לאורה של תורה/במדבר

פרשת במדבר

נושאים:

א. עיתוי קריאת הפרשה ב. שם הספר חומש הפקודים ג. תפקיד המניין ד. מי הם תולדות משה? ה. מאיזה גיל מנו הלויים? ו. העשיה שבאי העשיה ז. קניין תורה

א. עיתוי קריאת הפרשה חז"ל הורו לנו לקרוא את פרשת הברכות והקללות של חומש ויקרא, לפני עצרת )חג שבועות(, משום 'תכלה שנה וקללותיה' )גם שבועות הוא 'ראש השנה'(. בפועל, רואים שיש תמיד פרשה המפסיקה בין בחוקותי לחג שבועות, והיא פרשת במדבר. מדוע נצרכת הפסקה זו? חשבתי לומר שאולי כדי לא להגיע למתן תורה עם 'טעם של קללה', כלומר שלא יובן שקבלת התורה שלנו נבעה כביכול רק מעצם העובדה שנחשפנו לכל מה שעלול לבוא אלינו )ולא עלינו(, בתור עונשים אם לא נקשיב לדבר ה'. ההפסקה באה אפוא כדי להבליט שאדרבה! אנו דבקים בו יתברך לא מחמת האיום בלבד, אלא מחמת שהדבקות בו היא עצם חיינו, כדכתיב: 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם, חיים כולכם היום'. ב. שם הספר חומש הפקודים שם הספר בפי חז"ל הוא חומש הפקודים. מדוע התמקדו חז"ל בנושא המניין בעוד שיש עוד נושאים רבים בספר? הנצי"ב מבאר שזה עיקר עניין הספר, המעבר מהמניין הראשון שבו הכול התנהל בדרך נס, למניין השני שבו אנו עוברים להנהגה הטבעית. הוא מראה זאת גם מהעובדה שבפרשתנו שבט אפרים מופיע לפני מנשה ואילו בפרשת פינחס, שבט מנשה הוא הראשון, זאת כיוון שאומנם במעלה הרוחנית אפרים הוא הגדול, אבל בענייני 'עולם הזה' מנשה מבין יותר. ניתן להתבונן ולהסיק מדבריו, עד כמה השינוי שמתחולל הוא משמעותי ויש להסיק את המסקנות הנדרשות. כאשר אנו נכנסים לארץ, נפסקת ההנהגה שהתרגלנו אליה במדבר, וזה צריך להיות 138 | לאורה של תורה מופנם היטב במודעות שלנו. לא עוד מלחמות שבהן ה' יילחם ואתם תחרישון, ולא עוד לחם היורד מן השמיים, אלא מכאן ואילך נצטרך לבנות את חיינו על פי דרכי הטבע. כאן הניסיון קשה יותר, שהרי כל עוד ההנהגה ניסית לחלוטין, אין חשש שמא יאמרו 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', אבל מעתה גם החשש להתפאר בכוח האנושי גדול יותר, וגם החשש לשקוע בחיי החומר ושכלולו - מוחשי יותר. הדבר קשור למערכות רבות, והוא נותן את אותותיו גם בחזרתנו לארץ ישראל. אין יותר קדושה הנלחמת בטבע אלא קדושה המופיעה דרך הטבע. אנו נזדקק ללימוד והתבוננות גדולים יותר כדי לראות שההצלחה הבאה לידינו באה אומנם מתוך גודל ההשתדלות, אבל ה' הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל. ג. תפקיד המניין חומש במדבר פותח בצו ה' את בני ישראל לפקוד כל יוצאי צבא. המניין הוא מגיל עשרים ומעלה. המניין נועד לדעת כמה יוצאי צבא יש בישראל, וכן לדעת כמה יש בכל שבט ושבט. כל השבטים נמנו, חוץ משבט לוי, שזכה למניין בפני עצמו, והם נִמנו מגיל שלושים עד גיל חמישים. שלוש שאלות העסיקו אותי: א. מה תפקיד המניין? ב. באיזה אופן התבצע המניין של בני ישראל? ג. איך יצא שכל המניינים הם מספרים עגולים, כלומר היחידה הקטנה ביותר בכל שבט, היא חמישים )אין שבט שמספר אנשיו הוא 54333 למשל(. 1. רמב"ן מביא מספר תשובות על הצורך במניין זה: 1. להודיע חסדו עליהם, כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה, ועתה הם כחול הים. 2. כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה... והיו שמה והנשיאים צריכים לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה... כי התורה לא תסמוך על הנס, שירדוף אחד אלף. הרמב"ן מביא עוד הסבר שנביא בהמשך. 2. לפי רש"י, כל אחד הביא שקל, וכך ידעו את מספר בני ישראל, וצריך לומר שהיו שתים עשרה קופות וכל אחד הניח את שקלו בקופה של שבטו, ככה ידעו גם כמה יש בכל שבט. רמב"ן חולק על רש"י, לדעתו לא היה שימוש בשקלים במניין זה, אלא כל אחד רשם את שמו על פתק, עם ייחוסו לפי שבטו, והניח את הפתק בקופה משותפת לכולם. בסוף היום, כל נשיא אסף את הפתקים השייכים לשבטו, וכך ידע את מניין הפקודים. רמב"ן מוסיף שבשיטה זו, שבה כל אחד בא פיזית עם הפתק שלו לפני משה ואהרון, הייתה תועלת גדולה, כי כל אחד קיבל ברכה אישית מ'אב הנביאים ואחיו חומש במדברשרמודב – ר דבב ת ר | 139 ח מ ש פ קדוש ה'... והיה לו בדבר הזה זכות וחיים. והם יבקשו עליהם רחמים וישימו עליהם עינם לטובה וכו'. 3. לפי ההסבר שהמניין היה לצורך היערכות למלחמה, מובן שאין צורך לדעת את המספרים הבודדים, כי בצבא יש גדודים, פלוגות, מחלקות וכיתות, ואם אין מספר עגול של חיילים, מצרפים את היחידים לכיתה קיימת ולא פותחים בעבורם כיתה בפני עצמה. ד. מי הם תולדות משה? מדוע בתולדות אהרון ומשה כתובים צאצאי אהרון ולא צאצאי משה? רש"י מביא )ג, א( שבני אהרון נקראו 'תולדות משה', כיוון שמשה לימד אותם תורה, וכל המלמד את בן חברו תורה, מלמד עליו הכתוב כאילו יְלָדו. מקשה על כך המהר"ל: 'וכי להם לבדם לימד, והלוא את כל ישראל לימד?' ]וכי שייך לומר שכל עם-ישראל ייקרא תולדות משה?[. מיישב המהר"ל שיש להבדיל בין מה שעשה משה מכוח תפקידו ובין מה שעשה מעל למחויבות שלו. מה שמשה לימד את בני ישראל, זה בגדר התפקיד שלו שהרי כל מה שקיבל את התורה היה על מנת ללמדה את בני ישראל, ולכן אין סיבה לקרוא לכל העם בשם תולדותיו. מה שאין כן בנוגע לבני אהרון, שאותם הוא לימד מעל למחויבות שלו, כפי שניתן לדמיין שכאשר אותם אחים קדושים אכלו סעודת שבת ביחד, שאל משה את בני אהרון האחיינים שלו מה למדו במשך השבוע בתלמוד תורה, והוסיף הוא להם הארות תורניות, ועל כך זכה שייקראו על שמו, כתולדותיו. ניתן ללמוד מכן יסוד, שיש ערך גדול לדברים שאדם עושה מעל למחויבות שלו. בשם הרב משה פיינשטיין שמעתי, שיש לאברך ללמוד קצת תורה בבית, כי מה שהוא לומד בכולל זה מצד המחויבות שלו למסגרת, אבל הדקות שהוא משקיע בלימוד בשעות הפנאי שלו, מבטאות את נדיבות ליבו וחשקו בעבודת ה' המיוחדת המתגלה בלימוד התורה. ה. מאיזה גיל מנו הלויים? ה' מצווה את משה למנות את הלוויים פעמיים, פעם מגיל חודש ופעם מגיל שלושים. על פי העולה מהמקראות וכן מרש"י, יוצא שהמניין הראשון תפקידו לדעת כמה לוויים יוכלו לפדות את הבכורות מעצם היותם לוויים, והמניין השני עניינו לדעת מי עובד במשכן ומה המשימה שלו. 140 | לאורה של תורה למרבה הפלא התורה כתבה כבר במניין הראשון גם את תפקיד כל משפחה ומשפחה, ואביא כאן את הציטוטים: 'וּמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן בְּאֹהֶל מוֹעֵד הַמִּשְׁכָּן וְהָאֹהֶל מִכְסֵהוּ וּמָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד'. 'ומִשְׁמַרְתָּם הָאָרֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנֹרָה וְהַמִּזְבְּחֹת וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָּהֶם וְהַמָּסָךְ וְכֹל עֲבֹדָתוֹ'. 'וּפְקֻדַּת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי מְרָרִי קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו וְכָל כֵּלָיו וְכֹל עֲבֹדָתוֹ. וְעַמֻּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם'. נראה לי לחדש שאומנם הלוויים ייכנסו לתפקידם באופן מעשי רק בגיל שלושים, אבל הם צריכים להיות ממוקדי מטרה כבר מגיל חודש. החינוך מתחיל מגיל צעיר, גם אם הביצוע בפועל יהיה מאוחר יותר. ככה בכל דבר חינוכי, יש להציב את המטרה כבר בתחילת הדרך, למרות העובדה שהחניך עדיין לא כשיר לקלוט את המדרגה הסופית. נראה לי שזה מה שעשה רמח"ל בפרק הראשון של מסילת ישרים. הוא כותב בפתיחת ספרו על המדרגות הגבוהות של עבודת ה', אבל מבחינה חינוכית הוא מלמד אותנו איך לטפס בעבודת ה', החל מהשלבים הראשונים של מניעים נמוכים כגון פחד מעונש וכדומה, עד השלבים המתקדמים שבפרק יט המדברים על עבודת ה' ממניעים גבוהים ונשגבים של 'להתחסד עם קונו'. ו. העשיה שבאי העשיה ו.רציתי להעיר הערה בפשטי המקראות, שיש בתשובה עליה גם ערך חינוכי. הפסוק 'וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ' )א נ"ד( קשה. הקושי כאן הוא כך, בפסוקים הקודמים מתוארים הציווי והביצוע של מניין השבטים, וכן האזהרה לא למְנות את הלוויים, והגדרת תפקיד הלוויים לשמור את משמרת העדות )עדיין לא יודעים בפרוטרוט מה התפקיד הפרטי של כל משפחה, עד סוף פרשתנו(. השאלה היא מה עשו בני ישראל על פי הפסוק הנ"ל, על איזו פעולה שלהם נאמר שעשו כאשר ציווה ה' את משה? ראב"ע מפרש: 'ויעשו בני ישראל - שלא נגעו במשכן לעולם'. יש בפירוש זה מסר עצום: לפעמים לא לעשות, זו העשייה הגדולה ביותר. כאשר יהודי לא עושה רע, זה עצמו מוגדר בתורה כעשייה. אולי ניתן ללמוד מכאן יסוד כללי בחינוך ילדים. אנו צריכים להגיד לעצמנו, בתור הורים ומורים, הלוואי שנזכה לא לקלקל את הילדים. פעמים שאימא אומרת למורה, תעשה טובה, איני מצפה מבני שילמד ויתקדם, אני מבקשת ממך רק דבר אחד, והוא שלא תקלקל לי את הילד. אי העשייה, העובדה שלא נגעו, נחשבת בתורה כעשייה גדולה: 'וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חומש במדברשרמודב – ר דבב ת ר | 141 ח מ ש פ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ', ויש לשים לב לכפילות השורש ע.ש.ה בפסוק זה. ז. קניין תורה 1. בסוף הפרשה מופיע תיאור פירוק המשכן בזמן המסעות. הכוהנים מכסים את הכלים, ובני קהת נושאים אותם על הכתף. יש שוני בין כלי לכלי באופן ובצורה שמכסים אותם. בנוגע לשולחן ולמנורה, מניחים כיסוי על הכלי עצמו, ואחרי זה מניחים את האביזרים, ולבסוף מכסים בכיסוי נוסף. ואילו בנוגע למנורה, שמים הכול, את המנורה ואת כל אביזריה בכיסוי אחד. מדוע? מבאר הנצי"ב שהמנורה רומזת לחכמת התורה. ההבדל בין המנורה לבין שאר הכלים בא ללמדנו שלמרות הדיסטאנס שצריך להיות בין המלך )השולחן( והכהן הגדול )מזבח הזהב( לבין האנשים הסובבים אותם, הרי בנוגע לתורה - הרב עם התלמידים חייבים להיות בצוותא, 'והיו עיניהם רואות את מוריהם' ומשמשים אותם, ולכן כולם בכיסוי של בגד תכלת. אם כן, המסר הוא שבנוגע ללימוד תורה, המפגש היום יומי הישיר והבלתי אמצעי בין הרב לתלמידים הוא מבורך, הרב והתלמידים זקוקים זה לזה. 2. התקשיתי בלימוד הפסוק הבא: 'וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת' )במדבר א, נ"ג(. מדוע כתובה המילה 'עדות' לפעמים בכתיב מלא עם ו"ו ולפעמים ללא ו"ו? ראיתי בספר 'העיקר חסר', שהמילה עדות כתובה בתורה שמונה פעמים בכתיב מלא, שזה בא לרמוז על 48 דברים שהתורה נקנית בהם )שמונה פעמים כפול ו"ו כלומר שש = 48 (. • 142 | לאורה של תורה פרשת נשֹא נושאים: א. גזל הגר ב. מן המצורעים באה הישועה ג. ונקתה ונזרעה זרע ד. וישמרך ה. עגלה על שני הנשיאים ו. החזרות המרובות בתרומת הנשיאים א. גזל הגר באופן מפתיע בתוך הפרשות העוסקות בענייני הדגלים והמשכן, מופיעה פרשה הקרויה בפי חז"ל גזל הגר. אומנם את העיקרון של אשם גזֵלות כבר למדנו בפרשת ויקרא, שבה מבואר שאם אדם כיחש בחבֵרו כאשר תובעו ממון, ולא רק שכיחש אלא נשבע לו בשקר שאינו חייב לו, ביום שישוב החוטא מחטאו - הוא צריך להביא קורבן אשם בנוסף לחיוב להשיב את הגזֵלה עם תוספת חומש. בפרשתנו מתחדש שאם הנגזל הוא אדם שאין לו יורשים, ]כידוע, אין מצב זה יכול להיות בישראל, שהרי אין לך אדם שאין לו יורשים, אלא מדובר בגר צדק שלא הביא ילדים לעולם לאחר שהתגייר[, ציוותה התורה להשיב את הגזל כולל החומש, לכוהנים המשרתים באותו משמר, ]זו אחת ההטבות הניתנות לכהנים[. מדוע באמת סוגיה זו מופיעה דווקא בחומש במדבר, ולא בספר ויקרא שעוסק בענייני קורבנות ודיני גזֵלה? תשובה לשאלה זו שמעתי מהרב שלמה בן נעים. כאשר מתעסקים בסידור הדגלים ובחלוקת השבטים, קיים חשש גדול שיבואו לדחות או לעשוק או לזלזל בחלק החלש בעם ישראל שכביכול 'אין לו גב', אין מי שידאג לצרכים שלו, אין לו נשיא שבט שייצג אותו במשפט ומול הרשויות. כאן התורה מזהירה אותנו שלא להיסחף באהבת ה'דומה לי', מי שהוא מהעדה שלי, מהיישוב שלי, מהתנועה שלי, וממילא לדחות על הסף את מי שאינו דומה לי )היזכרו בג'ינגלים ששרנו בתנועת הנוער או בטירונות(. כאן התורה אומרת לך, דע לך שאני, הקב"ה, הנציג שלו כאן עלי אדמות. אם לא תדע להעריך את האדם שבא אליך מרחוק לחסות תחת כנפי השכינה, דע לך שאתה מסתבך כביכול איתי. את הגזל תצטרך להשיב לי, לכוהנים שהם המייצגים אותי כאן עלי אדמות. אומנם איננו מחויבים להכניס לארץ ישראל גויים שאינם מוגדרים 'גר תושב', חומש במדבר – פרשת נשֹא תשרנא ֹ | 143 פ אבל כלפי אלו שבאו לחסות תחת כנפי השכינה, יש ודאי חיוב כפול ומכופל לדאוג לרווחתם ולצרכים שלהם. הגרים מוגדרים כחלק בלתי נפרד מעם ישראל, והעובדה שארץ מוצאם אינה ארצנו, ועברם אינו עברֵנו - אינה נותנת לנו שום זכות להתייחס כלפיהם בניכור ולהפלות אותם לרעה. ב. מן המצורעים באה הישועה יש בפרשה ציווי להרחיק את המצורע משלושת המחנות. לכאורה, הצרעת זו מציאות שלילית שאין מה לעשות איתה, לכן עדיף שתהיה בחוץ רחוק מן העין ורחוק מן הלב. בספר מלכים )ב ז( אנו קוראים על הישועה שהייתה לעַם ישראל, בזכות ארבעת המצורעים שישבו מחוץ לעיר שומרון, וגילו לעַם כולו שמחנה ארם ברח והמצור נגמר. גם באגדות )ברכות דף נ"ד.