כרך של רומי/ח

פירארא

תשובה על עניין גילוח בחולו של מועד אם מותר בזמן הזה למי שגילח זקנו קודם הרגל. בער"ב היא באה מגבר שלים בתורה וביראת חטא שיחל"ח וזה לשונו:

אחי ורעי. אל נא ישת עלי חטאת אם אפתח פי בדבר אשר נשתברו בו כמה קולמוסים. וגדולי הדור ראשונים עם אחרונים עמדו עליו מזה אחד ומזה אחד. כי לא לכבוד עצמי אני דורש. ויודע אני ערכי כי אין בביתי לחם ושמלה. אמנם גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם כי מן העת אשר הוטל על צוארי משא כבד ויותר מכחי נחמרו על לבי דברי הנביא יחזקאל אשר בהם קרא למנהיגי הדור בשם צופים כמו שכתו' צופה נתתיך לבית ישראל ומן הזמן ההוא אשר הם לי כמו אחד עשר שנה נתתי אל לבי לתור ולחקור על הרעה החולה אשר נהיתה בדורות אלה האחרונים. כי בהם אנו רואים רבני הדור מקצה אחד עושים כל טצדקי ליישר ולקיים כל הנמצא כתוב בס' בגמרא ופוסקים כקטון כגדול. וכל מגמתם הוא שלא יתבטל מכל דבריהם אפי' קוצה של יוד. והפך מזה העם מקצה אחד משליכים מעל שכמם כל משא עבודת ה' ועוד מעט כי נכרתה כל חלקה טובה בישראל.ומי האיש אשר לו דעה ולא ישיב אל לבו לאמר אין זה מקרה. כי אם סיבה עצומה גלגל הדבר הרע הזה. ואם יוסר הסיבה תתבטל כמו כן המסובב בהכרח!

ואחרי אשר נתיעצתי עם לבי פעם אחר פעם. ולמדתי וחקרתי על קירות בני ישראל ומאורעותיהם. האיר ה' את עיני. וראיתי כי הסיבה היא ביד הרבנים עצמם אף כי כונתם לשם שמים. ובידם לבטל המסובב. ולהחזיר תפארת תורתנו הקדושה לאיתנה. כי הנה ידוע ומפורסם מעמד ומצב איזה מנהיגי הדור בזמנים אלה. מזה אחר ישליכו אחרי גום כל דבר הנוגע לדת ולאמונה. ויניחו ביד כל איש ואיש לעשות הישר בעיניו. ולעומת זה מזה אחד יקראו בקול גדול אסור אסור בכל מה אשר המה נדרשי' ויוצא מזה כי כל הרואה והשומע אותם התברך בלבבו לאמר שהדת והדעה המה כשתי צרות המתנגדות זו את זו. וכשני אויבים המתגברים זה על זה. וכשזה קם זה נופל ובני ישראל אשר כל מחשבתם הוא לרוץ במרוצת הזמן (אמת כי היא זמן חביב! כי ה' צוה עליו יהי אור ויהי אור!) ולכן ערוג יערוג לראות בכל עבר ופנה היהודים חפשים כשאר אזרחי ארץ. בכשיל וכלפות יהלמון כל בנין תורתנו הקדושה. אשר כפי מזימותיהם היא מחיצת ברזל המוטלת בינם ובין הדרור אשר המה מבקשים:

אמנם לא כן הוא! וידוע ומפורסם היסוד אשר יסד רבינו הרמב"ם ז"ל בהרבה מקומות מספריו המופלאים כי היה עיקר מונח אצלו שהדת האמתית והשכל מרועה אחד ניתנו. ולזה צריך שיהיו מוסכמים בתכלית.

אם כן לבי נכון ובטוח שאם המורה לצדקה אשר בכל עיר ועיר יטו שכמם לסבול ויחקרו על מצב ישראל בדור הזה. ויחזיקו בידם הרסן. וינהיגו לאט לאט קורות הזמן ופגעיו והמון התנועה ויסירו מה שבידם לאמר ראה זה מותר הוא. אז צאן מרעיתם יטה אזן לדבריהם כשיאסרו הדברים שאין לאל ידם להתיר. ועל ידי זה תורתנו הקדושה והדעה ישבו לבטח כשני אחים גם יחד. וילכו ולא יעפו. ירוצו ולא יכשלו. ובני ישראל ילכו בדרך התורה ובארח השכל והדעת. כי זאת היא התפילה העולה בית אל ויזרח להם שמש האושר הזמני והנצחי כי ימצאו חן ושכל טוב בעיני אלהים ואנשים. וכל רואיהם יאמרו עליהם רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה:

אחרי אשר כתבתי כתב התנצלות הזה בערי. אשר הוא מסירת מודעא גדולה וחזקה כי כוונתי היא לחזק ולהעמיד תורתנו הקדושה. אשר היא חיינו ואורך ימינו. ופליטה הנשארת מכל מחמדינו אשר היו לנו מימי קדם. אבא אל הענין אשר אני עומד עליו.

ואען ואומר. כי אין ברצוני להכנס על פרטי הענין בעצמו כי כבר דברו עליו כמה גדולים ונכבדים יותר ממני. ומתוכם הרב הגדול יחזקאל לנדא בשו"ת נודע ביהודה. מהדורא קמא ותנינא. אבל אדבר על הדבר בכללו. ואחקור על התקנה למצוא פתח לאמר כי התקנה הזאת בזמננו זה נפלה מעצמה:

ידוע ומפורסם כי חז"ל אסרו לגלח במועד מפני שחששו שיכנסו בני ישראל לרגל כשהם מנוולין. כדתנן ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים וכו'. ובגמרא ושאר כל אדם מאי טעמא אסורים וכו' כדי שלא יכנסו לרגל כשהם מנוולין ופירש"י כשהם מנוולין ומאן דמתרשל ולא גילח מקמי רגל ומטי זמן עליהו לגלח ברגל. החמירו רבנן הואיל ולא מזרזי נפשיהו לספר מקמי רגל דלא ליהוי ברגל מנוולין אם יהיו מגלחי' במועד לא היו מגלחין לפני המועד ונכנסים לרגל כשהם מנוולין ע"כ. וכמו כן גלוי וידוע העיקר אשר הונח אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. אמנם כל תלמיד עם מבין יודע כי העיקר הזה ניתן לשיעורים. ויש לנו הרבה ענינים אשר גם בית דין קטן יכול לבטל דברי בית דין גדול שקדמו ומתוכם היכא שלא נתפשטה התקנה בכל ישראל. ולא בלבד היכא שבשעת התקנה לא נתפשטה בכל העולם. אלא הגם שבאותה שעה נתפשטה איסור בכל ישראל. אך בהילוך הזמן נתקלקל הדבר ונעשית הגזרה רפויה מצי בית דין קטן לבטלה לפי דעת מרן. דהכי מקשה בתלמוד (בע"ז ד' ל"ו ע"א) איך התיר רבי יהודה הנשיא את השמן הרי אין בית דין יכול לבטל דברי חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין? ומשני שמן לא נתפשט איסורו בכל ישראל. ודרשו שם הפסוק במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו. אי איכא גוי כולו אין ואי לא לא. ופרש"י אתם מקבלין עליכם בארור ובקללה ונאסר עליכם. ואח"כ אותי אתם קובעים שאתם נהנים שוב מן הארורים ע"כ. ולפי דעת מרן הכסף משנה (פ' ב' מהלכות ממרים פסקא ז') גזרת השמן נתפשטה בתחילה בשעת הגזרה בכל העולם. אך אחר כך התחילו לזלזל ונעשה גזרה זאת רפויה אצלם עי"'ש. ומזה נלמוד כי תקנת הגילוח בחול המועד שהן עתה שלא די שהתחילו לזלזל. אלא בכל ערי איאורופא המיעוט אינו מגלח ורובו ככולו מגלח. שוב חזר הדבר לחוב להסיר התקנה כדי שלא יכנסו בארור בעודנה בתקפה:

