כתבי ברל כצנלסון/כרך יב/שוב "ניר"
בבית ההסתדרות
שוב "ניר"
- מאת ברל כצנלסון
אם קָצרה ידנוּ מהציל לקוּחים למות – אנחנו, המוּצלים, אחראים לשארית ישראל.
אין כתפים אחרות להטיל עליהן. אין גב להתחבא מאחוריו.
העובדה כי אותנו, הניצבים כאן, העלה גורל ישראל אל החוף – מחייבת. אי אפשר
שלא תחייב.
בגולה היה אדם מישראל מכװן פניו לקראת ציוֹן, בציוֹן חייב אדם מישראל לכוון פניו
לסוכת-ישראל הנופלת, הנופלת בכל מקום ובכל הדרכים.
בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כמי שמכריע את הכף: ליציאת מצרים או
להארכת הגלות.
יהיו כל מעשינו מכוונים לקריעת הים ולקבלת שבים.
(מתוך דברים שלא נאמרו)
אני מבקש – בעצם הימים האלה – לחזור לאחד הענינים שהתנחלנו בהם לפני עשרים שנה ועדיין לא עשינו בו מה שאנו יכולים וצריכים לעשות.
אין אנו יודעים מה שיבוא עלינו ועל מפעל-חיינו, ולא נעסוק בנבואות ובניחושים. אך יודעים אנו מה אנו רוצים להביא. והדברים לא יבואו אם אנחנו לא נהיה במביאים. על התנדבות למלחמה ועל עשיה הקרויה מדינית אנו מדברים עתה תכופות. כאן ידובר על עשיה ישובית שהיא אבן-פינה לכל עליה שהיא.
היו ימים ומשקינו היו מועטים ורופפים. ברובם עדיין לא היו נושאים את עצמם והפסדיהם היו למעמסה על התקציב ההתישבותי. באותם הימים לא היתה לנו מטרה גדולה יותר מאשר לעשות את משק-העובדים מפרנס את עצמו ויורד משולחן "התקציב". ואף על פי כן היינו הוגים בכך כיצד נהיה נוהגים בבוא היום והמשק שלנו יצא למרחב. אמרנו: לקיים את המשק שיהא נושא את עצמו ומפרנס את עובדיו, הרי זה עיקר ראשון שבלעדיו כל בניננו אינו בנין, אך לא די בזה. אין החלוציות מסתיימת בהקמת המשק ובקיומו. המשקים לכשיתבססו צריך שיהיו כלי-שרת לאלה שיבואו אחריהם. אמרנו: חייב המתישב לראות עצמו לא רק כמי שמישבים אותו, כי אם גם כמישב, כמישב את עצמו ומישב את חבריו. וכלל-הפועלים חייב לראות עצמו כמישב קולקטיבי, בכוח הכרתו ורצונו, בכוח חלוציותו וליכודו, בכוח חברותו ושיתופו הכלכלי, גם בכוח שיטת חסכון ציבורי אשר בידו להנהיג ולקיים. סבורים היינו שחובה לעודד את הצבירה (אקוּמוּלַציה בלע"ז) של הציבור, באשר היא עשויה לצרף את פרוטות הדלים למנוף גדול שיהא מסייע את הפועל בשליחותו החלוצית. ביקשנו להיות "מרבי-נכסים", נכסי כלל-הפועלים, שהוא שלב לכלל-האומה.
מתוך כך ביקשנו עוד באותם הימים להקים חברה שיתופית להתישבות עובדים שאמצעיה יבואו מבפנים, מתוך המתישבים והעתידים להיות במתישבים. זכור לטובה ידידנו עקיבא אטינגר שהיה מראשוני התובעים והמעודדים. אין אני מתכוון לספר עתה ב"היסטוריה" ואומר בקיצור: יותר מבכל שאר המפעלים הכספיים היתה כאן ההסתדרות "מקשה ללדת"; התכניות לצבור הון בכוח המתישבים נראו כהזיות מרגיזות, כשירים על לב רע; וגם אסון הפילוג הפנימי בתוך ציבור הפועלים ואי-האמון החברי הכרוך בו, עמד על הדבר לִשטנו מתחילתו; תובעים תבעו, ועידות החליטו וחזרו והחליטו, מערערים עירערו (בתוקף), מסכימים הסכימו (בלי תוקף); ויכוחים ארכו, "קוֹנצֶסיוֹת" ניתנו – והעוונות גרמו, והמעשה, בצורה הנאותה ובהיקף הראוי, לא נעשה. ורק עם איחוד המפלגות – אגב: עדיין לא העריכו כהלכה באיזו מידה גרם איחוד זה, למרות כמה מסיבות בלתי-מסייעות, להגברת משקלו הציוני וכוחו היוצר של כלל-הפועלים – הוכשר הקרקע לתנופה התישבותית-עצמית של ההסתדרות. "ניר" יצאה אז סוף סוף לאויר העולם, אם כי לא במלוא היקפה ותכניתה, אלא כחברה לאשראי חקלאי. בכוח הדחיפה הראשונה אשר ניתנה אז ל"ניר", פיתחה זו תנופה גדולה.