כרתי/יורה דעה/כג
שאינו יודע אבל מסתם רוב מצוין אצל שחיטה מומחי'
והגביה לאו דוקא רק אורחא דמילתא נקט:
עד רוב פי' הש"ך אפי' לא שהה כדי לשחוט רוב סימנים רק חסר כל שהוא מן רוב מ"מ זהו איבעי בגמרא לשיטת הרמב"ם שחט במיעוט סימנים והם מפרשין כמיעוט בכ"ף רק שכמעט הי' רוב ועכשיו מיעוט והוא עלתה בתיקו לכך הרי זה ספק נבילה והמחבר ה"ל להזכיר שהוא ספק ונ"מ טובי רק לא דקדק כ"כ ש"ך ועיין פלתי שכתבתי פי' אחר
שהו' הכשר שחיטה עיין פלתי שהולכין אחר שיעו' שוחט בסכין יפה ואף שהוא שחט בסכין רעה ומשהה בשחיטת' אין הולכין אחר שחיטתו רק כפי שחוטת איש מהיר וסכין יפה בידו
שחיט' וי"ל לחומרא שיעור ששוחט שני סימנים קנה ושט כאחד ולא ששוחט זא"ז דנפיש לי' זמן. לכך העלתי בפלתי יש להחמיר רק אם יש זמן לשחוט הושט וקצת קנה דחצי קנה פגום דבאופן זה שחיט' כשרה היא וזמן לשחיטה הוא הוי שהיי' ע"ש
ובעוף עיין פלתי מ"ש בזה לישוב קושי' הב"י על הרא"ש ע"ש
עד שהדם יוצא. ודאי אפי' אין דם חיישינן לשמא נגע בושט רק באומר ברי לי שלא נגעתי בושט בזה יש הבדל אם יוצא דם הרי ריעותא לפנינו משא"כ בשלא יצא דם ליכא ריעותא נאמן באומ' ברי שלא נגעתי כ"כ הש"ך ויתר אחרונים. והפר"ח כתב זהו הכל אם נחתך העור אבל אם לא נחתך העור מעבר לעבר אפי' יצא דם כשר דדם עור הוא דהא לא חתך מעבר לעבר
יוצא והנה דעת הר"ן וכ"נ מרשב"א דשיעור שחיטה הוא זמן לחתוך העור והסימנים אבל לא נוצות. אבל בפלתי כתבתי דלא נראה כן מדברי רמב"ם ות"ה ע"ש ויש להחמיר
במקום אחר ולמ"ד במקום ידוע שיש לוושט בדיקה מבחוץ אף בבהמה יש לשחוט במ"א עיין לקמן סי' ל"ד.
ואח"כ וכו' ולדידן דאין אנו בקיאין בבדיקה אין לאותה עוף תקנה עיין ש"ך מהרש"ל דעתו להקל בהפס' מרובה. ואין להקל בקל.
כל שהי' אבל אם נדחף בידו בעת שחיטה ממקו' למקום לא קרוי שהייה ט"ז
גמי וה"ה עשב ארוך דא"א שיה' הסי' והגמי נחתך בזמן א' בשוה והמציאו' מכחישו ולא ימלט ששהה קצת ש"ך ופר"ח.
פסול' הוא איבעי דלא איפשט' וספק נבלה
בהמ' דוקא בהמ' אבל בעוף כיון ששחט חד סי' כבר נגמר' שחיט' ותו לא שייך שהייה אבל בהמה כיון ששחט רוב סי' הרי הוא כשחט ומה ששוחט עוד בסי' ההוא הוי המחתך בבשר והרי זה הפסק לסי' השני
ויש מי שיאמר הוא דעת רש"י דס"ל ודאי אחר שנשחטה רובו אין מחויב לשחוט עוד אבל אי שחט ה"ל כחדא שחיט' וכל ד' הלכות פוסלת בו. לעיין פלתי שהעלתי לדעת זו פסול תורה ולא דרבנן:
יכנו על ראשו עיין לקמן סי' ע"ד
ואסור למוכרו עיין לקמן סי' נ"ז וכאן דהוי ספק בשחיטה ואתחזק איסורא יש להחמיר ביותר.
וחיישינן לנקיבת ושט הוא חומרא בלי טעם ולכך במקום הפסד יש להתיר: