ויקיטקסט

כתאב-י איקאן

טקסט זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה

חיבור תיאולוגי מאת בהאא אללה, מייסד הדת הבהאאית. נכתב בסביבות 1862 בעת שהותו של בהאא אללה בבגדאד.

מוגש בתרגום חדש של תלמידות ותלמידי הקורס "ודאות ושכנוע בדת הבהאאית" באוניברסיטה העברית בירושלים, תשפ"ג.

פתיחה

בשם האל העליון, הנעלה ביותר.


(1) לפי הפרק המופיע בהתגלות[1] העבדים לעולם לא יגיעו לחוף הים של ההבנה האמיתית, מבלי להתנתק באופן מוחלט מכל מה שבשמיים ובארץ. קדשו נפשותיכם, יושבי הארץ, למען תגיעו למקום שאלוהים ייעד עבורכם ותיכנסו למשכן שהקים האל בשמי ההתגלות.[2]
(2) יסודו של שער זה הוא שההולכים בדרך האמונה, הם הצמאים ליין הוודאות, חייבים לנקות ולטהר את עצמם מכל מה שהוא ארצי. כלומר, את האוזניים שלהם משמוע אמירות, את הלב ממחשבות שווא הנוגעות לשבחי ההוד,[3] את הנשמה מתלות בצרכים גשמיים, ואת העיניים משימת לב למילים כלות. עליהם לסמוך על האל, להיאחז בו וללכת בדרכו. לאחר מכן הם יהיו ראויים לקבל את תפארת הזוהר של שמש ההבנה והידע האלוהיים, ויהפכו למקבלי חסדים נצחיים ובלתי נראים במקום אלה הגלויים.[4] לכן, אם עבד כלשהו מעוניין להפוך דברים, מעשים, או אמירות של עבדים אחרים לאמת המידה להכרת האמת וידידיה[5] הוא לעולם לא יוכל לקוות להגיע לגן העדן שהוא הכרת הריבון רב הפאר, ולעולם לא יוכל להיכנס למשכן הנצח או ללגום מגביע הטוב והקרבה האלוהית.
(3) תנו דעתכם על העבר, כיצד תמיד בני האדם, הנאצלים והנחותים, חיכו בכמיהה להתגלויות האחדות[6] בדמויות בני האדם הקדושים והנבחרים.[7] כמה פעמים ציפו להתגלותו, באיזו תדירות התפללו שרוח הרחמים האלוהית תנשוב, והיופי המובטח יתגלה מאחורי מעטה ההסתרה לכל העולם. ברגע ששערי החסד נפתחו, ענני השפע האלוהי המטירו על האנושות, שמש הנסתר האירה מעל אופק העוצמה השמימית - הכול התכחשו להם והפנו את גבם מפני האל בכבודו ובעצמו. חפשו זאת בכל הספרים השמיימיים שבהם זה מוזכר וחקוק.[8]
(4) הרהרו לרגע בדבר מה שגורם להכחשה זו מצד האנשים שחיפשו ברצינות ובכמיהה. התקפתם הייתה חריפה מכפי שיוכלו לתאר הלשון או הקולמוס.[9] אף לא התגלות אחת של קדושה הופיעה מבלי שסבלה מהכחשות, ומהתנגדות חריפה מצד האנשים שהקיפוה. שנאמר, ״הוי מה חבל על הברואים: לא בא אליהם כל שליח בלא שהלעיגו עליו״.[10] ובמקום נוסף: ״כל אומה זממה להניח ידה על השליח שבא אליה. הם התנצחו בדברי הבל כדי להפריך בהם את האמת״.[11] (5) באופן דומה, גם המילים שהורדו מענני העוצמה הנצחית ומשמי התהילה, הן מעבר לגבול תבונתם של העבדים. עבור בעלי התבונה האמיתית ואלה שרואים, סורת הוד מספקת דיו.[12] הרהרו בליבכם במילותיה הקדושות ואז נסה לתפוס את משמעותה ללא משוא פנים. כך יתגלו לך פלאי סיפורי הנביאים וההתנגדות וההתכחשות להם, שבאו יחד עם מילות דחייה. כך אולי תגרום לציפור לב האדם[13] להתעופף מחוסר השכל והספק אל קן האמונה והוודאות, תשתה לרוויה מהמים הטהורים של החוכמה העתיקה, ותאכל מפרי עץ הדעת. זה הוא חלקן של הנפשות שנוצרו מהשולחן הנצחי שהורד ממרומים.
(6) לו הכרת את העוולות שבוצעו נגד נביאי אלוהים, והבנת מה הסיבות האמיתיות להתנגדות העבדים לשמשות המהות האלה, כנראה שהיית מעריך את משמעות עמדתם. יתר על כן, ככל שתתבונן מקרוב יותר בהכחשות של מתנגדי מזרחי תארי האחדות, אמונתך בסיבות האל תהפוך מוצקה יותר. לפיכך, יצוינו בקצרה בלוח זה סיפורי הנביאים, על מנת שיוכיחו את האמת לפיה לאורך כל העידנים היו התגלויות העוצמה והעוז נתונים לאכזריות כה מתועבת שאף עט לא יעזר לתאר. אולי הם יגרמו למעטים להפסיק לנהות אחר התנגדות חכמי הדת ושוטי הדור הזה, ויחזקו את ביטחונם ואת ודאותם.[14]

פס' 53

(53) דעו באמת שהמטרה שביסוד כל המונחים הסמליים והרמיזות העמומות הללו, הנובעות מגילויי המטרה הקדושה של אלוהים, הייתה לבחון ולהוכיח את עמי העולם; שעל ידי כך האדמה של הלבבות הטהורים והזוהרים תיוודע מהאדמה המתכלה המתקלקלת והצחיחה. כך הייתה דרכו של אלוהים בין בריותיו מאז ומתמיד, ועל כך מעידים רישומי ספרי הקודש.
(54) וכמו כן, הרהרו על הפסוק שהתגלה בנוגע לקבלה.[15] כאשר מחמד, שמש הנבואה, ברח ממכה[16] אל ית'רב[17], הוא המשיך להפנות פניו, תוך כדי תפילה, לירושלים, עיר הקודש, עד לזמן שבו היהודים התחילו להשמיע נגדו מילים לא ראויות - מילים שאם יוזכרו לא יהיו הולמים לדפים אלה ויעייפו את הקורא. מחמד התרעם מאוד על המילים האלה. בעודו עטוף בהרהור ותמיהה, הוא הביט לעבר השמיים ושמע את קולו האדיב של גבריאל[18] שאמר: "אנו רואים אותך מלמעלה, מפנה את פניך לשמיים, אבל נבקש ממך לפנות לקבלה אשר תרצה אותך."[19] ביום למחרת, כאשר הנביא נשא את תפילת הצהריים יחד עם מלוויו, וכבר ביצע שתיים מההשתטחויות,[20] שוב קולו של גבריאל נשמע: "הפנה פנייך אל המסגד הקדוש".[21] בעיצומה של אותה תפילה, מחמד הפנה לפתע את פניו מירושלים ופנה לכיוון הכעבה. ואז, תדהמה עמוקה אחזה לפתע במלוויו של הנביא. אמונתם התערערה קשות. זעקתם הייתה כה גדולה, עד שרבים מהם, שהפסיקו את תפילתם, כפרו באמונתם. אכן, אלוהים לא גרם למהומה זו אלא כדי לבחון ולהוכיח את עבדיו. אחרת, הוא, המלך האידיאלי, יכול היה בקלות להשאיר את הקבלה ללא שינוי, והיה יכול לגרום לירושלים להישאר נקודת ההערצה עד לשחרורו, ובכך לא למנוע מאותה עיר קדושה את ההבחנה של קבלה שהוענקה לה.
(55) אף אחד מהנביאים הרבים שנשלחו למטה[22] מאז שהתגלה משה, כשליחים של דבר האלוהים, כמו דוד, ישו ואחרים מבין הגילויים הנעלים יותר שהופיעו בתקופה שבין התגלויות משה ומחמד, שינו אי פעם את חוק הקבלה. כל שליחים אלו של אדון הבריאה כיוונו את עמיהם לפנות לאותו כיוון. בעיניי אלוהים, המלך האידיאלי, כל מקומות הארץ הם יחידים, מלבד המקום שבימי גילוייו הוא מינה למטרה מסוימת. אפילו כפי שהוא גילה: "המזרח והמערב הם של אלוהים: לכן בכל דרך שתפנה, יש פני אלוהים."[23] על אף האמת של עובדות אלו, מדוע היה צריך לשנות את הקבלה, ובכך להטיל תדהמה כזו בקרב האנשים, לגרום למלוויו של הנביא להסס, ולהטיל בלבול כה גדול בקרבם? כן, דברים כמו השלכת תדהמה בליבם של כל בני האדם מתקיימים רק כדי שכל נשמה תוכל להיבחן על ידי אבן הבוחן של אלוהים, כדי שהאמת תיוודע ותיבדל מהשקר. כך הוא גילה לאחר הפרצה בקרב האנשים: "לא קבענו את מה שתצטרך להיות הקבלה, אלא כדי שנוכל לדעת מי הולך אחרי השליח ממי שסובב על עקביו."[24] "חמורים מבוהלים נמלטים מאריה."[25]
(56) לו הייתם מהרהרים, אבל לזמן מה, באמירות האלה שבליבכם, בוודאי הייתם מוצאים את שערי ההבנה פתוחים בפניכם, ורואים את כל הידע והמסתורין שלהם נחשפים לנגד עיניכם. דברים כאלה מתרחשים רק כדי שהנשמות של בני האדם יוכלו להתפתח ולהיחלץ מכלוב הכלא של הגוף והתשוקה. אחרת, אותו מלך אידיאלי לאורך הנצח היה במהותו עצמאי בהבנת כל הישויות, וימשיך, לנצח, בהווייתו שלו להתעלות מעל הערת כל נשמה. משב רוח יחיד של השפע שלו מספיק כדי לעטר את כל האנושות בגלימה של עושר; וטיפה אחת מתוך האוקיינוס של חסדו השופע מספיקה כדי להעניק לכל היצורים את תהילת חיי הנצח. אך ככל שהתכלית האלוהית קבעה שהאמת תיוודע מהשקר, והשמש מהצל, לפיכך, בכל עונה הוא הוריד על האנושות את מטר המבחנים מממלכת תהילתו.

