לחם משנה/הלכות תעניות/א
הלכה א עריכה
כגון בצורת ודבר וארבה וכו' - קשה, דהא בפ"ג דמסכת תעניות (יט.) אמרו במשנה "על אלו מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה וכו' שמעון התימני אומר אף על הדבר, ולא הודו לו חכמים" ואמרו בגמרא (כב:) "איבעיא להו: לא הודו לא חכמים בשבת אבל בחו הודו לו, או דילמא לא הודו לו כלל- ת"ש דתניא מתריעין על הדבר בשבת ואין צ"ל בחול. רבי חנן בן פיטום, תלמידו של ר"ע [משום ר"ע] אומר: אין מתריעים על הדבר כל עיקר" ע"כ. ופירש"י ז"ל "אין מתריעין כל עיקר - אפילו בחול דגזרה היא" ע"כ. כלומר, גזרו חול אטו שבת, והא דלא גזרו בכל הני דמתני' כגון שדפון וחסיל ואינך דמתריעין בחול- משום דדבר הוא רוע גדול ואתו לארועי בשבת אי שרו בחול, משמע דלחכמים דקי"ל כוותייהו - אין מריעין בחול. ורבינו ז"ל כתב כאן ולקמן בפ"ב דמתריעין על הדבר וכן בהלכות שבת פ"ב (הכ"ד) כתב דאין זועקין ומתחננים על הדבר בשבת- משמע הא בחול מתריעין ולא כחכמים. וי"ל דבמתני' יש שלוש מחלוקות: דלחכמים אין מתריעין על הדבר אפילו בחול, ולשמעון התימני מתריעין אפילו בשבת, ולת"ק דלעיל מתריעין בחול- שכן אמרו במשנה למעלה "עיר שיש בה דבר או מפולת- אותה העיר מתענה ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות. ר"ע אומר מתריעות ולא מתענות". א"כהרי רבנן אמרי בפירוש דמתריעין ורבינו ז"ל פסק כהך רבנן דהוי סתם משנה. ולפי זה האי "לא הודו לו חכמים" דמתניתין הוי סברא שלישית כדכתיבנא.
אבל ראיתי לרבינו בפי' המשנה וז"ל: ר' יוסי אומר שאין תוקעין שופר בשבת אלא כדי שיתקבצו העם להושיע אותה מדינה, אבל לזעוק ולהתענות- לא, ואין הלכה כר' יוסי למנוע מהם הצעקה בשבת אלא שצועקין ומתענין להם בשבתף ולא כשמעון התימני שאומר: מתריעין על הדבר. אבל הדין אצלנו: אין מתריעין על הדבר כל עיקר, אבל מתענים עליו בלבד ואותם שנפל בהם הדבר- הם בלבד מתענים ומתריעי כמו שקדם ע"כ. נראה דהוא מפרש דשמעון התימני היה אומר דמתריעין על הדבר בשבת אפילו הסביבות של המדינות שאמרו במתני' דמתענות ואל מתריעות ועל דא קאמרה הגמרא ד"לא הודו לו חכמים" דאין מתריעות הסביבות אפילו בחול- אלא מתענות בלבד וכמו שקדם. ולפי זה הוי הך "ולא הודו לו חכמים" סברת ת"ק דלעיל ופסק כת"ק. ולכולהו פירושי קשה דבגמרא אמרו בברייתא דר"ע פליג אדמשעון התימני (ולית) [ואית] ליה דאין מתריעין כל עיקר והא ר"ע גופיה אמר במתניתים דהסביבות מתריעות ולא מתענות והיא גופא מתענה ומתרעת- וא"כ בין דאיירי מתניתים בסביבות כפירוש הרמב"ם ז"ל, בין בהיא גופא כדפרישית- קשיא דר"ע אדר"ע דמתניתין קאמר דאיכא התרעה ובברייתא קאמר דליכא. ואפשר לומר דתרי תנאי ואליבא דר"ע, והך ברייתא הוי רבי חנן דאמר כן משמו ודמתניתין הוא אחר. או אפשר לומר דר"ע דמתניתין לא קאי אלא אמפולת ולא על דבר, אבל בדבר אית ליה דלית ליה התרעה כלל לפירוש הרמב"ם ז"ל בסביבות ולפי מאיר דפרישית אפילו בעיר עצמה לית ליה לר"ע התרעה - וכל זה דוחק. וא"ת אי הרמב"ם ז"ל מפרש ד"לא הודו לא" דקאמר מתניתין- לא קאי אלא אסביבות, מנ"ל דבהיא עצמה אין צועקין ואין מתחננין בשבת? שכן כתב (בפ"ב) מהלכות שבת. וי"ל דפסק כמתניתין דלא הזכירה התרעה בשבת בדבר כלל, משמע דלית ליה התרעה בשבת בדבר אפילו בהיא עצמה :