ביאור:להבין את ויקרא

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

מי שכתב את זה, כנראה התכוון למתוח ביקורת על התורה, אבל למעשה, מרוב בוּרוּת, הוא מתח ביקורת על חוקים שהוא המציא. הוא הצליח בקושי לכתוב סעיף אחד בלי שגיאה גסה:

1. על-פי התורה, אסור להקריב קרבנות מחוץ לבית המקדש (דברים יב), בפרט אסור להקריב בחצר.

2. התורה לא קובעת שמותר תמיד, בכל מצב, למכור את הבת לאמה. התורה קובעת ש אם אדם מוכר את בתו לאמה (כאשר החוק האזרחי מתיר זאת), אז צריך להקפיד לשמור על זכויותיה ("שארה, כסותה ועונתה לא יגרע").

3. הנשים ששאלת אם הן נידות נעלבו - אולי משום שהן לא רצו לקיים איתך יחסי-מין (על-פי התורה, אסור לקיים יחסי-מין באופן מופקר - מחוץ לנישואין או לקשר קבוע). במסגרת של קשר קבוע, האישה כמובן אומרת לבן-זוגה אם היא נידה. האיש תמיד יודע מה מצבה הגופני של אשתו, ובאיזה יום של המחזור היא נמצאת. היא לא מתביישת בכך, להיפך - זה מחזק את הקשר ביניהם.

4. הנימוק לכך שאסור להחזיק עבדים מבני ישראל הוא (ויקרא כו) "כי לי בני ישראל עבדים" - בני-ישראל הם עבדים של ה', ולכן אסור להחזיק בהם כעבדים לזמן בלתי מוגבל. כל מי שמקבל על עצמו להיות עבד של ה', זוכה לאותו מעמד, ואין זה משנה אם הוא קנדי או מקסיקני.

5. אסור לסקול או לשרוף באופן פרטי אף אדם שחטא. אפילו לגבי רצח - החטא החמור ביותר - נאמר (במדבר לה יב) "ולא ימות הרוצח עד עומדו לפני העדה למשפט".

6. זה הסעיף היחיד שהוא בערך נכון. אכילת צדפות היא באמת תועבה, אבל רק לעם ישראל. משכב זכר הוא תועבה בדרגה חמורה יותר, גם לעם ישראל וגם לגויים.

7. לכהן בעל-מום אכן אסור לגשת אל המזבח להקריב קרבנות. לאדם שאינו כהן ממילא אסור לגשת אל המזבח, כך שהדין הזה לא רלבנטי לגביו.

8. מי שמקיף את פאת ראשו עבר עבירה, אך אינו חייב מיתה.

9. לטומאה שקשורה לנגיעה בעור של חזיר יש משמעות רק כאשר רוצים להיכנס למקדש (אסור להיכנס למקדש בטומאה) - לא כאשר הולכים לשחק כדורגל.

10. אסור לזרוע שני סוגי זרעים באותה גומה - מותר באותו שדה. אסור ללבוש צמר ופשתים יחדיו - מותר כותנה ופוליאסטר. ובכל מקרה, מי שעובר על איסורי כלאיים אינו חייב מיתה. מי שמבזה את שם ה' אכן חייב מיתה בסקילה, אך רק לאחר משפט בבית דין. מי ששכב עם חמותו חייב מיתה בשריפה, אך רק לאחר משפט בבית דין, ע' סעיף 5.

איך הצליח הכותב לדחוס כל כך הרבה טעויות למכתב כל כך קצר?

זה לא במקרה. מכיוון שהמטרה של הכותב היא ללעוג ולא לנהל דיון ענייני, הוא בכוונה הציג את הדברים בצורה מעוותת כדי שיהיו יותר מצחיקים בעיניו.

ועכשיו תרגיל לקוראים - קחו כל ספר חוקים, של כל מדינה מתוקנת, שלפו ממנו 10 חוקים באקראי, הכניסו בהם שגיאות כאוות נפשכם על-מנת שייראו מצחיקים ומגוחכים, ופרסמו את התוצאה כאן.

אחר-כך שלחו את זה לפרסום באתר משפטי כלשהו, תחת הכותרת "להבין את ספר החוקים". נראה אם מישהו יסכים לפרסם.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-04-08.

תגובות

מאת: ניצן מאתר חופש

1. מי שכתב את זה התכוון לא למתוח ביקורת על התורה, אלא על אקט ההסתמכות על הכתוב בה באופן עיוור. הוא מבקר נסיונות של אנשים שאינם מכירים את הטקסט התורני לעשות בו שימוש סלקטיבי על פי בחירתם - דרך שנהוגה בציבורים האמריקאיים אליהם מופנה הביקורת (וגם בלא מעט ציבורים אחרים).