פס' 89

(89) התנגדויות והבדלים כאלה נמשכו בכל עידן ומאה. העם תמיד התעסק בדיונים כה מופרכים, ומחה לשווא: "מדוע לא הופיע סימן זה או אחר?". חוליים כאלה פקדו אותם רק בגלל שהם דבקו בדרכי האלוהות של העידן שבו הם חיו, וחיקו אותן בעיוורון בקבלתם או בהכחשתם את מהויות הניתוק הללו, הישויות הקדושות והאלוהיות הללו. מנהיגים אלה, בשל שקיעתם בתשוקות אנוכיות, ורדיפתם אחר דברים חולפים ושפלים, ראו את המאורות האלוהיים האלה כמתנגדים לסטנדרטים של הידע וההבנה שלהם, וכמתנגדים לדרכיהם ולשיפוטיהם. היות והם פירשו מילולית את דבר האל ואת האמירות והמסורות של אותיות האחדות, ופירשו אותם על פי הבנתם החסרה, הם שללו מעצמם ומכל בני עמם את הממטרים השופעים של החסד והרחמים של אלוהים. ואף על פי כן הם מעידים על מסורת ידועה זו: "באמת שהמילה שלנו היא סתומה, קשה להבנה להפליא". במקרה אחר, נאמר: "המטרה שלנו בוחנת ביותר, מבלבלת מאוד; איש אינו יכול לשאת אותה מלבד חביב השמיים, או נביא בעל השראה, או מי שאלוהים בחן את אמונתו". מנהיגי הדת הללו מודים שאף אחד משלושת התנאים המוגדרים הללו אינו חל עליהם. שני התנאים הראשונים הם בבירור מעבר להישג ידם; לגבי השלישי, ברי שבשום זמן הם לא היו הוכחה נגד אותם מבחנים שנשלחו על ידי אלוהים, ושכאשר הופיעה אבן הבוחן האלוהית, הם הראו כי הם כלום מלבד פסולת [26].
(90) אלוהים אדירים! על אף קבלתם את האמת של מסורת זו, מלומדים אלה עדיין מפקפקים בערפולים התיאולוגיים של אמונתם ומתווכחים עליהם, אך טוענים כי הם המייצגים את הדקויות של חוק האל, ומסבירים את דברי המסתורין המהותיים של דברו הקדוש. הם טוענים בביטחון שמסורות כאלה המעידות על הופעתו של הקאים [27] הצפוי עדיין לא התגשמו, בעוד שהם עצמם לא הצליחו לשאוף את ניחוח המשמעות של מסורות אלו, ועדיין אינם מודעים לעובדה שכל הסימנים שנחזו התקיימו, שדרך המטרה הקדושה של אלוהים התגלתה, וקבוצת המאמינים, המהירים כמו ברק, עוברים, אפילו עכשיו, בדרך זו, בעוד המלומדים הטיפשים הללו מחכים בציפייה לחזות בסימנים הנחזים. אמרו, הו, הטיפשים! חכו כמו שאלה שהיו לפניכם מחכים!
(91) אם הם היו נשאלים בקשר לאותם סימנים שחייבים לבשר על התגלותה ועל זריחתה של השמש של התקופה המוחמדית, שאליהם כבר התייחסנו, שאף אחד מהם לא התגשם ממש, היה נאמר להם: "מדוע דחיתם את הטענות שהעלו נוצרים ועמי דתות אחרות וראיתם בהם ככופרים", מבלי לדעת איזו תשובה לתת, הם יענו: "הספרים האלה הושחתו והם אינם, ומעולם לא היו, של אלוהים". הרהרו בכך: דברי הפסוקים עצמם מעידים ברהיטות על האמת שהיא שהם מאלוהים. פסוק דומה התגלה גם בקוראן, האם אתם מבינים. אני באמת אומר, לאורך כל התקופה הזו הם לא הצליחו לחלוטין להבין מה הכוונה בהשחתת הטקסט.
(92) אכן, בכתבים ובאמירות של המראות המשקפות את השמש של הבשורה המוחמדית ניתן אזכור ל-"עיוות על ידי הישויות הנעלות" ול-"שינוי על ידי מלאי הבוז". אולם קטעים כאלה מתייחסים רק למקרים מסוימים. ביניהם סיפורו של אבן סוריא [28]. כאשר אנשי ח'יבר שאלו את מרכז המוקד של ההתגלות המוחמדית [29] בנוגע לעונש על ניאוף בין גבר נשוי לאישה נשואה, ענה מוחמד ואמר: "חוק אלוהים הוא מוות בסקילה". ואז הם מחו באומרם: "חוק כזה לא התגלה בתורה". ענה מוחמד ואמר: "את מי אתם רואים מבין המלומדים שלכם כסמכות מוכרת ובעל ידיעה בטוחה של האמת?" הם הסכימו על אבן סוריא. אז קרא לו מוחמד ואמר: "אני משביע אותך באלוהים אשר קרע לך את הים, גרם למן לרדת עליך, ולענן להאפיל עליך, אשר הציל אותך מפרעה ומעמו, ורומם אותך מכל בני האדם, לספר לנו מה פסק משה על ניאוף בין גבר נשוי לאישה נשואה". הוא השיב: "הו מוחמד! מוות בסקילה הוא החוק". מוחמד ציין: "מדוע אפוא חוק זה בטל וחדל לפעול בקרב היהודים?" הוא ענה ואמר: "כאשר מסר נבוכדנצר את ירושלים ללהבות, והרג את היהודים [30], רק מעטים שרדו. המלומדים של אותו עידן, בהתחשב במספרם המצומצם ביותר של היהודים ובריבוי העמלקים, טיכסו עצה יחד, והגיעו למסקנה שאם הם יאכפו את חוק חומשי התורה, כל ניצול שניצל מידו של נבוכדנצר יהיה צריך להורגו על פי פסיקת הספר. בגלל שיקולים כאלו, הם ביטלו לחלוטין את עונש המוות. בינתיים גבריאל נתן השראה לליבו המואר של מוחמד במילים אלה: "הם מסלפים את הטקסט של דבר האלוהים" [31].