( מסוּפַּר על שני מצורעים ששמם היה את והב שסיפרו לכולנו על הנס שקרה לנו במעבר נחל ארנון. מה יש ללמוד מכאן? אין לזלזל בשום אדם, ודרך כל אחד ואחד יכולה לבוא הישועה. פעם אחת התארח גיסי באזור שלנו, והייתה תאונה בכביש הראשי, ועל כן הִנחוּ את כולנו לנסוע לבית-אל דרך ציר הזבל. וגיסי אמר: 'לפעמים ציר הזבל הופך להיות הציר המרכזי'! יהי רצון שנזכה ללכת בכביש הראשי, ונדע להעריך את מי שנמצא בצִדֵי הדרכים. ג. ונקתה ונזרעה זרע בפרשתנו אנו נפגשים בפרשת סוטה, שיש בה הרבה דברים הדורשים חשיבה והתבוננות. אחת הסוגיות שיש בה היא הדרוש סביב הביטוי 'ונִקתה ונזרעה זרע'. התורה אומרת שהאישה שבעלה חשד בה שהתייחדה עם גבר זר למרות אזהרה שבעלה הזהיר אותה, אם היא גם זינתה - היא מתה מחמת המים המאררים, ואם היא טהורה אז מבטיחה התורה ש: 'וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע'. רבותינו התנאים )ברכות ל"א:( נחלקו בהבנת הביטוי הנ"ל: 'דתניא ונקתה ונזרעה זרע מלמד שאם הייתה עקרה נפקדת דברי רבי ישמעאל, אמר ליה רבי עקיבא אם כן ילכו כל העקרות כולן ויסתתרו וזו שלא קלקלה נפקדת! אלא מלמד שאם 144 | לאורה של תורה הייתה יולדת בצער יולדת ברווח, קצרים יולדת ארוכים, שחורים יולדת לבנים, אחד יולדת שנים'. אני רוצה בעיון זה לעמוד על דברי רבי עקיבא, מניין לו שההסבר שנתן רבי ישמעאל, שהוא גם קרוב יותר לפשוטו של מקרא, אינו נכון? על מה מבסס רבי עקיבא את ביטחונו שדברי קודמו אינם נכונים? לפני שאמשיך, אבאר את לשונו של רבי עקיבא: לפי דברי רבי ישמעאל, התורה נותנת פתח לכל הנשים הסובלות מבעיית פוריות, ומעודדת אותן לנקוט את השיטה הנלוזה ולעבור על איסור ייחוד עם גבר זר, כדי להפיק תועלת מעשית! אני חושב שרבי עקיבא מתבסס על ההבנה הכללית שלו בתורה. כלומר רבי עקיבא בנה תפיסת עולם הבנויה מכל ההלכות הפרטיות שלמד הוא בתורה וכן מה שלמד מרבותיו. החכם הלומד תורה שנים רבות וזכה גם לשָמֵש את רבותיו, מסוגל לבנות לעצמו השקפת עולם שמתוכה הוא שואב את הוודאות כיצד לדרוש את פסוקי התורה. ניתן להראות יסוד זה גם בהקשר לסוגיה אחרת במסכת שבת )ס"ד:(, שם יש ויכוח בין התנאים, למה התכוונה התורה בביטוי 'והדוָה בנידתה' הנאמר בסוף פרשת מצורע בעיסוק בהלכות נידה וזבה. 'כדתניא והדוה בנידתה - זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין. עד שבא רבי עקיבא ולימד אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה. אלא מה תלמוד לומר והדוה בנידתה? בנידתה תהא עד שתבוא במים' )כלומר בכל חודש, אישה שימי המחזור שלה תמו, ממשיכה להיות אסורה לבעלה כל עוד לא טבלה במקווה(. שוב אנו רואים שרבי עקיבא בא לחלוק על זקנים הראשנים בביאור הביטוי הנ"ל. מה מביא אותו לוודאות שהם טועים? בהתבוננות שטחית, רבי עקיבא אומר טענה שאינה מבוססת על פסוק או שמועה שקיבל מרבותיו, אלא על סברא: 'אם כן אתה מגנה על בעלה'. וכי רבי עקיבא בנה את תפיסתו החינוכית, בגלל חוויה קשה של גירושין שפגש בילדותו? ודאי שזה לא מה שהניע אותו, )שהרי התורה היא שכֵל אלוקי עליון(, אלא כל מה שלמד בפסוקי התורה )שמי הנכתב בקדושה יימחה על המים( ומה שלמד מרבותיו - הביא אותו למסקנה שאין התורה מכתיבה כאן התנהגות שיש בתוצאתה פגיעה בשלמות המשפחה חלילה. סיכום: אדם שלמד הרבה תורה בחייו, וגדל בסביבה של תלמידי חכמים מובהקים, בונה לעצמו תפיסת חיים שהיא עצמה תורה, ומתוכה הוא רשאי להתבונן ולפרש פסוקים. חומש במדבר – פרשת נשֹא תשרנא ֹ | 145 פ ד. וישמרך בברכת כוהנים יש הבטחה שתהיה גם ברכה וגם שמירה. 'יברכך ה' וישמרך'. מהי הברכה ומהי השמירה? הנצי"ב מבאר )במדבר ו כ"ד( שכל אדם יקבל ברכה לפי מה שהוא. וצריך שמירה הן שהברכה לא תברח, והן שתהיה ברכה ותוספת בכל הנהגותינו, ולא שחלילה הברכה תהפוך לרועץ, כלשון הפסוק 'יש עושר שמור לבעליו לרעתו'. ה. עגלה על שני הנשיאים בתחילת פרשת קורבנות הנשיאים כתוב כך: 'וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר, עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן )במדבר ז, ג(. המשמעות של הפסוק היא שבסך הכול הנשיאים תרמו שש עגלות, והואיל והיו שנים עשר נשיאים, יצא שכל שני נשיאים תרמו יחד עגלה אחת. הביטוי 'עגלה על שני הנשִאים' קשה, שהרי היה ראוי לכתוב מאת שני הנשיאים ולא על? שמעתי בשם הרב משה צבי נריה, שאומנם אין שני מלכים משמשים בכתר אחד, אבל אם מסתכלים על הנשיאות כעול ולא רק כשררה, אפשר שישָמשו בה שניים יחד, כי כל אחד ישמח לקבל עזרה מחברו. זה רמוז בביטוי 'על שני...' אם רואים בכך עול, אז יכולים להיות גם שני נשיאים. ו. החזרות המרובות בתרומת הנשיאים התורה חוזרת על פירוט תרומת הנשיאים למשכן, שתים עשרה פעמים. המפרשים מתקשים כיצד התורה מאריכה בדבר שיכלה לקצר בו, שהרי ניתן לכתוב את קורבנו של הנשיא הראשון, ואחרי זה לכתוב שככה הקריבו גם שאר הנשיאים? ראיתי לכך שני הסברים: 1. הרמב"ן רואה בפירוט החוזר עניין של כבוד לנשיאים. אילו הייתה התורה כותבת בנוסח המוצע בשאלה, הייתה פוגעת בכבוד הנשיאים האחרים, כאילו הם טפלים לראשון. 2. על פי המדרש, ניתן להסביר שאומנם כל הנשיאים הביאו אותה נדבה, אבל הכוונה של כל אחד מהם היותה שונה. המספרים המופיעים ביחס לכל נשיא, מתאימים לעניינו הרוחני והמעשי של אותו השבט. ]אומנם המספרים זהים, כאמור, בקורבן של כל נשיא ונשיא, אבל אותם מספרים זהים מתייחסים לתכונות שונות וייחודיות של כל שבט ושבט[ למשל שבט יהודה שייך למלכות, על כן ענייני 146 | לאורה של תורה המלכות רמוזים בקרבנות נדבה שלו ובמספר ובמשקל של כל תרומה, וכן על זה הדרך בכל שבט ושבט. )להרחבה עיין במדרש במדבר רבה יג יד-טז(. •פרשת בהעלתך נושאים: א. סמיכות הפרשות ב. מבנה המנורה ואופן ההדלקה ג. מי הניף וכמה פעמים הונפו? ד. אצל מי הלויים עובדים? ה. מתי הלוי מתחיל לשרת, מתי אפשר כבר להתייאש מהלימוד? ו. ותדבר מרים... מדרעגעס! א. סמיכות הפרשות חז"ל שואלים מדוע נסמכה פרשת הנשיאים לפרשת המנורה, ועונים שחלשה דעתו של אהרן בכך שלא היה שותף בקורבנות הנשיאים, ועל כך ענה לו ה': שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומֵטיב את הנרות. שתי שאלות: א. מדוע חלשה דעתו, והלוא לא היה בכך ציווי אלא נדבה של הנשיאים, גם אהרן, יכול היה להקריב! ב. במה ה' ניחם את אהרן, מדוע תפקידו טוב יותר מלהיות שותף עם הנשיאים? על כך ענה הרב אברהם אלמליח, שידע אהרן שיש לנשיאים מעלה שבגללה זכו להנהגה, וזה מה שרש"י מבאר )במדבר יא טז( שהיו הם שוטרי בני ישראל בפרשת שמות שהעדיפו לחטוף מכות מנוגשי פרעה, ובלבד שלא ינגשו באחיהם יתר על המידה. על כך זכו לנשיאות ומשום כך זכו להביא את קורבנותיהם. אהרן חשב לעצמו אני איני ראוי לכך שהרי לא הייתי בשִעבוד מצרים לא אני ולא שבטי, היאך אני יכול 'ליטול את השם' ולהקריב כשם שהנשיאים הקריבו? עונה לו השם יתברך, שלך גדולה משלהם. אתה מיצר על כך שלא זכית למסור את הנפש בעבור אחיך, אני אומר לך שיש בך משהו שהוא גדול משלהם. אתה אחראי על הדלקת המנורה. המנורה מסמלת את לימוד התורה והוראתה בקרב בני ישראל. אתה עתיד ללמד תורה בעם ישראל, ובכך המדרגה שלך גבוהה מאוד. לימוד התורה חומש במדבר – פרשת בהעלתך תשרעלךהב | 147 פ שלך יהיה הדבר שיגרום לריבוי הופעת גבורה ומסירות נפש בישראל. בכך שאתה מלמד תורה בישראל )כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו( אתה מגלה את הגבורה שקיימת במהות עם ישראל. ב. מבנה המנורה ואופן ההדלקה בפסוקים שבתחילת הפרשה העוסקים במנורה, יש הגד ישיר והגד עקיף. ההוראה הישירה היא שכאשר הכהן מדליק את המנורה, עליו לשים לב שכל הנרות הצדדיים יהיו מופנים כלפי הנר האמצעי, כפי שהכתוב אומר 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות'. המסרים העקיפים הם, שהכהן צריך לעלות במדרגה לפני שמדליק, וכן שצריך להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה, וכן יש משמעות שאהרן הכהן לבדו עסק במצווה זו, אף על פי שכל כהן כשר למצווה זו. ראיתי מפרשים הרואים בהוראה שכל הנרות יפנו כלפי הנר האמצעי, רמז לכך שכל ימות השבוע יהיו פונים כלפי היום המרכזי שהוא השבת. יש שלושה ימים שהם לקראת שבת ויש שלושה ימים שקרויים 'אחרי שבת' והם ניזונים מהשבת שעברה. רעיון זה בא לידי ביטוי גם במשנתו של הרב צבי יהודה קוק )שיחות על מועדים ב עמ' 15 ( שהסביר את מה שאומרים בני אשכנז במוצאי שבת ב'אתה חוננתנו', שיהיו הימים הבאים עלינו 'מדובקים ביראתך'. הוא הסביר שהאות בי"ת המופיעה כאן, היא 'בי"ת השימוש', ולא במשמעות של תוך. היראה היא הדבק של כל הימים. האדם מישראל מבקש בתחילת ימי המעשה שתהיה לו אפשרות לחיות את ימי החול מתוך תפיסה של אחדות, כלומר שלא יעמוד כל יום בפני עצמו )נפרד משאר הימים(, אלא שתהיה מגמה אחת לחייו שתבוא לידי ביטוי בכל ימי החול. השבת מבטאת את המגמה ואילו ימי החול מבטאים את המעשה המכשיר אותנו להגיע אליה. לפי זה מובן שאנחנו מכוונים בתפילה את המגמה שהתורה ביטאה בכך שכל הנרות יאירו כלפי הנר האמצעי. רציתי להדגיש מֶסֶר נוסף העולה מפסוק זה: ד'ַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת': רש"י: 'על שם שהלהב עולה, כתוב בהדלקתן לשון עלייה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה'. נראה לי שהביטוי 'עד שתהא השלהבת עולה מאליה' המוזכר בחז"ל )שבת כ"א.( נותן לנו כיוון וראייה כוללת כיצד לחנך את דור הבנים. מטרת החינוך היא לכוון 148 | לאורה של תורה את הבנים לדרך הנכונה, שיהיה החינוך חזק ועמוק כל כך עד שההורה יוכל להיות סמוך ובטוח שגם כאשר לא תהיה ידו אוחזת ביד בנו, ימשיך הבן להאיר מכוח פועלו של האב. אין מטרת החינוך שכל הזמן האב ילווה את הבן. ברגע שהשלהבת כבר עולה, הכהן צריך להסיר את ידו ולבטוח שהנר ימשיך להאיר מאליו. ג. מי הניף וכמה פעמים הונפו? על פי פשט הפסוקים, הלוויים הונפו פעמיים בידי משה ופעם אחת בידי אהרן. אבל יש מפרשים שהבינו שהיו שתי תנופות שאהרן לבדו הניף )עיין ראב"ע ומלבי"ם(. מה המשמעות ומה המטרה של התנופות בכלל? הנצי"ב מסביר שהייתה מטרה לכל תנופה, מטרת התנופה הראשונה לרומם אותם להיות אנשי מעלה, שיהיו מכשירים את עצמם להגביה לבבם בדרכי ה' ועל ידי זה ישיגו צורה אחרת, כשם שתלמיד חכם כאשר מחליט להפריש את עצמו לתלמוד תורה ולהיות מכלל עמלי תורה, הרי הוא משיג צורה אחרת. כשם שריש לקיש, אחרי שקיבל על עצמו עול תורה, זה השפיע עליו מייד וכוחו תש. מטרת התנופה השנייה היא לרומם את הלוויים לכך שתהיה עבודתם לשם שמיים ויזהרו מכל דבר שעלול להכשיל אותם. כשם שתלמיד חכם מלבד הלימוד וההתמדה, צריך להיזהר מגאווה ומחילול ה'. כי דווקא בגלל המדרגה הרוחנית שהוא משיג, הוא עלול ליפול בחטאים מסוימים, וההגנה מפניהם היא לרומם את העבודה שתהיה מתוך אהבת ה', ושיתרכז בענייני העבודה שתהיה 'לשמה'. שהרי גם בלימוד התורה אפשר חלילה להגיע ל'לא זכה, נעשית לו סם המוות', על כן צריך עוד התרוממות שבאה דרך התנופה השנייה, כדי לרומם את עבודתם שתהיה מתוך אהבת ה', ולא יגיעו למצב שיהיו אומנם למדנים אבל בלי יראת שמיים. ד. אצל מי הלויים עובדים? ביחס לשאלה אצל מי הלוויים עובדים, יש ביטויים שונים בפסוקים, שלכל אחד מהם מֶסֶר שונה: 'וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד' )ט"ו(, ל'ַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' )י"ט(, 'לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד' )כ"ב(. אם כן, האם עבדו את עבודת אוהל מועד או עבודת בני ישראל או את עבודת עצמם? ניתן ליישב בין הפסוקים ככה: חז"ל דנים בשאלה, האם הכוהנים הם שליחי דרחמנא או שלוחי דידן. כי באמת שתי הבחינות נכונות, הם עובדים את עבודת המקדש, ועם זאת הם מייצגים את כל העם, כי עבודתם אינה פרטית שלהם מוּל ה', אלא הם מביאים לידי ביטוי את הקִרבה של כל העַם, דרך עבודת הקורבנות. חומש במדבר – פרשת בהעלתך תשרעלךהב | 149 פ בכך אנו מיישבים את שני הביטויים עבודת אוהל מועד עִם עבודת בני ישראל. לגבי ההוראה שזו 'עבודתם', ניתן לבאר על פי דברי חז"ל שבתחילה התורה קרויה ביחס ללומדיה 'תורת ה, אבל בסופו של דבר, היא נקראת 'תורתו' )ולכן רשאי התלמיד חכם למחול על כבודו(. לכן בסופו של תהליך, הלוי מרגיש הזדהות גמורה עם תפקידו עד כדי כך שזה ממש עבודתו. ה. מתי הלוי מתחיל לשרת, מתי אפשר כבר להתייאש מהלימוד? על הסתירה בין שני פסוקים, חז"ל מלמדים אותנו יסוד חשוב. כך כתוב בפרשתנו: 'זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד' )במדבר ח, כ"ד(. ואלו דברי רש"י על הפסוק: 'מבן חמש ועשרים - ובמקום אחֵר אומר )במדבר ד, ג( מבן שלושים שנה, הא כיצד, מבן כ"ה בא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים, ובן שלושים עובד, מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שנים, ששוב אינו רואה'. לכאורה, יש להסיק שלכל בחור ישיבה שלא ראה ברכה בלימודו במשך חמש שנים, מומלץ לעזוב את עולם הלימוד. אולי לצאת ללימודים כלליים או לחפש מקצוע אחר. אבל במבט שני ניתן לומר שרש"י מדבר על מציאות מיוחדת מאוד שקשה להסיק ממנה על מציאות לימוד רגילה. המציאות שעליה מדברים חז"ל עוסקת בבן לוי שבמשך חמש שנים לומד ומתאמן שוב ושוב על תפקיד אחד, שוער למשל, ואינו מצליח בכך. על מציאות כזו דיברו חז"ל גם לגבי לימוד, כגון שחוזר חמש שנים על אותו פרק בתלמוד ולא מצליח להבין או לזכור מה הוא למד. בדרך כלל, אם תלמידים עוברים ממסכת למסכת ואינם לומדים בשיטה של חזרות, או אינם מתאימים את נושא הלימוד לרמתם האישית - אין זה סימן שאין ברכה בלימודם, וכדאי להם להפסיק ללמוד, אלא פשוט לא עבדו בשיטה נכונה. יהי רצון שנדע ללמוד תורה ולקנות אותה על פי 48 דברים שהתורה נקנית בהם. ו. ותדבר מרים... מדרעגעס! בסוף הפרשה אנו נפגשים בחטא מרים ואהרן שדיברו במשה רבנו. 150 | לאורה של תורה מקריאת הפסוקים בלבד, ללא הסבר של רבותינו, קשה להבין מה היה בדיוק הדיבור השלילי. מה שרואים באופן ברור, זה רק חוּמרת התגובה האלוקית. זה אחד המקומות היחידים שבהם התפילה של הצדיק לא ביטלה את העונש, שהרי משה מתפלל 'א-ל נא רפא נא לה', ואילו ה' משיב שאילו אביה היה כועס עליה, היא הייתה נכלמת שבעה ימים, אם כן גם כאן שהשכינה מראה לה פנים זועפות, ראוי שתסתגר לא פחות משבעה ימים. מהמפרשים עולה שהחטא היה שמרים הנביאה והצדקת העמידה את נבואתה ואת נבואת אהרן ברמה של נבואת משה. זה מה שהביא אותה להשגה )מלשון קושיה( בִדבר התנהגותו של משה שפרש מן האישה עקב היותו נביא, דבר שלא קיים אצל שאר הנביאים שהם כביכול ה'קולגות' של משה. מה שהקב"ה מלמד את מרים ואת אהרן הוא יסוד חשוב בעבודת ה'. יש מדרגות שונות במציאות, וגם בנבואה יש מדרגות שונות. לא כל הנביאים נמצאים באותה רמה, ועל כן הדרישות מנביא אחד אינן זהות לדרישות מנביא אחֵר. מרן הרב צבי יהודה ע"ה הִרבה לדבר על מדרגות, בהיגוי שלו זה נשמע: 'מַדרֵגֵס' )בהטעמה מלעיל(. במספר מקומות בחז"ל קיימת התייחסות לנושא הזה. הגמרא במסכת שחיטת חולין מביאה ציטוט של דברי אחד האמוראים שקורא לעצמו 'חומץ בן יין', כי אבא שלו היה ממתין בין אכילת בשר לחלב עשרים וארבע שעות, ואילו הוא מסתפק בהמתנה מסעודה לסעודה. מדוע לא נהג כאביו? אלא ודאי שהוא ראה בכך הנהגה שהיא בגדר חומרא, שהיא אומנם מתאימה למדרגה הרוחנית של אביו, ואינה מתאימה לכל אחד ואחד, ואפילו לא ל-'בן של...'