נוסף על זה כי תלמוד ירושלמי (מועד קטן פרק ב' פסקא ב') איתא. אמר רבי בא בר ממל אילו היה לי מישימנה עמי התרתי בשר בכור להשקל בליטרא והתרתי שיהו עושין מלאכה בחולו של מועד. כלום אסרו בשר בכור להשקל בליטרא לא כדי שיהו מוכרין אותו בזול? והן מערימין עליו ומוכרין אותו ביוקר. כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ועוסקים בתורה? ואינון אכלין ושותין ופוחזין ע"כ. ופירש יפה מראה שם. מי שימנה עמו משמע באיזה בית דין שימנה עמו. כי אף על פי שאין בית דין יכול לבטל דברי חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ומנין שאני הכא דגזרת בית דין הוי לתקלה. שעל ידי כן עושין הפך הכונה ע"כ. ומזה נלמוד דהיכא שבשעת הגזרה סברו לתקן. אמנם בעבור הימים הגזרה היא לתקלה נכון לבטלה. ואם כן מי הוא זה אשר עינים לו ולא יראה כי תקנת הגילוח עכשיו הוי הפך מגמת המתקנים? שהרי כל מגמת המתקנים היתה שבני ישראל יכבדו הרגל בנקיות הגוף. וכל רואיהם יאמרו כי קדוש היום לאדוננו. והנה נודע כי בזמן התקנה היהודים לא היו מגלחים זקנם כלל ועיקר והגילוח היה בראש לבד. ואם כן כשגזרו שלא לגלח במועד. כונת המתקנים היתה רצויה. מפני כשהיו מגלחים בערב הרגל. הגם ששערם היה חוזר לצמוח בתוך המועד לא היה שום נוול להם. אם בימי המועד האחרונים היה ראשם מכוסה בשער של שבעה או שמנה ימים. אמנם עכשיו שפשטה התקנה גם על הזקן. כמה וכמה נוול גורם לבני ישראל בתוך המועד ובפרט בימים האלה שרוב בני אדם מגלחים זקנם פעמים שלש בשבוע. מוסיף והולך הנוול בימים הקדושים האלה:

והשתא דאתינא להכי נראה בפשיטות שלא די שתקנה הזאת נפלה מעצמה. אבל גם נוכל לומר שבודאי לא היה בכונת המתקנים לגרום תקלה גדולה כזאת וברצונם וברשותם אנו יכולים לגלח זקננו בחול המועד אם גילחנו אותו קודם הרגל. דהנה עכשיו בדבר הזה נשתנה הענין כל כך. דאם היה אותו בית דין קיים היום בודאי היה אומר שלא כוון מעולם לזה. וכך חובתנו. וכך יפה לנו כי נודע כמה וכמה חששו רז"ל שלא יהיו דבריהם שיחה בפי הבריות. ועיין שיטה מקובצת (כתובות ד"ג ע"ב) סוגית משעת הסכנה ואילך אשה נשאת בכל יום. כתב בשם רבו וקרובו דע"כ שייך אין בית דין יכול לבטל דברי חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. דוקא בדבר שלא נשתנה הענין אבל בדבר שנשתנה הענין ואם היה אותו הב"ד קיים היום אפשר ג"כ היו מסכימים לסתירת הגזרה או התקנה. אין זה בכלל אין בית דין יכול לבטל דברי חברו. ונעקרה התקנה דבתולה נשאת ליום הרביעי. אחרי שאם היה סכנה בשעת התקנה בלי ספק לא היו מתקנים כן ע"כ:

ואם לחשך אדם לומר הנה על כל פנים צריך לזה ב"ד כדי לבטל התקנה. לזאת אשיב כי נוסף על הנוול שגורם בזמננו זה הזקן הארוך יש בו גם כן משום לעג ואיבה שהרי האנשים מכובדים אשר אין מבני ישראל המה כשרואים היהודים בשוקים וברחובות קריה מלובשים בבגדים מכובדים בימי הרגל עם זקן ארוך כאבל אם. מלעיגים עליהם. ובפרט כשהולכים לפניהם ויושבים עמם לדבר ולטייל אומרים עליהם שהמה רחוקים מדרך ארץ ולא עם בינות הוא (הפך דעת האל יתעלה שאמר שבקיום המצות התורה יאמרו עלינו כל הגויים שאנו חכמים ונבונים) והנה כמו שהתיר מרן המחבר (יורה דעה סי' שפ"ב ס"ד) דבעיר שרובה נכרים אין צריך האבל לחלוץ מנעליו ומזה התיר הרמ"א (א"ח סי' תקי"ד ס"ב) שמותר לילך בתשעה באב ברחוב של נכרים במנעלים מפט החשש שיבואו ללעוג עלינו (אע"ג דה' ענויים של יום תשעה באב המה תקנת קדמונינו הקדושים). וכמו שהרב בית חדש כתב שמפני שאנו דרים היום בין האומות חיישינן לאיבה. ומפני זה אין צריך היום להגביה בית הכנסת על שאר הבתים (עיין א"ח סי' קנ"ז במגן אברהם ס"ק ב') אף על פי שענין זה דהגבהת בית הכנסת הוא דינא דגמרא ונלמד ג"כ מקרא. (ועיין שבת דף י"א ע"א) הוא הדין והוא הטעם בדין גילוח בחול המועד. דכיון דשייך ביה משום לעג ואיבה שמותר לגמרי. ועל כיוצא בזה אמרינן ילמוד סתום מן המפורש:

ואשים מחסום לפי בדבר הזה בהביא דברי הרב בעל כסא דהרסנא על תשובת הרא"ש בס' בשמים ראש סימן מ'. כי שם רבינו הרא"ש ז"ל משיב לשואלו על ענין רב אחד שנדה מי שגילח ראשו בחול המועד על סמך רבינו תם שהתיר. שלא יפה עשה לנדותו אחרי שעשה כרבינו תם ז"ל. והרב המגיה בכסא דהרסנא אחר שהביא המחלוקת אשר היתה על ענין הגילוח בחול המועד בין הרב בעל נודע ביהודה והגאון אביו. שרטט וכתב ז"ל. ודעתנו נוטה לענין הדין שיש לחלק דבזקן יכולים אנו לסמוך על דברי רבי' תם חדא דנוכל לומר דזקן הוי כשפה כולה. ומה לי חצי הזקן או כולו. דגם כאן אנינא דעתיה דהנהו דמתנוולי טובא בעיני כל. משחת מאיש מראיהם. ועוד יש לחלק בין זקן לראש דזה דרך כולם לגלח פעמים בשבת ואין חשד כאן! מה שאין כן גילוח הראש דעל כל פנים בזמן התלמוד בשעת הגזרה דרכו של כ"הג? הוא דהוי מערב שבת לערב שבת. ומאן לימא לן דהפוסקים החולקים על רבינו תם אף בזקן פליגי? והרי בזמנם לא ידעו מזה. רצוני מגילוח הזקן שאף האומות גדלו זקנם. והענין החל להשתרבב בין היהודים במדינות איטאליא ואשכנז מעט יותר משבעים שנה מקושי מחייתם של ישראל בין האומות שלא ימאסו וקצת מרבני המדינות ההמה באותו הזמן דמוהו לגלוח הראש לדעת החולקים על ר"ת ובזה ודאי יש לדון כדאמינא והענין אינו דבר שיכולין לומר עליו שפשט איסורו בכל ישראל. אבל בגילוח הראש יפה אמר אאמ"ו נר"ו כיון שבכל גבול ישראל מן הקצה אל הקצה נתפשט איסורו אינו נכון להורות בו קולא כי אם ע"י ועד גדול של חכמים.ע"כ. וה' יצילני משגיאות אכי"ר:

וזאת תשובתי תשובה מאהבה

אח טוב לישראל! הן בעודני מעוך וכתית יגע ורפה ידים ממתנים ועד ירכים. והקרב והכרעים. רעבים גם צמאים בלחם ובמים. ושאר הגוף דק לעפר וכשחק מאזנים כי יום תמול כי יעבור יום או יומים. התעניתי ככל אשר התענה אבי ויסך בדלתים יום אדיר בימי שנה כי קדוש שקדשוהו שמים. יתירה עלי החז"ן עובר לפני התיבה ערב ובקר וצהרים. הן כל אלה נאספו עלי והכוני שאוני והטילוני במוט בשנים. ועל ערש דוי ובכרעי המטה אסרוני בנחושתים. אדהכי והכי זרחה השמש בחצי השמים אראה אור כי יהל כתו"ב למ"ר למאיר ובא כאור החמה שבעתים. האותיות צהלו"ני בשמחה בקצ"יר ויהי נא פי שנים. אורו עיני כי טעמתי מיערת הדבש ויינך מתוק חכלילי עיני' וכל ראשי אברים רפאים יחשבו אף הם. ומאותם יביא להם. וטחנו בריחים. הכי אחי! על רגל אחד ראיתי כל הכתוב בחלקו של ידיד רחם רחמתים ואנכי הרואה כי אתוהי כמה רברבין נראין כאוהבין דברי' שמתישבין מפני שנוחים ועלובין בפתח עינים אבל כד דייקינן שפיר חולקין בעצתם הם ומשם יפרד והיה לב' ראשים שנים. שנים זה יצא ראשונה לראש פנה וראשי בשמים ואשר ע"י השנ"י עם כי קל בעיניו להוציאו אין לו בית יד בכפיפה שאין לה אזנים.

ואדרבה בעדותך ואתהלכה ברחבה הנה תחילת דבריו כמתנצל וכמוסר מודעא. בקרב שנים הודיע צערו מראות ברע הזמן בוגד קורין תגר כי משפטי ה' והם משפטי הדת והטבע (שכולם בחותם אמת של הקב"ה הטבעו) אינם יכולים לדור במקום אחד ושניהם לא יכונו וזה מחיצת ברזל לזה וכו' כאשר האריך וע"ז יצא לישע מר באתריה וכתב לו דברים המצודקים דברי הר"מ בהרבה מקומות וכיוצא לזה האריך הרחיב מרוב שיחו וצערו:

וכשאני לעצמי בלמדי משפטי צדקך רעדה אחזתני שמה החזיקתני כי דבר זה הוא תל שכל מצות שבתוה"ק פונים בו ואם הדברים כפשטן וחומריותן א"כ לא הנחת בן לאברהם אבינו שעל פי מונח זה כל האדם כוזב והולך ומתיר איסורי מלאכות ויין משתיהם ועל בנותיהם וחילול שבתות ומועדי ה' שכולם הם המה היו לבני ישראל חומות גבוהות וראשם בשמים בינם לבין הדור אשר המה מבקשים. וזה ודאי חלילה וחס. לאדם זך וישר שומר הברית שכמותי וכמותך שיחשוב זה אלא מוכרח שהדברים צריכין ביאור אמיתי מוסכם ג"כ אל השכל הישר הנטוע בנו ואם הגענו אל הביאור האמיתי ויתישבו המקראות ודברי הרמב"ם המה יעלו בהר ה'. אוי אחי!!! אריד בשיחי!!! כי לא נמצא תרופה לתחלואי דורנו בשום אופן שבעולם כי אם בזאת לנהלם בחכמה עצומה ובמת'ק ורצ'ן ויבא בעל המחשבו' וישקיף משמים והוא בעל הכרם יסובבנהו יבוננהו ויטעהו שורק ואנחנו את נפשצו הצלנו:

וכיון שאין הפנאי מסכים להאריך כי רצוני להשיב לו מפני הכבוד תכף כדי שיגיע לו ביום א' של ח"המ זאת אעשה להעתיק לו מה שכתבתי בדרושי הארוך קראתיהו כתר מלכות שקוטב דרושי יסוב לברר וללבן כי לנו הישראלים כתר תורה הוא העיקר וכתר מלכות למה ולכלום כי לא היה רק לתפארת ודי לנו בשררת עם (היא הנקראת בלשונם דומוקראציא) עפ"י התורה ולגוים להפך ממש שכתר מלכות היא העיקרי והכרחתי יסוד זה עפ"י שבעה טעמים מספיקים בנוים על מופתים שכליים הגיוניים ומהם חותכים. וכל טעם אחד בנוי על פסוק מפסוקי תורת ה' תמימה וכו' עד אומרו גם עבדך נזהר בהם וכו' והוא דוד מלך ישראל תחת הכתר התורה והוא ימשול בו וכמאמר הכתוב ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל. ואעתיק לו הטעם הו' והוא הצריך לעניננו וזה לשונו מועתק אות באות.