פס' 96

(96) זאת ניתן לראות גם היום. חשבו כמה שופעים הגינויים שנכתבו על ידי המלומדים הבורים [32] של עידן זה נגד המטרה המופלאה ביותר הזו! כמה מתרברב דמיונם כי עלילות השקר הללו תואמות את פסוקי ספר הקודש של אלוהים, ונמצאות בהתאמה לאמירותיהם של האנשים בעלי ההבחנה! [33]
(97) המטרה שלנו בהתייחסות לדברים אלה היא להזהיר אתכם כי אילו הם [34] טענו שאותם פסוקים בהם מוזכרים הסימנים הנזכרים בבשורה סולפו, אילו דחו אותם, ונאחזו במקום זאת בפסוקים ובמסורות אחרות, עליכם לדעת כי דבריהם היו שקר מוחלט וגנאי צרוף. אכן "השחתה" של הטקסט, במובן שאליו התייחסנו, בוצעה למעשה במקרים מסוימים. כמה מהם הזכרנו, כדי שיתברר לכל מתבונן בעל הבחנה כי לכמה אנשים קדושים ללא הדרכה ניתנה השליטה בלמידה אנושית, כדי שהמתנגד המרושע יחדל לטעון שפסוק מסוים מצביע על "השחתה" של הטקסט, ולרמוז שאנחנו, עקב חוסר ידע, הזכרנו דברים מסוג זה. יתר על כן, רוב הפסוקים המצביעים על "השחתה" התגלו בהתייחס ליהודים, לכן עליכם לחקור את איי ידיעת הקוראן.
(98) שמענו גם כמה מבורי הארץ, הטוענים כי הטקסט האמיתי של הבשורה השמימית אינו קיים בקרב הנוצרים, כי הוא עלה לשמים. כמה הם טעו! כמה הם חסרי מודעות לעובדה שאמירה כזו מייחסת את העוול והעריצות החמורה ביותר להשגחה נדיבה ואוהבת! כיצד יכול אלוהים, בעת שכוכב השחר של יופיו של ישו נעלם מעיני עמו, ועלה לרקיע הרביעי [35], לגרום לספרו הקדוש, עדותו הגדולה ביותר בקרב בריותיו, להיעלם גם הוא? במה יישאר לאותו העם להיאחז מעת שקיעתו של כוכב השחר של ישו ועד זריחת השמש של תקופת מוחמד? איזה חוק ידריך אותם? איך אפשר להפוך אנשים כאלה לקורבנות של זעם הנקמה של אלוהים, הנוקם הכל יכול? כיצד יכלו להיפגע ממכת היסורים של המלך השמימי? ומעל לכל, כיצד ניתן היה לעצור את זרימת החסד של כל-השפע? כיצד ניתן היה לעצור את אוקיינוס רחמיו העדינים? אנו מוצאים מחסה באל, במה שבריותיו דמיינו לגביו! נשגב הוא מעל בינתם!
(99) חבר יקר! כעת, כשאור השחר הנצחי של אלוהים נשבר; כאשר זוהרם של דבריו הקדושים: "אלוהים הוא אור השמים והארץ" [36] שופך הארה על האנושות כולה; כאשר אי-ההפרה של משכנו מוצהרת על ידי אמירתו הקדושה: "אלוהים רצה בעצמו לדייק את אורו;" [37] ויד הכל-יכול, הנושאת את עדותו: "באחיזתו הוא אוחז במלכות כל הדברים", מושטת אל כל העמים ושוכני הארץ; מן הראוי לשנס מותניים במאמץ[38], שבשמחה, בחסדו ובנדיבותו של אלוהים, נוכל להיכנס לעיר השמימית: "באמת, של אלוהים אנחנו", ולשהות בתוך המשכן הנעלה: "ואליו אנו חוזרים." מוטל עליך, על ידי רשות האל, לטהר את עין לבך מדברי העולם, על מנת שתבין את אינסופיותו של הידע האלוהי, ותחזה באמת בצורה כה ברורה עד שלא תזדקק להוכחה אשר תפגין את מציאותו, ולא אף ראיה שתעיד על עדותו.

פס' 116

﴿קטז﴾ בַּהֶקְשֵׁר הַזֶּה, אַזְכִּיר פָּסוּק שֶׁאִם תִּפְקַח אֶת עֵינֵי הַהֲבָנָה, תִּתְאַבֵּל וּתְקוֹנֵן עַל אוֹתוֹ נָבִיא עֲשׁוּק, כָּל עוֹד אַתָּה חַי. וְהַפָּסוּק הַזֶּה הִתְגַּלָּה בִּזְמַן שֶׁנֶּחְמַץ לִבּוֹ שֶׁל הַנָּבִיא מֻחַמַּד בְּעִקְבוֹת חֻמְרַת הָאֲסוֹנוֹת וְהִתְנַגְּדוּת הָאֲנָשִׁים, הַמַּלְאָךְ גַּבְרִיאֵל יָרַד מֵעֵץ הַשֵּׁיזָף הַנַּעֲלֶה שֶׁל הַקִּרְבָה [39], וְדִקְלֵם אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה: "וְאִם הִתְרַחֲקוּתָם מַכְבִּידָה עָלֶיךָ, מְצָא לְךָ, אִם תּוּכַל, מְחִילָה אֶל מַעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה אוֹ סֻלָּם הַשָּׁמַיְמָה".[40] מָה שֶׁמְּרַמֵּז שֶׁאֵין תְּרוּפָה, וְהֵם לֹא יְוַתְּרוּ לְךָ אֶלָּא אִם תִּתְחַבֵּא מִתַּחַת לָאֲדָמָה אוֹ תִּבְרַח לַשָּׁמַיִם.
﴿קיז﴾ רְאֵה כַּמָּה שַׁלִּיטִים מִשְׁתַּחֲוִים הַיּוֹם לִשְׁמוֹ שֶׁל אוֹתוֹ נָבִיא! וְכַמָּה אֲרָצוֹת וְתוֹשָׁבֵיהֶן שׁוֹכְנִים בְּצִלּוֹ וּמִתְפָּאֲרִים בַּקֶּשֶׁר שֶׁלָּהֶם אֵלָיו. כְּפִי שֶׁבָּמַת הַדַּרְשָׁן וּצְרִיחֵי הַמִּסְגָּדִים מַזְכִּירִים אֶת הַשֵּׁם הַמְּבֹרָךְ הַזֶּה בְּיִרְאַת כָּבוֹד. וַאֲפִלּוּ הַשַּׁלִּיטִים שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ לְצִלּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ נָבִיא, וְלֹא חִדְּשׁוּ אֶת חֻלְצַת הַכְּפִירָה, והֵם גַּם מוֹדִים בִּגְדֻלָּתָהּ וְאַדִּירוּתָהּ שֶׁל אוֹתָהּ הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁל הַהַשְׁגָּחָה הָאֱלֹהִית. זֶהוּ הַשִּׁלְטוֹן הַגָּלוּי שֶׁאַתָּה חוֹוֶה. הַשִּׁלְטוֹן הַזֶּה חַיָּב לְהִתְגַּלּוֹת וּלְהִתְבַּסֵּס בְּהֶמְהֵלֶךָ חַיֵּיהֶם שֶׁל הַנְּבִיאִים אוֹ לְאַחַר שֶׁעָלוּ הַשָּׁמַיְמָה לַמִּשְׁכָּן הָאֲמִתִּי, כְּפִי שֶׁנִּתָּן לִרְאוֹת זֹאת גַּם בְּיָמֵינוּ. אֲבָל אוֹתוֹ הַשִּׁלְטוֹן הַמְּיֹעָד,סוֹבֵב סְבִיבָם לְנֶצַח נְצָחִים, תָּמִיד הוּא אִתָּם וְלֹא נִפְרָד מֵהֶם לְרֶגַע. אוֹתוֹ הַשִּׁלְטוֹן הוּא פְּנִימִי וּמַקִּיף אֶת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.
﴿קיח﴾ לְדֻגְמָה, הַשִּׁלְטוֹן הַזֶּה שֶׁהִתְגַּלָּה מִשֶּׁמֶשׁ הָאַחְדוּת הָאֱלוֹהִית הַזֹּאת, הַאִם לֹא שָׁמַעְתָּ כֵּיצַד הִפְרִיד הַשִּׁלְטוֹן בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ, בֵּין צַדִּיק לְרֶשַׁע וּבֵין מַאֲמִין לְכוֹפֵר? וְכָל הָרְמִיזוֹת וְהַסִּימָנִים לְיוֹם הַדִּין, שֶׁשָּׁמַעְתָּ מִיּוֹם תְּחִיַּת הַמֵּתִים, מִיּוֹם הַדִּין וְהַחֶשְׁבּוֹן, וְיוֹם קַבָּלַת סֵפֶר הַמַּעֲשִׂים [41] וְעוֹד, הִתְגַּלּוּ בְּאֶמְצָעוּת פָּסוּק אֶחָד, וְהִגִּיעוּ לִשְׂדֵה הָעֵדוּת. וּכְמוֹ כֵן, הַפָּסוּק הַנִּגְלֶה הַזֶּה, הָיָה מְבֹרָךְ עֲבוּר הַצַּדִּיקִים, שֶׁכַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ אוֹתוֹ אָמְרוּ: "אֱלֹהֵינוּ, נִשְׁמַע וְנַעֲשָׂה"[42] כְּמוֹ כֵן זֶה הָפַךְ לְעֹנֶשׁ לִרְשָׁעִים, כְּלוֹמַר אֵלֶּה שֶׁלְּאַחַר שֶׁשָּׁמְעוּ אָמְרוּ: "נִשְׁמָע וְנַמְרֶה".[43] הַמִּלִּים הָיוּ כְּחֶרֶב הָאֱלוֹהִים אֲשֶׁר מַפְרִידָה בֵּין הַמַּאֲמִין לַכּוֹפֵר, בֵּין הָאָב לַבֵן. כְּפִי שֶׁרָאִיתָ כֵּיצַד אֵלּוּ שֶׁהוֹדוּ וְאֵלּוּ שֶׁהִכְחִישׁוּ חִפְּשׂוּ אֶת הַחַיִּים וְהָרְכוּשׁ אֶחָד שֶׁל הַשֵּׁנִי. כַּמָּה אָבוֹת הִתְנַתְּקוּ מִבְּנֵיהֶם! וְכַמָּה אוֹהֲבִים נִמְנְעוּ מֵאֲהוּבָתָם! וְהַחֶרֶב הַזֹּאת הָיְתָה כָּל כָּךְ חַדָּה וְיִחוּדִית עַד שֶׁהִיא קָטְעָה כָּל מַעֲרֶכֶת יְחָסִים. מֵאִידָךְ, שִׂים לֵב כֵּיצַד זֶה אִחֵד אוֹתָם. כְּפִי הַנִּרְאֶה, בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים הַשָּׂטָן זֶרַע זַרְעֵי נְקָמָה בְּקִרְבַת כַּמָּה מֵהָאֲנָשִׁים, בִּגְלַל הָאֱמוּנָה בַּדָּבָר הַמֻּפְלָא וְהַיִּחוּדִי הַזֶּה, הֵם הִתְאַחֲדוּ וְהִגִּיעוּ לְהַסְכָּמָה, עַד שֶׁנִּרְאֶה כְּאִלּוּ הֵם הִגִּיעוּ מֵאוֹתָן חֲלָצַיִם. כָּךְ יוֹצֵר אַלְלָה בֵּין לְבְבוֹתֵיהֶם שֶׁל הַמִּתְמַסְּרִים אֵלָיו וְהַמַּאֲמִינִים בְּאוֹתוֹתָיו. וְשָׁתוּ מֵ-"כָּוְתָ'ר" [44] הַחֶסֶד בִּידֵי תִּפְאֶרֶת הָאֵל. יֶתֶר עַל כֵּן, כַּמָּה רַבִּים הֵם אוֹתָם עַמִּים בַּעֲלֵי אֱמוּנוֹת מְגֻוָּנוֹת, אַסְכּוֹלוֹת מְגֻוָּנוֹת וּמֶזֶג מְנֻגָּד, הֵם שָׁאֲפוּ מִמַּשַּׁב הָרוּחַ שֶׁל הרִזְוָאן הָאֱלוֹהִי, וְגַן הָאָבִיב שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה, הֵם הִתְלַבְּשׁוּ בִּגְלִימַת הָאַחְדוּת הָאֱלוֹהִית וְשָׁתוּ מִכּוֹס הָאַחְדוּת.
﴿קיט﴾ זוֹ הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל הַחַדִּית' הַמְּפֻרְסָם: "שֶׁנֶּאֱמַר, זְאֵב וְכֶּבֶשׂ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים יַחַד"[45] וְעַכְשָׁו תִּרְאֶה אֶת חֹסֶר הַיֶּדַע שֶׁל הָאֲנָשִׁים הַבּוּרִים הָאֵלּוּ, כְּפִי שֶׁהָאֻמּוֹת הַקּוֹדְמוֹת, עֲדַיִן מַמְתִּינוֹת לְעֵת בָּהּ הַחַיּוֹת הָאֵלּוּ יִפָּגְשׁוּ סְבִיב שֻׁלְחַן אֹכֶל אֶחָד. זוֹהִי רָמַת הָאֲנָשִׁים! נִרְאֶה שֶׁמֵּעוֹלָם הֵם לֹא שָׁתוּ מִגְּבִיעַ הַצֶּדֶק הָאֱלֹהִי, וּמֵעוֹלָם לֹא הֵנִיחוּ אֶת רַגְלָם עַל דֶּרֶךְ הַצֶּדֶק הַמּוּסָרִי. בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, מַהִי הַתּוֹעֶלֶת שֶׁתַּגִּיעַ לְעוֹלָם מִתַרְחִישׁ זֶה? הֲרֵי מָה תּוֹעֶלֶת הָעִנְיָן הַזֶּה וְהַשְׁלָכוֹתָיו בָּעוֹלָם? וּבְכֵן, הִנֵּה מָה שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם בְּהֶקְשֵׁר זֶה: "לֵב לָהֶם וְלֹא יָבִינוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ".[46]