. • חומש במדברשרמודב – לח תשר | 151 ח שפ פרשת שלח נושאים: א. האם יש בשליחת המרגלים מעשה חיובי? ב. השליחות בעם ישראל ג. הכל נהפך לטובה! ד. תפילת משה ה. תשובת המעפילים ו. עיון במעשי המעפילים ועונשם ז. קרבן על עבודה זרה א. האם יש בשליחת המרגלים מעשה חיובי? שאלת ה'איך' ושאלת ה'מה'? על פי הרמב"ן החטא של המרגלים היה ששאלו אותם שאלות מודיעיניות, כדי לדעת כיצד להיערך לכיבוש הארץ, אבל הם חרגו מסמכותם ומשליחותם ונכנסו לתחום שלא היה שייך להם. הם אומרים: 'אפס כי עז העם', כלומר: אבל לא נוכל להצליח לעמוד במשימה, ועל כן לא כדאי להיכנס לארץ. הדבר הזה חוזר הרבה בחיים שלנו. במקום להתעסק בשאלה, כיצד להתארגן לעשות את רצון ה', אנו עסוקים בשאלה האם זה כדאי, האם זה משתלם, האם זה רלוונטי. יהי רצון שתתקיים בנו התפילה: 'עשה אותי כלי לשליחותך'! ב. השליחות בעם ישראל שלח לך! שליחות היא עסק לא רק של פרשה אחת, אלא עסק לכל החיים! בכל מקום שבו אתה נמצא במשך חייך, אתה בשליחות. לא משנה אם אתה בן או בת, לא משנה אם אתה צעיר או זקן, לא משנה אם אתה בעל הסמכה או אדם פשוט, בכל מקום שאתה בו, ובכל רגע נתון אתה שליח. אל תזלזל ביכולות שלך, כי אתה מקבל אותן ממי ששלח אותך, אל תיפול רוחך ואל תיחלש משום גערה או אמירה חלולה, כי כוחו של 'אדון-כול' נטוע בך. 152 | לאורה של תורה לך בכוח השליחות לכל מקום, והשמיים אינם הגבול. שים תמיד את השליחות כערך מרכזי, ולא את הצד הפרטי האנוכי שלך. אל תתחשב בתועלת האישית שאתה עשוי להפיק מהשליחות. עמוד רק מול הצו של ריבונו של עולם שאצלו אנו עובדים. ג. הכל נהפך לטובה! עניין השליחות. המדרש כאן מציין את השליחות החיובית מתוך ההקשר לשליחות השלישית של המרגלים. השפת אמת מבאר )שנת תשל"א-ב( איך אמורה להיות שליחות, כיצד החמיצו המרגלים בפרשתנו את ההזדמנות להתרומם מכוח השליחות, וכיצד השליחים ששלח יהושע מהווים לעומתם סוג של תיקון. לדברי המדרש, השליח צריך למסור את נפשו בעבור השליחות, לבטל את כל הרצונות שלו ולהתמקד אך ורק בקיום השליחות. השפת אמת מחדד שגם אם המניעים הזרים שעלולים להתעורר אצל השליחים הם רוחניים, יש לבטלם! כאשר אדם עושה את רצון ה' )בכל מצווה ישנו ממד של מילוי שליחות( עליו לבטל את החשבונות האישיים, גם חשבון כמו 'מה אני מרוויח מבחינה רוחנית בקיום המצווה', ולחשוב רק על 'איך אני מבטל את עצמי ביחס לשליחות'. על פי דברי ה'שפת אמת', למרות המחשבות הקטנות והשליליות שהניעו ושלחו את המרגלים, בכל זאת אילוּ היו המרגלים נוהגים בשיטה הנ"ל, היה הדבר נהפך לטובה. אילו היו מכוונים דעתם רק לקיום רצון ה' – האומר 'שלח לך אנשים', אז היו מצליחים בשליחותם, וזדון ליבם של האנשים שרצו לשלוח מרגלים בגלל פקפוק באמונתם בטוּב הארץ, לא היה פועל עליהם לרעה. והדבר הזה בא לידי תיקון בשליחים ששלח יהושע, שבאו 'חרשׁ' )לפי הניקוד המשמעות היא שבאו בשקט(. לפי חז"ל )ראה רש"י במקום( עשו עצמם כמוכרי כלי חרס. כלי חרס מתאפיין בכך שאין לו חשיבות בעצמו, אלא להיות מקום קיבול לתוכן שבו. כך ביטלו המרגלים ששלח יהושע את אישיותם הפרטית כדי למלא את השליחות. אם נרצה ליישם את דברי השפת אמת בחיינו, נאמר כך: בכל הזדמנות שאנו פועלים על פי דרך ה', נצטרך להניח הצידה את החשבונות הפרטיים הגשמיים ואף הרוחניים, ולפעול רק מתוך מחשבה פשוטה: אני כעת ממלא רצון ה'. בספר 'שם משמואל' מבואר שהאדם המצווה ועושה, כוח פעולתו עצום, כי יש בשליח כוח המשלח. ככל שנתמקד ברצון להיות שליחים הפועלים מתוך כוונה חומש במדברשרמודב – לח תשר | 153 ח שפ למלא שליחות, תהיה למעשים שלנו עוצמה לאין ערוך, כי כוח המְצָוֶה )הקב"ה( מופיע דרכנו. לפעמים אנו מתבלבלים. אנו עלולים להפוך פרט לכלל, ואת הכלל עלולים לגמד למשהו פרטי... זה קורה לנו בקיום מצווה מסוימת, שמתמקדים רק בה ושוכחים בדרך ערכים כלליים רבים וחשובים מאוד, ודורכים עליהם בלי משים. ד. תפילת משה הטיעון העיקרי של משה בתפילתו בעקבות חטא המרגלים הוא שאִם חלילה יקיים הקב"ה את גזרתו ויכלה את ישראל, ייגרם חילול השם גדול בעיני האומות. רואים מכאן עד כמה חמוּר הוא נושא חילול השם, וכמה חשוב הוא קידוש השם. גם בספר יחזקאל )ל"ו( נאמר בפי הנביא בסגנון הזה, שהקב"ה יביא גאולה לבניו באחרית הימים, כדי שלא יחולל שמו בגויים, באומרם: 'לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם'. ואביא את הפסוקים בשלמותם: 'בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי. וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ. וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים. וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ. וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה. לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם אֲדֹנָי ה' בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם...לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם אֲדֹנָי ה' יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל'. כדאי לשים לב למהות חילול השם שרואה הנביא יחזקאל: 'בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ', כלומר אין מדוּבר בהתנהגות נלוזה שהישראלים נהגו בגלות, במעשי גניבה רמאות ושקרים, אלא הם התנהגו למופת מבחינה מוסרית, ובכל זאת נוצר חילול השם, כי הגויים אומרים, אם אתם עמו של הקב"ה, מדוע אין הוא מסוגל להחזיר אתכם הביתה, אליו לארץ ישראל? הבה נשווה את הנאמר כאן ואת הנאמר בי"ג מידות. כאן נאמר: 'ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים'. בפרשת כי תשא נאמר בהקשר לחטא העגל: 'זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ 154 | לאורה של תורה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם'. ובהמשך הפרשה כאשר ה' מלמד את משה י"ג מידות הרחמים, נאמר: 'וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים'. משה משתמש בביטויים של י"ג מידות, אבל אינו מזכיר 'נוצר חסד לאלפים' ולא את מידת 'ואמת' ולא את הביטוי 'וחטאה'. מדוע? הרמב"ן מיישב כך: )י"ד י"ז(: "והזכיר במידות 'ארך אפיים ורב חסד' ולא הזכיר 'אמת', כי במידת אמת יהיו חייבים ולא הזכיר 'נוצר חסד לאלפים', כי לא בזכות אבות נתפלל משה עכשיו. ולא הזכיר בתפילה הזאת לאברהם ליצחק וליעקב כלל והטעם בעבור שהארץ ניתנה לאבות ומהם ירשוה, והם מורדים באבותם ולא היו חפצים במתנה שלהם אשר האבות היו בוחרים בה מאוד, והיאך יאמר 'אשר נשבעת להם בך וגו' וכל הארץ הזאת אתן לזרעכם' )שמות ל"ב י"ג( והם אומרים אי אפשנו במתנה זו, ולא הזכיר 'וחטאה', בעבור שאלו מזידים ופושעים. ולא ידעתי למה לא הזכיר 'רחום וחנון', אולי ידע משה כי הדין מתוח עליהם ולא ימחול לעולם, לכן לא ביקש רק אריכות אפיים שלא ימיתם כאיש אחד ולא ישחטם כצאן במדבר שימותו במגפה. ובעבור שלא ביקש עתה אלא אריכות אפיים אמר לו 'סלחתי כדבריך' שאהיה להם ארך אפיים ורב חסד והזכיר 'פוקד עוון אבות', לאמר שאם יראה שלא למחות עוונם יפקוד עוון אבות על בניהם ולארך אפיים יקחם, ומזה הייתה הגזרה לקבוע להם בכייה לדורות בלילה הזה כי פקד עוונם על זרעם". הדברים ממש מזעזעים בחומרה שלהם, שחטא המרגלים נוגד כל כך את מידתם של האבות, שלא כדאי להזכיר אותם בתפילה, כי זה עלול לשמש כגורם מחייב ולא מזכה. כמו כן אינו מזכיר ביטוי חטא, כי הכול היה בזדון, וכן לא מזכיר את רחמנותו של הקב"ה, כי כאן לא היו ראויים לרחמים, כי מידת הדין הייתה מתוחה עליהם. הדבר היחיד שביקש הוא רק אריכות אף, כלומר לדחות או לפרוס את העונש על זמן ממושך, וכל זה בטיעון יחיד, ששמו של הקב"ה עלול להתחלל אם חלילה יכה אותנו וישמיד אותנו. ה. תשובת המעפילים בעקבות העונש החמוּר שנגזר עלינו בגלל חטא המרגלים, קמה קבוצה מיוחדת חומש במדברשרמודב – לח תשר | 155 ח שפ שבאה לעשות תשובת המשקל, והם אומרים הבנּו מה הטעות, ואנחנו מיד מתקנים, וכעת אנו עולים לארץ ישראל בכל מחיר! משוּם מה, התשובה שלהם לא מתקבלת, אלא להפך, היא מעוררת עליהם את מידת הדין והם כַּלים עד חורמה. יש כאן 'מעשה ציוני' מובהק, שמשה רבנו דוחה והקב"ה מעניש אותם עליו, מדוע? יש לבאר בשני אופנים המשלימים זה את זה. כאשר יש עונש שמימי על מישהו, כעת המצווה שלו היא לרָצות את עונשו. כמו שתלמיד שהורחק מהכיתה, אין שוּם ערך חיובי אם הוא ידפוק על הדלת ויצעק שהוא רוצה להיכנס פנימה. כעת הוא צריך לחשוב על מעשיו מחוץ לכיתה, עד שהמורֶה יקרא לו פנימה. אין ציונות ללא מְצָוֶה! אנו רגילים לפגוש בעבר וגם בהווה, מה שנקרא 'ציונות חילונית', כביכול ציונות שאין שֵם שמיים שגוּר בפיה, ובכל זאת אנו רואים בה ערך חיובי ומעודדים את נושאיה ואף רואים בהם שותפים פוליטיים בכנסת. מה זה שונה מחטא המעפילים? זה ודאי שונה, כי שָם בוטלה כביכול מצוות העלייה לארץ עד יעבור זעם, מה שאין כן בדורנו. אומנם האנשים המחזיקים בדגל ציונות החילונית אינם פועלים )בצד המודע להם( מכוח צַו ה', אבל בוודאי שיש בידם מִצווה התקפה גם בימינו ליישב את הארץ ולהחיל עליה את ריבונותנו. ו. עיון במעשי המעפילים ועונשם שלוש נקודות בעונשם של המעפילים: 1. בספר דברים, כאשר משה חוזר ומספר את סיפור המרגלים הוא משתמש בביטוי 'והיא לא תצלח' כלפי המעפילים העולים נגד רצון ה'. הרב צדוק הכהן מדייק בביטוי 'והיא': ביטוי זה בא לרמוז שאומנם אחרי החטא, ההעפלה הייתה שלילית והמעפילים לא יגיעו לארץ, אבל יבוא דור שההעפלה תהיה חיובית ומצליחה. וזה ודאי רומז לתקופת שיבת ציון של ימינו, שנעשתה חרף התנגדות האנגלים שבגדו בהצהרת בלפור, ואף בגדו בתורה שמכוחה אנו שבים לארץ ישראל. וזו לשונו: 'והם לא הצליחו בזה מפני שאכלוה פגה )=בוסר(, כמו שאמרו ז"ל )סוטה מט( "בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא" )בעקבי המשיח – החוצפה תרבה(, שאז הוא העת לזה )ולעתיד נקבה תסובב גבר ואין כאן מקומו( ולכך אמר להם משה "והיא לא תצלח", נראה שעצה היא אלא שלא תצלח. ודייק "והיא" שבכל מקום דרשו רז"ל היא ולא אחרת, שיש זמן אחר שמצליח והוא זמננו זה שהוא עקבי משיחא' )צדקת הצדיק, אות מ"ו(. 156 | לאורה של תורה 2. ממה מת צלופחד. יש במסכת שבת )צ"ו:-צ"ז.( דיון בשאלה מה רמוז בפסוק הבא: 'אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח, כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ' )במדבר כז ג(. מה החטא שבגינו מת צלופחד? 'תנו רבנן מקושש זה צלופחד וכן הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו' ולהלן הוא אומר אבינו מת במדבר - מה להלן צלופחד אף כאן צלופחד דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא, עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין! אם כדבריך - התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק... אלא מהיכא הוה מויעפילו הוה'. הדיון הזה קשה להבנה, כי מצד אחד רבי יהודה ב"ב מתקיף את ר"ע ממה נפשך? אם טעית בזיהוי החטא, יש כאן הוצאת לעז, ואם צדקת, לא היית צריך לגלות את מה שהתורה לא גילתה. אבל רבי יהודה ב"ב בעצמו מגלה את חטאו של צלופחד וטוען שהיה אחד מן המעפילים, אם כן במה הוא שונה מרבי עקיבא? הרב קוק )עין איה שבת( מיישב את הקושי הנ"ל כך, בשני אופנים קל ההסבר של רבי יהודה ב"ב מזה של ר"ע:

• יש הבדל בין חטא של אדם יחיד לחטא שקבוצת אנשים עושה, שזה לפעמים בא

בהשפעה חברתית חזקה שיש לזה על זה.

• • חטא המעפילים אומנם חמוּר כי הם פעלו בניגוד לרצון ה'. מאידך, המטרה

של חטא זה - עלייה והתיישבות בארץ ישראל - בוודאי לא הייתה מנוּגדת לרצון התורה, אלא היא עֶרֶך אלוקי ומצוותי. אומנם לא בנקודת הזמן הנכונה ולא בעידוד משה רבנו ולא בהסכמת השכינה, אבל סוף סוף המטרה מזוהה עם תכלית התורה של זיווג עַם ישראל עִם ארץ ישראל. 3. מה בא לומר הביטוי 'כאשר תעשינה הדבורים' )דברים א מ"ד(? בחומש דברים מתואר האופן בו פגע האמורי במעפילים: 'וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה'. מה מיוחד במשל הדבורים? שמעתי בערוץ הקודש מהרב מנת, שהדבורים שומרות על הדבש. כאשר הדבוראי מעוניין לרדות דבש, הוא בא עם מקל בוער שמפיץ עשן, ובכך הוא מרחיק את הדבורים. אבל הגנב, המעוניין לגנוב דבש, אינו רוצה שהבעלים ידעו על בואו, ובא בחשאי ללא מקל בוער, ואז הדבורים בעצמן עוקצות אותו באופן חמוּר. ככה גם לגבי ארץ ישראל, הקב"ה הפקיד כאן את האמורי, כדי שלא יבואו עמים זרים לקחת את הארץ המיועדת לנו. כאשר בא עַם ישראל לארץ, הוא בא עם ארון הברית שיוצאת ממנו אש, ולפניו חומש במדברשרמודב – לח תשר | 157 ח שפ עמוד עשן המבריח את האמורי. אבל כאשר רצו המעפילים לעלות, אמר להם משה רבנו: 'אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם'. ואף התורה מעידה: 'וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה'. לכן, בהיעדר הארון ועמוד הענן, בוודאי שהראשונים שפגעו בעולים היא האמורים השומרים על הארץ בתור פיקדון, והמכָּה היא 'כאשר תעשינה הדבורים'. ז. קרבן על עבודה זרה התורה מציינת אחרי סיפור המרגלים, שאם חלילה בית הדין מורה הוראה ובגלל הוראה זו חטאו רוב עם ישראל ועבדו עבודה זרה, ואחרי זה בית הדין גילו את טעותם - על הציבור להביא קורבן פר ושעיר. הרמב"ן שואל )ט"ו כ"ב(: מה הקשר בין פרשה זו לפרשתנו? מדוע אין היא מופיעה בחומש ויקרא יחד עם קורבן הֵעלם דבר של ציבור? מיישב הרמב"ן שיש דמיון רב בין חטא המרגלים לחטא עבודה זרה של ציבור. כאשר המסקנה שעולה עם שוב המרגלים מהארץ היא לשוב למצרים, החומרה של מסקנה זו שווה בערכה לעזיבת התורה ולחטא עבודה זרה. וזו לשון הרמב"ן: 'ונכנסה כאן בעבור שהם מרו )מלשון מֶרִי( דבר השם ואמרו נִתנה ראש ונשובה מצרימה )לעיל יד ד(, להיות שָם במצרים כאשר היו בראשונה בלא תורה ובלא מצוות. והנה באה הפרשה, להודיעם כי אפילו בעבודה זרה יכפר על השוגגים, אבל העושים ביד רמה יכרית אותם, וכבר פירשתי הכרת הזה בסדר אחרי מות'. אפשר לומר שבפרשה זו מתגלה חולשה נקודתית שקשורה לגאווה )המרגלים רצו לשמור על תפקידם כנשיאים, וידעו שבארץ ישראל לא יוכלו יותר להחזיק בתפקידם( או חולשה צבאית, או מחולשה שנובעת מחוסר רצון לעסוק בעבודה חקלאית. הם רצו להמשיך את הנהגת המדבר. אבל אומר הרמב"ן: אתה לא מבין כלום! החטא הזה הוא חטא נורא. הוא שווה בערכו לביטול כל ערך יציאת מצרים, והפיכתנו מעַם עובד ה', לעם של עבדים למצרים. להחזיר אותנו למצב של שמד כללי. חוסר הבנת ערכה של ארץ ישראל בתור נושא מרכזי ביהדות, )באופן הממשי של אחיזה פיזית בה, ולא רק בתור עֶרֶך רוחני מוּפשט( הוא החמצה של כל התורה כולה. הוא שווה בערכו לחטא עבודה זרה, המדורג כאחת משלוש העבירות החמורות בתורה. • 158 | לאורה של תורה פרשת קורח נושאים: א. מה הניע את מאתיים חמישים מקטירי הקטורת? ב. הקטורת, דבר מועיל או מזיק? ג. שלבי הגידול בילד ד. מתנות כהונה כגורם משתק מערערי הכהונה ה. למשחה א. מה הניע את מאתיים חמישים מקטירי הקטורת? בפרשנות התורה של הנצי"ב, אנו רואים הסבר מפליא על מחלוקת קורח ועדתו. לדבריו, המניע של כל הקבוצות שחברו לחלוק על משה ואהרן, אינו זהה. אמנם קורח טען לכתר ורצה את הנהגת השבט או את הכהונה הגדולה, אבל מאתיים וחמישים איש לא באו להחליף את הכוהנים או את הנשיא. לדעת הנצי"ב, מאתיים וחמישים איש אלה רצו לטעום טעם עבודת הקורבנות. הם ידעו שהעבודה הזאת לא ניתנה להם, אבל היו מוכנים לסכן את חייהם כדי לחוות אותה. אמנם כוונתם הייתה לשם שמיים, אבל סוף סוף זו הייתה עבירה. הדברים שניתן ללמוד מסוגיה זו הם: 1. אין היתר לעבור עבירה אפילו אם המניע הוא לחוות חוויה רוחנית. מאז שניתנה תורה, הדרך לזכות לקרבת ה' חייבת להיות אך ורק במסלול התואם את ההלכה. 2. אני חושב שניתן ללמוד משהו נוסף מפרשה זו, אבל בדרך ה'איפכא מסתברא'! אנחנו לפעמים 'נרדמים בעמידה', כלומר: אין לנו מתיקות ומשיכה חזקה לתפילה העומדת במקום הקורבנות. אבל אנחנו צריכים לדעת שחוויית הקרבת קורבן או הקטרת הקטורת חזקה כל כך, שיש בני אדם שהיו מוכנים להֵהַרֵג עליה. יש בני אדם שידעו שהם מסכנים את חייהם, ולמרות זאת לא נרתעו מלהקטיר קטורת. בדומה לאנשים שמוכנים לסכן את בריאותם כדי להרגיש הזיות שנגרמות מסמים. אולי התבוננות בפרשה זו יכולה לעורר אותנו לחשוב מחדש על השעות העומדות לרשותנו המיועדות ליצור מפגש ישיר עם הקב"ה. חומש במדבר – פרשת קורח תשרקחו | 159 פ ב. הקטורת, דבר מועיל או מזיק? האם הקטורת מועילה או מזיקה? תשובה: אין תשובה חד משמעית. קטורת מבטאת קשר. כאשר הקשר נבנה באופן נכון, הוא לברכה, כאשר הקשר לא נבנה באופן הנכון או שיש סיבוכים בהתקשרות - הוא הֶרֶס. יצירת קשר יכולה להיות הדבר הטוב ביותר, וגם הדבר המסוּכן ביותר. כמה טוב יכול הבעל להעניק לאשתו, וכמה נזק הוא יכול לגרום לה אם הנישואין עלו על שרטון. צריך ללמוד איך להכין קשר! האם יש בתורה הדרכה כיצד לבנות קשר? כן! חז"ל מלמדים אותנו שני עקרונות בהלכות קשר האסור בשבת: א. הקשר צריך להיות 'של קיימא'. ב. הקשר צריך להיות 'מעשה אומן'. העיקרון הראשון הוא, להסתכל על הקיום, הקיימות, על הערך הנצחי. ברגעים של קושי, יש לדמיין את עצמכם על שפת הים, מושיטים יד זה לזה ואומרים: רציתי לומר לך תודה, על שישים שנות נישואין שבהם הצלחנו לממש את.... המחשבה על הנֶצח נותנת כוחות להמשיך, ונותנת פרופורציה נכונה לדברים שאנו חווים. העיקרון השני הוא לחפשֹ את האומנות שיש בקשר. יש ליצור קשר של אוּמן. המקצועיות ליצור חיבור בין שניים קשורה לעולם הדיבור. לדעת שלא כל דבר אפשר ומוּתר לומר, לא כל הדיבורים ראויים, גם אם אתה פגוּעַ וכעוס, יש מילים שהן 'מחוץ לתחום'. מאתיים חמישים מקטירי הקטורת רצו ליצור קשר עם הקב"ה דרך עבודת המקדש, אבל לא עשו זאת בדרך הנכונה, וזה מאוד מסוכן. משה אומר לאהרון, תסביר לעם ישראל שהקטורת יכולה לרפֵּא, יכולה לעצור את המגפה. אין רע בקשר, צריך לדעת רק כיצד לפרנס ולהזין אותו. 160 | לאורה של תורה ג. שלבי הגידול בילד אנו עדים בפרשתנו למחלוקת קורח ועדתו. באחד השלבים, בתור הוכחה שאהרון נבחר מאת ה' כתוב על מטהו של אהרון: 'וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים'. בדרך הטבע, יש שלבים בהתפתחות הפרי, בהתחלה יש פרח אחרי זה ציץ ורק אז מגיע הפרי. כאשר הציץ מופיע כבר נעלם הפרח, וכאשר הפרי מופיע כבר אין ציץ. במטהו של אהרון אנו רואים את שלושת הסימנים ביחד, גם פרח, גם ציץ וגם שקד. בעיניים של מחנכים, לא קשה להסביר את התופעה. אנו מאמינים שהקב"ה ברא את האדם בחוכמה. מדוע הקב"ה לא ברא את האדם מושלם ובוגר, מדוע היה צריך לעבור שלבים של ינקות, קטְנות יַלְדות, נערות ובגרות? אלא שהאדם צריך לשָמֵר בכל שלב את השלב הקודם. צריך להיות כל הזמן ילד ובוגר גם יחד. הנער צריך לשָמֵר את היפֶה שבינקות, כמו ההתרגשות שיש לילד מכל דבר, ההתפעלות שלו מכל דבר שהוא רואה, היכולת לבכות כאשר כואב ולשמוח כאשר הוא נהנה. על הרב צבי יהודה קוק מסוּפר שהיה בוכה כאשר היה אומר בכל פעם בימי שני וחמישי את התפילה, אחינו כל בית ישראל, היושבים בצרה ובשביה, המקום ירחם עליהם... כמו כן, בכה כמו תינוק כאשר שמע על פטירה של מישהו. הוא גם התפעל כמו ילד כאשר שמע על דבר טוב שקורה. בתפיסה המקובלת כיום, אדם בוגר צריך לנהוג באיפוק כאשר שומע דבר מצער, שהרי הוא גדול, וזה לא מתאים... הרב צבי יהודה לימד שגם לזקן מותר וראוי לבכות כאשר משהו מצער קורה. אני מאחל שנוכל כולנו להיות כל החיים בוגרים וילדים גם יחד, מלאים כוח נעורים ושמחה והתפעלות מכל יופי שבחיים, להתרגש מפריחה של פרח ומגדילה של תינוק ומטיפות גשם היורדות על האדמה. חומש במדבר – פרשת קורח תשרקחו | 161 פ ד. מתנות כהונה כגורם משתק מערערי הכהונה בפרשתנו, רש"י מבאר את סמיכות פרשת קורח לפרשת מתנות כהונה. זו לשונו: 'משל למלך שנתן שדה לאוהבו ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין. בא אחד וערער על השדה. א"ל המלך כל מי שירצה יבוא ויערער לנגדך, הריני כותב וחותם לך ומעלה בערכאין. אף כאן לפי שבא קורח וערער כנגד אהרן על הכהונה, בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה בברית מלח עולם, ולכך נסמכה פרשה זו לכאן'. התקשיתי, והלוא קורח טוען שהבחירה במשה ואהרן היא בחירה אנושית שאין מקורה מהשם יתברך, כפי שאמר: 'וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה. לשיטתו, כשם שהבחירה של הלוויים היא אנושית, כך שאר הדברים הכתובים בתורה הם אנושיים ואינם קביעה מן השמיים. אם כן, כשם שאינו מאמין בבחירת משה ואהרן, כיצד ההוראה לתת מתנות כהונה לכוהנים תשתיק את טענותיו? חשבתי לענות כך: בחיים, לא תמיד הפתרון לשאלות הוא פתרון שכלי. כאן, הפתרון עובר דרך החוויה. כאשר יהודים במשך כל ההיסטוריה, דור אחר דור, נותנים את דמי פדיון הבן לכהן )וכן את שאר המתנות המגיעות לו( - נקבעת בתודעת עם ישראל עליונות המעמד הייחודי של הכהונה. ההרגל הנכון יוצר דפוסי חשיבה כאלו ששום שאלה שכלתנית לא תוכל לערער וליצור ספקות. ניתן ללמוד מכאן את חשיבות ההרגל גם בחינוך ילדינו ובחינוך עצמנו. הדברים שהורגלנו בהם הופכים לתובנות שאין לערער עליהן. מעשה בבחור ישיבה שהגיע לפרשת דרכים, והתלבט קשות אם להמשיך להיות דתי או לא. הוא סיפר לנו שכאשר הוא יוצא מהשירותים, יוצאת לו מהפה ברכת 'אשר יצר', עוד לפני שהוא מהרהר בשאלה האם יש בכלל יוצר.. נכון שיש בשגרה ובהרגל חיסרון של 'מצוות אנשים מלומדה', אבל יש בהם גם מעלות רבות. ה. למשחה בפרשתנו מופיעה פרשייה העוסקת במתנות כהונה. הפסוק הפותח את הפרשייה הוא: 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם'. אני רוצה בעיון זה, לעסוק בביאור המילה 'למשחה'. רש"י בַּמקום כותב: 'למשחה – לגדולה'. חשבתי לבאר שיש שני צדדים בהבנת המושג 'גדוּלה', אחד מצד הנותן ואחד מצד המקבל. 162 | לאורה של תורה הצד הראשון הוא זה: כאשר הישראלי הנותן מתנות לכהן, הוא צריך לעשות זאת באופן שמכבֵּד את המקבל, ולא להתייחס אליו כאל אביון ומסכן שצריך לתמוך בו כלכלית. אלא להפך, הנותן אמור להכיר תודה לכהן כיוון שהנתינה מאפשרת לו שייכות וזיקה כלשהיא למדרגת הכהונה. יש להבין שהכהן באכילתו תורם למקריב, כפי שחז"ל אומרים: 'כוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים'. הכהן עושה חסד עם המקריב בכך שאוכל את החלקים שמצוּוֶה לאוכלם, כי בכך נשלמת הכפרה. הצד השני הוא שיש דרישה מהכהן שיאכל את החלקים הניתנים לו באופן מכוּבד, ככה שירָאֶה לו ולאחרים שאכילה זו היא אכילה של חשיבות ולא רק לסיפוק הרעב. הואיל והאכילה היא חלק מהכפרה, צריך לאכול בצורה חשובה, כמו כל העבודות שבמקדש הדורשות הנהגות מכובדות שמכבדות את העבודה ואת עובדיה. רציתי להביא סימוכין לשני הצדדים שהובאו לעיל. 1. ספר החינוך על פרשתנו )מצווה שצ"ה( בקשר למצוות מעשר ראשון כותב כך: 'לפי ששבט הלוי בחר השם בתוך אחיו לעבודתו תמיד במקדשו, על כן היה מחסדו עליהם לתת להם מחייתם דרך כבוד, כי כן יאות למשרתי המלך שתהיה ארוחתם מזומנת להם על ידי אחרים שיכינוה להם ולא יצטרכו הם ליגע בדבר זולתי בעבודת המלך היקרה'. הוא אף רואה מעלה וזכות לאלו הנותנים את המעשר ללוויים: 'והמחיֶה משרתי האל בממונו, ברכת השם יתברך תנוח עליו בכל אשר יש לו, וזהו אומרם זיכרונם לברכה ]אבות ג יג[, מעשרות סייג לעושר'. 