2. למעט שבע מצוות בני-נוח (שכוללות לפי זכרוני איסור על משכב זכר), הרי שעל פי ההלכה היהודית האורתודוקסית ממילא כל הכתוב בתורה אינו מחייב את שאינם יהודים, וזה כולל את רוב הדברים המופיעים במאמר. כמובן שעל פי הלכות שנוצרו בדתות אחרות אין הדבר בדיוק כך.

3. התירוצים המובאים בתגובה שלהלן מהווים במקרים רבים סוג של התחמקות. ברור שאם טקסט דן במקרים בהם ניתן למכור את בתך לאמה, הרי שאינו דן בדברים באופן תיאורטי בלבד (וממילא היה מנהג זה מקובל בתקופות עתיקות). הנסיון להציג את הדברים כאילו נועדו רחמנא ליצלן לקדם את זכויות הפרט מתאים אולי לתקופות בהן הם נכתבו (כמו גם העונשים העתיקים על הומו-סקסואליות וכיו"ב) ולא לתקופתנו אנו, ולכך בדיוק מתכוונת הסאטירה האמורה.

4. הנה מה מותר ואסור לעדות בזמן "נידה" (איזו מילה לא מוצלחת): "לא ישבו קרוב זה לזה, במושב אחד, באופן שיגעו האחד בשני. לא יגעו אחד בשני באמצעות חפץ כלשהו, לא יושיטו חפץ מיד ליד ואף לא יזרקוהו זה לזה. לא ישבו על ספה קפיצית ועל כל מושב אחר בו ניתן להרגיש את תנודות בן הזוג ... האשה לא תציע את מטת הבעל בנוכחותו ... בשעת האוכל יניחו על השולחן ביניהם סימן הכר מוסכם ..." (מתוך המדריך "נישואין של אושר" בהוצאת המרכז הארצי למען טהרת המשפחה, תקופתנו אנו).

5. לטומאה מסוגים שונים יש משמעות (הילכתית) במקומות שונים, החל מבתי קברות וכלה בקירבתן של נשים נידות (אשר דוחה אפילו שכינה על פי ר' עובדיה יוסף).

6. הרוב המכריע של פולחני היום-יום היהודיים אינו נובע כלל מהתורה אלא מספרות מאוחרת יותר (תלמוד, רמב"ם, שולחן-ערוך ועוד). למעשה חלקן של ההלכות המאוחרות יותר סותרות ("עוקרות") בעצמן את הכתוב בתורה.

7. המאמר המקורי (המתורגם) אינו מכיל הלכות ופסיקות רבות בנות ימינו אשר זכאיות למנה גדולה יותר של ביקורת, החל באיסור לקרוע נייר טואלט בשבת, דרך האיסור על כהן לטוס מעל בית קברות, וכלה באיסור לחקור את ההיסטוריה המציאותית של הטקסט התורני ובאיסור להשתמש באינטרנט כדי להגיב על המאמר.

מאת: אראל

1. הטקסט " מבקר נסיונות של אנשים, שאינם מכירים את הטקסט התורני, לעשות בו שימוש סלקטיבי על פי בחירתם " - יפה, גם אני חושב שצריך למתוח ביקורת על כך.

2. נכון.

3. המאמר המקורי טען שהתורה "מתירה" לאב למכור את בתו לאמה, וזה כמובן לא נכון. אמנם בזמן התורה היה נהוג לעשות כך, אך התורה לא קובעת שמנהג זה חייב להימשך לנצח, אלא רק אומרת מה צריך לעשות במקומות שבהם זה נהוג - " כי ימכור איש את בתו לאמה" (כי=אִם). בלשון משפטית מודרנית, היו כותבים בהמשך הקטע "האמור לעיל אינו בא לפגוע בזכויותיה של הנערה על-פי כל דין".

לעומת זאת, האיסור על הומוסקסואליות הוא "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה" - איסור מוחלט וללא תנאי.

4. נכון, בהלכה של ימינו יש הרבה סייגים שנועדו להזכיר לאיש ולאשתו שאסור להם להתקרב זה לזו בתקופת הנידה. אפשר לטעון שחלק מהם מוגזמים, אבל כאשר מבינים את מהות האיסור, אפשר גם להבין את הרצון לעשות סייגים כדי להתרחק מהאיסור.

5. תיקון: לטומאה שקשורה לנגיעה בעור חזיר (שנזכרה במאמר ההוא) אין משמעות מחוץ לבית המקדש.

6, 7. נכון, גם אני חושב שיש הרבה פסקי הלכות מודרניים הראויים לביקורת, וכבר כתבתי על כך מאמרים רבים.

אך כדי שהביקורת תהיה רצינית, היא צריכה להתייחס גם לנימוקים של הפסק, ולא רק לפסק עצמו.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tryg/messages/mcwa_209_0_0