פס' 153

(153) אז השתדל, אחי, לתפוס את משמעות "תחיית המתים" [47], ולנקות את אוזניך מדברי הסרק של האנשים הדחויים הללו. אם תצעד לתחום הניתוק המוחלט, תעיד בקלות שאין יום חזק יותר מאשר היום הזה, וששום תחיית המתים איומה יותר מתחייה זו לא תוכל להעלות על הדעת. עבודת צדק אחת שבוצעה ביום הזה, משתווה לכל מעשי המידות הטובים שבמשך מאות רבות של שנים גברים ביצעו - לא, אנו מבקשים סליחה מאלוהים על השוואה כזו! כי באמת, הפרס שמגיע לו מעשה כזה הוא בהרבה מעל ומעבר להערכה של גברים. מכיוון שהנשמות חסרות אבחנה והאומללות הללו לא הצליחו לתפוס את המשמעות האמיתית של "תחיית המתים" ושל ״ההגעה אל הנוכחות האלוהית", לכן הן נותרו משוללות לחלוטין מהחסד שלה. למרות שהמטרה היחידה והבסיסית של כל הלמידה, העבודה הקשה והעבודה שלה, היא השגת התחנה הזו, והכרה בה, אך כולם שקועים במרדף אחר הלימודים החומריים שלהם. הם מכחישים את עצמם כל רגע של פנאי, ומתעלמים ממנו לחלוטין, שהוא מהות כל הלמידה, והאובייקט היחיד של המסע שלהם! אני חושב, השפתיים שלהם מעולם לא נגעו בכוס הידע האלוהי, וגם לא נראה שהם השיגו אפילו טיפת טל של ממטרי החסד השמימי.
(154) שקול, איך הוא יכול להיכשל ביום ההתגלות של אלוהים כדי להשיג את החסד של" נוכחות אלוהית " ולהכיר את הביטוי שלו, להיקרא בצדק למד, למרות שהוא אולי בילה עידנים במרדף אחר הידע, ורכש את כל הלמידה המוגבלת והחומרית של גברים? זה בהחלט ברור שהוא לא יכול בשום אופן להיחשב כבעל ידע אמיתי. ואילו, הבלתי מפורש מכל הגברים, אם הוא יכובד עם בהבחנה עליונה זו, הוא באמת נחשב לאחד מאותם אנשים מלומדים אלוהיים שהידע שלהם הוא על אלוהים; כי אדם כזה השיג את פסגת הידע, והגיע לפסגת הלמידה הרחוקה ביותר.
(155) תחנה זו היא גם אחד הסימנים של יום ההתגלות; אפילו כפי שנאמר: "השפלים שביניכם, הוא יהיה לרומם; והם כי הם מרוממים, הוא יהיה להשפיל." וכמו כן, הוא יהוה גילה בקוראן: "ואנחנו רוצים להראות חסד לאלה שהובאו נמוך בארץ, ולהפוך אותם למנהיגים רוחניים בקרב גברים, ולהפוך אותם ליורשים שלנו." [48] זה יהוה כבר עדים היום הזה כמה מן האלוהות, בשל דחייתם של האמת, נפלו, ולציית בתוך, במעמקים הרחוקים ביותר של בורות, ושמותיהם נמחקו ממגילת המפואר והמלומד. וכמה מן הבורים אשר, בשל קבלתם של האמונה, יש, עלו למעלה והגיעו לפסגת הידע הגבוהה, ושמותיהם נכתבו על ידי עט הכוח על לוח הידע האלוהי. לכן, " מה שהוא רוצה אלוהים יבטל או יאשר: כי מקור ההתגלות הוא איתו."[49] לכן, נאמר: "לחפש ראיות, כאשר ההוכחה הוקמה היא רק מעשה לא ראוי, ולהיות עסוק בחיפוש אחר ידע כאשר המטרה של כל הלמידה הושגה היא באמת אשמה." תגידו הו אנשים של כדור הארץ! הנה הנעורים האלה, הזורמים על פני העומק הבלתי מוגבל של הרוח, מבשרים לכם את הבשורה:" הנה: מנורת אלוהים זורחת", ומזמנים אתכם לשים לב למטרתו, אשר, למרות שהיא מוסתרת מתחת לרעלות של פאר עתיק, זורחת בארץ עיראק מעל אביב היום של קדושה נצחית.
(156) הו חבר שלי, אם ציפור נפשך תחקור את שמי התגלות הקוראן, אילו היה להרהר בתחום הידע האלוהי שנפרש בו, בוודאי היית מוצא דלתות ידע לא ממוספרות של ידע שנפתחו לפניך. אתה בוודאי תכיר בכך שכל הדברים האלה אשר ביום זה הפריעו לאנשים האלה להגיע לחופי האוקיינוס של החסד הנצחי, אותם דברים בהפרת מוחמד מנעו מאנשים של אותה תקופה להכיר באור האלוהי הזה, [50] ולהעיד על האמת שלו. אתה, תתפס גם את התעלומות של "חזרה" ו"התגלות" ונבול בבטחה לציית בתוך החדרים הגבוהים ביותר של ודאות וביטחון.
(157) וזה קרה שביום מסוים מספר מתנגדי היופי חסר השווים הזה, אלה שסטו הרחק ממקלטו הבלתי מתכלה של אלוהים, דיברו בבוז את הדברים האלה אל מוחמד: "באמת, אלוהים נכנס איתנו ברית שלא נזכה לשליח עד שהוא יציג לנו קורבן שיורה מהשמיים יטרוף." [51] הטענה של פסוק זה היא שאלוהים ברא עמם ברית כי שלא יאמינו בשום שליח אלא אם כן יעשה את נס הבל וקין [52], כלומר, להקריב קורבן, ואת האש מן השמים לצרוך אותו; אפילו כפי שהם שמעו אותו מסופר בסיפור הבל, איזה סיפור נרשם בכתבי הקודש. על כך, מוחמד, עונה, אמר: "כבר יש שליחים לפני שבאו אלייכם עם עדויות בטוח, ועם זה אשר אתם מדברים. למה הרגתם אותם? תגידו לי, אם אתם אנשי אמת.״ [53] ועכשיו תהיו הוגנים; כיצד יכלו אותם אנשים שחיו בימי מוחמד להתקיים, אלפי שנים לפני כן, בעידן אדם או נביאים אחרים? מדוע מוחמד, מהות האמת הזו, האשים את אנשי ימיו ברצח הבל או נביאים אחרים? אין לך ברירה אחרת מלבד להתייחס למוחמד כמתחזה או טיפש-אשר חס וחלילה! או כדי לטעון כי אותם אנשים של רשעות היו אנשים עצמיים אשר בכל גיל התנגדו וקבלו על הנביאים ושליחי אלוהים, עד שהם סוף סוף גרמו לכולם לסבול מות קדושים.

פס' 162

(162) זה ברור לחלוטין שכל הנביאים הם מקדשי מטרת אלוהים, אשר הופיעו בבגדים שונים[54]. אם תתבוננו בריכוז רב[55], תראו את כולם שוהים באותו משכן, מעופפים באותו גן עדן, יושבים על אותו כס המלכות, משמיעים את אותו נאום ומכריזים את אותה אמונה. כזו היא האחדות של מהות הקיום, אותם מאורות של פאר אינסופי ובלתי ניתן למדידה. לכן, אם אחד מגילויי הקדושה הללו יכריז: "אני הוא שובם של כל הנביאים", הוא אכן דובר אמת. באופן דומה, בכל התגלות האוחרת לזו, חזרתה של ההתגלות הקודמת היא עובדה, שאמיתתה מבוססת היטב. ככל שחזרתם של נביאי האלוהים, כפי שהעידו פסוקים ומסורות, הוכחה באופן סופי, גם שובם של נבחריהם מוכחת בהחלט. חזרה זו כה ברורה בפני עצמה, שהיא אינה דורשת כל ראיה או הוכחה. למשל, בין הנביאים היה נח. כאשר הוענקה לו גלימת הנביאות, ורוח אלוהים הניעה אותו לקום ולהכריז על מטרתו, כל מי שהאמין בו והכיר באמונתו, ניחן בחסד של חיים חדשים. עליו ניתן לומר באמת שהוא נולד מחדש והתחדש, מכיוון שלפני אמונתו באלוהים וקבלת התגלמותו, הוא העניק את חיבתו לדברים שבעולם, כמו החיבור למוצרים ארציים, לאישה, ילדים, אוכל, שתיה וכדומה, עד כדי כך שבשעות היום והלילה דאגתו היחידה הייתה לצבור עושר ולהשיג לעצמו אמצעי הנאה ועונג. מלבד הדברים הללו, לפני השתתפותו במימי האמונה המתחדשים, הוא היה כל כך מחויב[56] למסורת אבותיו, והתמסר כל כך בלהט לקיום מנהגיהם וחוקיהם, עד שהיה מעדיף למות מאשר להפר אות אחת מהמנהגים הרגילים שהתקיימו בקרב אנשיו. אפילו כשהעם קרא: "מצאנו באמת את אבותינו עם אמונה, ובאמת, בעקבותיהם אנו הולכים".
(163) אותם האנשים, אף על פי שהם עטופים בכל צעיפי ההגבלה הללו[57], ולמרות ההגבלות של מצוות כאלה, ברגע שהם שתו את משקה האמונה האלמותי, מגביע הוודאות, בידי הגילוי של המפואר המרומם[58], (הם) השתנו כל כך עד שהם וויתרו למענו על בני משפחתם, מהותם, חייהם, אמונותיהם, הכל מלבד אלוהים! כה עצומה הייתה הכמיהה שלהם לאלוהים, וכה מרוממת ההתלהבות משמחה אקסטטית נצחית, עד שהעולם וכל מה שיש בו נמוג לנגד עיניהם ונעלם. האם העם הזה הוא לא הדוגמה למסתורי ה"לידה מחדש" ו"השיבה"? האם לא נוכח שאותם אנשים, לפני שזכו לחסד אלוהים החדש והמופלא, ביקשו באמצעות אינספור מכשירים [59] להבטיח את הגנת חייהם מפני הרס? האם לא ימלאו באימה למראה קוץ או יברחו ממראה שועל? אך לאחר שזכו לכבוד ההבחנה העליונה של אלוהים, ולאחר שהוענקו להם חסדיו הרבים, הם היו, אילו היו מסוגלים, מקריבים בחופשיות עשרת אלפי אנשים בשמו! לא, נפשותיהן המבורכות, הבזות לכלוב גופן [60], היו משתוקקות לגאולה. לוחם יחיד זה יתמודד מול רבים! ובכל זאת, איך יכלו, למעט מהשינוי שנעשה בחייהם, להיות מסוגלים לבצע מעשים כאלה המנוגדים לדרך האדם ואינם עולים בקנה אחד עם רצונותיהם הגשמיים?
(164) זה ברור שלא פחות מהטרנספורמציה המיסטית הזו יכול לגרום לרוח כזו והתנהגויות שכאלה, המנוגדים כל כך להרגלים ולהליכות הקודמים שלהם, להתגלות בעולם ההוויה. כי הזעזוע שלהם הפך לשלום, הספק שלהם לוודאות, הביישנות שלהם לאומץ. כזו היא עוצמתו של הסם האלוהי, אשר, מהיר כמו הרף עין, המתמיר[61] את נשמותיהם של בני אדם!
(165) לדוגמה, עיינו בנחושת[62]. אם היא הייתה מוגנת במכרה שלה מפני התמצקות, תוך שבעים שנה[63], היא הייתה הופכת לזהב. עם זאת, יש כאלה הטוענים שנחושת בפני עצמה היא זהב, שבהתמצקותו נמצא במצב חולה, ולכן לא הגיעה למצבה האמיתי.
(166) כך או כך, הסם האמיתי יגרום בן רגע לנחושת להפוך לזהב, ויעביר את שבעים השנים ברגע אחד. האם אפשר לקרוא לזהב הזה נחושת? האם ניתן לטעון שהוא לא הגיע למצב של זהב, בעוד המבחן עומד להבדיל בין תכונות הזהב מאלה של נחושת?
(167) כמו כן, נשמות אלו, באמצעות עוצמתו של הסם האלוהי, חוצות, כהרף עין, את עולם האבק ומתקדמות אל ממלכת הקדושה; ובצעד אחד מכסות את כדור הארץ של המגבלות ומגיעות לתחום "חסר המקום". ראוי לך לא להתאמץ בכל כוחך כדי להגיע אל משקה זה, אשר בנשימה חולפת אחת, גורם למערב הבורות להגיע למזרח הידע, מאיר את חשכת הלילה בזוהר הבוקר, מנחה את הנודד במדבר של ספק למעיין הנוכחות האלוהית והוודאות, ומעניק לנשמות בני תמותה את כבוד הקבלה ל'רידוואן' האלמוות. עכשיו, האם אפשר לחשוב שהזהב הזה הוא נחושת, והאם אפשר לחשוב באותה צורה גם על האנשים האלה לפני שניחנו באמונה.