2. בתלמוד )פסחים ע.( נאמר שיש לאכול קורבן פסח על השובע, ולכן היו אוכלים בתור מנה ראשונה את קורבן החגיגה, ורק בסיום הסעודה אכלו דרך גדולה וחשיבות את בשר הפסח, וכך הסביר רש"י שם – 'שיהו נהנין באכילתו, ותיחשב להן' )'תיחשב להם' - מלשון חשיבות(. הדברים הללו מבוססים על גמרא במסכת חולין )קלב:(: 'אמר רב חסדא מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי, ואין נאכלות אלא בחרדל, מאי טעמא אמר קרא 'למשחה' לגדוּלה כדרך שהמלכים אוכלים'. מבאר שם רש"י: 'במתנות כהונה כתיב בויקח קֹרח לך נתתים למשחה, כל מתנות שנתתי לך בכהונתך נתתי לך לגדולה כדמתרגמינן לרבותא'. הרב קוק מבאר במספר מקומות את חשיבות הנתינה בעבור הנותן, והריני להביא טעימות קצרות מכתביו. 1. היחש והקשר הראוי שיש בין האנשים המיוחדים לעבודת התורה ודרך ד' ככוהנים אל אנשי המעשה והעולם, פועל הרבה על ההדרכה המוסרית של האחרונים. כי צריך כוח התורה לפעול בכל העם כולו, פועלת בעוסקים בה ע"י חומש במדבר – פרשת חוקת תשרקחו | 163 פ עסקם ולימודם, ופועלת בכל העם ע"י יחשם אל אנשי התורה והמוסר באהבה, היוצאת אל הפועל ע"י סדר מתנות הכהונה )ברכות ט קפ"ב(. 2. על כן החלה, שהיא המתנה של כהונה המתייחסת אל הבית והליכותיו בייחוד, להשריש כבוד התורה ועבודת ד', וזיקוק הלימוד לדעת את ד' ושמירת המצוות, הבא על ידי הכהן המשרת את ד', היא הראשית המנחת את יסוד הבית, ועיניה נשואות אל האחרית הבאה מן הראשית )שבת ב קפ"ב(. 3. צריך להיות כל חלק משומר מפגעים שאפשר ליפול על ידי שיבושי נטיות. הא כיצד? המשפיע והתומך יוכל להשחית מוסר נפשו, או יחוש בעצמו שהוא עוזר והמושיע, אם כן מה רם הוא ונישא, ומה ישפלו בעיניו אלה נמוכי החיל, שהם נזקקים לעזרתו... צריך שיהיו העוסקים בתורה ועבודת ה' באומה... חביבים ומכוּבדים מאוד... על כן לא ישכח לברך )בעת הפרשת תרומות ומעשרות(, להודות לה' חסדו על הטוב שהוא נוחל בזה לעצמו גם כן )עין איה מעשר שני פסקה יח(. •פרשת חוקת נושאים: א. גזירת טומאה ישנה ב. טומאת אוהל ג. התמסרות לתורה ד. חטא מי מריבה ה. פטירת אהרן א. גזירת טומאה ישנה במשנתו של הראי"ה קוק יש סוגיה אמונית הקשורה לפרשתנו. התלמוד )שבת ט"ז:( מספר סיפור שבעקבותיו גזרו חז"ל גזירה חדשה הקשורה להלכות טומאה וטהרה. על פי הדין, אם יש כלי שנטמא בטומאה מסוימת, ולאחר מכן נִשבר, הטומאה שהייתה בו פוקעת. אִם אחרי שפקעה הטומאה, יתקנו את השברים לכלי שלם ויחזירו אותו לשימוש, הכלי טהור. חז"ל מנעו מאיתנו לנצל את העיקרון הזה, וגזרו 'טומאה ישנה', כלומר לאחר שמתקנים את הכלי, חוזרת הטומאה, והכלי טמא. 164 | לאורה של תורה מדוע תיקנו חז"ל תקנה זו? הגמרא משיבה 'משום גֶדֶר מי חטאת'. רש"י מפרש: 'גדר מי חטאת - נמצאו מי חטאת בטלים, שאין לך אדם ממתין שבעה ימים אלא שוברן, ותשתכח תורת מי חטאת'. הרב קוק )עין איה שבת א ע"ה( מסביר באופן שונה מרש"י. לדעתו, יש חיסרון בכך שאדם יכול להשיג את הטהרה באופן מִיָדי. כאשר בעיקרון תהליך ההיטהרות מחייב שבוע ימים. הטומאה מעידה באופן רוחני על חיסרון מוסרי, והטהרה מבטאת את תיקון החיסרון. לא לחינם התורה קוראת לשתי תופעות באותו שֵם. אם מישהו נוגע במת או בשרץ הוא טמא, וכן אדם בעל עבירות נקרא טמא, כלשון הכתוב )ויקרא י"ח כ"ד(: 'כי בכל אלה נטמאו הגויִם' ושם ודאי מדובר בשחיתות מוסרית ולא בטומאה כפשוטה )כידוע מן התורה, גוי אינו מקבל טומאה ואינו מעביר טומאה, כל עוד הוא חי(. כאשר נפגשים בחיסרון מוסרי גדול, יש שתי דרכים לטפל בו. אחת ארוכת-טווח ואחת קצרת-טווח. לדוגמא אם רוצים לתקן את דרכיו של גנב סדרתי, ניתן לעשות זאת באופן ברוטלי ולקטוע לו את הידיים, כך נהיה בטוחים ששוב לא יגנוב. אבל יש גם דרך שיקום חינוכית תורנית, היא נמשכת זמן רב ולא תמיד נותנת תוצאות מידיות. החסרונות שבשיטה המהירה הם שניים: 1. אומנם הפושע לא יוכל לבצע גניבות בידיים שלו, אבל הרצון לגנוב יישאר טבוע בו, והוא ימצא דרכים אחרות לפשוע, כגון תכנון גניבה ושליחת אנשים לבצע אותה. 2. כאשר קטענו לגנב את הידיים, מנענו ממנו לפשוע בידיים שלו, אבל גם לעשות בידיו טוב אם יחזור למוטב. בדרך הארוכה יש יתרונות שאין בדרך הקצרה. בדרך הארוכה אנו אומנם זקוקים לאורך-רוח, אבל בסוף התהליך נקבל אדם בעל תודעה חיובית על החיים, שיודע ומאמין שלכל אדם עומדת זכות הקניין. נסייע בידו ללמוד איך מתפרנסים בדרך המותרת, וכן נוכל לקוות שהידיים שהִרבו לפשוע, ישובו ויעשו מעשים חיוביים המועילים לו ולחברה. התורה רואה במפגש עם המת חיסרון רוחני מסוים שהדרך לתקן אותו מבוססת על שני עקרונות: א. תהליך שנמשך שבוע ימים. ב. מפגש עם הכהן המזה עליו. אומנם כלי שנגע במת, יכול להיות טהור באמצעות שבירתו ואחרי זה לתקנו, אבל לא זו הדרך שהתורה רצתה. התורה העדיפה את הדרך הארוכה ]הדרך של הזאה לוקחת שבעה ימים בעוד שהשבירה והתיקון מועילים מייד[, ולכן ראו חז"ל ברוח קודשם, שיש לחסום את השיטה המהירה. חומש במדבר – פרשת חוקת תשרקחו | 165 פ בתפילתנו אנו מתפללים תדיר על תיקון עולם, ולא רק על 'והאלילים כרות יכרתון' שהם הכוחות השליליים שהתורה חייבה אותנו 'השְחֵת שָרוֹף וכָלֶה', אלא גם על רוב המומים הנמצאים באומה, שאותם אנו מייחלים לתקן. התיקון יבוא באמצעות חזרה מכל ההתפשטויות של המידות הרעות, החזרתן לשורשן, והופעתן בדרך החיוב והטוב. בדרך זו יתגלו אנשים גיבורים, שכל כוחותיהם ששימשו בעבר לרע, ייהפכו מכאן ואילך לכוחות בנייה ושִכלול. כל זה פרק חשוב שקשור ודאי גם לתהליך גאולתנו ופדות נפשנו. ב. טומאת אוהל בתחילת פרשתנו, מבוארים דיני טומאת אוהל. חז"ל מלמדים אותנו שגוי מת מטמא במגע ובמשא, אבל לא בטומאת אוהל. על הפסוק 'אדם כי ימות באֹהל', דרשו: 'אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם'. האור החיים מבאר על פי זה, שכתוב 'זאת חוקת התורה' ולא 'זאת חוקת הפרה או הטהרה', כדי לרמוז שכל חומרת הטומאה שיש בישראל, נעוצה בכך שעם ישראל - בזכות קבלתם את התורה - נמצא ברמה רוחנית גבוהה יותר מאומות העולם, ולכן כאשר החיים מסתלקים מהם, הטומאה שלהם חמורה יותר. ברוסיה העלילו על יהודי בשם מנחם מנדל בייליס שרצח ילד נוצרי וכו', במשפט ראווה שנעשה לו ]בשנת תרע"א[, עמד הקטגור ואמר שפשוּט שהנאשם אכן רצח, שהרי לפי המקורות שביהדות מותר ליהודים להרוג נוצרי, שהרי כתוב 'שאין אומות העולם קרויים אדם', ולפי זה היהודים מַרשים לעצמם להרוג נוצרים. עמד הרב של מוסקבה, ששימש כסניגורו, ואמר שלא הבינו נכון את דברי חז"ל. הם התכוונו לומר שכמעט לכל מילה בעברית יש צורת יחיד וצורת רבים, כגון יד-ידיים, שולחן-שולחנות, עץ-עצים. אבל למילה 'אדם' אין צורת רבים. מדוע? כי מדובר על מכלול שאינו ניתן לחלוקה. רק על עם ישראל ניתן לומר שהם 'אדם', כלומר מציאות אחת שאינה ניתנת לחלוקה, שהרי כאשר יש ליהודי צרה, כולם באים להצלתו. אצל הגויים כל אחד חושב רק על עצמו, ואם מישהו מהם נופל, אחרים ממשיכים בדרכם. זה ההבדל בין עם ישראל לאומות העולם, ולכן רק אנו נקראים בשם 'אדם', אך מעולם לא התכוון התלמוד להתיר עקב זאת רצח של גויים. בייליס יצא זכאי במשפטו, עזב את רוסיה ועלה לארץ בשנת תרע"ד. שש שנים מאוחר יותר ירד לארה"ב ונפטר שם בשנת תרפ"ד. 166 | לאורה של תורה ג. התמסרות לתורה בפרשתנו יש פסוק ובו ביטוי שלכאורה אינו במקומו הנכון. הנושא הכללי הוא טומאת מת והדרך להיטהר ממנה. בתחילה מדובר על אדם שנטמא דרך מגע במת, ורק אחרי זה מדובר על אדם שנטמא דרך 'טומאת אוהל'. )י"א( הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים... )י"ד( זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים: מדוע הביטוי 'אָדָם כִּי יָמוּת' נאמר רק בפסוק י"ד, בעוד שזה היה ראוי להיכתב בפתיחת פסוק י"א, כי טומאת מגע יכולה להיות רק אחרי שמישהו נפטר )חלילה(! חשבתי שקושי זה הוא מה שהִנחה את חז"ל בדרשה שלהם )שבת פ"ג:(: 'אמר ריש לקיש אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באּהל'. על פי דרשת רבותינו, הביטוי אדם כי ימות כתוב דווקא בהקשר לאוהל, כדי לרמוז שיש קשר בין האוהל התורה והמוות. אין כאן דרישה חלילה שאדם ימות ממש, אלא הוראה שכדי לזכות לַדבר הערכי ביותר, לקניין התורה, דרושה התמסרות'. חז"ל רצו להדגיש שכדי לזכות למדרגה כלשהי, צריך התמסרות. באומרי 'התמסרות' אין כוונתי לזלזל בשאר הערכים והייעודים, אלא למוּכנות נפשית לוותר על כל מיני הֶרגלים של נוֹחוּת כדי להשיג משהו נעלה. אי אפשר לזכות לגילוי כלשהו ללא פריצת דרך, ללא יציאה מהבינוניוּת שרוב בני האדם שרויים בה. רוצה אני לצטט את דברי תלמיד הישיבה שכתב כך ביומנו: "חשבתי לאחרונה שחייבים לפרוץ ולעבוד קשה. אסור להיות באותו מסלול של זה שנמצא לידך. גם אם החלטת לעשות דבר חשוב שעוד רבים עושים, אל תהיה בדיוק כמותם. תפרוץ דרך חדשה מיוחדת ואישית, אל תהיה 'עוד אחד', תהיה אדם מיוחד. הקב"ה לא ברא לחינם אנשים רבים, לכל אחד יש ההוספה שלו. צריך לחפש בנרות את הייחודיות הזו ולא לפחד. לא מאנשים אחרים ולא מאתגרים קשים. תמיד לראות במה אני מיוחד, לא לעשות שטויות מיוחדות אלא דברים טובים אמיתיים, אסור לפחד שלא תהיה בתלם. אם הכיוון שלך הוא טוב ואמיתי – לך על זה! תילחם במי שרוצה להוציא לך את הרוח מהמפרשים! תמשיך בדרך שלך! אם יהיו יותר מדַי אנשים אותו דבר לא נתקדם לשום מקום! תחשוב על כיוונים אחרים, חדשים שאיש לא המציא ולא עשה אותם, או שילובים של דברים שאיש לא חשב שאפשר לשלב ביניהם, תוכן עמוק יותר לדברים שעד עכשיו היו רדודים. אסור לפחד חומש במדבר – פרשת חוקת תשרקחו | 167 פ מטעויות. המעז מנצח. גם אם יש נפילות, מי שקבע בליבו שהוא נלחם, בסופו של דבר יכבוש יעדיו וינצח. אני מקווה שה' ייתן לי כוחות לא להיסחף ולא לשקוע בנורמות חברתיות, לא לכך נוצרנו. ובעזרת ה' נוביל לשינויים". )מיומנו של דוד רובין הי"ד תלמיד ישיבת מצפה רמון וחייל בשייטת שנרצח בנחל תֶלֶם(. ד. חטא מי מריבה מדוע נענש משה על 'מי מריבה'? לשיטת רש"י חטאו היה בכך שהיכה בסלע במקום לדבר אליו. שמעתי הסבר מעניין מאוד מהרב יוסי לוי, הרב של קצרין. הוא שואל וכי הקב"ה לא יכול למחול למשה על חטא זה? בהתחשב בכל הטוב שעשה משה לעם ישראל והנאמנות המוחלטת שלו לשליחות שה' הטיל עליו - לא ניתן היה למחול לו על חטא אחד בודד? הוא מסביר כך: את כל המצוות אנו מכירים דרך נבואת משה, משה רבנו הוא הנביא הראשון והיחיד שהיה רשאי להוריד מצוות דרך כוח הנבואה. היה מקום לשאול ולהסתפק, אולי משה בתור בשר ודם יכול היה לטעות בפרט מסוים של פרטי התורה מתוך מכלול תרי"ג המצוות ופירושיהן? שאלה זו, אם היה מקום לחוש לה, הייתה מותירה חוסר ודאות בכל אמיתתה של תורה. לכן התורה מציינת שיש מקרה אחד בלבד בתורה שבו משה טעה בהבנת דברי ה', וגם אם טעה בשוגג )והיה מקום לטעות, שהרי ה' אמר לו לקחת איתו את המטה( בכל זאת הקב"ה לא ויתר לו. חטאו בשוגג זה של משה שעליו לא נסלח לו, מגלה לנו שבשאר המקומות שמשה אמר דברים בשם ה', הם היו אמת מוחלטת ללא שום סטייה או ערבוב תפיסה אישית או פרשנות אנושית-פרטית, אלא השתקפות טהורה של דבר ה'. הנהגת ה' עם משה בחטא זה, נותנת תוקף לכל התורה כולה. ה. פטירת אהרן בפרשתנו מסופר על פטירת אהרון. כל בית ישראל בכו עליו שלושים יום. מה שלא זכה משה, שהרי על משה בכו רק האנשים, ואצל אהרון בכו האנשים והנשים, מפני שהיה רודף שלום ומטיל שלום בין איש לאשתו. 