לזכר פסיה אברמזון

יחד היינו על שפת כּנרת ובשדותיה יחד עבדנו. שנים רבות עברו מאז והשכיחוּ מלב כמה פרטי הוַי. כמה קוי אופי. ורק צוקי-זכרונות של יום-חג או יום-איד מזדקרים פה ושם בודדים.
בראשונה לא השגחתי בה כלל, ב"ילדה". היא נראתה כבת ארבע-עשרה. נמוכה, פנים לה עגוּלים תינוקיים, אף סולד ושתי צמות קצרות מרקדות על כתפיה.
אותו יום עבדנו בגן הירקות, למטה. זוכרת אני איך הגיעו לאזנינו צריחות עמומות, איך נשכה הבְּטֶחָה: "אסון", איך רצנו למעלה אל החוה. שם נודע לנו: רוח מערבית חזקה הִפריחה סחבה בוערת עד הגורן שלנו והבעירה אותה.
הגורן! תלוליות זהב אלה, ברכת אדמתנו, הלא בחרוף נפש נעמוד עליכן בפני צר!
עשו כל אשר היה לעשות: חרשו מסביב וערמה אולי "הערמה" או "לערמה"? הבוערת; כיסו את הערמות השכנות בשקים רטובים; בשרשרת ארוכה עמדנו והעברנו מיד אל יד דלי מים מן הברז שבחצר החוה אל הגורן. פתאום שמעתי שקשוּק אופנים וראיתי עגלה בספר כתוב "עלה" עולה משפת כנרת, בעגלה שתי חביות-מים ופסיה נוהגת בפרדות בעמידה. הבהמות הנבעתות נחרוּ, השתוללוּ, סירבו להתקדם. היא מתחה את המושכות בידיה הקטנות האמיצות, לא נבוכה, לא נכנעה. היום כאז עודני רואה אותה: קוממיוּת, ראשה מורם ובעיניה הגבוּרה.

מאת רחל המשוררת

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).