פס' 180

﴿קפ﴾ הוֹ רֵעִי, קְדוֹשָׁה הִיא מַנְגִּינַת־הָאֱלוֹהַּ אֲשֶׁר תִּפָּלֵא מֵאָזְנֵי־אָדָם וּמִשִּׂכְלֵי־אֱנוֹשׁ. אַיֵּה הַנְּמָלָה אֲשֶׁר תּוּכַל לִפְסֹעַ בַּחֲצַר־הַנַּעֲרָץ־הַנִּסְגָּד? אָמְנָם הַנְּשָׁמוֹת הַחַלָּשׁוֹת מִבִּלְתִּי־הֲבִינָן תַּכְחֵשְׁנָה אֶת־הַהַכְרָזוֹת הַסְּתוּמוֹת הָאֵלֶּה וְאֶת־מִשְׁלֵי־הַמָּסוֹרוֹת הָאֵלֶּה תָּזֵמְנָה. הִנֵּה לֹא־יֵדְעוּ זֹאת אֶלָּא אֲשֶׁר בִּינָה בְּלִבָּם.[64] אֱמֹר־נָא: "הוּא הַחוֹתָם אֲשֶׁר אֵין לוֹ אַחֲרִית בַּיְּצִירָה וְלֹא רֵאשִׁית לוֹ בַּבְּרִיאָה." הוֹ עַם־הָאָרֶץ, בְּמַרְאוֹת־הָרֵאשִׁית אֵפוֹא תֶּחֱזוּ אֶת־גִּלּוּיֵי־הָאַחֲרִית.
﴿קפא﴾ פֶּתַע דּוֹבְקִים הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בִּפְסוּקִים מִן־הַקֻּרְאָן וּבְמָסוֹרוֹת בַּעֲלֵי־הַוַּדָּאוּת[65] בִּדְבַר־כַּמָּה מַעֲלוֹת הַתּוֹאֲמוֹת לִנְטִיַּת־לִבָּם, וּמְסִירִים מֵעֲלֵיהֶם אֶת־אֲשֶׁר אֵין דַּעְתָּם כְּשֶׁלָּהֶם. ﴿וְכִי תַּאֲמִינוּ רַק בְּחֵלֶק מִן־הַסֵּפֶר וְתִכְפְּרוּ בְּחֶלְקוֹ?﴾[66] מָה־לָכֶם? אֵיכָה תִּשְׁפְּטוּ אֶת־אֲשֶׁר אֵינְכֶם חָשִׁים? נְאֻם־רִבּוֹן־הָעוֹלָמִים בַּסֵּפֶר הַבָּרוּר[67] אַחַר־הַזְכָּרַת־הַחוֹתָם: ﴿אֶלָּא שָׁלִיחַ־אַלְלָה וְחוֹתַם־הַנְּבִיאִים﴾[68] לְכָל־בְּנֵי־הָאֱנוֹשׁ הִבְטִיחַ לְפָגְשׁוֹ. אִם יֶשְׁנָם בַּסֵּפֶר הַנִּזְכָּר פְּסוּקִים עַל־אוֹדוֹת־הַמִּפְגָּשׁ עִם־מֶלֶךְ־עֲדֵי־עַד – וּכְבָר הֻזְכְּרוּ חֶלְקָם – וְשָׂהֲדִי בַּמְּרוֹמִים כִּי לֹא־הֻזְכַּר בַּקֻּרְאָן דָּבָר עָצוּם יוֹתֵר מִפָּגְשׁוֹ וּבָרוּר יוֹתֵר מֵהֱיוֹתוֹ; אֲזַי אַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה בּוֹ[69] בַּיּוֹם אֲשֶׁר רַבִּים הֵם הָאֲנָשִׁים שֶׁרָחֲקוּ מִמֶּנּוּ, כַּאֲשֶׁר תֶּחֱזוּ.
﴿קפב﴾ וַיְּכַחֲשׁוּ בַּדִּין הָרִאשׁוֹן מִן־הַדָּבָר הַשֵּׁנִי,[70] אַף כִּי דִּין־הַמִּפְגָּשׁ בְּיוֹם־הַתְּקוּמָה נִכְתַּב בַּסֵּפֶר. וַיּוּכַח יוֹם־הַתְּקוּמָה בְּאוֹתוֹת בְּהִירִים כִּי הִנֵּהוּ הִתְגַּלּוּתוֹ עַל־דְּבָרוֹ וְכִי הַמִּפְגָּשׁ מִפְגַּשׁ־יִפְעָתוֹ בְּהֵיכַל־הוֹפָעָתוֹ. הֲרֵיהוּ ﴿עַיִן לֹא־תַּשִּׂיגֶנּוּ, אַךְ הוּא יַשִּׂיג כָּל־עַיִן﴾[71] וְעִם־כָּל־הַכַּוָּנוֹת הָאֵיתָנוֹת וְעִם־כָּל־הַהַכְרָזוֹת הַבְּהִירוֹת, דָּבְקוּ בְּהַזְכָּרַת־הַחוֹתָם וְנִסְתְּרוּ מִפְּנֵי־מְחוֹלֵל־הָאַחֲרִית־וְהָרֵאשִׁית בְּיוֹם־פָּגְשׁוּ. ﴿אִלּוּ הָיָה אַלְלָה פּוֹקֵד עַל־הָאֲנָשִׁים אֶת־עֲווֹנָם, לֹא־הָיָה מוֹתִיר כָּל־יְצוּר עַל־פְּנֵי־הָאֲדָמָה. וְאוּלָם אַלְלָה דּוֹחֶה אֶת־דִּינָם לִזְמַן קָצוּב﴾[72] וּתְכֻסֶּינָה הָעֵינַיִם מִכָּל־הַמַּעֲלוֹת הָאֵלֶּה. לוּ לָגְמוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה טִפָּה מִן־הַמַּבּוּעַ הֶעָדִין ﴿פּוֹעֵל כִּרְצוֹנוֹ וּפוֹסֵק כְּחֶפְצוֹ﴾[73] לֹא־הֵקִימוּ אַף־מְחָאָה בִּלְתִּי־נָאוָה כָּזֹאת נֶגֶד־מְקוֹם־הַצִּוּוּי הָאֱלֹהִי. הַפְּקֻדּוֹת וְהַדְּבָרִים וְהַמַּעֲשִׂים אוֹחַזְתָּם יְכָלְתּוֹ. הַכֹּל בִּיכָלְתּוֹ נִלְקָט -- וְזֶה בְּעֵינָיו קָט. הוּא פּוֹעֵל כִּרְצוֹנוֹ וּפוֹסֵק כְּחֶפְצוֹ. הֲרֵי הַשּׁוֹאֵל לָמָּה וּמַדּוּעַ כּוֹפֵר. וְאִם יִוָּדְעוּ הַבְּרִיּוֹת לְמַעֲשֵׂיהֶם, מוֹת יְמוּתוּן, וּבְמוֹ־יְדֵיהֶם יוֹרִידוּ אֶת־עַצְמָם שְׁאוֹלָה אֲשֶׁר הוּא מוֹשָׁבָם וּמְבוֹאָם. הֲלֹא שָׁמְעוּ נְאוּמוֹ: ﴿אִישׁ לֹא־יִשְׁאָלֶנּוּ עַל־מַעֲשָׂיו﴾[74] וְנֹכַח־זֹאת אֵיכָה יִהְיוּ עַזֵּי־מֵצַח וְיֵלְכוּ אַחֲרֵי־עִטּוּרֵי־הַמִּלִּים?
﴿קפג﴾ יִשְׁתַּבַּח שֵׁם־אֱלֹהִים! כְּבָר הִגִּיעָה בַּעֲרוּת־הַבְּרִיּוֹת אֶל־קָצֶה אֲשֶׁר בּוֹ הִפְנוּ פְּנֵיהֶם אֶל־דַּעְתָּם וְאֶל־רְצוֹנָם וְהִפְנוּ עָרְפָּם אֶל־דַּעַת־הָאֱלוֹהַּ וְאֶל־רְצוֹנוֹ.
﴿קפד﴾ עַתָּה לְכָה־נָא בְּתֹם־לֵבָב! אִם הַבְּרִיּוֹת הָאֵלֶּה תֵּאָמֵנָּה לַמִּלִּים הַבּוֹהֲקוֹת וּלְאוֹתוֹת־הַקֹּדֶשׁ, וְתֵדַעְנָה כִּי הָאֱלוֹהַּ פּוֹעֵל כִּרְצוֹנוֹ, כֵּיצַד עוֹדָם נֶאֱחָזִים בְּעִטּוּרֵי־שָׁוְא אֵלֶּה? אֶלָּא הָיוּ נִשְׁמָעִים לְאִמְרֵי־פִּיו. חֵי הָאֱלֹהִים כִּי לוּלֵא הַגּוֹרָלוֹת אֲשֶׁר נִקְבְּעוּ בִּגְזֵרַת־אֵל וְחָכְמוֹת־הַגּוֹרָל הַקְּדוּמוֹת כִּי פָּצְתָה הָאֲדָמָה פִּיהָ וּבָלְעָה אֶת־כָּל־הַבְּרִיּוֹת הָאֵלֶּה, וְאוּלָם תְּאֻחַר זֹאת אֶל־הַיּוֹם אֲשֶׁר נִקַּב כְּמוֹעֵד.[75]
﴿קפה﴾ הִנֵּה חָלְפוּ אֶלֶף וּמָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה מֵהוֹפִיעַ־הַקֻּרְאָן, וַיִּקְרְאוּ כָּל־הָאסַפְסֻף הַזֶּה בַּקֻּרְאָן בְּכָל־בֹּקֶר, וְטֶרֶם הֵבִינוּ וְלוּ מִלָּה מִן־הַכָּתוּב. וַיִּקְרְאוּ מִסְפַּר־פְּסוּקִים בְּרוּרִים עַל־אוֹדוֹת־דִּבְרֵי־הַקֹּדֶשׁ וְעַל־אוֹדוֹת־גִּלּוּיֵי־הָעֹז, אַךְ לַשָּׁוְא כִּי לֹא־הֵבִינוּ. וּבָעֵת הַזֹּאת לֹא־הוּבַן כִּי תַּכְלִית־קְרֹא־הַסְּפָרִים וּקְרֹא־הַמְּגִלּוֹת בְּכָל־דּוֹר הֲבָנָתָם וְגִלּוּי־סוֹדוֹתֵיהֶם הִיא. וּמָה תּוֹעִיל קְרִיאָה בְּלִי־הֲבָנָה.

