כף החיים (פאלאג'י)/א
סימן א
עריכהבס"ד
ספר כף החיים
סימן א
הנהגות טובות, תהינה אזניך קשובות
א. י'זהר ה'אדם ו'ישים ה'שגחתו קודם שבא ללמוד או לעשות איזה מצוה, דיאמר נא ישראל לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו ליחדא שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, ויהי נועם וגו', (הרב מורה באצבע ריש סי' י' אות א', וכן כתב בספרו הבהיר שמחת הרגל), ואני מצאתי גם כן להרב הקדוש ראשית חכמה בשער אהבה פ"ט דהחמיר בזה, דצריך לומר לשם יחוד לייחד שתי שמות הוי"ה ואדנות, ויכוין שבזה תתעלה השכינה מהגלות, יעויין שם, והכי איתא בתקונים (הנוספים תיקון ז' דף קמ"ו ע"ב), דיכוין לאקמא שכינתא מן גלותא, ואפילו בשאר מעשים גשמיים יאמר לשם ה' כמו שכתב שם הרב ראשית חכמה בפרק ט' משער האהבה, ובשער הקדושה פרק ט"ו כתב דזו היתה מעלת האבות דאפילו במעשים הגשמיים היו מיחדים לשם ה'. (ועיין בזוהר הקדוש ח"ג דף נ' ע"א, ועיין מדרש תלפיות דף קצ"ט ע"ב, ועוד לו בספרו שבט מוסר פרק מ"א, ועוד שם שם לו בפרק ל"א נוסח אחר למנחה וערבית, ואל תתמה דסימן זה הוא מפוזר ומפורד לכמה גוונים אחת הנה ואחת הנה, כי חפץ חיים לילך בעקבותיו של הרב הגדול פאר הדור חיד"א זצוק"ל, וכל זה היה כתוב אצלי בגליונות ספר מורה באצבע אחורי ארי כננס על גבי ענק).
ב. יכוין במחשבתו שבא לקיים מצוותיו יתברך כמו שכתב בספר מורה באצבע שם, ועל ידי שמוציא הכונה בפה מתקן בחינת הדיבור, ועל ידי מעשה המצוה נשלמו שלשתן, מחשבה דיבור ומעשה, ויכוין בזה לשלש שמות שהן, אהי"ה במחשבה, הוי"ה בדיבור, אדנו"ת במעשה כמו שכתב הרב ראשית חכמה שם, יעויין שם, ומצאתי בתקונים תקון ס"א דף צ"ג ע"ב, דאיתא התם דיכוין האדם במעשה המצוה שמקיים בארבע אותיות הוי"ה ברוך הוא, דהיינו יו"ד במחשבה, ה' ראשונה במעשה, הוי"ו בקול, הה' אחרונה בדיבור, ואשרי אדם שלא יסיח דעתו מזה, ובזוהר חדש במדרש רות דף מ' ע"א על פסוק ולנעמי מודע אמרו וזה לשונם, ומן היו"ד אתער יראה לאדוני האדונים שיהיה האדם ירא ממנו, ומן ה"א אתער תשובה לאיש, ומן הוי"ו אתער לאדם תורה, ומן ה"א אתער מעשים טובים ולא יחטא, עכ"ל, ושם בזוהר חדש בתקונים דף י' ע"ד איתא וזה לשונו, מאן דדחיל לקודשא בריך הוא שריא יו"ד בלביה, ומאן דרחים ליה שריא ה"א במוחיה, מאן דאתעסק במצוה שריא ה"א, עד כאן. (ועיין עוד לקמן בסימן י' אות מ"ג).
ג. קודם עשיית המצוה יקרא במאמרי הזוהר הקדוש המדברים באותה מצוה, ואם לאו בר הכי לפחות יקרא פסוקי המצוה ההיא במקראי התורה קודם עשיית מצותו כדי שידע וישכיל ציוויו יתברך אשר קדשנו במצותיו וציונו, ויעשה הדברים לשם פועלן כי מצוות צריכות כונה, ואם לא כיוון לא עשה ולא כלום, כה דיבר האיש אדוני האר"ש מר חמדת ימים בהלכות סוכה פ"ה אות ה', ואם הוא בלילה לא יהגה במקרא, ועיניך תראינה מה שכתוב במדרש תנחומא סדר צו, דבהקרבת הקרבנות קודם ההקרבה היו קורין פרשת העולה כדי להשלים ההקרבה עם הקריאה, עיין שם, (ועיין בספרי הקטן לב חיים ח"א סי' כ"ט מה שכתבתי שם בס"ד), וכתב בספר תולדות אדם דף צ"ד ע"א וב', דהגאון רבי זלמן זיע"א היה דרכו דרך הקודש לעשות כן גם בצורכי הגוף באכילה ושתיה ושינה, ללמוד תחילה דבר השייך לאותו מעשה (כמו שהבאתי בקונטרס תורה וחיים אות רח"ם בס"ד), ובזה היה מקיים בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך.
ד. סמא דכלא להיות סבלן ומוחל על עלבונו, ולהיות מעביר על מדותיו, וטוב לו מכל הסגופים ותעניות לכפרת נפשו כמו שכתב מוהרמ"ק ז"ל, ומדה טובה כזאת היא מרגלית שאין לה ערך כמו שכתב הרב מורה באצבע אות ו' יעויין שם, ואפילו בלבו לא יהא מרגיש כלל, כי זהו בכלל תועבת ה' כל גבה לב כמו שכתב הרב הקדוש בעל ראשית חכמה שער הענוה פ"ג, ואיתא בפרק קמא דאבות דרבי נתן, לא יקפיד אדם על דבריו, והלא דברים קל וחומר, ומה משה רבינו חכם גדול שבגדולים אב לנביאים, בשעה שהקפיד על דבריו שכח את דבריו אנו על אחת כמה וכמה, מלמד שיהא אדם ממתין בדבריו ולא יהא מקפיד על דבריו, עד כאן, ויתכן דזה רמזו יחזקאל הנביא עליו השלום בסימן ז' באומרו, קפדה בא ובקשו שלום ואין, דמלבד דיש לרמוז דברים כפשוטן, בנוהג שבעולם דמי שהוא קפדן ומקפיד על חברו גורם מחלוקת, וכשלא יקפיד מרבה שלום עם כל אדם והא בהא תליא, עוד יש לרמוז על פי דברי האבות דרבי נתן הללו, והוא דנודע מאמרם זכרונם לברכה על פסוק ויבוא יעקב שלם, שלם בתורתו שלא שכח תלמודו, ולפי שכתוב ושבתי בשלום אל בית אבי לפיכך ויבא יעקב שלם, ע"כ, והם שני מאמרים מחכמינו זכרונם לברכה, ולא קרב זה אל זה, הא קמן דאין שלום כשיש שכחת תלמוד, ולכן אמר ההקפדה בא ודין גרמ"י בנזיקין דשוכחים תלמודם, ועל ידי כן ובקשו שלום ואין, וכן פירש רש"י גבי מה שאמרו, משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקות בישראל, דעל ידי שכחת התורה יתרבה המחלוקת כאשר יעויין שם, והיינו כדאמרן.
ה. במקום שיש מחלוקת הברכה מסתלקת משם כנודע, ואני הגבר ראה עי'ני מיום שעמדתי על דעתי, דבכל איש ואיש משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה ועיר ועיר שהיה ביניהם מחלוקת, לא יצאו נקיים מנזיקין וחבלות שאירע להם בין בגופם בין בממונם רחמנא ליצלן, שני"ם.
ויו. שורש פורה ראש מהמחלוקת הוא הכעס, ולא ידע כי כלת"ו היא דפוגם בנפש רוח ונשמה ומסתלקים ממנו כנראה מדברי הזוהר הקדוש (סדר תצוה דף קפ"ב, וכמו שכתב הרב ראשית חכמה שער האהבה פי"א), וגדולה מזו איתא שם בזוהר הקדוש סדר תצוה, דמאן דאשתעי בהדיה כמאן דאתחבר בעבודה זרה ממש. (ועיין בספר מורה באצבע אות י' ואות י"א).
ז. עבירה גוררת עבירה, דבא לכלל כעס בא לידי קללת עצמו או את אחרים שיקלל, או אחרים שיקללו אותו, או פתחון פה לרעה, ואל יאמר אדם אני איני חושש לקללה ופתחון פה ממאן דהוא, דמלבד מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה דלפי שורש נשמתו יתקיים מה שיוצא מפיו, אפילו שאינו אדם חשוב, עוד הן בה דכתב הרב מעם לועז ז"ל סדר שמות דף ז' ע"ב וזה לשונו, מכאן הזהירו רבותינו זכרונם לברכה לאדם שלא יהא קל בעיניו מקללות שמקללין אותו איזה אדם אפילו שאינו חשוב, כי שמא הוא גזירה מן השמים שיודיעו אותו כדי שיבקש תקנה ותרופה, עכ"ל, על כן ישמע חכם ויוסף לקח לחוש לאותו שקלל או פתח פיו לרעה ולבקש ממנו שיתיר לו וכמו שכתב הרשב"א ח"ה סי' רפ"ה, ועל כל פנים יעשה תכף התרת נדרים מהרב הקדוש מוהרש"ש זיע"א בעשרה, (וכמו שכתבתי בקונטרס תוכחת חיים סדר תצוה), ועיין לקמן בערב ראש חדש, ואין זה סותר למה שהובא באות י', דלפעמים השעה גורמת לחול הקללה, או נגזרה גזרה עליו, חוץ מזה השרידים אשר ה' קורא דמדקדקים בכל ענין להחמיר, צריכים למבעי רחמי בכל עת, דעליהם תבא ברכת טוב.
ח. בלשון רכה ובמתק שפתים יזהיר תמיד לאשתו שלא תקלל לשום אדם, ולא לבניה ולבנותיה ולשום בריה שבעולם, יען הנשים זה דרכן להיות מקללות הרבה, ומהם קללה בשם דהוא עון פלילי כפלים בכל חטאותיה, וכתוב בספר החסידים סימן ת"ף וזה לשונו, במקום אחד היו מקללות אשה לחברתה ואיש בר מחלוקתו, וגרמה להם דהמירו בניהם דתם, ופעמים דמתקיים על המקלל על שם שמח לאיד לא ינקה, ופעמים על המקולל, והטובים היו מצווים לזרעם שלא ידורו באותה העיר כי רבים היו שהמירו דתם בעיר מפני הקללות, עכ"ד, ואחד הקורא ואחד השומע דברים כאלה מימר קדישין מפי רבי יהודה החסיד זיע"א, יהיה שומר פיו ולשונו, ויזהיר הרבה לבני ביתו על זה ולא תאונה אליהם רעה ועליהם תבא ברכת טוב.
ט. יתר על כן אזהרה שמענו דאל יקלל אדם לכליו ומלבושיו כדרך שיש אנשים שמקללים את חפצי ביתם כשלא באו על נכון או שהם בכעס, ולפעמים אומרים יקחם השטן או ילכו לאבדון וכיוצא מאלה הדברים כי עושים פעולה, ועל זה נאמר ונשמרת מכל דבר רע, פירוש דבור רע שלא לקלל את עצמו ואת כלי ביתו, (כן אמרו בזוהר הקדוש סדר תזריע דף נ"ב ע"א, ועוד שם סדר צו דף ל"ח ע"ב, ובספר אור החמה דף נ"ד ע"א).
יוד. ועיניך תראינה כתוב יושר דברי אמת להרב קב הישר פרק ז' דף י"א וזה לשונו, ולא כן ההמון העם שבעבור דבר מועט באיזה עסק משא ומתן או שאר דברים מקלל לחבירו בקללות חמורות בר מינן, ואינו משים על לב שכל ישראל נחשבים לאיש אחד, ולא יאות לזרע אברהם להיות פה רגיל בקללות כי אם בברכות ובדברים טובים ורכים שיש בהם נחת רוח להבורא יתברך, כי האיש אשר הוא מקלל לחבירו שנאוי לפני הקדוש ברוך הוא, כי הקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם אורריך ארור ומברכיך ברוך, שהרי נתן הקדוש ברוך הוא חכה לתוך פיו של בלעם הרשע שבא לקלל את ישראל ונהפך הקללה לברכה, ודע שמצאתי כתוב, כל מי שמקלל לחבירו חנם ולא על חמס בכפיו, אז הבורא יתברך פורס כנפיו על זה האיש הזכאי שלא ישלוט עליו שום קללה, ותדע שיש לך אדם שמזגו הוא רע רחמנא ליצלן, ועיניו ופיו ולבו כולן ממקור הסטרא אחרא וקללותיו מסוכנים, כמו שכתב רבי יהודה החסיד שהחיצונים מוכנים לקטרג על פי קללה זאת, ואלמלא הקדוש ברוך הוא חופף עליו שאמר לאברהם והיה ברכה, אז חס ושלום היו חלין הקללות על אותו האדם, וצריך עוד לידע שלא חלין קללות חנם, אלא אדרבא יש שכר טוב לאותן שנתקללו בחינם כדאיתא בירושלמי דמסכת פיאה, ר"א הוי חד זמן פרנס (פירוש גבאי צדקה), פעם אחת אתא לביתו, אמר להו מאי עבידתון, (רוצה לומר ר"א שאל לאנשי ביתו באיזה גמילות חסד עסקו), אמרו ליה אתו סיעה, רוצה לומר חבורה של עניים ואכלון ושתון וצלן עלך, אמר להו לית דין אגר טב, נחת זמן תניין, אמר להו מה עבדתון, אמרו ליה אתו סיעה ואלקינך, רוצה לומר חבורה של עניים ואכלון ושתון וקללו אותך, אמר להו כדין אגר טב, עכ"ל, נמצא שהיה שמח באשר שקללו אותו בחנם, ובאשר שעוון זה מצוי בהמון העם לקלל אדם את חבירו וזה הוא עיכוב גדול מלעשות תשובה על חטאיו, על כן באנו להזכיר מזה להזהיר ליראי ה' ולחושבי שמו שלא יצא מפיו שום קללה כדי שבנקל יוכל לעשות תשובה, כי הקדוש ברוך הוא בעצמו מכריז על התשובה בכל יום ויום ואומר שובו בנים שובבים כי ידו פשוטה לקבל שבים כו', ואם כן יוכל האדם ללמוד מזה שלא לקלל ולעשות תשובה ואז טוב לו יהיה סלה, עכ"ל, (ועיין מה שכתבתי בקונטרס תוכחת חיים סדר תצוה), והיו הדברים האלה לזכרון בין עיניך למען יטב לך והארכת ימים.
יא. ויותר מהמה בני הזהר עם חברתך ואשת בריתך, שלא לשנוא אותה ומכל שכן שלא לקללה, וכמו שכתב בספר הנחמד ספר הברית ח"ב מאמר י"ג פרק ט"ו וזה יכתוב ידו, שיש אנשים אשר ישמרו את עצמן מעשות רע לכל אדם, אבל ישנאו את נשותיהם ואומרים אין בזה עון כי אני בעל האשה ואשתי כגופי, ואין בהם תבונה כי גדול עונם מנשוא יותר מאם עשו כן לאדם אחר, כי למה יגרעו הנשים להיות בכלל ואהבת לרעך כמוך ובכלל לא תשנא את אחיך בלבבך, וכי גברא בעי חיי נשי לא בעו חיי עם בעליהן באהבה ואחוה, אך ענשם יותר חמור על כי היא עצם מעצמיו ובשר מבשרו ועוכר שארו אכזרי, ואסור לצער את אשתו בדברים ומכל שכן שאסור להרים יד עליה, והאר"י ז"ל כתב, שמי שמרים יד על אשתו, אפילו הוא ראוי שתשרה עליו רוח הקודש אינו שורה עליו עד שיעשה תשובה, ויכוין כונה ידועה אשר כתב בכתבי הקודש שלו, ואדרבה האיש הירא את ה' יקשור נפשו בנפשה עם עבותות האהבה, ודי לנו שמצילות אותנו מן החטא, ובזוהר הקדוש אמרו, אין השכינה שורה אלא בדכר ונוקבא, ואתה אחי וראש שים פניך לדבר הזה, הטה אזנך ושמע לדברי חכמים שאמרו בפרק ו' דיבמות, האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא וידעת כי רב זרעך, עכ"ל בקיצור, יעויין שם באורך לשון הזהב וההדר'ת, ופוק חזי מה שכתב בתשובת מהר"ם ב"ב הארוכות סימן פ"א, דהמכה את אשתו יש להחמיר עליו יותר מהמכה את חבירו, שלחבירו אין חייב בכבודו, ולאשתו חייב בכבודה, והעושה כן יש להחרימו ולהלקותו ולעונשו, והגם שמור"ם בהגהה אבן העזר סימן קנ"ד סעיף ג' כתב, דהמכה את אשתו כמכה את חבירו, כבר הביא שם בבאר הגולה תשובת מוהרי"ו דהוי יותר חמור, וכנראה שהיא תשובת מהר"ם ב"ב הלזו, וגם רבינו בחיי בסדר תצא כתב, דהמכה לחבירו ולאשתו עובר בשני לאוין, יעויין שם, והגם שכתוב בספר יראים סימן רמ"ו, דאם מתכוין לייסר את אשתו ולהדריכה בדרך ישרה, או לייסר את חבירו ולהדריכו בדרך ישרה מותר, יעויין שם, וכן כתב הרדב"ז בתשובות החדשות חלק ב' סימן תמ"ז, דאם מדברת דברים בלתי הגונים לפי תורתינו הקדושה, יש לו רשות ליסרה ולהכותה להחזירה למוטב כיון שהיא ברשותו, יעויין שם, הנה לחבירו אפשר להקל כל שיהיה ראוי לייסר ולהוכיח חבירו ולאפרושי מאיסורא על דרך שכתבתי אני הדל בספרי הקטן חקקי לב ח"א חלק אורח חיים כאשר יעויין שם, אבל באשתו נראה לי שלא הותר בזמן הזה להכות את אשתו אפילו כשהיא אינה הולכת בדרך ישרה, אם לא על ידי התראת בית דין או שכנים מאנשים כשרים ואנשי יושר, מפני שכל אחד ואחד יאמר כן שאשתו אינה מתנהגת כשורה כדי להכותה ולאו כל כמיניה להאמינו על פי דיבורו, והגם שמור"ם שם בהגה"ה כתב שתי סברות, ראשונה דאם מקללתו בחינם או מקללת אביו ואמו והוכיחה בדברים ואינה משגחת עליו, יש אומרים דמותר להכותה, ויש אומרים דאפילו אשה רעה אסור להכותה, וסיים וכתב והסברא ראשונה היא עיקר, יעויין שם, נראה שלא דיבר מור"ם כי אם בזמנו ובמקומו, אבל בזמנינו דאחסור דרי, אם אנחנו נותנים רשות להכותה כשהיא אשה רעה או מקללת וכדומה, כל אחד ואחד יאמר כי כדין הוא מכה אותה, לכן נראה לי שלא להכותה עד אשר יברר בבית דין ובשכנים בעדים כשרים שהאמת אתו בבירור גמור, (ובתשובה לאבן העזר הארכתי בענין זה, ואין כאן מקום להאריך).
יב. גם יזהר הרבה שלא להכות למשרתיו ולא לחרף ולגדף אותן, ולא לצערן ולהכביד עול עליהן כמו שהארכתי בספרי הקטן תוכחת חיים סדר וארא בעזר משדי, ואיתא בספר החסידים סימן קס"ט, דמי שמשעבד בבני אדם או נותן על בני אדם חיתתו, משעבדין אותו באותו עולם כבהמה, ואפילו מי שמענה בהמתו יותר מדאי, עכ"ל, (ועיין בספר נחל קדומים סדר בלק אות י"ב), והירא את דבר ה' לא יקרא למשרתיו שיעשו לו שירות ומלאכה בעת שישבו לאכול, או להקיצם בשעה שהם ישנים ובפרט אם הם עייפים ויגעים, ואשריו לו שיזהיר גם לבניו ואשתו על ככה. (ועיין עוד בספר החסידים סימן תרס"ו ותרס"ח ותרס"ט).
יג. בא וראה עד היכן מגיע שלא לבזות לאחרים, דבר הלמד ממה שאמרו בילקוט (ישעיה סימן מ"ח והובא בספר ילקוט ראובני סדר ויצא דף נ"ב ע"ג) וזה לשונו, הלך יעקב לנחם את ירושלים, אמר לה קבלי ממני תנחומין, אמרה לו היאך אקבל ממך תנחומים שעשיתני כלא היה דכתיב אין זה, עכ"ל, הבט ימין וראה דצריך שיזהר האדם אפילו במקום שבא לשבח לאיזה צדיק וחסיד או מקום מקודש, דלא יהיה באותו לשון לישנא דמשתמע לגנאי כמו אין זה, דתפוס לשון ראשון מורה גנאי, הגם דגמר דבריו הוא אדרבה לשבח, או נאמר דהכונה הוא בשביל שדיבר בלשון שלילה, אין זה כי אם אינו דרך כבוד ודרך אר'ש, ודוגמא לזה הוא מה שאמרו המלאכים, כי משחיתים אנחנו, אף על גב שאמרו וישלחנו ה' והיה מקום לפרש לשון ראשון דהוא בשליחותו, עם כל זה עברו ונענשו, כל שכן דיבור בין אדם לחבירו, ומזה ישא קל וחומר, דאי בלשון כבוד ושבח צריך לדקדק היטב בלשונו כיצד ידבר, כל שכן כשהדבור בעצמו הוא גנאי דלשונו תהלך באר"ש מרישיה לסיפיה רע ומר דעונשו חמור, ומגיד לאדם מה שיחו.
יד. כל היסורין הבאים לאדם יש לו לקבלם בסבר פנים יפות ובשמחה, אכן אם חס ושלום יבוא על ידו איזה מכשול עון או תקלה אז ידאג הרבה, וכן כתב הרב חומת אנך סדר ויחי אות ג' וזה לשונו, ואפשר לומר שהצדיקים עיקר צערם הוא אם יהיה להם חטא ואינן חוששין לצער הגוף כל כך ומקבלים היסורין בשמחה, אבל צער הנפש מאיזה חטא תקילא להו ככולי צערי דגופא והותר, עכ"ד, אלא דאם היסורין של הגוף גורמין לו ביטול תורה ועבודת ה', אזי יש לו לדאוג ביתר שאת כי עונותיו ילכדונו שלא יהיה זוכה לעבוד את ה', ואיתא בסוף ברכות ויותר מבואר בירושלמי פרק נגמר הדין סימן י' וזה לשונו, אמר לו מה אם רשות של מטה שיש בה כזב ושקר וגניבות דעת ומשוא פנים ומקח שוחד, והיום עודנו ומחר איננו, נאמר בה הקרובים באים ושואלין בשלום הדיינים והעדים לומר שאין בלבנו עליהם כלום שדין אמת דנתם, רשות של מעלה שאין בה לא כזב ולא שקר ולא גניבות דעת ולא משוא פנים ולא מקח שוחד והוא חי וקיים לעולמי עולמים, על אחת כמה וכמה שחייבים אנו לקבל עלינו מידת הדין, ואומר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, עכ"ל, וסיים בכי טוב לומר ואומר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, להודיענו כמו שפירשו כת הקודמים בכונת הכתוב, כי חמת אדם תודך שארית חימות תחגור, דעל ידי שמקבל היסורין באהבה זוכה דשאר היסורין אשר היו ראוים לבא ימנעו ממנו ומהפך מדת הדין למדת רחמים, ולכן אמר הכא דאם מקבל עליו דין שמים באהבה, על ידי זה יזכה ונתן לך רחמים ורחמך והרבך דמהפך מדת הדין למדת רחמים, ויען מדה טובה מרובה ממדת פורענות אמר והרבך, וק"ל.
טו. כתב הרב הגדול מופת הדור רבין חסידא זצוק"ל וזיע"א, בספרו החשוב מורה באצבע וזה לשונו, יזהר להסתיר מעשיו הטובים ולמודו, ואם ישבחוהו יזכור שלא עשה אחד מריבוא מחיובו, ולא יתגאה חס ושלום אפילו שמץ מנהו, עכ"ל, ידוע מאמרם זכרונם לברכה, דכל מה שמסגל האדם מתורה ומצוות לא יספיק להחסד שעושה הקדוש ברוך הוא דמזריח לו השמש בכל יום, וכתב רבינו בחיי סדר וירא על פסוק המכסה אני מאברהם, דהאריך הקדוש ברוך הוא בשבחיו של אברהם, ואברהם לא גבה לבו על זאת אבל השפיל עצמו ואמר ואנכי עפר ואפר, ומכאן ראוי ללמוד דכל מי שמשבחים אותו אין ראוי שיתגאה על ככה אלא שישפיל עצמו יותר ממה שהיה, עכ"ד, ודבריו חיים וקיימים.
טז. ישמח מאד בשמחה של מצוה כי בזה מכניע למחלת, (כן כתבו המקובלים הביא דבריהם הרב תולדות יעקב יוסף ז"ל בסדר נשא), וגם זה לעומת זה הביא שם, דהבוכה על מיתת אדם כשר, וכן הבוכה בתפילתו מכניע הלילית יעויין שם, והוא כל אחד שיורד על פי מידותיו.
טוב. יבטח בה' בכל נפשו, וכבר הפליגו רבותינו זכרונם לברכה במעלת הבוטח בה', והרב בעל חובת הלבבות והרב ראשית חכמה בשער האהבה האריכו למעניתם, והרשב"ץ בספר מגן אבות בפ"ג דף ל"ט ע"א הביא מעשה מחכמי הגוים, בפרוש אחד שבא לעיר אחרת ושאל אותו גוי אחד למי עובד, והשיבו למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שכוחו בכל העולם, והשיבו הגוי דמעשיו סותרין דבריו, שהוא בא לכאן והקדוש ברוך הוא היה זן אותו במקומו, (וכיוצא לזה הביא ממדרש תנחומא סדר תזריע, וכן אמרו בויקרא רבה פרק ט"ו יעויין שם).
חי. יזהר האדם כי הגם שהוא זהיר וזריז בעבודת ה' ואינו חוטא והוא צדיק וחסיד, עם כל זה צריך להשגיח גם על אחרים, ולא מבעיא על בניו ובנותיו ואנשי ביתו והסרים למשמעתו כי הוא מחוייב מן הדין למחות בהם וכמו שאמרו בשבת דף כ"ד, אלא אפילו אינו שולט בהם עם כל זה מחוייב להשתדל לבל יחטאו לה', והרי זה דומה למי שהוא אהובו של מלך וזהיר בכבודו, אם יראה איזה אדם שהוא מבזה למלך בודאי כי ירע בעיניו ויתמלא חימה על זה האיש ויגער בו למחות בו, כל שכן לגבי מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ואם באולי אינו בא מידו למחות, חייב להתפלל אל ה' שלא יחטא כמו שכתב בספר החסידים סי' תק"נ, ונוסח התפילה רוץ מצא נא בקונטרסי עתרת החיים כאשר יעויין שם, (ועיין בספר מעיל צדקה בתשובה סימן ז', ובמה שכתבתי עליו במקום אחר בעזר משדי, ועיין לעמיתי בתורה אוהב דבק מאח הרב אחי וראש בדרוש א' יעויין שם).
יט. כל חכם לב בקהל עדתו יתן עיניו ולבו שיקיימו בני עירו ושער מקומו סור מרע ועשה טוב, דאם הוא בונה ואחרים סותרים מאי אהני, ולפעמים מכריזים בצבור תענית ולימוד ותחינות וסליחות ואחרים עושים עבירות, ומה הועילו חכמים בתקנתם דאחרים סותרים, וכמה קשה לאדם שברגע קטן יתקלקלו מעשה ידיו כאומרם זכרונם לברכה גבי שמואל ושאול כנודע, בר מן דין כי בבנין צריך תלת מילי, טורח גדול והוצאה מרובה וזמן הרבה, אבל הבא לסתור הוא יותר נקל הטירחא ואין צריך הוצאה מרובה ותכף ומיד ישבור ויסתור, כמו כן הוא ההפרש בין עובד אלהים לאשר לא עבדו, לכן ראוי לעשות כמו שהוזכר במסכת תענית לחלק היום לזה ולזה והבא לטהר מסייעין אותו מן השמים, וכל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו.
ך. נוסף גם הוא דאיתא בזוהר הקדוש על פסוק ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי, וכן ביארו המקובלים כי העונות גורמים צער לשכינה והוא קוץ מכאיב כאשר יעויין שם, ואם כן האוהב לשכינה מחוייב להשתדל לבל יחטאו הבריות כי יהיה קוץ מכאיב וזה צ"ער השמים לשכינת עוזינו חס ושלום, מה שאין כן אם הוא גדול המעשה שיעשו זכויות איכא עילוי ונחת רוח לשכינה, ה' ברוב רחמיו יסיר מסוה העורון מעל פנינו ויטע בלבנו אהבתו ויראתו לעשות רצונו כרצונו אכי"ר