לחם משנה/הלכות מגילה וחנוכה/ג

הלכה א

עריכה
  • בבית שני וכו' - כתב הרב המגיד: וכשאמרו בפ"ק דר"ה לא בטלה מגילת תענית- לעניין חנוכה ופורים וכו'. פ"ק דר"ה (יט:) אמרו והלכתא בטלה והלכתא לא בטלה- קשיא, והלכתא אהלכתא לא קשיא: כאן בחנוכה ופורים, כא בשאר יומי. וא"ת לפי דעת רבינו דלא בטלה בחנוכה ופורים, ר"ל ביומייהו דווקא, א"כ לימא אידי ואידי בחנוכה ופורים - ומאי דקאמר "בטלה" הוא לפניהם ולאחריהם, ודקאמר "לא בטלה" הוא ביומייהו. וי"ל דעדיפא מינה משני ד"בטלה" הוי לגמרי בין ביומייהיו בין לפניהם ולאחריהם, ועוד דסתמא דגמרא הוא דמתרץ קושטא דמילתא דקים לה לגמרא דבחנוכה ופורים לא בטלה ובאשר יומי בטלה :

הלכה ד

עריכה
  • והמדליק אותה בלילה הראשון מברך ג' ברכות כו' וכל הרואה אותה מברך שתיים - כתב הרב המגיד ז"ל: מימרא מבוארת בה הרואה אותה ולא בירך. ונראה לי שיש טעות סופר בדבריו, וכן צריך להגיה: ואמרו בה כל הרואה אותה מברך, כלומר דייק לשון רבינו ז"ל שהוסיף על לשון המימרא מלת "כל" - שאמר "כל הרואה מברך", וקאמר דמ"ש רבינו ז"ל "וכל הרואה אותה" כוונתו לומר דבל אופן שיראה אותה- אפילו שהדליקו עליו בתוך ביתו, ולכך קאמר "כל". וזה שכתב "ואמרו בה הרואה אותה" וכו' דעתו ז"ל (כל) [ר"ל] מה שכתב כל הרואה הוא מפני שדעתו ז"ל וכו' :

הלכה ו

עריכה
  • ולא הלל של חנוכה בלבד וכו' - כתב ה"ה ז"ל: ויש מפקפקים בזה ואומרים שיש ממנן מן התורה. כלומר, ההלל של חנוכה הוא ודאי מדרבנן מפני דלא מפקינן ליה מהשיר יהיה לכם וכו' כדאמר בערכין (י:) אבל השאר דמפקינן להו מהאי קרא הוא מן התורה וז"א שיש ממנו מן התורה, ודעת רבינו ז"ל דהכל מדרבנן. וא"ת: קשה לכולהו, דאיך אמרו בפ"ד דתעניות (תענית כח:) אמר רבא: זאת אומרת הלילא דריש ירחא לאו דאורייתא- משמע דבחנוכה ובכל השאר הוי מן התורה כיוון דדחי מעמד. ויש לומר: דמאי דקאמר [לאו] דאורייתא, ר"ל אין לו סמך כלל בתורה - אבל כל השאר [מיקרי] מה"ת לדעת רבינו ז"ל משום דיש להם סמך מדברי קבלה בפסוק השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. וחנוכה, אע"ג דלית ליה סמך, מ"מ נביאים תקנו לומר הלל בכל צרה והוי קצת סמך וכדכתב שם רש"י ז"ל.

הלכה ט

עריכה
  • ימים שגומרים בהם ההלל וכו' - כתב ה"ה ז"ל וכן הדין שהרי אין ברכה מתוקנת לאחריו וכו'. קשה: דמנין להה"מ ז"ל זה, דהא בגמ' (ברכות יד.) משמע דלא למדו אלא מק"ש מק"ו שכן אמרו שם בהלל ובמגילה מהו שיפסיק: אמרינן ק"ש דאורייתא- פוסק, הלל דרבנן - לא כ"ש, וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון, והיכי אמרת דפסיק טפי מק"ש? וי"ל: דזה סברת הבעיין, אבל התרצן חידש לו סברא אחרת: דאמרינן "פוסק ואין בכך כלום,והיה די לומר "פוסק" לבד - למה ליה למימר "ואין בכך כלום"? אלא הכי קאמר: לא כמו שאתה סובר דפסקינן בק"ש אלא "אין בכך כלום" ו"פוסק" כמו שיראה, מפני הסברא דאמר וכן בדין וכו'. ומה שאמרו בגמ' שאני רב בר שבא דלא חשיב וכו' אינו רוצה לומר לדעת רבינו ז"ל שאין בזה שאלה מפני הכבוד דלא חשיב ליה ולכך שאל- דאפילו שלא מפני הכבוד רשאי לשאול לדעת רבינו, אלא הכוונה לומר דלא פסק מפני דלא חשבו כלל ולכך לא פסק לו מפני דהוי פסק שלא לצורך. ומה שאמר הה"מ פוסק לכל - ר"ל: לדבר שיש בו צורך קצת.

הלכה יב

עריכה
  • מנהג קריאת ההלל וכו' - בפרק לולב הגזול (סוכה לח:) מבואר כל זה. ואמרו שם: הוא אומר הודו לה' והם אומרים הודו לה'- מכאן שמצווה לענות בראשי פרקים. וקשה: דלמה לא הזכיר זה רבינו ז"ל שהוא אומר הודו והם אומרים הודו? וי"ל: דסובר רבינו ז"ל דרבא, כשאמר זה, אינו אלא למנהג שהיה מנהג אחר- אחר המנהג הראשון, וכדמשמע התם, ולכך הוצרכו לומר הודו והם יענו כדי להודיענו שמצווה לענות וכו' כלומר מפני שבמנהג האחרון הזה לא היו עונין בראשי הפרקים כמו שהיו עושים במנהג הראשון, לכך הוצרכו לעשות דוגמא לדבר כדי שלא תשתכח ועשו היכר זה. אבל במנהג הראשון לא היינו צריכים להיכר זה שהרי היו עושים הפסקות בראשי הפרקים. אבל כל שאר הדברים האמורים שם, שהם ללמד לנו דינים, סובר רבינו ז"ל דאפילו במנהג הראשון היה זה מפני שלמדנו דינים מהן שהם צריכים לזמן ההוא. זה נראה לי דעתו של רבינו ז"ל.

הלכה יד

עריכה
  • הוא אומר: "ברוך הבא" והם אומרים: "ברוך הבא" וכו' - תימה: דשם אמרו הוא אומר: "ברוך הבא" והם אומרים: "בשם ה'" -מכאן לשומע כעונה, ופירש רש"י: ובברוך הבא היו סומכים עליו ואין עונין - לא בתיבות עצמן ולא הללויה, מכאן נלמוד לשאינו יודע לא לקרות וכו' אם שמע וכיוון לבו וכו'. וכפי דעת רבינו ז"ל שאומר: והם אומרים: "ברוך הבא" -אין ללמוד דין זה כלל וא"כ דבריו הפך הגמ' וצ"ע.