168 | לאורה של תורה ידועה שיטתו של אהרון בהשכנת השלום, שהיה משתמש גם במידת השקר כדי לפייס בין הניצים. ועל אהרון נאמר - 'מגיד שבחו של אהרן שלא שינה', והלוא שינה כל פעם שרצה לעשות שלום בית? אלא שזה לא שינוי, כי הוא גילה את הרצון הפנימי. כאשר הוא בא למישהו ואמר לו אשתך רוצה מאוד להתפייס איתך, זה שקר חיצוני אבל אמת פנימית, כי הוא ידע לקרוא את הרצון הפנימי שחבוי מתחת לכעס הגלוי שראה כלפי חוץ. הלוואי שנדע לשאוב מראייתו ואומץ ליבו של אהרון הכהן. •פרשת בלק בפרשתנו סוגיה מורכבת מאוד של נביא מאומות העולם שנקרא לקלל את עם ישראל. יש לברר: 1. מדוע חז"ל )ברכות י"ב:( אומרים שרצו להכניס פרשה זו לתוך קריאת שמע? 2. מדוע בסוף לא הכניסוה? 3. איך המהר"ל מבטא את חשיבות גילוי התוכן של עם ישראל דרך דברי בלעם. 1. הגמרא מסבירה שהמחשבה לצרף את פרשת בלעם בקריאת שמע נובעת מהפסוק: 'כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר'. יש לכך שני הסברים. רש"י מבאר שהפסוק מבטא את השמירה של ה' על עם ישראל. מהרש"א מסביר כי יש בפסוק שבח לעַם ישראל על כך שמתגברים כארי בבוקר משנתם, כדי לקרוא את קריאת שמע. 2. הגמרא אומרת ש'משום טורח ציבור' לא תיקנו לאומרה. הרב שלמה בן נעים מסביר )בספרו 'הנסתר שבנגלה על התורה' עמ' 261 (, שאין מדובר על טורח הבא מאריכות התפילה, שהרי התפילה גם ככה ארוכה מסיבות אחרות, אלא הפירוש הוא כך: הציבור הכללי הפשוט בעם ישראל, לא יוכל לקלוט את המֶסֶר שיש בפרשה זו המספר על אדם מאומות העולם הרוצה לקלל ולהזיק לעם ישראל, ובכל זאת מקבל מהקב"ה כוחות על טבעיים. 3. המהר"ל מפראג )נצח ישראל פרק נ"ז(, רואה בדברי בלעם דברי עדות עַל עַם ישראל. דרך הפסוקים שאומר בלעם על עם ישראל, אנו למדים מי אנחנו באמת. חומש במדברשרמודב – סנח פ תשר | 169 י ח פ בתורה )עיין סנהדרין כ"ז:( ישנו עיקרון הלכתי, שעֵד בבית הדין אינו יכול להיות אחד מקרוביו של האדם שעומד לדין )מבוּסַס על הפסוק: לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת(. כמו כן כאן, רק אדם שבאמת רואה את התמונה מבחוץ, כמו בלעם )על פי תיאורים שיש עליו, הוא היה דמות שהיא ההפך של עם ישראל בחוסר יושרו ונטיותיו הגסות( - יכול לבטא במילים את התוכן האמיתי והפנימי של עם ישראל. 'אדם קרוב אצל עצמו', אמרו חז"ל ולכן אין ביכולת האדם לתת ציוּנים ושבחים לעצמו. זה נכון גם ביחס לתכונות של עצמו, וגם ביחס לקצב הגדילה של עצמו. תמיד יזדקק לעד חיצוני ונייטרלי שיוכל לבטא את הגודל שהוא רואה וחש. המילים החמוֹת ביותר המבטאות את גודל מעלתם של ישראל, את קרבתם לבורא, ואת סגולתם שבאה להם בירושה מהאבות, באות דווקא מפי בלעם. אביא מספר דוגמאות: 1. הרֵעוּת )מלשון ידידות( והיכולת לזכות להשראת שכינה בכל המצבים: 'לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ'. 2. העוצמה שקיבלנו מהאבות: 'כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ'. 3. חוסר יכולת ההתמזגות עם עמים אחרים: 'הֵן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב'. •פרשת פינחס נושאים בפרשה: א. קנאות משובחת ב. מיתוק הקנאות ג. פני משה כפני חמה וכולי ד. מדוע דווקא יהושע נבחר? ה. תכונות המנהיג ו. קורבן התמיד, הוויכוח עם הצדוקים, ז. תמידים כסדרן ח. אין חטאת בשבועות ט. דיוקים במוספים י. על ההפטרה א. קנאות משובחת 'פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', התורה מייחסת את פינחס עד אהרן הכהן, וזאת כדי להוציא מדעתם של שבטים שהיו מבזים אותו. 170 | לאורה של תורה השבטים אמרו שהקנאות שהתגלתה בפינחס הגיעה אליו בתורשה מעובדי עבודה זרה, שזה מה שירש בגֵנים מיתרו שהיה כהן לעבודה זרה. ]'ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל )אחד משמותיו של יתרו( לו לאשה, ותלד לו את פינחס'. שמות ו כה[ אבל הקדוש ברוך הוא אומר שדווקא להפך, מקור הקנאות הוא אהרן, זאת אומרת שהאהבה שהייתה לאהרן כלפי כל אחד ואחד מישראל, היא מה שהניעה את מה שעשה פינחס. ההפטרה המקורית לשבת זו )בחלק מן השנים מפטירים דברי ירמיה(, היא הסיפור על אליהו הנביא, שגם אצלו מופיעים סימני קנאות: ו'ַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ' )מלכים א יט י(. יש מדרש חז"ל שבא לבטא עד כמה הקנאות צריכה בדיקה, כלומר מאיזו נקודה בנפש היא נובעת. האם מתוך אהבת ה', או אולי מתוך מניע אישי, כגון שנפגעת שלא מקשיבים לך במה שאתה מבקש או דורש. וזו לשונם: )שיר השירים רבה א ו ל"ט( 'ודכוותיה כתיב באליהו שנאמר )מלכים א י"ט( ויאמר קנא קנאתי לה' אלהי ישראל כי עזבו בריתך בני ישראל, אמר לו הקדוש ברוך הוא בריתי שמא בריתך, ואת מזבחותיך הרסו, אמר לו מזבחותיי שמא מזבחותיך, ואת נביאיך הרגו בחרב, אמר לו נביאיי ואת מה איכפת לך, אמר לו ואיוותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה'. פעם אחת בהיסטוריה זכינו לגילוי קנאות שריבונו של עולם שיבח, על יותר לא שמענו. ב. מיתוק הקנאות בפרשתנו מדובר על מעשה קנאות שהביא למותם של שני אנשים, האחד הוא אדם חשוב ומכובד בעַם ישראל, והשני זו אישה חשובה מאומות העולם, שאומנם לא סיכנה חיי אדם כלל, אלא הייתה קשורה לפרשיית זימה שתגובתו של פינחס עליה, השיבה את חמתו של הקב"ה. אומנם אנחנו לא מחנכים לקנאות כלל, אבל אנחנו מעוניינים לגָדֵל בנים ובנות שיש בהם תכונת קנאות, ומקווים שהיא תופיע באופן בריא ובונה. מה זה אומר וכיצד עושים את זה? אכן זו שאלה טובה, אולי זו שאלת המיליון! אנסה לענות על כך דרך התבוננות באישיות של הרב מרדכי אליהו. שמעתי שהרב בצעירותו היה שותף לתכנון לזרוק רימון רסס לאולם הכְּנסת בשעה שידונו בה על חוק גיוס בנות לצה"ל. חומש במדברשרמודב – סנח פ תשר | 171 י ח פ הבחורים נעצרו בעוד מועד והובלו למעצר. האם הרב מרדכי אליהו היה קנאי? התשובה היא: כן ולא. מידת האכפתיות שלו הביאה אותו לחשיבה על כלל ישראל. כל חייו היו נתונים לחשיבה על כלל ישראל. בהיותו בחור ישיבה, בהיותו מלָמֵד בת"ת, בתפקידו כדיין בבאר שבע ובירושלים, בהיותו רב ראשי ואף בפנסיה שלו עד רגעיו האחרונים. סיפרו לי על בן כיתתי דרור ויינברג הי"ד, שכאשר שמע על פגיעה בחיילי צה"ל או אסון לאומי אחֵר, לא היה אומר רק: איזה מסכנים הם, או: מה אפשר לעשות, אלא: איזה חילול השם! חילול השם, אמר לי הרב יהושע רוזן, בא מהמילה 'חַלוּל', כביכול כאן ה' לא נמצא. מתברר שהתכונה של הרב אליהו שבאה לידי ביטוי בצעירותו בקנאות, היא מה שהביאה אותו לאן שהגיע. אומנם אנו לא מחנכים למעשי קנאות, אלא להפך, אנו סובלים ממעשים כאלו, אבל אנו רוצים לגדל ילדים שכואב להם כאשר רצונו של הקב"ה לא מתקיים או ששְמוֹ מתחלל. איננו רוצים לגדל אנשים שלא מפריע להם כשיש חסרונות בעם ישראל, ומקומות שהתורה לא מופיעה בהם. אסור לגדל ילדים 'פרווה', ילדים שיש להם רק יכולת הכלה בלי עמוד שדרה רוחני יציב שיודע מעצמו מה נכון ומה מרחיק אותנו מהאמת. איך מחנכים לכך? אני חושב שהמילים מיותרות. ילדים קולטים את מה שאנו חושבים וחשים, הרבה יותר טוב ממה שאנו מדברים. ]הערה: כאשר אני כותב 'אסור לגדל ילדים ש...' איני מתכוון שהכול בידיים שלנו, אלא נקבל כל ילד בחיבוק ובזרועות פתוחות, ורק באתי להעמיד שיטה רוחנית...[ ג. פני משה כפני חמה וכולי על הפסוק 'ונתת מהודך עליו', חז"ל דרשו )בבא בתרא ע"ה.( 'מהודך ולא כל הודך, מלמד שפני משה כפני חמה, ופני יהושע כפני לבנה'. בפשטות, מדובר על השוואה בין הרמה של משה לבין זו של יהושע. רמתו של משה גבוהה יותר. ]הגמרא שם מוסיפה: אוי לה לאותה בושה - שְבִּזמן מועט נתמעט הכבוד כל כך, שהרי יהושע היה נביא ומלך כמשה ולא יכול להגיע לכבודו[. לנבואת משה ולכוח הנהגתו יש עוצמה גדולה יותר מליהושע, כמו ההבדל שיש בין השמש לירח. 172 | לאורה של תורה שמעתי ממו"ר הרב אברהם רמר, הסבר הרואה בביטוי זה משהו אחר. ההנהגה של משה התאימה לדור המדבר, ואילו הנהגת יהושע מתאימה לדור הנכנס לארץ. האור של השמש חזק, ולכן בשעה שהשמש זורחת אי אפשר לראות את אור הירח והכוכבים. רק בלילה, כשאור השמש אינו מאיר, אפשר לראות את אור הירח ואת האורות הקטנים יותר. יש בהנהגה של יהושע, משהו מיוחד שמתאים להנהגה של ארץ ישראל. בארץ ישראל, יש מקום גם לאורות הקטנים יותר להאיר. כאשר האור של המנהיג מאיר בחוזקה, אין כמעט מקום לאורם ולהשפעתם של הקטנים ממנו. רק כאשר יהושע מנהיג את עם ישראל בארץ ישראל, יש אפשרות למי שהוא בבחינת אור קטן מזה של יהושע, להאיר. החוכמה שבאה לידי גילוי בהנהגת יהושע, היא לתת לכל אחד להתפתח. בארץ ישראל מצליח יהושע לשלב בהנהגת הדור גם תלמידי חכמים שלא באו לידי ביטוי בתקופתו של משה. יש לארץ ישראל תכונה שיכולה לתת לכוחות רבים אפשרות להופיע. אני זוכר שהרב אהוד ברזילי היה משתמש בביטוי 'מִשְזֶרֶת הכוחות הבריאים', כאן בארץ ישראל ניתן לעבוד מתוך שיתוף פעולה מלא, וגם לזכות למיצוי המלא של כל אישיות פרטית. כהערת שוליים, ניתן לעורר על כך שמצוות הדלקת המנורה כשרה בכל כהן, אבל בעיני רבים נתפס שרק כהן גדול רשאי להדליק, שהרי התורה מעידה 'ויעש כן אהרן'. אהרן העדיף להדליק בעצמו את המנורה כל ארבעים השנה, כפי שמציין הרמב"ן )במדבר ח, ג(, וזו לשונו: 'אף על פי שהמצווה כשרה בבניו, כמו שנאמר 'יערוך אותו אהרן ובניו )שמות כ"ז כ"א(, אבל היה מזדרז במצווה הגדולה הזאת...' יכול להיות שיהושע היה מעדיף שכל פעם ידליק כהן אחר, והיה מוותר על המעלה שידליק אותה דווקא הכהן הגדול, שהוא המוכשר ביותר לעשות את המצווה בכוונותיה וייחודיה. ד. מדוע דווקא יהושע נבחר? מי ראוי להיות המנהיג ומה יהיו תכונותיו? משה רבנו לפני שמסתלק מן העולם, דואג להמשך ההנהגה של עם ישראל. הוא פונה לקב"ה בפסוקים הבאים: 'וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה'. בניגוד לאמירה הרכה, יש כאן לשון קשה של דיבור, ובנוסף לכך משה משתמש חומש במדברשרמודב – סנח פ תשר | 173 י ח פ בביטוי 'לאמר' שאינו מתפרש כמו בכל מקום - לאמר לאחרים, אלא במובן של אמירה ברורה. כביכול שמשה רוצה התייחסות לדברים שהוא דורש. בפנייתו לקב"ה, רואים חז"ל שמשה גם מתאר את התכונות של המנהיג המיוחל, 'אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר', כותב רש"י: 'למה נאמר? אמר לפניו ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו'. בפרשת יתרו משה מפרט לחותנו יתרו את התפקידים שהוא ממלא בתור מנהיג, ואילו כאן הוא מונה את הכישורים שלו. שם רמב"ן מסביר דרך ביאור הפסוקים את תפקידי משה ומה שמעסיק אותו רוב שעות היום שבהן הוא פוגש את העם. ואילו כאן יש הדגשה בַּצורך שהמנהיג ידע 'לזרום' עם כל הסוגים שבעם, וידע להנהיג אותם כל אחד לפי עניינו. תכונה נוספת שבאה לידי ביטוי כאן, היא הזכויות שצריך שתהיינה למנהיג, כפי שרש"י מסביר: 'ואשר יוציאם – בזכיותיו. ואשר יביאם – בזכיותיו'. שני צדדים המשלימים זה את זה, התכונות ומילוי התפקידים. ה. תכונות המנהיג בחירתו של יהושע כממשיך את משה רבנו. האם יהושע היה המועמד היחיד, כממשיך תפקידו של משה רבנו? על פי המדרשים נראה שהיו אנשים גדולים בתורה יותר מיהושע בן נון, ובכל זאת נבחר הוא. מדוע? אומרים חז"ל )במדבר רבה כ"א, י"ד יובא בנספח לקמן(, שיהושע זכה לכך כיוון שהיה מסדר ספסלים בבית המדרש. מה מיוחד בכך? ביהושע התגלתה תכונת האחריות על המשך התורה בעם ישראל. כדי להיות הממשיך של משה בהנהגה לא מספיק להיות 'בן תורה', אלא צריך עוד תכונות. גם גאונות בתורה אינה הדבר הקובע לעניין זה. דווקא הדאגה המתמדת להתנהלות השוטפת של בית המדרש היא הקובעת, כיוון שהיא מבטיחה את המשכיות התורה כנחלת העם על כל שכבותיו. רציתי להביא שתי נקודות הקשורות לרעיון הנ"ל. 1. חז"ל )תלמוד פסחים קי"ח:( מלמדים אותנו שיש מעלה של 'המכיר מקום חברו בישיבה', כלומר לא מספיק שידע את מקומו )כתוב בפרק קניין תורה 'המכיר את מקומו'(, אלא שיכיר את מקום חברו, זה ודאי מבטא את דיבוק החברים של כלל הלומדים 174 | לאורה של תורה בבית המדרש. וזו לשון הגמרא שם: 'מאי 'כי לישבים לפני ה אמר רבי אלעזר זה המכיר מקום חברו בישיבה איכא דאמרי אמר רבי אלעזר זה המקבל פני חברו בישיבה ]וכך כותב המהרש"א בַּמקום: פרק 'שנו חכמים' שנינו במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם המכיר את מקומו, והכא קאמר ומוסיף דלא זכה להך מלתא, אלא ברגיל כל כך בישיבה, דאפילו מקום חברו הוא מכיר, והיינו מדכתיב ליושבים בלשון רבים. ועוד יש לומר, דהכא הכי קאמר המכיר את מקום חברו כו' היינו שמכיר מעלת חברו בתורה ובחכמה[. 2. מסופר על רש"י שאביו זכה לבן כזה, בזכות שהיה מנקה את בית המדרש בעזרת זקנו. איני יודע מדוע היה צריך לנקות דווקא בעזרת הזקן, אולי לא היה שם מטאטא, אבל ודאי שבאו להדגיש עד כמה היה חשוב לאבא של רש"י שהוא רבי יצחק, הסדר והניקיון של בית המדרש. דווקא מי שהיה חשוב לו איך ייראה בית המדרש, זכה לבן, שהקים עולה של תורה, ובזכותו רבתה התורה בעם ישראל. נספח: הריני לצטט את מאמר חז"ל במדרש העוסק במינויו של יהושע למנהיג: "'וידבר משה אל ה' לאמר יפקֹד ה' אלהי הרוחות'... יפקוד ה', מה ראה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות? אלא כיוון שירשו בנות צלפחד אביהן אמר משה הרי השעה שאתבע בה צרכיי, אם הבנות יורשות, בדין הוא שירשו בַּנַי את כבודי. אמר לו הקדוש ברוך הוא )משלי כ"ז( נוצֵר תאנה יאכל פריה - בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שֵרַתךָ והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הוועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות, הואיל והוא שרתך בכל כוחו, כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו, קח לך את יהושע בן נון לקיים מה שנאמר נוצר תאנה יאכל פריה". ו. קורבן התמיד, הוויכוח עם הצדוקים, על הפסוק 'אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם' )במדבר כ"ח ד(, דרשו הצדוקים )מנחות ס"ה.( שיכול אדם יחידי להתנדב קורבן התמיד, כפי שרמוז בביטוי כבש אחד, שבא מכספי אדם יחידי ]חשבתי לומר שהם התקשו מדוע ישנה חוסר סימטריות, כלומר מדוע בתמיד של בין הערביים כתוב 'הכבש השני' בה"א הידיעה, ואילו בתמיד של שחר כתוב ללא ה"א הידיעה. ראוי היה לכתוב בשני המקומות בה"א הידיעה או בשניהם ללא ה"א, אבל רש"י במנחות כתב שהדיוק שלהם הוא מהמילה 'תעשה' לשון יחיד[. חז"ל נלחמו גם בזה נגד הצדוקים, והם סברו שאין אדם יחידי יכול להקריב תמיד. כאשר ניצחו הפרושים את הצדוקים, נקבע חג של שמונה ימים על כך ש'איתוקם תמידא', כביכול שהצליחו להעמיד את התמיד. חומש במדברשרמודב – סנח פ תשר | 175 י ח פ מה עומד ביסוד מחלוקת זו? הרב קוק )משפט כהן קכ"ד( מסביר שהצדוקים לא האמינו ב'קדושת הכלל'. זו לשונו: 'ומה שרצו הצדוקים, שיחיד יהיה מתנדב ומביא תמיד, בָּא מפני שלא הודו שיש בכללות כנסת ישראל קדושה מיוחדת, מה שלא נמצא בכל עם ולשון, שכל אומה עיקר הקיבוץ שלה הוא כדי להיטיב להיחידים הפרטיים, אבל הכלל מצד עצמו אין לו מציאות עצמית, ונמצא שערך הציבור כלפי אומות העולם הוא בבחינת שותפים, ואצל השותפים בוודאי העיקר הוא חלקו של כל יחיד שבשותפות הכללית לגבי אותו היחיד. אבל באמת לגבי ישראל ציבור ושותפין הם שני מושגים'. ז. תמידים כסדרן 'תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם' )מתפילת מוסף שבת(. פעמים רבות אנשים מתחברים יותר למעשים דרמטיים חד פעמים, אבל אינם מסוגלים להקפיד על הדברים השִגרתיים. על כך הביאו חז"ל )עיין בהקדמה של עין יעקב( את הפסוק: 'את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים'. להורות שחביב בעיני ה' מעשה קטן שנעשה בהתמדה, ממעשה הדורש משאבים גדולים, אבל הוא חד פעמי. ח. אין חטאת בשבועות אנו קוראים בפרשה על תמידים ומוספין הקרבים מדֵי יום וכן בחגים. בכל חג יש קורבנות שבאים מפָּרים אילים וכבשים שהם כולם עולה, וכן קורבן שעיר שבא לחטאת. יש משהו שמעורר מחשבה - כל פעם שמוזכר שעיר מוזכר גם הביטוי 'חטאת', וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם: וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם: מלבד ביום הביכורים שהוא חג שבועות, שבו אין הביטוי חטאת, שנאמר בו: שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם )כ"ח, ל(. מה טמון כאן? בפירוש העמק דבר כתב כך: 'בירושלמי )ר"ה פ"ד( בעצרת אין כתיב חטא. אמר להם הקב"ה מכיוון שקיבלתם התורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם'. הרעיון כאן הוא בעל עוצמה, יש חזרה בתשובה נקודתית שמכפרת על חטא, ויש 176 | לאורה של תורה חזרה בתשובה של קבלה כוללת של עול התורה. תשובה כזו מוחקת לגמרי את הרישום שהחטא מותיר בנפש. ט. דיוקים במוספים יש שני דברים שאני רוצה להדגיש בפרשת המוספים. 1. במוספי ראש השנה כתוב ועשיתם עולה, ואילו בשאר הימים כתוב והקרבתם עולה. על כך דרשו חז"ל שבראש השנה צריך שהאדם יעשה את עצמו עולה, בכך שיבקר את עצמו ארבעה ימים לפני החג, כשם שהיו מבקרים כל בהמה לפני הקרבתה. זה גם המקור לכך שבני אשכנז מתחילים באמירת סליחות ארבעה ימים לפני ראש השנה. 2. תמהתי, מדוע בפרשת הקורבנות של התמידים והמוספים, התורה מפרטת את ענייני הנסכים, אחרי שכל הכללים כבר התבארו בפרשת שלח. אולי ניתן ליישב שאילו התורה לא הייתה מפרטת את כל הכללים מחדש, היינו מעלים על דעתנו שיש הבדל בין קורבנות יחיד לקורבנות ציבור. ועוד התקשיתי, מדוע לפעמים חוזרים על הנסכים והמנחה ולפעמים לא. ]בתמיד וראש חודש מוזכרים מנחה שמן ויין, אבל בשבת וחגים מפורטת רק מנחה, אבל לגבי יין מוזכר באופן כללי ונִסְכו. בסוכות, ביום הראשון, מפורטת כמות המנחה ובשאר הימים גם זה כתוב רק ברמז, 'ומנחתם ונסכיהם כמדובר'[. וכך השיב לי הרב איתן שנדרופי: "כתבו 'דעת זקנים מבעלי התוספות' בפרשת אמור )ויקרא כג, יג(: ומנחתו שני עשרונים. ארז"ל זה חלוק מכל שאר כבשים, דאין לך כבש בתורה שיהא במנחתו יותר מעישרון. אבל מן הנסך אינו חלוק, כדכתיב ונסכו יין רביעית ההין. ולכך אנו מפרשים בתחילת המוסף שלושה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועישרון לכבש, לפי שמצינו כבש שמנחתו חלוקה, שהיא משני עשרונים, אבל מן הנסוך אין אנו אומרים כי אם 'ויין כנסכו' בלבד, ואין אנו מפרשים הנסכים, לפי שלא מצינו שום כבש חלוק בניסוך היין, ולכך כתיב: 'ונסכו' דהכא בה"א, למדרש ונסכה דאכלה מנחה קאי, דאי כתיב ונסכו הוה אמינא דאכל עישרון ועישרון קאי". י. על ההפטרה בקריאת ההפטרה, בנוגע לקנאות של אליהו, יש לשים לב מה חז"ל מדגישים בדברים שהוא אומר לה', ובכך שנגזר עליו להיות נוכח בכל ברית )'וסומכני'(. נהוג לבקש ברכה מהסנדק, וזה קשור לביטוי הנאמר בברית המילה 'אליהו הנביא מלאך הברית, עמוד על ימיני וסומכני'. חומש במדברשרמודב – תטו תשר | 177 ח מפ חז"ל אמרו שכיוון שאליהו קינא לה' ואמר דברים קשים על עם ישראל 'את בריתך עזבו', נגזר עליו שיהיה נוכח בכל ברית מילה. זה מה שאומר המוהל: 'וסומכני', כלומר עמוד על יַדִי - סמוּך אליי, ותראה איך בני ישראל מקיימים בנאמנות את מצוות ברית מילה. ראיתי בדבריו של הרב מרדכי אליהו, בשו"ת הרב הראשי )תשמ"ח עמ' 90 בהערה(, שזו הסיבה שמבקשים ברכה מהסנדק, הואיל והוא עמד ליד אליהו הנביא, ודאי נדבק בו משהו מקדושת אליהו, ומכוח זה הוא ראוי לברך. •פרשת מטות נושאים: א. מי מפר נדרים? ב. שמירת הלשון במלחמה ג. בגנות הכעס ד. את מי הרגו בבנות? ה. הבאים למלחמה ן. חלוקת השלל מסר לדורות ז. לכפר על נפשותינו א. מי מפר נדרים? מי מפר נדרים ומדוע? בתורה כתוב שרק אב ובעל מפירים נדרים, ובתורה שבעל פה מלמדים אותנו שגם חכם מומחה או שלושה הדיוטות יכולים להתיר את הנדר, וסמכו את הדבר על מה שרמוז בביטוי לא יחל דברו, הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו' )חגיגה י.(. יש מספר הבדלים בין התרה להפרה ולא נפרט אותם במאמר זה. מדוע יש סמכות לבעל להפר? חז"ל אומרים 'נדרים סייג לפרישות'. בנדר ישנו ביטוי לעולם הרגש שהוא מפוּתח יותר אצל נשים )עיין עין איה שבת ב קלג(. כאשר כוח הרגש פועל לטובה, הוא מזהה דברים חשובים ועל כן הוא בוחר לנדור. למשל, אדם שרואה שמאכל מסוים גורר אותו לעבירות, או הימצאות במקום 178 | לאורה של תורה מסוים מושכת אותו להנהגות שליליות, מתאים לו להשתמש בנדרים ושבועות, כדי לשמור את עצמו ממעידות רוחניות. התורה בפרשתנו מחדשת חידוש נוסף, שכאשר מערכת היחסים בין בעל לאישה טובה, הבעל יכול לחוש ולדעת מתי הנדר חיובי ומתי הוא שלילי. כלומר, כאשר הבעל חש שהנדר עלול לפגוע בנפש של אשתו )עינוי נפש( או שעלול לפגוע במערכת היחסים שביניהם )נדרים שבינו לבינה( הוא מוסמך להפר את הנדר. שמעתי פעם מאלי בן דוד שהתורה מלמדת אותנו שבזוגיות טובה, הבעל יכול לבקר את ההתקדמות הרוחנית של אשתו, ואם הוא רואה שיש דבר שהיא מגזימה בו, הוא יכול למנוע את התוקף ההלכתי של הדיבור שלה. וזאת מתוך הנחה שמערכת היחסים בין בעל לאישה אינה מצטמצמת לעולם החומרי )מי ישלם חשבון חשמל ומי יוציא את הילד מהגן( אלא מגיעה לחשיבה מה הדרך הנכונה להתקדם גם בעבודת ה'. ב. שמירת הלשון במלחמה התורה מתארת לנו את מה שעשו בני ישראל במלחמה: 'וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב' )במדבר לא ח(. מדוע הרגו את בלעם? רש"י כותב כך: 'בלעם הלך שם ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל בעצתו, ויצא ממדיין לקראת ישראל ומשיאן עצה רעה. אמר להם אם כשהייתם שישים ריבוא לא יכולתם להם, ועכשיו בי"ב אלף אתם באים להילחם. נתנו לו שכרו משלם ולא קִפחוהו'. כדי להבין היטב את רש"י, אדגיש שתי הדגשות ואחרי זה אצטט את המקורות לכך. 1. עם ישראל לא ידע שבלעם רצה לקלל את עם ישראל, וגם לא ידע שהוא זה שהציע להכשיל את ישראל בזנות ובעבודה זרה. כל הידע על כך בא דרך נבואתו של משה, כפי שהגמרא אומרת )בבא בתרא יד:( 'משה כתב ספרו ופרשת בלעם', ואילולא נבואת משה, לא היינו יודעים מה תכנן ומי תכנן שהרי כל זה התנהל מחוץ למחנה ישראל. 2. הסיבה היחידה לכך שהרגו את בלעם, הייתה מה שהוא אמר להם בדרך לקרב, למלחמת הנקמה. הוא ניסה להחליש אותם בדיבורו, ואמר להם שאין להם סיכוי לנצח, כאשר הם כוח קטן מול מדיין. חומש במדברשרמודב – תטו תשר | 179 ח מפ מכאן יש להבין כמה צריך להיזהר בזמן לחימה לא להשמיע דיבורים העלולים להחליש אפילו ב'כִּהוּא זה' את רוח הלחימה. 3. ציטוטים:

• . רא"ם: "ולא ידעתי מאין ידעו זה? כי מהכתוב אינו נראה רק שבאו על מדיין

ומצאוהו שם והרגוהו. ושמא יש לומר, שהוציאו זה, מפני שלולא זה לא היה להם להרגו, מכיוון שלא היה הוא מהמדיינים שחייב הקדוש ברוך הוא בהם ההריגה, כדכתיב, 'צרור את המדינים והכיתם אותם', וישראל לא היו יודעים שבלעם נתן העצה של העשרים וארבעה אלף שנפלו מישראל, עד שגִלה להם משה בשובם ממדיין 'הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה', לפיכך אמרו בספרי, 'לפי שבא ליתן להם עצה, אמר להם, אם כשהייתם שישים ריבוא לא יכולתם להם, עכשיו אתם יכולין להם, לכך נתנו לו שכרו משלם ולא קיפחוהו.

• • . גור אריה: "שאילו לא הלך ממדיין לקראתם, לא היו הורגים אותו, כיוון שלא

נִצטוו זה מפי משה רבם, שהרי לא אמר להם משה שיהרגו את בלעם. ואילו היה רצון משה שיהרגו את בלעם במלחמה עם מדיינים, אין ספק שהיה משה מצווה להם להרוג את בלעם. ולפיכך אמר ש'יצא ממדיין לקראתם', והיה משיא אותם עצה רעה, ולכך עתה היה חייב מיתה, לפי שהיה רודף ומבקש להרוג כל ישראל. שכל מי שמביא מורך בלב אנשים במלחמה, הרי הוא גורם שיברחו מן המלחמה, ויהיה נהרג הבורח. לכך דנו אותו במיתה על ידי מה שעשה עכשיו. ועוד, דאם לא היה יוצא לקראתם, היה להם להרוג מדיינים, שעליהם נצטוו )פסוק ב(, אבל לא בלעם, שלא נצטוו. אבל עכשיו שהוא היה משיאם עצה רעה במלחמה הזאת, דין הוא שייהרג במלחמה עימהם, מאחר שהוא היה בא נגד המלחמה לבטל המלחמה, והם נצטווו מפי הגבורה במלחמה זאת )שם(, הדין הוא להרוג המבטל המלחמה. והיה הכול כדבר אחד עם מדיין, לכך הרגו אותו עימהם". ג. בגנות הכעס כל הכועס.... חז"ל דורשים )פסחים ס"ו:( 'ריש לקיש אמר כל אדם שכועס אם חכם הוא חוכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו', והם מביאים ראיה ממשה רבנו, שמתוך שכעס על בני ישראל שהביאו איתם עם השבי את בנות מדיין - נשתכחו ממנו הלכות הכשרת כלים, ולכן אלעזר לימד את עם ישראל את ההלכות הללו. לכאורה קשה, איזו הצדקה יש לעונש, והלוא משה פעל נכון כאשר כעס, הרי הבאת בנות אלה גרמה לתקלה בעַם ישראל? אם לא על כך לכעוס, על מה כן ראוי לכעוס? 180 | לאורה של תורה מיישב הרב חיים שמואלביץ )שיחות מוסר מאמר לו עמ' קנב( ששִכחת ההלכות לא הייתה עונש על הכעס, אלא תוצאה שלו. אין כאן עונש אלא זו מציאות, שהכעס גורר שכחה גם כאשר כעס זה מוצדק. כמה עלינו להיזהר מכעס, כל שכן שיש להתרחק מכעס לא מוצדק ולא מחושב. המחצית השקל בספר סדר משנה על הרמב"ם )הל' דעות פ"א ה"ה( תמה דאיך לא הפליג ריש לקיש במידת הכעס לומר דכל הכועס כאילו עובד ע"ז וכדאיתא בשבת )קה ב(, ויותר מזה קשה דאיך תחול ותשוב אליו הנבואה מיד כשתתיישב דעתו עליו וכדכתיב ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה', והוא עדיין לא שב מעוונו ומחטאתו אשר חטא לכעוס שהרי לא מצינו בפסוק שהתוודה או התפלל על מה שחטא. וכתב המחצית השקל דעל כן יש שני סוגי כעס, הגמרא בשבת שמפליגה בעבירת הכעס, הוא בכועס במקום שאין ראוי לכעוס. אבל ריש לקיש בסוגין מדבר בכועס במקום שראוי לכעוס, דמכל מקום אין מידת חסידות בכך דטבע הכעס לגרום להסתלקות החוכמה והנבואה, וריש לקיש הוכיח כן ממשה ואלישע שכעסו במקום הראוי לכעוס ומ"מ נסתלקה חוכמתם ונבואתם. ד. את מי הרגו בבנות? וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ: וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם: על פי הסבר חז"ל )יבמות סב:( נִצטווּ להרוג כל אישה שראויה לביאה אף אם לא שימשה מעולם. אני מתקשה, ממה נפשך, אם מצד העבר- מדוע להרוג את בנות השלוש שלא חטאו ולא החטיאו? אם מצד העתיד - היה ראוי להרוג גם את הקטנות הואיל ועלולות להחטיא אותנו כאשר תהיינה שפחות תחת ידינו? )מדוע הרגו בנות הראויות למשכב, למרות שלא החטיאו, והשאירו בנות שיהיו ראויות למשכב בעתיד?( ניתן להסביר על פי רש"ר הירש הכותב כך )במדבר ל"א י"ז(: 'פעולה זו באה למנוע שישראל יקלוט יסודות של זנות אלילית, משום כך עלינו להניח שההשחתה הלאומית הייתה מושרשת בעיקר בזכרים, ואילו הנקבות - אם הופקעו בילדותן מהשפעות ומרשמים לא טהורים - היו מסוגלות לבוא לכלל מוסריות שלמה. כעין זה אנחנו מוצאים בדברים )כ"ג, ד ראה פי' שם(: ההלכה מבחינה שם בין זכרים לנקבות ביחס לקבלת עמונים ומואבים, הזכרים אסורים, והנקבות מותרות לבוא בקהל ה' אפילו בגיל מבוגר'. מדבריו נראה שאם הבת תִגדל בסביבה יהודית מגיל קטן, יֵעקרו ממנה היסודות חומש במדברשרמודב – תטו תשר | 181 ח מפ השליליים של האומה שממנה היא באה, והיא תוכל להשתלב בעם ישראל ללא חשש שניפַּגע ממנה. ה. הבאים למלחמה מדוע התורה משתמשת בביטוי 'הבאים למלחמה' בִּמקום 'הבאים מן המלחמה'? 1. רש"ר הירש: פרשה זו נאמרה לפני שהם יצאו )קצת קשה על דבריו, על פי דרשת חז"ל שנעלמה ממשה ההלכה בגלל כעסו, בוודאי שנאמרה הפרשה אחרי ששבו מן המלחמה(. 2. העמק דבר: עיקר ההוראה היא לא לפעם הזאת, שהרי כלים שאינם בני יומן אינן צריכים הכשר מדין תורה, אלא בשביל המלחמות שיצאו אליהן בעתיד ובהן יתעוררו שאלות של כלים טרפים בני יומן. 3. על פי חובת הלבבות, עיקר המלחמה היא כאשר חוזרים מן המלחמה, מלחמת הקיום והעמידה בניסיונות של חיי השגרה, זו המלחמה האמיתית. ציטוטים: 1. רש"ר הירש )שם(: הואיל ולא נאמר 'מן המלחמה' אלא 'למלחמה', אפשר להניח שמצווה זו לא נאמרה להם בשובם, אלא היא ניתנה עוד בצאתם למלחמה" )ראה גם פי' לעיל י, ט(. 2. העמק דבר )במדבר ל"א כ"א(: "אכן ודאי כלי מדיין לא היו מן הדין בהגעלה שהרי לא היו בני יומן... אלא עיקר הציווי של אלעזר הי' לדורות לאנשים הבאים למלחמה. שהמה אינם מזוהרים כלל מטומאה ולאכול בטהרה כדתני' בספרי פ' תצא כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רק שומא אני בטהרות ובטומאות כו' תלמוד לומר 'דבר רע' כו'. מכל מקום מאכילת איסור בשעה שבטוחים מן הסכנה ודאי מוזהרים... ואמר אלעזר הכהן לאנשי הצבא הבאים מכאן ולהבא למלחמה כל הפרשה. ומכ"מ מרומז כאן חומרא דאינן ב"י ג"כ כמש"כ בספר התרומה. דלמאי הזהירם כאן אם לא שרצון אלעזר הי' שיעשו גם המה בכלי מדיין הכי אף על גב שאינו מעיקר הדין". ו. חלוקת השלל מסר לדורות מדוע התורה מאריכה כל כך בסוגיה שאינה תקפה לדורות אלא הוראת שעה איך לחלק את השלל וכמה לתת ממנו תרומה? הנצי"ב )העמק דבר( כותב שאומנם כל פרשת מלחמת מדיין היא הוראת שעה, שהרי אין מצווה לדורות להילחם נגדם, וכל מה שעשו עם השלל לכאורה לא יחזור על עצמו. אבל בכל אופן בעיני התורה ישנה חשיבות שהדברים הללו יופיעו בתוך החומש. 182 | לאורה של תורה הוא מסביר את ההיגיון שהחיילים נתנו מתנה/תרומה לכוהנים ואילו שאר העם נתנו לבני לוי. מדוע זה כך? החיילים מקבלים כוח מהתפילות שמתפלל עליהם הכהן הגדול, ועל כן יש להם חובת הודאה כלפיו, ואילו העם מתפרנס בזכות עמלי התורה והם מחויבים לתמוך בהם. אחת הסיבות למתחים חברתיים בחברה שלנו, היא חוסר הערכה וחוסר ההבנה שיש לקבוצה מסוימת כלפי קבוצה אחרת )איני אוהב את הביטוי מִגזר, על כן אני משתמש בביטוי קבוצה(. כאשר קבוצה אוחזת בעֶרֶך חשוב לאומה או לאנושות, היא עלולה לחשוב שמי שאינו עושה בדיוק כפי שהיא עושה, הוא חסר ערך ויש להילחם בו עד שיהיה כמוה. לפעמים ההרגשה הזאת נובעת מכך שהקבוצה השנייה משדרת זלזול בקבוצות האחרות והיא לא מבינה מדוע היחס החוזר אליה הוא יחס של שנאה. הרב קוק מבאר את הנושא בספרו אורות )עמ' ע-עב(. המחנכים צריכים להראות איך פיתוח כל כוח הוא חיובי והוא זקוק לפיתוח של הכוח האחר הבא דרך הקבוצות האחרות. ז. לכפר על נפשותינו 'וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשֶׁה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ: וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה' אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה. מי צריך כפרה ועל מה? למה הם מתכוונים כאשר אומרים 'וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ'? חז"ל מעלים אפשרות שאומנם נהרגו חיילים ישראליים במלחמה, ועל כן היה צריך להיטהר מטומאת מת, כי חיילינו טיפלו בהבאת החללים לקבר ישראל. אם כן, שואלת הגמרא, מה המשמעות של הביטוי 'וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ'? מיישבים חז"ל: 'לעבירה'! כלומר אומנם נהרגו חיילים, אבל רצו להודות על כך שלא נפלו בחטא בזמן הלחימה. המפרשים שואלים: אם לא נפקד איש לעבירה, מה המשמעות של הביטוי: 'לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה'? על מה יש לכפר אם אין חטא? חומש במדברשרמודב – עסי תשר | 183 ח מפ מסביר המשך חכמה בהסברו השני, אומנם חטא במעשה לא היה אבל חטא במחשבה כן היה, וזו לשונו: "עוד יש לכוון הלשון 'אשר בידנו' כפי דרשתם שלא נפקד איש לעבירה על פי מה שאמרו בתנחומא פ' תולדות )אות יב(, שלושה דברים אינם ברשותו של אדם כו' העיניים כיצד? היה עובר בשוק ראה עבירה, מה יעשה? רואה הוא שלא בטובתו, החוטם עבר כו' והריח כו' הריח הוא שלא בטובתו, וזה שאמרו מאשר בידנו, היינו ברשותנו לא נפקד ממנו איש לעבירה לא ברגליים ולא בפה וידיים וראש הגווייה, שכל אלה ברשותו של אדם, אבל העין והחוטם והאוזן זה אינו בידינו, ובזה נהנו מעבירה וכמו שאמרו )בפרק במה אישה( שזנו עיניהם מן הערווה, ולזה היו צריכים לכפרה". פעם אמר לי הרב שמואל בן הרב אברהם אלקנה שפירא מכאן תוכחה מגולה למי שעושה אירוע ודואג וטורח שיבואו רבנים לברך בחופה, כדי שיהיה זה לברכה לזוג הנישא, ומאידך לא דואגים להפרדה בין גברים לנשים בסעודה, שההפרדה והזהירות מכישלון בהרהור עבירה, ודאי מסוגלות לברכה יותר מכל דבר. •פרשת מסעי כתיבת המסעות מה הייתה מטרת כתיבת המסעות, והאם הדבר נעשה בציווי ה'? 1. רש"י מציין שני הסברים, האחד קשור להבנה שהמסעות לא היו נוראיים, כפי שזה נראה במבט הראשון )כי היו עשרים, בשלושים ושמונה שנה( ואילו ההסבר השני בא להבליט את התהליך שעבר על עַם ישראל. הרב מרדכי אליהו )דברי מרדכי( רואה בהסבר השני ]הכותב כך: 'משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיוון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו כאן ישנוּ, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך...[, התמקדות במסעות הרוחניים שעבר עם ישראל, במטרה לעורר אותם להתחרט על מעשיהם. 'כאן ישנו' - רומז על מעמד הר סיני, שישנוּ לפני קבלת התורה, ולכן בא לעורר אותם לשוב בתשובה על הדבר הזה. 'כאן הוקרנו' - רומז על מלחמת עמלק, שהתקררנו בעבודת ה'. 'כאן חששת את ראשך' - רומז לרצונם לחזור למצרים 'נִתנה ראש ונשובה מצרימה'. 184 | לאורה של תורה 2. בספר מורה נבוכים כותב הרמב"ם )ג, נ( שמטרת הכתיבה היא להראות לדורות הבאים שהמקומות שבהם הלכו בני ישראל, היו רחוקים ממקום יישוב בני אדם, ובמצבים קשים אלה ה' פִּרנֵס אותנו. לולא כתיבת המסעות, היו אומרים שכל המקומות שבהם הלכו בני ישראל, היו קרובים למקום יישוב, אבל אחרי שהתורה מציינת בפירוש את שמותם, מיקום התחנות שבהן עבר עם ישראל - ברור לכול. 3. בספר צרור המור, כותב שיש כאן חיזוק לעם ישראל למשך כל הגלות, שנדע שה' מוביל אותנו כמו שהִנחה אותנו במדבר, בליווי משה ואהרן. כך לעתיד לבוא ינחה אותנו בעזרת צדיקי הדור. מטרת כל הסיפור היא לעודד את עם ישראל בכל שנות נדודיהם. וזו לשון ספר צרור המור )לג א(: 'וכן נראה שנכתבו בכאן אלו המסעות בשם ה', להשרישנו שורש וביטחון גדול בגאולה העתידה, ובעניין הצרות העוברות עלינו, ולחזק ידיים רפות. לפי שהשם צופה ומביט עד סוף כל הדורות וראה הגליות שיעברו עלינו, ובפרט הגלות הרביעי החזק. וכתב אלו המסעות להבטיחנו ביטחון גדול וחזק, כי אף על פי שנעבור צרות רבות ורעות, השם יחיינו ויוציאנו מגלותנו. כמו שעשה ביציאת מצרים, שהיו מעונים זה כמה שנים בעבודת פרך, והשם שלח להם מושיעים להצילם מצרותם. ולכן התחיל ואמר אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים ביד משה ואהרן. וכי עד עכשיו לא ידענו שמשה ואהרן עשו את כל המופתים לפני פרעה להוציא את בני ישראל ממצרים שכתב בכולן שיצאו ביד משה ואהרן? אבל הרמז בזה, כי כמו שישראל אע"פ שלא היו ראויים לצאת ממצרים לפי מעשיהם, נגאלו ביד משה ואהרן ובזכותם. כן יהיה בגאולות העתידות, שישלח להם מושיע ורב להושיעם. ובפרט בגאולה הרביעית יגאל על יד שני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד'. •