הערות שוליים

  1. ^ ביאן במקור. בהקשר הבאבי-בהאאי הכוונה לכתביו של הבאב, וראו בהרחבה בנוגע לחיבור מסוים בעל אותו שם.
  2. ^ בדומה למסעות מיסטיים באסלאם, בהם נדרש ההלך לעבור תחנות, גם כאן מוצעת תחנה ראשונה של היטהרות מהידע הקיים במוחו של הקורא על העולם הזה ועל העולם הבא. זאת כדי לזכות בשכר בדמות כניסה למשכן האלוהים.
  3. ^ ביטוי לגישה הרווחת בדתות האברהמיות בכלל, ובשלב מאוחר יותר גם בדת הבהאאית, בנוגע לאנתרופומורפיזם - האנשת האל.בזרמים האורתודוקסיים של דתות אלה, הנחת היסוד היא שלא ניתן להחיל תכונות על האל. חלקם, כמו הדת הבהאאית, משתמשים בשלילת תארים מן האל כדי לתארו (ויה נגטיבה), וחלקם, כמו האסמאעילים, שוללים תיאורו גם בדרך זו ודורשים ״שלילה כפולה״.
  4. ^ הכוונה בחסדים גלויים היא לחסדים גשמיים, של העולם הזה, לעומת החסדים הנצחיים והבלתי נראים שהם חסדי העולם הבא.
  5. ^ בתרגום הרשמי פרי עטו של שוגי אפנדי, נינו של בהאא אללה,״האמת וידידיה״ מפורשת בתור ״אלוהים ונביאיו״. אכן אחד משמותיו של האל הוא אל-חק, האמת.
  6. ^ אחדות האל, המתבטאת באמצעות ההתגלות האלוהית. עקרון האחדות הוא עיקרון מנחה בדת הבהאית והוא מורכב משלושה מאפיינים, אחדות האל, אחדות האנושות ואחדות הדתות.
  7. ^ הנביאים הנושאים את המסר האלוהי ותפקידם הוא להתאים ולמסור אותו לבני האדם. בכל דור ישנו שליח שימסור את המסר לבני האדם.
  8. ^ אישרור של ספרי הקודש של הדתות שקדמו לדת הבהאית. מתכתב עם עקרון אחדות הדתות לפיו דתות העבר, בעיקר הגדולות שבהן, הן אמת כי הגיעו מאותו מקור אלוהי.
  9. ^ למרות שבשלב זה בהאא אללה עודנו חסיד באבי, שבעתיד יכריז על נבואתו ועל כך שהוא התגלות אלוהית, מעניין לציין שלאחר מכן יכנה את עצמו ״הקולמוס העליון״ (קלם-י אעלא).
  10. ^ תרגום אורי רובין לקוראן, סורה 36 (י.ס.), איה 30.
  11. ^ תרגום אורי רובין לקוראן, סורה 40 (הסולח), איה 5.
  12. ^ סורת הוד היא הסורה ה-11 בקראן והיא עוסקת בסיפורי הנביאים שקדמו למחמד. בין סיפורי הנביאים המוצגים בסורה זו ניתן למצוא את סיפורי נוח, הוד ומשה.
  13. ^ בספרות מיסטית בפרסית יש לציפורים תפקיד חשוב בתור ייצוג של ההלך המיסטי שעובר את המסע, וראה בהקשר זה בדבר מנטק-י טיר לעטאר.
  14. ^ בהמשך הטקסט, מביא בהאא' אללה את סיפורי הנביאים כפי שהופיעו במקורות קודמים, בעיקר יהודיים ומוסלמים. בטקסט מוצגות הבשורות האלוהיות שקיבלו הנביאים, ובעקבותיהן גם הרדיפות וההתכחשויות להן זכו מצד העמים שקיבלו את הבשורות.
  15. ^ כיוון התפילה באסלאם, העיר מכה, אליה פונים המתפללים המוסלמים
  16. ^ במקור بطحا
  17. ^ העיר אל-מדינה
  18. ^ הכוונה למלאך גבריאל
  19. ^ מתוך הקוראן, סורה מס' 2, פס' 144
  20. ^ במקור رکعت, אחד השלבים בתפילה באסלאם
  21. ^ הכוונה למכה, מתוך הקוראן, סורה 2, פס' 149
  22. ^ הכוונה לכדור הארץ
  23. ^ מתוך הקוראן, סורה 2, פס' 115
  24. ^ מתוך הקוראן, סורה 2, פס' 143, הכוונה היא לבדוק מי לא יציית לשליח.
  25. ^ מתוך הקוראן, סורה 74, פס' 50.
  26. ^ غش במקור - חומר מזויף שמוכנס למשהו יקר; ערבוב של משהו חסר ערך עם משהו בעל ערך, דבר שפוגע באיכות או מוריד מערכו של הדבר שאליו הוא מתווסף.
  27. ^ קאים - דמות משיחית באסלאם השיעי, בדומה למהדי באסלאם הסוני.
  28. ^ עבדאללה בן-סוריא היה אחד מרבני היהודים בתקופת הנביא. נאמר כי אביו היה צור היהודי וכי הוא התאסלם. נחשב לבקיא מבין אנשי חג'אז בתורה.
  29. ^ הכוונה לנביא מחמד עצמו.
  30. ^ דהיינו בעת חורבן בית המקדש הראשון בירושלים (586 לפנה"ס).
  31. ^ מתוך הקוראן (סורה 4, סורת א-נסאא, "הנשים", פסוק 46): "مِنَ الَّذِينَ هَادُوا يُحَرِّفُونَ الْكَلِمَ عَنْ مَوَاضِعِهِ وَيَقُولُونَ سَمِعْنَا وَعَصَيْنَا". (חלק) מאלה אשר התייהדו המשנים את המילים (פסוקי הקוראן) מהקשרם, ואומרים (לנביא) “שמענו ומרדנו” או ”שמע ואל תקשיב”, והם אומרים “הבט בנו” בעודם מעוותים את דברי הקוראן במו לשונם, בניסיון לגדף את דת האסלאם ולהתנכל לה.
  32. ^ במקור על פי שוגי אפנדי "foolish divines"- מלומדי הדת הבורים
  33. ^ האנשים המאמינים ומעמיקים בדת
  34. ^ המלומדים הבורים שהוזכרו קודם
  35. ^ לפי אמונת האסלאם- ישו עלה לרקיע הרביעי. בנצרות גן העדן הרביעי הוא הדרגה הגבוהה ביותר של גן העדן
  36. ^ סורת א-נור "للهُّ نُورُ السَّمواتِ وَ الأرض"- "אלוהים הוא האור של השמין והארץ"
  37. ^ סורה א-תובה "وَ یَأبَی للهُّ إلّا أن یُتِمَّ نُورَهُ"- מוזכר בתרגום כפסוק 33 בסורת 9 אך מצאנו כי ייתכן ומדובר על פסוק 32 בסורה 9
  38. ^ במקור על פי שוגי אפנדי: Gird up the loins of endeavour
  39. ^ סדרת אל-מֻנְתַהַא - עץ שיזף גדול שנמצא בגן העדן
  40. ^ תרגום פרופ' אורי רובין ז"ל לקוראן, תל אביב 2015 – סורה 6 -"אל-אנעאם", פסוק 35.
  41. ^ ספר המעשים - על פי המסורת המסולמית, נאמר כי ביום הדין, הכופרים יקבלו את ספר מעשיהם ביד שמאל, והמאמינים יקבלו את הספר ביד ימין.
  42. ^ תרגום פרופ' אורי רובין ז"ל לקוראן, תל אביב 2015 – סורה 2 -"אל-בקרה", פסוק 285. אך חשוב לציין שאין התאמה מלאה בין שני הטקסטים, ובקוראן לא מופיעה המילה אלוהינו בחלק זה בפסוק (رَبَّنَا)
  43. ^ תרגום פרופ' אורי רובין ז"ל לקוראן, תל אביב 2015 – סורה 2 -"אל-בקרה", פסוק 93, סורה 4 - "אל-נסאא", פסוק 46.
  44. ^ כַּוְתַ'ר הוא שמו של נהר בגן עדן לפי המסורת המוסלמית, ומשמעות המילה כַּוְתַ'ר היא "שופע"
  45. ^ כנראה מסורת זו מתכתבת עם פסוק ו' מספר ישיעהו פרק י"א בתנ"ך:"וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם".
  46. ^ תרגום פרופ' אורי רובין ז"ל לקוראן, תל אביב 2015 – סורה 7 -"אל-אעראף", פסוק 179
  47. ^ מושג זה מבטא את ההקמה של מתים בעתיד, על פי אמונתן של כמה דתות.
  48. ^ מתוך הקוראן - סורת אל-קסס ״ وَنُرِيدُ أَن نَّمُنَّ عَلَى ٱلَّذِينَ ٱسْتُضْعِفُواْ فِى ٱلْأَرْضِ وَنَجْعَلَهُمْ أَئِمَّةً وَنَجْعَلَهُمُ ٱلْوَٰرِثِينَ" - "ואנחנו רוצים להראות חסד לאלה שהובאו נמוך בארץ, ולהפוך אותם למנהיגים רוחניים בקרב גברים, ולהפוך אותם ליורשים שלנו." סורה 28, פסוק 5.
  49. ^ מתוך הקוראן - סורת א-רעד ״يَمْحُو اللَّهُ مَا يَشَاءُ وَيُثْبِتُ ۖ وَعِندَهُ أُمُّ الْكِتَابِ״ - "מה שהוא רוצה אלוהים יבטל או יאשר: כי מקור ההתגלות הוא איתו״.
  50. ^ האור האלוהי הוא התעוררות התודעה, תודעה שנמצאת כולה בתוכה.
  51. ^ מתוך הקוראן - סורת אל עמראן ״ إِنَّ ٱللَّهَ عَهِدَ إِلَيْنَآ أَلَّا نُؤْمِنَ لِرَسُولٍ حَتَّىٰ يَأْتِيَنَا بِقُرْبَانٍۢ تَأْكُلُهُ ٱلنَّارُ ۗ״ - "באמת, אלוהים נכנס איתנו ברית שלא נזכה לשליח עד שהוא יציג לנו קורבן שיורה מהשמיים יטרוף". סורה 3, פסוק 183.
  52. ^ הבל וקין הם שני אחים, בנים של אדם וחוה. קין הרג את אחיו הבל בגלל קנאתו לאחר שאלוהים קיבל את המנחה של הבל אך לא קיבל אותה מקין.
  53. ^ מתוך הקוראן - סורת אאל עמראן ״قُلْ قَدْ جَاءَكُمْ رُسُلٌ مِّن قَبْلِي بِالْبَيِّنَاتِ وَبِالَّذِي قُلْتُمْ فَلِمَ قَتَلْتُمُوهُمْ إِن كُنتُمْ صَادِقِينَ״ - "כבר יש שליחים לפני שבאו אלייכם עם עדויות בטוח, ועם זה אשר אתם מדברים. למה הרגתם אותם? תגידו לי, אם אתם אנשי אמת.״
  54. ^ כלומר, כדמויות שונות.
  55. ^ מילולית, "בעין קשבת".
  56. ^ במקור "נשוי".
  57. ^ כלומר, מוטלות עליהן הגבלות רבות.
  58. ^ All-Glorious
  59. ^ תוכניות, דברים פיזים.
  60. ^ הכלוב שהוא בעצם גופם הפיזי.
  61. ^ ממיר ממצב למצב.
  62. ^ מילולית, חומר הנחושת.
  63. ^ במקור 70 שנה מוגדר כ "פרק זמן קצר"
  64. ^ אֲשֶׁר בִּינָה בְּלִבָּם: במקור "אוּלוּ אלְ־אַלְבָּאבּ" במשמעות 'בעלי הבנה, בעלי שכל'; צירוף החוזר 9 פעמים בקוראן.
  65. ^ בַּעֲלֵי־הַוַּדָּאוּת: האמאמים, תאריהם של עַלִיּ בּן אַבִּי טָאלִבּ ושל אחד עשר הבאים אחריו בשושלת יורשי הנביא מֻחַמַּד בהנהגת האומה המוסלמית על פי האמונה השיעית.
  66. ^ הקוראן, בשורת הפרה (2), 85.
  67. ^ בַּסֵּפֶר הַבָּרוּר: בקוראן.
  68. ^ הקוראן, בשורת המחנות (33), 40.
  69. ^ בּוֹ: במפגש האל.
  70. ^ בַּדִּין הָרִאשׁוֹן מִן־הַדָּבָר הַשֵּׁנִי: באחרית הימים ובמפגש האל.
  71. ^ הקוראן, בשורת המקנה (6), 103.
  72. ^ הקוראן, בשורת יוצר (35), 45.
  73. ^ מן החדית'.
  74. ^ הקוראן, בשואת הנביאים (21), 23.
  75. ^ אֶל־הַיּוֹם אֲשֶׁר נִקַּב כְּמוֹעֵד: צירוף המופיע פעמיים בקוראן: בבשורת המאורע (56), 50; וכן בבשורת המשוררים (26), 38.
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/כתאב-י_איקאן"