כתבי ברל כצנלסון/כרך ה/מה בפינו ליום מחר
הרמת דגל המדינה היהוּדית
מה בּפינוּ ליוֹם מחר (כּסליו תש"א)
- מאת ברל כצנלסון
לא קל עכשיו לדבר אל הפּסידוֹנים הקרוי "תנועתנו העולמית".[1] היו ימים והייתי "איש ריב ומדון" לתנועתנו העולמית בכמה מגילוייה. עם מי אריב עתה? עם חברינו מפולין? עם אותם החברים שישבנו אתם בקונגרס האחרון ונמלכנו, שמא אפשר עוד להספיק ברגע האחרון ולהעלות אנשים על ספינות אחרונות? וגם לא עם תנועתנו באמריקה. אני רואה את תנועתנו באמריקה, זו שאינה אלא אי קטן ביהדות האמריקאית, אוכלת עדיין מן הקרן שהושקעה בה לפני 30–35 שנים, בימים מקבילים ל"עליה השניה". לפי מה שיש להם אולי אין אנו רשאים לדרוש מהם יותר.
אינני מתכוון לטפל פּה בשאלות ההווה של תנועתנו. שאלות ההווה הן שתים: א) מצבנו הפוליטי כיום בארץ. ענין זה נדון עתה במפלגה ואין כל צורך להביאו לדיון מיוחד הנה, כל עוד מפלגת פועלי ארץ-ישראל לא הבהירה את ראייתה היא. ב) עזרתנו לגולה. כציוני קנאי לא תליתי מעולם תקוות רבות בעבודת העזרה, אך עתה מיחס אני לה חשיבות עצומה. ענין העזרה עתה איננו ענין של רחמנות בלבד, הוא ענין לאומי גדול: לקיים את היהודים בגיהינום של הארצות הכבושות, למען יגיעו לימים שלאחר המלחמה. ובתוך העזרה רואה אני דבר שהוא בעיני קודש קדשים: העזרה לציונות במחתרת בכל מקום! בדרך כלל אין לי בכל שדה הפעולה הציונית דבר יותר יקר מן הקרן הקימת, ודבר יותר בטוח מדונם קרקע מעובד בידים יהודיות. אך ברגע זה חשוב לנו כל כך כל קן של נוער ציוני ברוסיה, כל מפעל של "החלוץ" בגרמניה – שאין לחוס על אמצעים ומאמצים כל כמה שאפשר להגיע לשם. אין אתי הצעות מעשיות, ואינני יודע אם הוצעו הצעות כאלה. חפצתי רק להביע את יחסי, כי חובת כולנו לעמוד מאחורי מי שמוכן לפעול.
רצוני לעורר את שאלת תפקידי תנועתנו לגבי העתיד. ורוצה אני הפעם לומר את דברי לא בצורת ביקורת, כי אם בצורת משאלה.
הֶעָמדנוּ על ההבדל בין מצבנו כתנועה, כעם, במלחמה זו – לבין מצבנו במלחמה הקודמת? אז היה העם היהודי חי, פעיל, מצפה לטובה.
הערות שוליים
עריכה- ^ הדברים נאמרו במועצת איחוד פועלי-ציון (צ.ס.) – התאחדות, שנתקיימה במשק הפוֹעלוֹת עיינוֹת; כסליו תש"א, דצמבר 1940