כתבי ברל כצנלסון/כרך יא/פרק ראשון
פרקים לתולדות תנועת הפועלים
פרק ראשון
- מאת ברל כצנלסון
את דברי בסמינר זה ברצוני להקדיש לנושא שאני קורא לו "להכרת עצמנו" כלומר: להכרת דמות תנועתנו, להכרת מקורותיה; כונתי לנסות לחדור ולראות את מגמת פני תנועת הפועלים בארץ, כפי שנתגלתה במשך ארבעים שנות קיומה, להבין גם את סגולותיה המיוחדות, את שליחותה הלאומית, את אפיה הפועלי ולהכיר את יצירותיה, ואולי גם את אישיה, ככל שהם מיצגים דמויות פוליטיות, ולעשות את חשבונה, נכון יותר, את חשבונותיה עם עצמה וחשבונותיה עם זולתה.
איני רוצה להעלים מכם שני קשיים גדולים, המכבידים עלי בזמן הזה. לפני 16 שנים ניסיתי להרצות לפני קבוצה של תלמידים. זה היה אז הסמינר הראשון של "הבחרות". ואולי הגיעו אליכם אותן הסטנוגרמות האומללות, שלא נגעתי בהן ושאין דעתי נוחה מהן. אגב, אלו הן סטנוגרמות שאינן מוגהות. אז היה הדבר קל בעיני, ראיתי את תנועתנו בעלייתה. והאמנתי שאין זו עליה מקרית, זמנית, אלא שקו-העליה הוא הקו ההיסטורי השולט בתנועתנו. היה זה ערב האיחוד של "אחדות-העבודה" עם "הפועל הצעיר".[1] ונראה היה לי שכל אותם היסורים הגדולים שנפלו בחלקה של תנועתנו במשך 25 שנים כמעט, מראשית העליה ועד התקופה הזאת, עבר זמנם ומילאו את שליחותם ההיסטורית. קראתי להם חבלי איחוד, והייתי בטוח שהבעיה של קיבוץ גלויות, לא רק במובן הפיזי-הגיאוגרפי בתוך המשק, אלא במובן הרוחני, במובן הפיכת נהרות האנשים השונים שזורמים לארץ-ישראל לנהר גדול – שבעיה זאת כמעט ונפתרה. אולי יש עוד להתגבר על מפריעים אחדים, אבל ביסודה, באופן היסטורי, כבר ניתנה תשובה חיובית על השאלה הזאת. ואין צורך לומר שראיתי את מפעלנו – את המפעל הציוני, את המפעל ההתישבותי, את המפעל הפוליטי – שהוא בדרך עליה. ואם כי ידענו שנכונו לו עוד קשיים, אבל במֵירע חלומותינו וסיוטינו לא עלה על לבנו שיכול לקום מה שנתגלה לנו בשנים האלו.
יש איפוא הבדל רב בין הדברים שדיברנו על תנועתנו, על אָפיה, על תפקידיה, על הישגיה ועל הצפוי לה, בשנת 1928, ובין מה שאני בא לדבר עכשיו, בשנת 1944. אינני יכול להעלים מעצמי, וגם לא מכם, שכתנועה אנו עומדים על פני תהום, שאיננו צועדים במישור ואיננו עולים על ההר. גורלנו, לא רק גורל אחינו בעולם האבודים לנו, כי אם גורל עמנו בשעה זו, נדון, כמו שאולי לא נדון מעולם, אלא לאחר חורבן בית שני, והוא אולי איום יותר מימי מסעי-הצלב ומימי הטבח של חמלניצקי. בשעה כזו להעריך את תנועתנו אנו ואת מפעלנו, ולראות אם דרכנו נכונה ובמה טעינו – זהו ענין חמור יותר. וכל אדם בגשתו לעשות חשבון עם עצמו ועם תנועתו, אין לבו יכול להיות קל ואיננו יכול לראות ורודות בלבד.