הטעם הששי ליסוד דרושנו הוא מטעם אחר והוא ג"כ מפורסם וידוע בעין כל חכם לב יודע כללי ופרטי תורתנו הקדושה. והוא שמעולם כתר תורה לא יחלוק ע"כ מה שיחייבנו המופת שמעולם לא חקקה חוק אחד או משפט אחד אשר ממנו נשמע דרך משל שהחלק גדול מהכל או שהצלע גדול מקוטר המרובע שלעולם משפטי התורה ומשפטי הטבע הם כאחים ולא יתפרדו (הרמב"ם בתחי' ס' המורה קראם מצרנים וכן בכמה מקומות ברית גדולה כרת בין שניהם והיו לאחדים בידו כנודע ומפורסם) לבד בדבר שלמעלה משכלנו שבלאו הכי אין בידינו לבררו להפך. וכ"ש כי צדקה גדולה עשתה להודיענו דברים נשגבים מה שקטון שכל האנושי להכילו. וכמ"ש למעלה באורך (והתשב"ץ ח"ב סוף סי' נ"ב כתב וז"ל. כי התורה להודיענו תעלומת רמות בלי מופת תחיש אך המופת לא תכחיש) וז"ש אדוננו המלך דוד ע"ה ואדברה בעדותך נגד מלכים ירצה בדברים הנשגבים שהם בתורת עדות אשר לא ישלוטו עליהם החושים והמופתים ההגיונים על אמיתותן ולא אבוש שמלבד שאין מי שיוכל לברר להפך ממה שאני מדבר באלה העדות עוד בה שלא אבוש ג"כ שיוכלו לנצחני בחכמת הגיונם אשר קבר פתוח גרונם כי בזה אין להם מענה להשיב ואדרבא צריכים לגמול לי חסד שאני מודיע להם חידושים יקרים הנה מבורר שכתר תורה גדול כי לא יכחישנו המופת. ולא זו בלבד אלא שגם כל מצותיה ומשפטיה אינם ענינים מופלגים עד שבעבור קיומם נצטרך להלחם נגד הטבע מלחמה גדולה מן הקצה אל הקצה. שמעולם לא אסרה לנו דבר הראוי ליהנות מהערב והמועיל וגם לא הכבידה עולה להתענות כי אם פעם אחת בשנה. וכבר התחכם הרופא ופרופי"סור בבר"לין הוא החכם אופפעלאנד בספרו מאקר"ו ביוטי"ך (והועתק ללשון הקדש מהחכם החוקר מוהר"ר משה מרדכי ואויעל וקרא שמו רוח חיים. ועכשיו בא לידי מועתק בלשון וכתב איטאלקי ראה דבריו בח"ב עמוד רל"ח עיי"ש) והכריח בחכמתו. שהוא כמעט הכרחי להתענות פעם או פעמים בשנה לעכל מותרות הגוף ואנו אין אנו צריכים לטעם זה. כי אנו מאמינים מ"ש בתו"הק כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו אבל הבאתיו בדברי אלה להודיע בעמים שגם תענית זה מלבד שאינו נגד הטבע ומזיקו אלא אדרבא הוא לתועלתו תועלת גשמי ורוחני. גם עניני העדיות כמה נאים ומכוונים בטבע האנושי והוא טבע קיים עד סוף כל הדורות עד שאינם צריכים בשום זמן שום תיקון ושינוי ותמורה כדי לזווגם עם הטבע כי לעולם יהיו כאחים ולא יתפרדו. דוק כל משפטי התורה ותמצאם מכוונים אל האמור כי כל המשפטים הם קבועים לפי קביעות טבע המקבלים אם בדברים שלא ישתנה הטבע לא בזמן ולא בפרטים כמוהם גם כן הוא החק והמשפט ובדברים הנופלים תחת סוג שינוי הדורות כפי התרחקותם או שינוי טבעי ומזגי בני אדם זה מזה או האדם עצמו שישתנה דעתו לפי איזה מקרים שיקרו לו ג"כ על אלה עשתה והצליחה החכמה העליונה לסדר דברים נאותים לפי מה שהוא הזמן וצורך השעה או צורך טבע החומרי וכדומה כמו שתאמר מצוה ראשונה בקיום מן האנושי כי הוא צורך אל האשה לא חייבה לקחת אשה אחת דוקא. כי אפשר יצטרכו באיזה דורות אל ריבוי ההמון לכונן ערים נשמות וכמ"ש אדוננו המלך דוד כחצים ביד גבור כן בני הנעורים אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער וא"כ אינו די אשה אחת ויצטרך לחדש דת לפי הדור וע"ז לא חייבה בהחלט דוקא אשה אחת כדי שלא יתחכם אותו הדור האחרון לומר שלא ירדה החכמה האלהית להשתנות הצורך ונמצא הדור האחרון ממילא כופרים בעיקר ההשגחה ח"ו! שאינו צופה ומביט עד סוף כל הדורות ולעומת זה ג"כ לא חייבה להוסיף על אשה אחת וכמו שכבר הגיעו הדורות כי לא יאות לנו לא לפי מותרות הזמן ולא לפי הבריאות נשים הרבה ואפי' אשה אחת בכל אלה צריכא רבא ער שהסכימו קדמונינו שקודם הנשואין יהיה נשבע החתן ש"ח ע"ד המב"ה שלא ישא אדם אשה על אשתו ולא יגרשנה כי אם מדעתה ורצונה מפני שראו בגלותנו זה כי נתרחקנו מעל אדמתנו די לנו לקיים המצוה באשה אחת הלא תראה בארצות טורקיאה הגם שגויי אותם הארצות נושאים נשים הרבה כרצונם ומגרשים אתהן בעל כרחן עכ"ז לא תמצא בכל היהודים השוכנים תחת ממשלתם אחד מעיר וב' ממשפחה. כי לו שתי נשים ואפי' אם נפלה לפניו אשת אח חולץ ואינו מיבם מכ"ז טובה תוכח"ת כי גם באותם הארצות ראו בעין שכלם כי לפי מצב הגלות ראוי להיות נעזרים מהחירות האלהי והבחירה שנתן בידינו לקיים מצותו באשה אחת או ד' הכל לפי העת והזמן והצורך וע"ז לא למדו מגויי אותם הארצות ודי להם באשה אחת ונושאין אותה בעודם בכחם וגבורתם בן ח"י שנה ואגב חדא הם נצולים משוחה עמוקה אשר היא כליון תרוץ לגשמיות ולרוחניות וכן כל כיוצא בזה הניחה החירות כי אפי' אותה אשה שחייבתו לישה אותה התירה גרושיה אם מצא בה ערות דבר כי אין השכל מחייבו כי אחרי אשר הוטמאה יהיה קשורה עמו כי הוא מיאוס גדול בטבע קיים וגם כנגד האשה הרשעה חס רחמנא על טבע חומרי שבה שלא להניחה אלמנות חיות בלי גט כי אז ודאי לא תסבול צערה ותמות כי סוף סוף מחומר עכור קורצה. או תתרבה הזימה ותשחת הארץ ע"ז חייבו לתת לה גט פטורין ושלחה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר כדי שתשקוט המית ים תאותה וכיוצא בזה ג"כ לא ציוה ליבם אח לאשת אחיו דוקא יען מזגי בני אדם שונים ויש הרבה כי נפשם קצה לבוא אל אשת אחיו ונתן הבחירה או חלוץ או יבם והוא יתעלה יודע טעם המצוה זו אבל באיזה אופן שיהיה הגיע לתכלית הכונה מבלי התנגד טבע אותו פרטי אשר נפשו קצה לבוא אל אשת אחיו וכן בכל דיני ממונות ושאר הוראות שיקרהו כי יוצאים ממרכז המשפטים הכוללים הניח הרשות ביד מורי התורה והוא אומרו על פי התורה אשר יורוך וכמו שהאריכו הרב המאירי בהקדמתו לס' בית הבחיר' ובעל העקדה בפ' יתרו ומוה"רי אברבאניל בפי' פסוק זה עי"ש באורך וגם אני בעניותי בספרי הקטן חוקר לב ח"מ סי' א' הארכתי בפרט זה בדיני האומדנא כללן של דברים כי תורתנו הקדושה אינה סובלת מצד עצמה שום שינוי ותמורה לפי שינוי הדורות או המזגים כלל ועיקר וכל דור ודור עם כל השתנות מזגו וטבעו ועם ריבוי המקרים שיקרו לו לא יצטרך ליגע לריק ולילד לבהלה ליסד חקים ומשפטים לתיקון דורות או להוסיף ולגרוע בהנהגת תורת האומה הזאת ומשפטיה אשר לה מימי קדם כי מה שראוי להשתנות כבר עשהו וסדרו החכמה העליונה וזאת היא תשוכה נמצא לפריצי אומתנו הכלבים צועקים. הריפורמ"א והמודירנ"א. ודתנו מיום נתינתה עד היום ועד סוף כל הדורות לא נולד ולא יולד בה שום מום מצד עצמה. ר"ל איזה סיבת אשר יראה ממנה כי לא יאותו משפטיה ודיניה עם טבע מעשה בראשית ומכללו טבע חומר האדם עד כי בעבורו ישתנה איזה ענין שבה. זה לא תמצא בתר"הק בכל פינות חלקיה ואם נולדו בנו מומין מפני התערבותנו באומות אשר לא נצטוו בכל כלליה ופרטיה. יען לא נשתעבדו במצרים ולא באו בברית מעמד הר סיני. לא מפני זה נאמר כי מנהגי תורתנו סובלים השינוי והתמורה מאחר כי היא מצד עצמה זכה ותמימה ועומדת לעד מפני יופי סידור הנהגותיה. וכ"ש אם נתבונן היטב נראה כי מים זה לא נולד כי אם לעשרה למאה מכל כללות אומתנו. יען הם מוכרחים להיות מעורבים מפני משאם ומתנם וכיוצא והיה הנשאר לא יעצרם הגש"ם מפאת העירוב בנודע ומפורסם ועם שיהיו להם עברות אחרות וכאדם יפרו ברית. עכ"פ מפאת זה אין להם שום צעד ממשפטי וחקי התורה ואיך א"כ נשחית בעבור העשרה מה שבלאו הכי אין בידינו? והוא חוץ מהשכל הישר הנטוע בנו כי אם תורתנו לא הכבידה עולה לחייב ולהאמין מה שיכחישנו המופת וגם לא לקיים מה שלא יוכל הטבע החומרי לסובלו ע"ד האמור למעלה איך אני אבוא אחריה לקלקל את המתוקן והוא ברור שאין כל בעל שכל יוכל להכחיש וזהו אומרו בפסו' דאייתינן עליהו משפטי ה' אמת ירצה בין משפטי התורה ובין משפטי הטבע שכולם בשם יקראו משפטי ה' שהם בהשגחתו יתברך כולם אמת מצד עצמם ונעשו טבע קיים כזה כן זה. וע"ז צדקו יחדיו ממש שלא יחלוקו זה עם זה. וממילא גם בני אדם גם בני איש אין מי שיחלוק עליהם. וע"ז כתרם גדול. לא כן במשפטים האנושים. אפשר יבא זמן שעל פי ההכרח מוכרחים לסדר חק ומשפט שיחלוק על מה שיחייבנו המופת. או מה שהוא נגד הטבע. בין יהיה אמיתי מצד עצמו או הכרחי.עכ"פ לא תקובל ברצון. כי אם על ידי כתר מלכות והוא פשוט:

ידיד חשקי! הרי שלך לפניך תשובת קבלת מסירת מודעא. יקבל אותה ברחמים וברצון וישיבני דבר כי אני מקבל תשוב"ת השבי"ם המבקשי' את דרך עץ החיים בויכוחים אמתיים בהודאתם על האמת בטבע קיים ולא ישגיחו אל מקור ממנו חוצב. החכם יהיה או וכו'. ודי בזה לפקח ונאמן רוח שכמותו:

וארימה פעמי לנטות אל משעול הכרמים אשר מעכ"ת נר"ו מכריחני להשיב עליו. מה שלא דמיתי תבא שאלתי על משקל זה. לא זו שמעתי ולא כיוצא בה אותה הוכחתי אך מה אעשה כי מכתלי כתבו ניכר כי אהבת האמת אלצתו. ולבו בקרבו כאש בוער איתיה בלהב'ה רשפי אש שלהבת יה ולאיש אשר אלה לו תורתו אומנותו. אשר הביא אליה בידו החכמה והמדע כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו. הא ודאי חיובא רמיא להטפל ולהשיב לו כמדתו. אמת לאמתו. ואם הלכה רופפת יעלה על שפתו עכ"פ יתהלל חכם בחכמתו. ע"כ יאמר הזהרו כנחמני ובתורתו. הניחו לו וידבר דבר המלך ודתו. אשרי הגבד אשר מלא את אשפתו. ספרא וספרי ותלמודו בידו כאיש גבורתו. לא עשה כן היצ"ר סמוך השולח אמרתו. בהבל שבפיו לעומת מחברתו. אשר במאמרו (רומז למאמר התגלחת) תקפה עליו משנתו. ולא דרך בדרכי הוראת"ו ולידתו. ויבא עצות מרחוק ואין זכרון לראשוני' ואת אחרונים עורר חניתו. ראה זה חדש יין מגיתו. מלא ישן דבש וחמאה יאכל לדעתו. מביא וקורא דברי חכמי' וחידותם למקומותם בארשות"ם איש על עבודתו. כזה ראה וקדש אמרי ליה אישר ברוך שכחו וגבורתו. דרך על במותי ים התלמוד ואחר אחרון היא בא כתיבתו וחתימתו. לזה נאה להפנות אליו ולא לכבוש נבואתו:

ואומר חמדת הלבבות! ראה דבריך טובים ונכוחים ממגדלות מרקחים. וכל משבריך וגליך והמון ראיותיך עלי עברו כל שהן עיקר אותם שהביא בידו מטעם האיבה והשנאה והניוול וגדול כבוד הבריות. ואם מעט אוסיפה לך כהנה וכהנה תשובת בשמים ראש סי' א' וסי' י"ט והי' ל"ו וסי' ר"ף וסי' ש"א וסי' שכ"ח וסי' שמ"ה וסי' שע"ה. (ועם שתשובות אלו בחזקת מזויפות כנודע ומפורסם ועם שהגאון מוהר"י אזולאי ז"ל חזר וקיבל וחיבק עדות הגאון אבי המחבר בסד"ה פוק חזי גדול הדור האחרון מוהר"ם סופר ז"ל בס' חתם סופר יו"ד סי' שכ"ו שהעיר כל חמתו. עכ"פ אני אומר שכמה מהם יש להם על מה לסמוך מדברי התלמוד והגאונים ורבנן בתראי וכמה מהם מדברי הרא"ש גופיה בתשובותיו או בתוספותיו הנר"מ או בפסקיו. ועכ"ז דרכי להסתייע מתשו' הללו כשאני מוצא עוד סניפים גדולים או שהם דברים מבוררים מהם כיוצא בהם בדברי הראשונים או האחרונים וד"ל) ועיין הגאון הרמ"ז בס' חק"ל א"הע דפ"ט ע"ב אומרו. עד אימתי נצטער לדון הפך סברתנו? ועיין תשו' רמ"ה סי' קכ"ד תשו' תרומת הדשן סי' קל"ה (ופסקה מירם בסימניו) ותשו' מוהר"ם אלסכר סי' ל"ה שמש צדקה יו"ד סי' ס"א וז"ל הרשב"ש בריש סי' א' לפי שהזמני' מתחלפי' ובזמן מועט יתחדש מה שלא קרה באלף שנים ובזמן הזה אנו רואים נגעים ומקרים מתחדשי' תמיד חדשים לבקרים וכו' ואני הצעיר העיר ה' את רוחי להתבונן כפי כחי בדין זה ולדרוש ולתור בכל מארי עכ"ד. ובא וראה שמה שקרה לקדמוניות עם הרב ז"ל קרה לאחרונות שבזמנו ז"ל עמנו היום כלנו חיים והוא עם מ"ש עוד בסוף אותה תשובה בסי' א' וז"ל וכבר ספרו לנו הקדמונים בזמן קדום לא היו מפליגים אפי' הנוצרים הבקיאים בים בימות הגשמים מאגוסט'ו עד מארצ"ו אלא עתה מקרוב דאתמסר עלמא בידא דטפשאי שמסכנים עצמם בימות הגשמים וכבר ראינו כמה פגעים השם ישמרנו. עכ"ד. ואני בעניותי במ"א הבאתי דבריו אלו וכתבתי וזה לשוני אות באות. בואו ונחזיק טובה לאותם האנשים הטפשים אשר קראם הרב ז"ל שאלמלא פקחותם ואבירות לבם עדין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים הינו לטפשות ולקול פחדים באזנינו ולרכות הלבב שלא לצאת מקיר העיר וחוצה כי אם בימות הקיץ לאכול לחם עקודים נקודים וירום תולעים ויבאש ויצמא העם שם למים אך זה היום שקוינוהו לירד מים עד ים בתקופת טבת ואין מחריד ובפרט עם חידוש האניבל (ע"י שנשאלתי בלונדון על זה כך קראתיהו מלה מורכבת מאנ"י הב"ל וידוע שאותיות אהי"י הסמוכות חדא יפקד מקומה וכן בכמה לשונות) הוא הואפור יהי ממציאו ברוך. ובודאי שעכשיו בזמן הזה אין מקום לטענת סכנות דרכים שטען הרב ז"ל ע"כ הגיעו דברי הצריכים לענינינו וכאלה ראיות רבות מאליפות מרובבות. מקובלות על השכל הישר והנחמד והנעים המשורש בנו באהבת האל ותורתו תורת אמת:

אך אמנם כל הדברים הללו ניתנו ליאמר וליכתב אם הדין שיבא לפנינו הוא דין מחודש שלא דברו בו קמאי ובתראי ולא ביארוהו בכל פרטי חלוקיו בו בפרק נחנו נעלה ונלחמנו לבקש כל טצדקי להתיר הדבר בכל מאמצי כחנו כמו שכך נאה ויפה לנו. וכמ"ש התשב"ץ ח"ב סי' מ"ה דרכן של ת"ח להחמיר על עצמם ולהקל לאחרים. ע"כ ולית דין צריך בושש. (וכמו כן מיום שבאתי פה רומא יע"א השתדלתי בכל כחי בפרט זה ובפרט בהקמת כלי המכה בפעמון להשמיע השעות ע"ג ב"הכ. וכן המוסיק"א אפי' אותה של בתי כנסיותיהם כדמיתה וכתבתי פסק ארוך ע"ז והועתק ללשון איטאלקי ולולי כי השעה דחוקה הייתי מעתיקו ושולחו אליו למרס בדם האהבה וממילא ידע כוונתו הטובה להראות העמים והשרים את יופי תלמוד תורתנו וקשותי"ו ומנקיותי"ו וציי"ם) אבל אם יהיה האופן כי יבא לידינו דין או משפט שבבר עמדו עליו אבות העולם או האחרונים אשר כבר יצא מוניטון שלהם בעולם ונתפרסמו חיבוריהם וקבלו דעותיהם לדעות אלהות. וכל דמאי דמצית מימר ולחלק באותו דון או משפט או איזה מאורע חדש בשינוי הדורות הן כל אלה כבר הביאום והעלום על ספר ובדיו. ועכ"ז דחו אותם באמת הבנין ושברו מפרקתם והכו על קדקדם מאה עוכלי בעוכלא מי פתי יכניס ראשו? ולכתוב ולהעמד אותם החילוקים והמאורעות והסברות בלתי שום ראיה מחודשת שיש בה כדי שביעה כי אם קול דברים משיקול דעתו ולא יחזור שיחה בפי הבריות או ישימו את נפשו בנפש מהרסי אשיות התורה.? והחכם עיניו בראשו לבלתי הכנס במשעול הצר והעצב הזה ויקבל שכר על הפרישה בלי ספק בעלותו על לבבו כי גדולים המחברין במיתתן יותר מבחייהם הדברים ק"ו אם באמת הם המה הגבורים אריוון דאורייתא. אז ודאי כל מבקש דרך ה' לא יניחו ספיקות שלהם ויקחו ודאי של הפוסק החדש גם בלא טעם מחודש וראיה מבוררת א"כ הרי עזרנו ללא כח הושענו זרוע ללא עוז!!!!.... כן הדבר הזה אדוני הביא בידו כל שהוא עיקר והוא הטעם שלא נתפשטה התקנה בכל ישראל יען באותם הימים לא הוו מגלחים זקנם (שהוא הניוול האמיתי למגלח אם יעברו לו ג' ימים בלי תגלחת באו שער"יו כקוצים וברקנים שיורדים על הזקן וצערא דגופא לא ניתן לימחל ומשום בזיונא אין קץ לכל העם היוצאים באוכלוסא ונכנסים באוכליסא) והביא בידו תשו' כסא דהרסנא ולפום ריהטא הם דברים מקובלים על הלב כ"ש בהביא בידו אילן לסמוך עליו אשר דיבר בקדשו דברים כהוויתן ומה בצע בכל מה שהאריך? מאחר שנעלם מעיניו מ"ש הרב יוסף אומץ סימן ז' (וכיורד ברשות זכור אזכרנו מ"ש הגאון הרמ"ז בח"ל ח"מ ח"ב דף ז' ע"א כי אזהרה שמענו דהפוסק דין בז"ה ראוי והגון שיעשה חיפוש מחיפוש בספרי האחרונים ואח"כ יפסוק הדין.) שכבר הביא כל זה ופררו וזררו לרוח גם תשו' בס"ד הביאה בידו המלאה והכה אר"ש בשבט פיו והוא היה אומר שאיסור תגלחת הזקן כבר נתפשט בכל ישראל מזמן הרב ת"ה ומרן ז"ל ועוד הניף ידו לומר דמקדם קדמתה היו נוהגים כן ממ"ש גליון תוס' הובא בתה"ר שם וכן נראה קצת מדברי הריטב"א ז"ל בחי' למכות ופשט איסורו בכל ישראל והוי דבר שבמנין כמ"ש בחיים שאל סי' פ"ג וה' הטוב יכפר בעד ועיין לקט הקמח יו"ד דף ל"א חרמות ונדוים ע"ז ואין להאריך ועת לחשות עכ"ד יעוש"ב:

יאמר קדוש! אחרי ראותו דברי הרב יוסף אומץ ז"ל מבוררים כשמלה שגם על מעט לחלוחית ראיות היתירות הללו דרך קשתו בתקפו ובגבורתו ונהר יחרב ויבש א"כ איפוא מאיזה פתח או חלון אטום אוכל ליכנס להתיר הדבר בפומבי באותם הראיו' שכבר שרפם מוהרי"א ז"ל בהבל שבפיו ולהמציא דבר מלא דבר ודאי שלא קראני לעזרתו..... יחשוב אדוני! שדעתי כדעתו בכל מכל ואפשר יהיה לי עוד טענות ותביעות ופקפוקים על הרב ז"ל מה יעצתי ללא חכמה? כל שאני יודע בעצמי שאין לי ראיה מחודשת ומוחלטת שלא נתפשטה בכל ישראל וגם על זה ידעתי כי קלה בעיניה להוציאה כי לא יהיה איסור זה חמור מכמה דיני שבות וגזרות (שהם מהג' שריגים הגדולים שמנה הרמב"ם בפ"א מה' ממרים ובמורה ח"ג כמ"א) ועכ"ז ראינו כי הותרו מפני כבוד הבריות או חולה שאין בו סכנה או איבה ובזיון הנפש העצמי והמדומי עכ"ז כל העם אשר בשער החרדים אל דבר ה' למי יטו אזנם לחירגא דיומא כמוני היום בער ולא איש ולא יהיה בכל ראיותי כראי להרוות צמאונם? או להרב הגדול (אשר כל זרע יעקב כבדוהו וגורו ממנו כל זרע ישראל) שהחליט בדבר ופסק בסכינא חריפא לאסור. אל אחי!! לא זו הדרך לא זו העיר ליכנס בה עד מדרך כף רגל הנח להם לישראל בפרט הזה איש הישר בעיניו יעשה וידינו אל תהי בו. ואם כה יאמר ומה אעשה כי יקום איש אחד מיראי ה' וחושבי שמו והוא מפונג ואיסטניס וצר לו מאד מהניוול הזה? ובפרט אם יקום כגבור לפני בית דיני וצעוק יצעק הושיעה המלך!!! עצתי תכון ויהי אלהים עמנו להשיב שואלנו דבר בזה הלשון ממש. הסכת ושמע ישראל! דבר שאתה שואלני מחלוקת קדומה היא. ורבו האוסרין על המתירין אך אמנם כיון שהדבר שאנו דנין עליו (ר"ל שכבר גילח בע"המ ונוסף ענין תגלחת הזקן שהיא ענין מחודש) לא בא מפורש בתלמוד דידן לא לאסור ולא להתיר כדאי הוא ר"ת בעיקר הדין ובצירוף נדון שלפנינו בזקן הרב נודע ביהודה והכסא דהרסנא לסמוך עליהם אם הדבר הזה הוא לך ידידי צער גדול בשעת הדחק מפורסם כי לא תוכל שאתו: (ועיין הרשב"ש סי' רס"ו דמ"ט ע"ב ועיין לו סי' תקי"ג בהקדמה ג' ועיין תשי' הרשב"א הביאה הרשב"א שם והיא בסי' רנ"ג ועיין גופי הלכות סי" רס"ד יד אהרן בכלליו סי' ל'ו בשם גן המלך סימן צ') הרי הודעתיך דעת המתירין ואם מעט המה ואתה תבחר ולא אני ולא תסמוך על דעתי כלל כי בדברים הללו אין כחנו להכריע לפי משקל דרכי ההוראה אשר הורונו אבותינו כה יהיה תשובתנו אל הנכבד השואל ואנחנו יוצאים ידי חובת שמים וידי חובת בריות. אבל אהה!!! כי לבי ולבך ידעי כי שאלות כאלו הנם מועטות וברוך היודע אם לא יהיו כשאלות כיצד מעשרין את המלח ואת התבן ובמופלא מזה אין דורש ואין מבקש וא"כ אחי ידידי! מי חייבנו להטפל בעולם התוהו וקו מרכזו בהו? אך בזאת כגון דא צריך לאודועי באתרא דמתבעי שאם איזה איש מאישי ישראל סמך על היתר זה המעט הוא ודאי אין מזניחין אותו והראיה מתשו' בשמי' ראש היא נכונה כי היא בנויה על מצוקי ארץ מכמה אלפי רבוות' ובפרט המקצוע הגרול והנורא של מוטב שיהיו שוגגין. אשר אני בענוותו הארכתי במקום אחר כיד ה' הטובה ומכ"ש אם איזה צבוע או חסיד שוטה מבייש פני נכבדים בדבר עמל ורוח שוטה שיכור עם האפאנאטיזמ"ו או האיפוקריזי"א שלו עד בלי ידע שורשן של דברים בפוסקים ראשונים ואחרונים הא ודאי מצוה גדולה לגעור בו ולהשתיקו כמעט בנזיפה כי עי"ז מרבה מחלוקיות בישראל ללא יועיל והוא חילול ה' הגדול אם יודע בגויים אלו הפקפוקים צנומים דקים שמצד עצמם אין השכל הישר מקבל אותם כי אם בעצבון גדול לולי שלפי משקל ומאזני צדק דרכי ההוראה אין כח בפרטי החכמים לחלוק בלי משען ומשענה והוא יסוד גדול לכל התורה כולה למימינים בו ובפרט בדור הזה ולאידך גיסא רע עלי המעשה את אשר אני שומע. (אם כנים הדברים) כי איזה חכמים ורבנים באיאורופא לא די שהם מגלחים זקנם בח"המ (מה שהוא הפך השכל כי החכם המורה התר צריך להחמיר על עצמו ולזות שפתים ירחיק ממנו ולא יאמרו להנאת עצמו דרוש דרש) אלא אדרבא שואגים ככפירים על המחמירי' ורודפים אחריהם עד חרמ"ה זה הבל ורעה רבה..... אוי לדור שכך עלה בימיו מתהלך באשמיו!!!..... והעבודה! שכשנאמרו הדברים לפני בית דיני דנתים לכף זכות מכרעת. והיינו כי על הרוב הדברים מגיעים עם איזה צבוע ראשו יהיה פרוע. וישבר ככר אל המבוע. עושה מעשי זמרי כפול יהיה רבוע. ומבקש שכר כפנחס וכלבא שבוע. כי לאיש כזה מותר לנוחרו ביו"הך בלי ספק. ואלו האנשים מן המתים שכבר מתו ואשר הם בשאול חיים עדנה הם היו בעוכרינו עד שבוטל זיו תורתנו ונוטל כבוד מבית חיי החכמים הפילוסופים והמקובלים האלקיים האוסרים את האסור והמתירים את המותר. ולאנשים מבוררים לצבועים כאלה מצוה להכריחם ולגלות קלונם ברבים ולומר בפומבי ראו איש ניבו נבזה יום תמול כי יעבור עבירה חמורה והיום כאן מראה טלפים כחזיר אבל לאיש צדיק באמונתו כל מעשיו באמונה בלתי שום צד פניה שייף עייל שייף נפיק עושה מצות חבילות ומחמיר על כמה פרטים מצוה לסעדו. ולתומכו. ולחזקו. ולאמצו. בכל כחנו כי כל לבבות דורש ה'. ודי בזה כי כוונתנו רצויה להגיע אל תכלית מכל צד ופניה וה' יאיר עינינו וינחנו בדרך אמת והוא הבוחן לבות הוא היודע כי האמת אהובה אצלנו ונתון אותה תוך חדר משכבי לבנו תחת ונפשנו נפש האמת עד מיתה ער קבורה כמאמ' הכתוב ואהבת את ה' אלהיך בכ"ל ובכ"ן. וה' אלהים אמת. והוא מקור האמת ודי בזה כל זה כתבתי בעטי"ו של נח"ץ כי נח"ץ ינח"ץ איש אשר כמוני היום זו הלכה בת יומא אגב ריהטאי. ואגב טרדאי. דלא צילא דעתאי. מגו דכחיש חילאי. וחבילי טרדי"ן עומדים צפופים. ואת כל אלה הוא הלילה הזה לה' במועד חג הסוכות התר"ט לפ"ק נזכה ויז"ל רנ"ו והדר"ך סל"ח ע"ד אמת. כ"ד הכותב בנחיצה רבה לאהבת התורה ולומדיה כפתוריה ופרחיה והוא החותם אפתחא דרומי יע"א ברב עז וחדוה ואהבת האמת והשלום:

החכם הזה אשר נשלחו לו כל הדברים הנ"ל חזר והשיב בלשון איטלקי והודה על כל הכתוב ויען ומתוך שראיתי שני דברים אשר לא כיוין יפה הוכרחתי להשיב לו עוד אחרת וזה פריה:

הגיענ"י כפו"ל ההלל והשמחה מקבלת מאורות דברות קדשך מלהבות אש אהבה וחיבה ומצד אחר תאזרני שמחה מראות יופי שלימותו והגיון לשונו יגיח ירדנו חלמיש למעינו. וכל דבריו כגחלי אש מלאים זיו ומפיקים הענוה והיראה וההשתוקקות להגיע אל האמת לפי דעתו ומצד אחר כל עצמי עששו בהביטי אל תוכן הענין. מפני שהוא כמעין. ואדוני קצר במקום שאמרו להאריך. אשר בו נשתברו כמה קולמוסים ומר אגב שטפיה ואגב ריהטיה אמינא ולא מסתפינא שלא דקדק בכל דברי תחילתן וסופן ועוביין והקפן וע"ז החליט באיזה דברים אשר אינם מדרכי ההוראה אשר הורונו רבותנו ואבותינו נאספו רובם אל עמם אשר חובה ע"כ מודה הלכה לשים משטרו בהם ולא לנטות מאותם הדרכים דרכי חיים לכל מוצאיהם לכל מסעיהם. ואילו מר באתריה הוה מדקדק ומשער היטב הדברים הכתובים על הלוחות הראשונים. כמעט לא היה מקום לכל מה שכתב ויען רצוני להתעלס בו ובתורתו בכל עת ורגע ע"כ מצאתי עצמי מחוייב להזכירו מ"ש מור"ם ז"ל בתשו' סי' מ' לאהוב שכנגדו וז"ל במטו מינך שתעיין היטב בתשובתי על דבריך תמיד ואל תעבור עליהם בעיון נמהר כי בדרך זה אתה פוגם את שנינו. כי איני שולח תשו' למעלתך עד שאעבור עליה פעם ושתים ואדע שיש עיקר בדבר לפי דעתי ע"כ יעו"ש. ואחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אמר נא ידידי! אחרי אשר כדברי הראשונים הארכתי לבאר ולהרחיב עד היכן מגיע גבול זה אשר גבלו ראשונים באמרם השכל והדת יהיו לאחדים מי הם משפטי השכל ומה המה חוקותיו וצרפרים כצרף כסף להראות כי כל הליכותיו הליכות אלי מלכי בקדש איך חזר וכתב בסתם והוא שהשכל והדת יהיו בכל כחם קשורים ואחדים (מיעתק מאטאלקי) cioè come religione e ragione siano strettamente fra esse amalgamate ולא עוד אלא רצה לשתפני גם אני בדעה זאת. אל אתח! לא ירד בני עמכם בסתם. שאני איני מפרש טעמי השכל לענין זה כי אם או טבעיות כמושכלות ראשונות והדומה להנה או משפטיות כמו כל דרכי ההוראה אשר דרכו בהם מחוקקי הדת וגדולי מפרשיה וחוץ מב' אופני' הללו לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב שום מורה הלכה בכל מקום שהוא (ולבישת בגדי הרבנות הם ידיעת הדרכים ההם על בוריים וע"ז יפה אמרו גדולה שמישא שכמעט אינה נקנים בעיון הספרים לבד) ואחרי שמר באתריה איש"ר האיטאלקי המאושר בכל עניניו. יודע צדיק כי בדור השפל הזה לקחו הדברים הללו השכל והדת כסתם כקורדום לחטוב בהם וכל דבר אשר לא יבא באש הציויליזאציו"ן המודירנ"א (המחדשת גזרותיה תמיד) יעבירו באש ורמיא להו כמי שלא נאמרה מפי הגבורה ודאי שחובה עלינו וכמעט איסור גמור להשתמש במילות הללו בסתם כי ודאי גורמין חרבן עולם בלי ספק ואין לאל ידינו להושיע. כל זה כתבתי משום אל תעמוד על דם רעך כי מר נר"ו דילדא הוא אוחז מעשי ודרכי רבותיו גדולי המורים ומינא לא יזוע כאשר שמו הטוב איתיה בשמירה ואיתיה בזכירה וע"כ ניתן להצילו מכף כל אויב ואורב ה' יצילנו ויצילך אלהים לנצח כיר"א:

ואבוא היום אל השנית אשר כתב מר ללועזים בלעז. וז"ל מועתק לעברי:

זו בלבד ירשני אדוני לרשום. שמה שמעכ"ת נר"ו ישתמש בעד אותם הדינים והחידושים המחודשים אשר לא דיבר מהם שום פוסק אבל אני סובר להסתפק גם באותם הדברים שפסקום הפוסקים בתנאי כשיהיה הענין שאנו מתירים משום איבה וכיוצא מענינים של צורך שעת הדחק וכדומה. וחילי ממ"ש הרב זרע אמת ח"ב סימן מ'. על ענין התרופו' שמניחים בתוכם סתם יינם שכתב שאף על גב לכתחילה אסור לקנות סתם יינם לעשות אלו התרופות אבל אם כבר נעשו מותר למוכרם. ואף על גב שהוא עצמו שהכניס עצמו לספק זה. מ"מ לא קנסינן ליה משום דעבר אדרבנן דכיון דרשד"ם מתיר לא מקרי עבר אדרבנן עי"ש. ודוקא כמו שמעכ"ת בחכמתו הרמה כתב לנהלם במתק ודשן בחכמה עצומה עכ"ר נר"ו:

אחי! הבינני ואדעה תורתך במאי קא משתעי מר להתיר משום איבה ושעת הדחק נגד מה שהחליטו הפוסקים לאסור? אם כמו נדון דידן להתיר התגלחת בפומבי מטעמים הללו. א"כ לאו כ"ע איסתניסים ולאו כ"ע יוצאים באוכלוסא ומקבלים פני מלכי ארץ ורוזנים ומה כחו יפה להתיר בפומבי? (והטעמים הנ"ל אינם שוים לכ"ע וכאמור) אחר שרבו האוסרין על המתירין מהרבה מאד. וגדול הדור האחרון אשר אליו שומעים כל בית ישראל הוכיח במישור שפשט איסורו בכל ישראל וכבר כתבתי לו שאין לנו ראיה מוחלטת הפך דבריו שלא פשט איסורו בכל ישראל. ואם לפרטים הראויים כבר מלתי אמירה במכתב הראשון ענין זה של שעת הדחק והאיבה אשר לא יפול כי אם בפרטים ולא בכללות האומה בשום אופן שבעולם וכמו שהארכתי במקום אחר. וגם בהעתיקי לו הטעם הנז' של דרושי הארוך כתר מלכות כתיב שם. איך נשחית בעבור העשרה? ואם כה יאמר דעתי נוטה להתיר ומזכה אני במקומ"י ומי ישיבני? שכך נראה לי מדבריו שכתב. אבל אני סובר במחילה מכ"ת אם יהיה כן אני אומר לו כי הרי נטה קו מדרכי ההוראה שלפי משקל ומאזני צדק אמונתנו דבר שפשט איסורו בכל ישראל חמיר לן וכמ"ש הרשב"א סימן ט'. שאפילו קבלת הזקנות שפשטה בכל ישראל מן הדין לנהוג אותה. ואיך א"כ יוכל להתירו בפומבי ולסמוך על דעתו אם לא יודו לו חבריו או רבותיו על חלומותיו ועל דבריו? (ולמזכרת אהבה הנני שולח לו אגרת דברי שלום ואמת קטנת הכמות והאיכות ממש אשר חיברתי והדפיסיה בלונדון יע"א והעתיקיה ללשון אינגליז ויעויין שם תחי' עמוד י"ב ושם ימצא כל מבוקשו) והראיה שהביא מהרב זרע אמת ז"ל עמי היתה ושלחתיה לא בפירושא אלא מכללת כמו שיבא לקמן. אבל מלבד שאינה ראיה להתיר בפומבי אלא אדרבא כי משם תברא דעברינא הוא דלא קרינן ליה אבל להתיר לו ודאי לא אמרו אדם מעולם. ותשובה זאת היא ראיה חותכת לתשו' בשמים ראש ההיא בתגלחת וגם אותה דסימן י"ט לענין ברכות השחר. שבאמת כיון שר"ת או הראב"ד מתירים כל חד בנדון דידיה. אפילו אחד גדול מתיר ממאה אוסרים. העושה כסברת המתיר לאו בר נידוי הוא כי לאו עברינא יתקרי. וע"ז כתבתי במכתב הא' כי תשו' בשמי' ראש דתגלחת בנויה על מצוקי ארץ וכונתי על תשובה מוהר"מ מפאדובא סימן ע"ו המופרסמת היא שהביאה הרב ז"א. ולא זו בלבד אלא גם על מה שהביא מרן ב"י ח"מ סי' קפ"ג א"ו דלא נאמר אין אדם משים עצמו רשע היכא דלפי דעתו בהתרא עבד. וכבר אני במקומי בס' הקטן חוקר לב ח"מ סימן ג' הארכתי כיד ה' הטובה עלי ומעין דוגמא בספק נידוי עיין מוהרנ"ח ח"א סי' יו"ד ומוהר"י הלוי סימן ן'. ועיין שיירי כנה"ג א"ח סימן תקנ"א הגב"י או' כ"א לענין מסתפר בט"ב אחר חצות דכתב דלא ש"ד לנדותו וח"ו! נראה כנוגע בכבוד רבותינו בעלי התוספות:

והבאתי את השלישית באש דת ובכור הבחינה. מ"ש מר וז"ל מועתק מאיטלקי. ולא עוד אלא שגם אדוני במקומו אינו אסור בזיקים שלא להורות נגד שום פוסק שהרי יצאת ההוראה מלפניו להתיר המוסיק"א אפילו כדמותה של בתי כנסיותיהם נגד תשו' הב"ח א"ר. ואני אומר ודאי שלא נעלמה מעיני ועליה אני דן בפסק ההוא באורך וברוחב ומדברי נלמד שכתבתי אפילו אותה כדמותה וכו' אבל מה אענה ומה אומר? שבמקום דמיונות אלו שכתב לנו היתי חושב כי מר באתריה יתאו תאוה. לישרים נאוה. וזה יכתוב ידו בחל"ת האר"ש למען אקיים בפסק הנ"ל מצות שילוח ליד"הק כדי להתבשם מתורתנו או לפחות לתהות אקנקנינו. וממילא רוחא תרתי תלת לטיבותא. חדא כל שהוא עיקר מירוס דם האהבה שלא יקרוש ושניה לה ידיעת ההפרשים כרחוק מזרח ממערב והו"ד בה שלישי"ה למצוא חן בעיניך להכירני מי אנכי ומי ביתי ומי המדבר אליו אם קרוב או רחוק. אם חבר טוב. אם תלמיד קטן. ואם יש בו לחמע עצות מרחוק אי לא? אבל נניח זה כי כל אלו הדברים לא נאמרו לפני מי שלבו תם וישר ולא הלך כפעם בפעם לקראת דקדוקי סופרי"ם שכמותו זך וישר פעלו ונשיבהו:

מחמד עינינו! גבהו דרכי הוראתי במוסיק"א מדרכי הוראתו בתגלחת כגובה שני הרים גבוהים ממש. זה יצא ראשונה שהמוסיק"א גופה מעולם לא נאסרה בתלמוד ולא בשום פוסק מגדולי המורים. כי אם הרב ב"ח (מגדולי המחמירים כנודע) רצה לדמותה לחוקותיהם כמו מצבה ואסרה. ואני הרחקתי דמיונו בראיות וממילא הותרה. אבל כאן איסור התגלחת כבר הוא גזרה מפורסמת בתלמוד אלא שע"ז נפל הספק אם גם בזקן נגזרה או לא מטעמים המובאים בהרב נודע ביהודה ובכסא דארסנא. וא"כ כשרבו האוסרין ואמרו שגע"ז שייכא הגזרה או שכבר פשט איסורו בכל ישראל וכיוצא מאלו הטעמים. א"כ חזרה גזרת התלמוד לתוקפה גם בראש ובזקן לפי רוב דעות האוסרין וא"כ איך אני אוכל לחלוק אם לא בראיה מוחלטת שלא הביאוה האוסרים או שלא ראוה (כי אזי חוזרין האוסרין כמי שאינן כיון שלא ראו או לא דקדקי היטב כראשונים אשר בית ישראל נכון עליהם) ואם אין אני מוצא חד מכל הדברים האמורי' חזרה גזרת התלמוד לתוקפה שהרי אסרה תגלחת וכל תגלחת בכלל. ושוב אחז"ר מצאתי להתשב"ץ ח"ב דיש סי' ד' דברים כהויתן לענין כלאים והביא ראיה מופתית ע"ז עלז לבי בה':

זאת שנית (שכבר היא מובלעת בטענה ראשונה) שאני מעולם לא אמרתי שאין אנו יכולים לחלוק על הראשונים כשיש טעמים מספיקים וראיות מופתיות שהרי מי לנו גדול ממרן ז"ל? ועכ"ז פוק חזי מ"ש בתשו' אבקת רוכל סימן קצ"ה שחתום עליה ג"כ המבי"ט ז"ל ומוהר"י די קוריאל ז"ל וז"ל. ואף על גב דאיכא למימר אינהו דהוו בקיאי בפי' דברי הראשונים טפי מינן. הני מילי! במלתא בלי טעמא אבל במלתא דאיכא טעמא ואיכא למותיב מותבינן דבכל דור ודור איכא למימר לאו קטלי קני באגמא אנן וכדכתבו גדולי הראשונים עכ"ד ז"ל. ואם מרן ז"ל ודעמיה כתבו זה נגד הריטב"א והריב"ש כיעוי"ש. כ"ש אנא לגבי הב"ח ז"ל שהוכחתי"ו בשב"ט אנשים דלא דמי ענין מצבה שהוא חק בלי טעם לשאר דברים הכוללים החמשה חושים אשר האדם נהנה באמצעיתם. והבאתי על זה ראיות גדולות חכמניות צדקניות תלמודיות פילסופיות עד שנשתמשתי גם ממ"ש המורה ח"ג סוף פ' מ"ז. אכל זולתי נתן בו טעם וכו' יעו"ש ובשם טוב ודוק היטב אבל בנדון דידן שתוא התגלחת מה נחדש דבר מעתה? ובפרט מה שהעיר מוהר"י אזולאי ז"ל שכבר פשט איסורו בכל ישראל. א"כ נסתמו מעינות החכמה להתירו בדרך הקש ופסק הלכה ולא נשאר כי אם לחלוחי' זה של שעת הדחק ומהאיבה והניוול והאיסטניסות והדומה להנה. וע"ז כבר אמרנו שזה ניתן ליאמר לפרטים השדירים אשר ה' קורא ולא להתירו בפומבי (ומכ"ש לעמא דארעא המנוולים עצמם ימים במספר ירחים בלי תגלחת ולא מרגשי ולא מידי ובאותם יש לחוש שלא יגלחו בערב מיעד בטרותם אחר הבל הרווח והדומה לי ויניחיהו לח"המ בלי ספק כאשר אני רואים בערבי שבתות כמה וכמה מניחים צרכי שבת לבין השמשות והתגלחת ליום א' יען הוא יום אידם ודי בזה למי שמכיר נגעי האיאורופא על בורים) ומכ"ש שרו"ם נר"ו לא הביא תשו' יוסף אומץ ז"ל בדבריו ונלחם בו בדרכי ההוראה ביום הלחמו הכותב הזה עם הב"ח עד אשר שם אותו בתוך. וע"כ משלי כי ידעתי כי אני מתוכח עם מורה על האמת שכמותו יהי אלהיו עמו ויעל: