורה שכל חוקי הצדק והרשע היושר והעול, וכל הדברים המסתעפים להטיב את הכח המוסרי של בני אדם, גם אלה מכלל המציאות הכללית המה, וגם הם נוסדו באותו הכח עצמו של איתן החוקים הכלליים של יסודי המציאות, אז נשכיל היטב כי אל המצוי האמיתי חי העולמים, לא נוכל ליחש לא רצון ולא חיוב כי הוא למעלה מאלה הגדרים. אמנם, נאמר עליו שם מצוי או הוה. וכיון שחוקי הצדק גם הם נמצאים במקור המציאות, וחוקי הצדק תובעים גם כן חובות רבות שאי אפשר לפותרן כי אם במציאות רצון כללי לצדק ומשרים, הרי החק הזה מוכרח שימצא מחיוב המצוי השלם, אם כן, הרצון גם הוא עלול ומוכרח להמצא.

מציאות ההודאה והכרת טובה כשתחסר מהמציאות ישאר רוח האדם בלא זיו וזוהר. על כן, לא יתכן שתהיה המציאות הכללית חסרה ההשתלמות הזאת, שאינה באה כי אם בהיות רצון חפשי מתעסק בטובת היצור.

יסוד מגמתינו במה שאנו אומרים רצון בחק האל יתעלה, הוא שראוי שימשכו בנו על ידי הדעת את האלהים אותן המדות שראויות להמשך מפועל ברצון, שהן היראה והאהבה האמונה והבטחון, שהן בונות את אושר האנושי, ועל פיהן נגלה לנו השם יתעלה לפועל ברצון. על כן אנו יודעים נאמנה, שבהיותינו אומרים וחושבים כפי הרשמים שציור הרצון החפשי בחקו ית' צריך לפעול עלינו, ואנו מיסדים כל מעשינו ורגשי לבבינו על פי זה, אנו הולכים בדרך האמת. ואם נבטא ההיפך ונחשבו, ונכוין גם כן אחרות שכלינו רגשותינו ומעשינו על פי ציור ההכרח, זהו מדרכי חושך. כי אין לנו בכל מושג כי אם לדעת את יחשו לנו, ויותר אין אנו משיגים, אפילו מהמושגים המוחשים. אנו משיגים הצבעים כפי התואר שרושמים על ציור חוש ראותנו, ואת הרך הקשה החם והקר הקל והכבד, על פי המושג לנו. אבל, היש לנו דרך לתאר כל אלה איך המה נמצאים מצד עצמם? על כן יובן הדבר, שיסוד דעת האלהים באמת הוא כפי מה שהוא ראוי להמצא בידיעה שלנו, והמשבש אותן הדרכים הוא טועה ומטעה.