(כב) [סעיף ב׳] קודם שילך לבה״מ יוכל לאכול וכו׳ בטור כתב כדאמרינן פ״ג מיני חלאים תלויין במרה וכולן פת במלח וקיתון של מים שחרית מבטלתן ע״כ והוא ממ״ש במס׳ בבא קמא דצ״ב ע״ב מנא הא מילתא דאמור רבנן השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצנה ואמרי אינשי שתין רהוטי רהוט ולא מטו לגברא דמצפרא כרך דכתיב לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב וכו׳ ותניא מחלה זו מרה ולמה נקרא שמה מחלה שפ״ג חלאין יש בה מחלה בגי׳ הכי הוי וכולן פת במלח שחרית וקיתון של מים מבטלן. וכן אמרו במס׳ מציעא דק״ז ע״ב י״ג דברים נאמרו בפת שחרית מצלת מן הקמח וכו׳ וכן אמרו במס׳ פסחים דקי״ב ע״א ז׳ דברים צוה ר״ע את ר״י בנו וכו׳ השכם ואכול בקיץ מפני החמה וכו׳ וכתב הב״ח בשם מרדכי הארוך וז״ל וששאלת לפרש שיעור של פת שחרית ובאיזה שעה ביום אוכלין אותה דע שאנו לא נהגגו בה כל עיקר ואין רבותינו רגילין בה מפני ששמענו שפת שתרית אינה באה אלא בתבואה הרחוקה מן הישוב ולא שמעה קול תרנגול ולא קול מושכין באניות והרגילין בה צריכין לאוכלה תדיר בכל יום ע״כ נמנעים החכמים ממנה דא״א לעמוד עמה עכ״ל והביאו הט״ז סק״א אלא שכתב דמי שלא ניתן לב לדבר זה ומקיים הדברים כפשוטן לא הפסיד כלום עכ״ל וכ״כ המ״א סק״ג על דברי המרדכי הנז׳ דאין אלו חלא דברי נביאות ובגמרא לא משמע כן יעו״ש. וכ״כ בתשו׳ חכם צבי סי׳ ט״ו יעו״ש. סו״ב או׳ ד׳ וכ״כ המט״י או׳ ב׳ דמדברי הש״ס משמע דבסתם פת מיירי כל שמסיר הרעבון ודלא כדעת המרדכי האריך וכתב שכן מוכח דעת הטור והש״ע שכתבו סתם פת שחרית והכי נהוג עלמא עכ״ד: (כג) ומ״ש פח במלח היינו בפת שאין מניחין בו מלת בשעת לישה אבל בפת שלני שנוהגין לתת בו מלח בשעת לישה ח״צ לאכלו במלח דזה המלח שנותנין בו בשעת הלישה קרוי פת במלח, ומ״ש קיתון של מים נראה דטוב שיהיה חמין וכמו שנוהגין עכשיו לאכול בבקר פת הבאה בכסנין עם קאוי או ט״ע. ועיין באו׳ שאח״ז ומ״ש יפ״ל או׳ ה׳ בשם הרב עיון יעקב דע״ב ע״ב ודו״ק, ומ״ש הר״ח בפט״ו משה״ק דכשם שאין לאדם לאכול עד שיתפלל על מזונו כך אין לאכול עד שיעסיק בתורה וילמוד השעה הקבועה ללימודו וכו׳ י״ל ה״ד אכילת קבע אבל אכילת עראי כמו כזית כביצה פת הבאה בכסנין כדי שלא לישאר אליבא ריקנייא זו יותר טוב להרגיל בו קודם לימודו כדי שיוכל להאריך זמן לימודו ולא יקוץ משום דלבו ריקנית. וקאוי עם סוכר לבדה בלא פת או חלב מועיל ג״כ מעט ליישב הלב שלא לישאר אליבא ריקנית אם לא אפשר בפת כידוע: (כד) ודע דשיעור פת שחרית כביצה ושותה אח״כ משקה אם יש לו וא״ל מים כדאמר בבא מציעא ק״ז ב׳ פת במלח וקיתון מים ופירש״י אם אין לו יין ובסוכה דף כ״ו ע״א עראי חוץ לסיכה כדטעים בי רב ועייל לכלה והיינו כמ״ש הרא״ש ורשב״א בז׳ שיטות וגם פת בעינן מה׳ מיני דגן ובירך לחמך וסתם לחם הכי הוי ככל לחם בתורה לאפוקי תבשיל מה׳ מיני דגן אין זה בכלל פת שחרית, ועיין תו׳ ברכות ל״ז ב׳ ד״ה אמר רבא שרבינו דוד ממי״ץ היה שורה במים שלא לברך המוציא משמע דהוה נמי פת שחרית. מש״ז או׳ ב, ואו׳ ג׳: (כה) ג׳ דברים מתישין את הגוף האוכל מעומד והשותה מעומד והמשמש מעומד. חופת אליהו רבה שער ג׳ והיא בסוף ר״ח, והביאו היפ״ל או׳ ו׳ וכתב דצריך ליזהר בזה ביותר באכילת פת שחרית יעו״ש: (כו) ומצוה להנהיג עצמו במדה טובה והנהגה טובה לשמור בריאותו כדי שיהא בריא וחזק לעבודת הבירא יתעלה. טור: