לימוד תורה: פירוש או ביאור
הרב קוק בהקדמתו ל"עין אי"ה" מציג שתי מתודות של לימוד תורה יוצר: הפירוש והביאור:
- הפירוש מטרתו להסביר את הדברים כפשוטם. לגלות את כוונתו המקורית של כותב המאמר ולפרוש אותה בפני הלומד, כשם שפורשים דף שהיה מקופל ותוכנו היה נסתר מאיתנו.
- הביאור מעמיק יותר מאשר הפשט הגלוי. אין הוא מעוניין במשמעות הדברים כפי שכוונו בשעת כתיבתם אלא במשמעותם ללומד המבין אותם ע"פ דעתו הסוביקטיבית. כמו באר שאפשר לדלות ממנה מים רבים, כך מסוגל הביאור להעלות ממאמר קטן, ים שלם של אוצרות מחשבה.
הרב מדגיש שאת מתודת הביאור אפשר לישם רק בלימוד חומר מחשבתי, אגדתי. בלימוד הלכתי אין לנו אלא לפרש את התורה ואת דיברי חז"ל פרשניה, בצורה שלמיטב הבנתנו תיקלע לכוונתם המקורית.
האם חז"ל נשמעו להדרכתו של הרב זצ"ל ונמנעו מביאור בנושאי הלכה?
- כמובן ששאיפתם הכללית היתה לברר את פשט הדברים אך כאשר ארעו אילוצים שונים נמנעו חז"ל מללכת בדרך המלך והשתמשו בשיטת הביאור. ניתן להצביע על שלושה אילוצים כלליים אשר בעקבותיהם סטו חז"ל מההיגיון האוביקטיבי ופנו לפרשנות יוצרת:
- סתירה בין שני מקורות שתורצה ע"י אוקימתא אשר ברור שאינה מכוונתם המקורית של הדברים.
- רעיון שאינו מובן ע"פ ההיגיון האנושי הרגיל שלנו אשר הוסבר ע"י סברה דחוקה או שימוש בשיטת "חסורי מחסרי והכי קתני".
- אי התאמה בין הרעיון העומד מאחורי ההלכה לבין תפישת העולם של המפרש; בין אם מדובר בתקופה בה מנשבות רוחות חדשות ובין אם מדובר בפוסק שמסובב את פרשנות המקורות ע"פ דעותיו המקוריות בנושא הנידון.
לאחר שבדורות האחרונים תפס המדע מקום מרכזי בעולם וכל מערכת החינוך סוגדת ללימוד ע"פ שיטותיו הפך גם לימוד התורה להיות "מדעי".
בהרבה ישיבות ההסדר אנו פוגשים לימוד שמטרתו הוא בירור כוונתו המקורית של המאמר והדבר בא לידי ביטוי בדרכים רבות:
- נעשה שימוש בהשוואת נוסחאות וכיתבי יד
- ישנה התחשבות ברוח התקופה בה נאמרו הדברים
- ההיגיון הדידקטי של הגמרא ניבחן על פי ההיגיון אליו הורגלנו מלימודי המתמטיקה.
כמובן שבשיטת לימוד זו עולות שאלות רבות אשר אין למצוא להם תשובות בכיתבי הראשונים והאחרונים. הגישה הרווחת נוהגת שלא להיכנס לעובי הקורה בנושא ומסתפקת בבחינת כל בעיה לגופה. בד"כ הדברים ישארו ב"צריך עיון" או שהדברים יתלו בחוסר הבנה הנובעת מקטנותנו ביחס לקדמונים. אך בכך אין די. התלמיד, בין אם הוא בכיתה ד' ובין אם מדובר באברך בישיבה גבוהה, חש, ולו באופן בלתי מודע, מועקה מסויימת בלימודו. הוא מרגיש שהוא עוסק בלימוד בו עליו להשתמש בשיכלו עד לגבול מסויים ואשר ממנו והלאה עליו לקבל את דברי חז"ל באמונה תמימה. הוא מעמיק בלימוד סוגיה בעיון רב אך כאשר הוא רוצה לדעת מה היא המסקנה, הלכה למעשה, הוא פותח שו"ע ומשנ"ב כמו כל "בעל בית", ובין אם הוא מסכים ובין אם לאו - נוהג על פיו.
מקובלנו מבית מדרשו של הרב קוק (וכן מתורת הפסיכואנליזה) שעל מנת לפתור בעיה שנובעת מתפיסה הקיימת בתת-מודע, יש להעלותה על פני השטח, להכיר בה, ולהתמודד איתה פנים בפנים [אורות התורה ז,א].
אם נכיר בכך שלימוד תורה איננו מקצוע ריאלי אלא הומני נוכל להתגבר על בעיה זו, אף אם מדובר בתהליך ארוך וקשה.
עלינו להכיר בכך באופן מודע והכרתי שדברי הראשונים והאחרונים אינם מאמרים מדעיים החותרים לברר אמת מציאותית אוביקטיבית אלא שירה ופרשנות יוצרת - שלימוד התורה נעשה בשיטת הביאור ולא בשיטת הפירוש.
אין לקב"ה בשמים מעין שולחן ערוך שמטרתנו היא לנחש את הכתוב בו. הוא מקשיב ללימודינו בבית המדרש, לסברות, לרעיונות ומצפה למסקנות שאליהם נגיע על פי הלימוד המסורתי בו השתמשו רבותינו כבר אלפי שנים. ה' לוקח את המסקנות אליהם הגענו, "אתם - ואפילו שוגגים", סומך עליו את שתי ידיו ומעתיק אותו לשולחן ערוך שלו. באותו שו"ע שבשמים כבר כתובה התורה שבכתב וכן דברי הראשונים והאחרונים ולכן הוא גם מצפה מאיתנו שאת הלימוד שלנו נעשה בסגנון בו למדו האמוראים את המשנה והתנאים את התורה. אין לנו ברירה אלא להתרגל לאותו מעבר חד שבין לימוד מחקרי ללימוד אורתודוקסי. להיות לרגע אחד מדען וברגע אחר להיות משורר.