כתבי ברל כצנלסון/כרך ד/אחרי עשרים שנה
עם עצמנוּ
אחרי עשׂרים שנה[1]
- מאת ברל כצנלסון
בּתוֹך המוֹשבה. דעתי: מבלעדי תנועה ציבורית חיה ותבענית מסביב לדרישה זו, לא ישתנה בלום ולא יעשה בלום. נוכחנו מנסיוננו כי בלי מאמצים רציניים של "המעונינים" אין דבר-יצירה נעשה בארץ. זכוּר ענין שכונות-העובדים. כמה שנים החמצנו, כמה כוחות פיזרנו, ומה שונה היה אולי מצב הפועל העירוני בשנות המשבר אילמלא חסרו לשכונות-העובדים נושאים ולוחמים נמרצים. קטנוּת-האמונה עלולה גם פה להזיק כמו בשכונות-העובדים. ברצון להקיף את המושבות הקיימות חגורה של קרקעות-עובדים איני רואה, כמו שרואים רבים מזקני ציבורנו, בריחה מהחקלאות "האמיתית" והסתגלות לקוֹניוּנקטוּרה, אלא ניצול רציונלי של הקוֹניוּנקטוּרה, לשם יצירת עמדות עבודה וביצורן. הדרישה לקרקע לעובדים באזור המטעים צריכה להיעשות בשעה זו לנקודת-המוקד של דרישותינו. יקום הפועל השכיר במושבה וידרוש את זכותו בציונות.
וגם – את זכותו בהסתדרות. כוחה של תנועתנו היה לא רק באידיאל הלאומי-הסוציאלי שלה, אלא גם ביסוד העזרה ההדדית החי בה. ההסתדרות לא היתה מתגבשת למה שהיא כיום אילמלא כללה בתוכה את הדאגה לחיי אדם, לחיי החבר. בזה היה כוח ההסתדרות החקלאית, קופת-חולים, "המשביר" – מיום היוסדם. בכל ארץ של אמיגרציה יש לעזרה הדדית ערך מיוחד. ה"ארבייטר-רינג" באמריקה חזק יותר מכל מפלגה, כי הוא יצר לפועל "הירוק" את הסביבה של עזרת-חברים. הסתדרותנו יצרה בראשיתה את משפחת-העבודה, ודוקא בשנות העליה הגדולה עשתה בזה מעט, לא העמיקה ולא הרחיבה את יסודות העזרה ההדדית בתנועה. ובמושבה עוד פחות מאשר בעיר. מוסדות ההסתדרות עובדים במושבה במידה קצוצה. הפועל עצמו והציבור החי במושבה לא יצר בה כמעט שום מפעלים של קיימא. המטבח, אם הוא קיים, הנהו עלוב כשהיה לפני כמה שנים. נסיונות של יצירה הסתדרותית אינם נעשים. האומנם נסיק מזה כי ששת אלפי הפועלים במושבות הנם דלי-מעש, חסרי כוח יצירה חברתית? לא. זה לא יתכן. אבל מחשבתם אינה נתונה לשיפור חייהם.
הכרחי שיבוא בזה שינוי. וגם ההסתדרות צריכה להביא שינוי בחלוקת כוחותיה ותקציביה. הפעולה במושבה צריכה שוב להיות לראש-פינה.
הערות שוליים
עריכה- ^ (בּמוֹעצת "אחדוּת-העבוֹדה" לעניני המוֹשבה, שבט תרפ"ט)