הלקח שאני מסיק מתוך עצם ההבדל הזה בין מצבה של תנועת הפועלים ומפעלה החלוצי לפני 15–16 שנים למצבה עכשיו, הוא שאנחנו צריכים לנהוג יותר זהירות במסקנות חברתיות, יותר זהירות כשניגשים להעריך תופעות מסוימות ולהסיק מהן מסקנות.
למשל, אילו בא אדם ב-1912–1913 והיה רוצה לספר מה השיגה תנועת הפועלים הבין-לאומית – היה זה האיש המאושר בעולם. הוא יכול היה לתאר כיצד במשך עשרות שנים הלכה תנועת הפועלים בעולם מחיל אל חיל, מהישג להישג: הישגים בכמות, הישגים בתרבות, הישגים פוליטיים, הישגים ארגוניים וכלכליים. יכולנו למנות שורה של נצחונות לאורך כל הקו ואפשר היה לאמור, כפי שחשבו אז, לפני המלחמה העולמית הקודמת, כמה וכמה אנשים גדולים, כי עם שעון ביד אפשר לקבוע מתי יבוא המשטר החדש בעולם.
הלקח הזה אומר לנו שנצחון בחברה אינו דבר בטוח. יותר מזה, אפשר לאמור כי בבטן ההיסטוריה נמצאות אפשרויות שונות. היינו, אין לומר בודאות כי מתוך ההתפתחות והעובדות שקרו עד עכשיו נובע משהו בטוח ומסוים, אלא – קיימות אפשרויות שונות, ולא אפשרות אחת. שמעתי כאן שיחה בענין היעוד. ראיית היעוד כשהיא לעצמה יש לה יסודות חזקים מאד. אבל טעות תהיה אם אדם יגביל את עצמו ויאמר: מתוך הסיטואציה הנתונה יכול אני בודאות גמורה לאמור: כך וכך תהיה ההתפתחות העתידה.
למשל, היו ניסוחים מסוימים, חשובים מאד, מבוססים כראוי על ידי חכמים גדולים, שראו את מצב הענינים בעולם, וקודם כל באירופה, והם ראו התפתחות כלכלית מסוימת, התפתחות של כוחות היצור, של סדרי החברה, את מצב-הרוח של ההמונים, ויכלו לאמור: מכאן ניתן להסיק מסקנה בטוחה בהחלט – שהמשטר הקפיטליסטי הולך ונופל, ובמקומו יבוא המשטר הסוציאליסטי שציפינו לו. אחר כך הוברר שבאותן הארצות אשר עמדו על דרגת התפתחות כל כך גבוהה, ואפשר היה להניח כי בהן יתגשם בראשונה הסוציאליזם, הוא לא התגשם, אלא קם דבר אחר, שאת האפשרות שלו לא ראינו. לא היה נביא אשר יבוא ויאמר שבחברה האירופית מונחות שתי אפשרויות: או פאשיזם או סוציאליזם. רק לאחר מעשה אנחנו אומרים: כן, היתה, כנראה, לא רק אפשרות אחת. האפשרות אשר לה פיללנו לא באה, והאפשרות האחרת, אשר לא פיללנו לה ולא חפצנו בה – היא היא אשר באה.
ב-1914 היו כבר חילוקי-דעות חשובים מאד בתנועת הפועלים באירופה. כל קונגרס סוציאליסטי היו בו מאבקים מסוימים של מגמות שונות. חילוקי-דעות אלה גרמו אחר כך, בסוף המלחמה הקודמת, למפולת הגדולה של האינטרנציונל (הוא "האינטרנציונל השני", שהתקיים מ-1890 עד 1914 – פחות מ־25 שנים – ובזמנו הצליח להתגבר על כל הניגודים הכיתתיים, אשר השתלטו בימי האינטרנציונל הראשון והחריבו אותו). בתקופה שעד 1914 נראה היה שהרעיון של אחדות הפועלים הולך ונעשה רעיון שליט, ותנועת הפועלים מצאה את הדרך הנכונה איך לקיים שלום בין מפלגות שונות וזרמים שונים. עד 1914 עברה על תנועת הפועלים תקופה של איחודים, גם איחודים של זרמים, אשר במשך שנים מרובות היו מנוגדים ביניהם מאד מאד.
אבל באותם הימים לא הכיר איש שבּחוּבּי האינטרנציונל השני, בּחוּבּי תנועת הפועלים הסוציאליסטית, כפי שהיתה עד המלחמה העולמית הקודמת, טמונה מחלוקת, אשר כמוה לא היתה ואשר תוצאותיה אי אפשר היה לראות מראש. אי אפשר היה להאמין שאנשים אשר היו במשך שנים רבות חברים ואחים זה לזה, גם בויכוחיהם (כי היו אלה ויכוחי חברים), שאנשים אלה יוכלו כל כך להתרחק זה מזה, עד שיהפכו (אם להשתמש במלה חריפה. אבל המוסרת את התוכן היחידי על היחסים שנוצרו ביניהם), עד שיהפכו להבל וקין... אנחנו צריכים ללמוד מזה מעט ענוה ולהבין עד כמה מועטה היא חדירתנו מעבר למסך.
ועוד דבר אחד צריך ללמוד: שבחיי חברה אין ודאות, אין מקום לשאננות, אלא שתמיד אורבות סכנות איומות, סכנות הצפונות בטבע האדם, בליקויים שלו, בפגמים, במשהו שחסר לו; ואין כלל בטחון שדברים-של-תבונה עתידים מחר לשלוט בתוכנו, כי תמיד פורצים כוחות אפלים ממקורות שונים, והם כובשים אותנו ואנחנו נעשים עבדים להם.
מכאן צריכה לבוא גם ההכרה של דלוּת כוחנו, והיא אומרת: בעניני חברה – תמיד על המשמר! תמיד על המשמר מפני השטן; תמיד על המשמר מפני כוחות ריאקציה שדוחפים אותנו אחורנית. ולא על המשמר מפני אחרים, כי אם על המשמר גם בפני עצמנו.
משטרים שנוצָרים, מהפכות גדולות – אילו התעמקנו בגורלם היינו רואים שאותה אמונה תמימה האומרת שמהפכה פותרת את כל השאלות – אין לה יסוד רב ביותר. רק בימים אלה קראתי סיסמה אחת, שהמהפכות הן הקַטרים של ההיסטוריה. אפשר ודבר זה הוא נכון, אבל לא תמיד. הקַטר ההיסטורי הזה נוטה לרדת מעל הפסים ולשבור את הראש לעצמו ולאחרים...
הודאות הזאת, שמשטר חדש הבא במקום משטר ישן, או שלטון חדש הבא במקום שלטון ישן, הוא המבטיח הישגים מסוימים, מבטיח ערכים מסוימים והתפתחות מסוימת – כל זה, לאחר מה שלמדנו בהיסטוריה של הדורות וגם לאחר מה שלמדנו גם על בשרנו אנו, נעשה דבר מפוקפק. בחיי החברה, בתקופות גדולות של מעברים (וזה לפעמים ענין של דורות אחדים ולא של ימים וחדשים) אין ודאות בהישגים. והישגים תמיד טעונים בדיקה וביצור מחדש – לראות אם לא חדר האויב לתוך החומה ואם אינו שליט ופועל בתוך החומה עצמה.
ברצוננו להתבונן אחורנית אל מה שעברה תנועת הפועלים העברית במשך ארבעים שנה. ויש לי קושי אישי בהסברת הדברים הללו. הדרך הזאת בה אתם לומדים, והנושאים אשר אתם מטפלים בהם, עלולים להקנות לכם כמה וכמה ידיעות אשר לא היו לכם. מה שאני רוצה הוא דבר אחר. רוצה אני להקנות לבם דבר מסובך יותר: נסיון חיים. כיצד מקנים ידיעות – לכך יש שיטות קבועות. אבל כיצד אפשר שדור אחד לשני ואדם לחברו יוּכל להקנות נסיון חיים שלו, לקח חיים שלו – זהו ענין קשה הרבה יותר.
הערות שוליים
עריכה- ^ [בינואר 1930]