פתיחת התפריט הראשי

כסף משנה/הלכות כלים

פרק אעריכה

שבעה מיני כלים הם וכו':.

ומה שכתב מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה וכל מעשה עזים וכו'. בסוף פ"ק דחולין (דף כ"ה ע"ב) מה ת"ל וכל מעשה עזים תתחטאו להביא דבר הבא מן העזים מן הקרניים ומן הטלפיים שאר בהמה וחיה מנין תלמוד לומר וכל מעשה עזים א"כ מה תלמוד לומר עזים פרט לעופות.

ומה שכתב חוץ מכלים העשויים מכנף העזניה בלבד וביצת הנעמית המצופה. בפט"ז דכלים:

כלים העשויים מעצמות חיה שבים וכו' עד הכל מקבל טומאה. שם:

כלי זכוכית וכו'. בפ"ק דשבת (דף י"ו ע"ב) כלי זכוכית מ"ט גזור בהו רבנן טומאה וכו' עד הואיל ונראה תוכו כברו ופירש"י וכו':

וכתב הראב"ד אין זה הטעם על דרך ההלכה וכו'. פשטא דגמרא כהראב"ד ולדעת רבינו י"ל שהוא סובר שכשהקשו אלא מעתה לא ליטמו מגבן בכלל זה הוא שיתטמאו מאוירן ככלי חרס וכי שני רב אשי הואיל ותוכו נראה כברו הוי נמי טעמא בין לשמטמאים מגבן בין מאוירן דכיון דלא דמו לכלי חרס שאין תוכן נראה כברן וכלי זכוכית תוכן נראה כברן אין לדמותן לגמרי לכלי חרס ושלא כפירש"י:

כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה וכו'. מנחות פרק רבי ישמעאל עלה ס"ט ע"ב ושבת ר"פ במה אשה (דף נ"ח) ובכמה דוכתי ופירוש כלי גללים כלים העשויים מגללי בהמה ופירוש כלי אדמה כלי חרס עד שלא הוסק בכבשן:

פיל שבלע הוצין וכו'. מנחות פרק רבי ישמעאל [דף ס"ט.] בעיא דלא איפשיטא.

ומ"ש אבל כפיפה שנטמאת וכו'. שם:

פשוטי כלי חרס וכו'. פ"ב דכלים.

ומ"ש ולא טומאת מדרס. בפרק ר"ע עלה פ"ד ופרק על אלו מומין (דף ל"ח) .

ומ"ש ולא מד"ס:

כלי מתכות אחד פשוטיהן וכו'. רפ"א דכלים ופ"ק דחולין (דף כ"ה) ופרק קמא דשבת (דף ט"ז) . ומה שלמדה רבינו מדכתיב בכל דבר. בסיפרא.

ומ"ש אפילו תיבה וכו' שהם מקבלים מ' סאה וכו'. תוספתא רפי"א דכלים וטעמא משום דכלי מתכות לא איתקש לשק:

כלי עץ וכלי עור וכלי עצם וכו'. רפ"ב ורפט"ו דכלים כלי עץ וכלי עור וכלי עצם פשוטיהם טהורים ומקבליהם טמאים.

ומ"ש שפשוטיהם מקבלים טומאה מד"ס. בפרק המוכר את הבית (דף ס"ו) שאני פשוטי כלי עץ דטומאה דמדרבנן וכדעת התוספות שסוברים דקושטא דמילתא הכי הוא ומכ"מ יש כלי עץ שאינן מקבלים טומאה אפילו מדרבנן כמבואר בפ"ד וכאן רמז וכתב כגון הלוחות והכסא.

ומ"ש מפי השמועה למדו וכו'. וכן מ"ש בד"א שטומאת פשוטיהם מד"ס וכו' אבל במדרס הזב וחביריו מתטמאין מן התורה וכו'. פרק על אלו מומין (דף ל"ח) והא דומיא דשק בעינן וכו' בהנך דחזו למדרסות ופרק רבי עקיבא (דף פ"ד) אמרינן דכיון דכתיב וכל המשכב דרשינן כל שיש במינו טהרה במקוה מטמא מדרס.

ומ"ש רבינו שכלי עור פשוטיהם מקבלים טומאה מדרבנן הוא מפני מה שהוזכרו בפי"ו דכלים פשוטי כלי עץ שמקבלים טומאה וכתב שם שהם בכלל מה שאמרו בגמרא פשוטי כלי עץ מדרבנן ירצה כלי עץ ושאר המנויים עמו שאינם מקבלים טומאה מדאורייתא.

ומ"ש וכן כלי זכוכית וכו'. בתוספתא כל מדרס כלי זכוכית טהורים ורבינו שמשון גורס טמאים והיא גירסת רבינו:

כל שהוא ארוג וכו'. בפרק במה אשה (דף ס"ד) אטו בגד לאו ארוג הוא וכו' ור"פ התכלת (דף ל"ט ע"ב) ובפ"ב דשבת (דף כ' ע"ב) מדברי תנא דבי רבי ישמעאל שירים וכלך וכו' מאו בגד.

ומ"ש והלבדים וכו'. בסיפרא פ"ח ובתוספתא דכלים פ"ה דב"ב:

השק הוא חוטי שיער וכו' אבל החבלים והמשיחות וכו'. בפרק במה אשה עלה ס"ד ובת"כ:

כל הכלים העשויים וכו'. בפ"א דכלים קרי למפץ כלי עץ ובפי"ו קרי כלי עץ לסלים של עץ ושל תמרה וכוורת הקש וכוורת הקנים וקנונית וקלתות והם עשויים מערבה דקה וסוגין והם קופות:

אחד כלי חרס וכו'. ברפ"ב דכלים.

ומ"ש כל כלי העשוי מהעפר וכו'. כ"כ רבינו שם.

ומ"ש והתנור והכיריים וכו'. פשוט הוא:

פרק בעריכה

העושה כלי קיבול וכו'. בפי"ז דכלים.

ומ"ש אבל העושה כלים מן הלפת כו'. תוספתא פרק ז' דכלים בבא מציעא:

קנה מאזנים וכו'. שם.

ומ"ש ואין טמא וכו' והמשמש את בית הקיבול וכו'. בתוספתא פ"ז דכלים ב"מ:

בית קיבול העשוי למלאות וכו'. שם מפני מה תחתית הצורפים טמאה ושל נפחים טהורה.

ומ"ש מפני שהם מגביהים את הברזל וכו'. תוספתא שם:

וכתב הראב"ד א"א לשון המשנה תחתית הצורפין טמאה וכו'. ואם כוונתו לומר ששינה לשון המשנה זה שינוי לטובה הוא כי ביאר דבריה:

כתב עוד הראב"ד ואם היתה של צורפים. א"א תוספתא מפני מה תחתית של צורפים וכו'. משיג על רבינו למה השמיט סוף לשון התוספתא וי"ל דממילא משמע דזיל בתר טעמא:

הכף החקוק וכו'. בתוספתא דכלים ב"מ פ"ח חמור שתחת המלבן והספסלים שתחת הרגלים טהורים כפותין שתחת הרגלים אע"פ שחקוקים ומקבלים טהורים ואין בהם משום קיבול:

שפופרת הקש וכו'. משנה סוף פרק י"ז דכלים וכר"ע מחבירו.

ומ"ש אפילו אינה יכולה לקבל אלא טיפה אחת. פשוט הוא דשפופרת הקש הכי הויא:

שפופרת (הקנה) שחתכה וכו'. תוספתא פי"ד דכלים אלא שיש בה חסרון וגם היא כתובה בשיבוש: וכתב הראב"ד קשיא לי מה ששנינו בכלים פי"ו וכו'. והר"י קורקוס ז"ל תירץ דבית המזוזה דתנן התם מיירי שאינה ראויה לקיבול שום דבר כ"א לשום בו מזוזה:

כלי שאורגים אותו וכו'. משנה ס"פ כ"ב דכלים קנקילון שיש בה בית קיבול כסות טמאה העשויה ככוורת טהורה:

סנדל של בהמה וכו'. שם פי"ד ואיתא בפרק במה אשה (דף נ"ט) :

הצורר מרגלית וכו'. שם פכ"ו.

ומ"ש אבל צרור המעות. שם וכת"ק ואיתא בס"פ ד' מיתות (דף ס"ה) וכתב רבינו בפירוש המשנה אולם כאשר כיס מעות בעור זה הנה מקומו (ואע"פ) בית קיבול אין עליו תמונת כיס מטעם פירוד המעות:

וכתב הראב"ד א"א תוספתא צרור מרגלית בזמן שתוכו טמא וכו'. נ"ל שפי' התוספתא כשנוטל ממנו המרגלית אם ניכר שיש לו תוך טמא ואם אינו ניכר לו תוך אלא הוא פשוט טהור.

ומ"ש נראה מן הענין הטעם וכו' זהו טעם לדברי המשנה שטימאה בצרור המרגלית וטיהרה בצרור המעות:

פרק געריכה

כל כלי עץ וכו'. בסוף חגיגה (דף כ"ו ע"ב) גבי שלחן ותיפוק לי דכל עץ העשוי לנחת הוא וכל כלי עץ העשוי לנחת לא מיטמא מ"ט דומיא דשק בעינן מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כל מיטלטל מלא וריקן ופירש"י כלי עץ העשוי לנחת במקום אחד. דומיא דשק בעינן לענין טומאה הוקשו כלי עץ לשק דכתיב כל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. מה שק מיטלטל מלא וריקן יצא העשוי לנחת דאינו מיטלטל מלא וריקן יצא כלי עץ המחזיק מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש אע"פ שמיטלטל ריקן אינו מיטלטל מלא שאם יטלטלנו מלא ישבר עכ"ל:

ומה שכתב רבינו וכל כלי עץ שהוא להתטלטל מלא וריקן וכו' וכל כלי עץ שהוא סתם וכו' עד ולפיכך אינם מקבלים טומאה. משנה פרק ט"ו דכלים השידה והתיבה והמגדל וכו' שיש להם שוליים והם מחזיקים מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש הרי אלו טהורים ושאר כל הכלים בין מקבלים בין שאינם מקבלים טמאים דברי ר"מ ר' יהודה אומר דרדיר עגלה וקסטות המלכים ועריבת העבדנין ובור ספינה קטנה והארון אע"פ שמקבלים טמאים שאינם עשויים לטלטל אלא במה שבתוכן ושאר כל הכלים המקבלים טהורים שאינם מקבלים טמאים:

וכתב הראב"ד דבר זה איני יודע מאין הוציאו וכו' ואינו מחוור דהתם איסור' נמי איכא בטלטולם וכו'. איני יודע מה איסור יש בטלטולם ועוד דאפילו אם היה איסור בטלטולם מ"מ כי ממעטינן משק כלי העשוי לנחת משום דאין דרכו ליטלטל מלא וריקן הוא אע"פ שלא יהא איסור בדבר דומיא דמחזיק ארבעים סאה בלח דממעטינן ליה אף על גב דליכא איסור בטלטולו.

ומה שכתב אולי לא כמו שהוא סובר וכו' אין השגה באולי והראיה שהביא אינה מכרחת.

ומה שכתב על כל כלי עץ שהוא עשוי לטלטל מלא וריקן אפילו מחזיק מאה סאה מיטמא:

השידה והתיבה והמגדל של זכוכית וכו' ושאר כלי זכוכית וכו'.

כתב הראב"ד ושאר כלי זכוכית א"א אמת כך מצא בתוס' וכו':

כל כלי שיש בשיבורו אמה על אמה וכו'. תוספתא דכלים פ"ה דב"מ:

וכשמודדין הכלי מודדין אותו מבחוץ וכו'. ריש פי"ח דכלים וכב"ה:

היה בתוך הכלי תיבה קטנה וכו'. שם:

כתב הראב"ד היה בתוך הכלי תיבה קטנה. א"א מעולם לא שמענו מוכני פירושו תיבה וכו'. וליישב דעת רבינו י"ל דלא שמענו אינה ראיה:

ומ"ש היו בו מגורות וכו'. תוספתא דכלים פ"ח דב"מ:

כלי עץ שאינו מקבל וכו':. השידה והתיבה וכו'. משנה פי"ח דכלים:

פרק דעריכה

שלש מדות בכלי עץ וכו'. תוספ' פי"ג דכלים.

ומה שכתב וכל כלי עץ העשוי לתשמיש הכלים בלבד שהרי הוא משמש משמשי אדם וכו'. במשנה פי"ו דכלים.

ומ"ש כגון מנורה של עץ וכו'. בתוספתא פרק י"ג דכלים ובת"כ שם הקולב והמנורה והנחותא מפרש רבינו בפי' המשנה פרק י"ו דכלים נחותא היא חתיכת עץ תושם תחת הכלים תושבת להם וכאן פי' שהוא כלי שמניחים תחת הכלים, וקולב פי' שהיא הדפוס וכן הוא בלשון ערב.

ומ"ש כגון כיסוי הקפצה וכו' עד בשעת מלאכה בלבד. משנה פי"ו דכלים:

וכתב הראב"ד והקלב שבונים עליו תיק לספר. א"א לא ידעתי מהו זה וכו'. ואני אומר שרבינו כתב שזהו אנגלין של ספר השנוי שם במשנה. ומ"ש אבל מנו אותן בת"כ כבר כתבתי שרבינו מפרש שקולב הוא דפוס בלשון ערב ולכן כלל כל הדפוסים בלשון קלב ובמשנה קרא לדפוס של תיק אנגלין של ספר ולדפוס של מצנפת אימום של גודלי מצנפות ולדפוס התפילין תפוס של תפלה:

כתב הראב"ד מפני שהם משמשי הכלים. א"א יש מאלו הרבה מפני שהכלים עצמם משמשים עם הקרקע וכו'. ורבינו סובר שאין צורך לזה מאחר שהם משמשי הכלים בשעת המלאכה בלבד:

מלבן המטה וכו'. תוספתא פרק ט"ו דכלים רבינו בפירוש המשנה פרק י"ח דכלים פירש כל חלקי המטה ודבר ידוע כי כל דבר עגול ובולט נקרא פיקא ואפשר שזה המלבן מורכב בפיקות ויש לו רגלים מתרכבים במטה ועל ידיהם מתחבר עמה והרי הוא כאבר מאיבריה אבל אם הוא מונח על אותם שנקראו לשונות אע"פ שמסורג בחבלים אין זה חיבור כי אינו נקרא חיבור רק כשיש לו רגלים ומורכב בהם עם המטה וחלוקה זו היא סיפא דמתניתין (דף כ"ט) דקתני מלבן שנתנו על לשונות רבי מאיר ורבי יהודה מטמאים ר' יוסי ור' שמעון מטהרים וסיפא דתוספתא הכי איתא במסורג בחבלים ואין לו רגלים ר' מאיר ור' יהודה מטמאים ר' יוסי ור' שמעון מטהרים שאין עושין מלאכה בגופו והאי סיפא דתוספתא היא סיפא דמתניתין ותרווייהו חדא פלוגתא היא דמלבן שנתנו על לשונות דמתניתין היינו מסורג בחבלים דתוספתא והכוונה דהיכא דלא הוי מלובש בפיקות ויש לו רגלים אפילו שמסורג בחבלים והיינו נתון שנתון על הלשונות אינו חיבור ודמי למלבני בני לוי שהם טהורים כי עתה אינם חלק מהמטה אלא בפני עצמם הם חשובים ונראה מדברי רבינו כי כשהוא על הלשונות להיותו גבוה מהמטה יש מקום וטעם יותר לטהר מברישא שאינו על הלשונות כי אם למטה בפיקות ומחובר על ידי הכלים דהוי בפני המטה וכמטה עצמו הוא:

נתנו על שתי לשונות וכו'. משנה פרק י"ח דכלים כרבי יוסי ור"ש לגבי ר"מ ור"י:

כתב הראב"ד מפני שהוא ממשמשי הכלים. א"א לישנא דתוספתא וכו'. ולרבינו יש לומר שמאחר שמצא טעם נכון לא הוצרך לטעם התוספתא ועי"ל שרבינו מפרש התוספתא דאינו עושה מלאכה בגופו היינו שאינו עושה מלאכה תמיד אף שלא בשעת מלאכה:

מכבש של אושכף וכו'. תוספתא ספי"ט דכלים והוא פ"א דב"ב:

כתב הראב"ד מכבש של שכף פירוש אושכף. א"א זו המימרא מצאתיה בתוספתא דכלים לטהר וכו':

חפויי המטה טהורים וכן כל החיפויין וכו'. משנה בספי"ו דכלים ובת"כ פרשת שמיני מייתי לה מדכתיב אשר יעשה מלאכה בהם פרט לחיפויי הכלים:

וכן כלי עץ או עצם וכו'. בסוף חגיגה (דף כ"ו ע"ב) ופרק שתי הלחם (דף צ"ו ע"ב) :

וכתב הראב"ד א"א לא ידעתי מהו ולא מצאתי לזה שורש ואדרבא ראוי להיות בהיפך כו'. ורבינו בפי"א ממסכת כלים אהא דתנן קלוסטרא טמאה ומצופה טהורה כתב אם היה זאת הקלוסטרא מאחד מאלו המתכות הנה היא תקבל טומאה מפני שההיא יש לה שם בפ"ע ואם היתה מעץ והוא מחופה מברזל וכו' ויש לתמוה עליו דממקום שבא הוי איפכא דהא בסוף חגיגה אהא דתנן כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהם כקרקע דברי ר"א וחכ"א מפני שהם מצופין איתא בגמרא (דף כ"ז) מזבח הנחשת דכתיב מזבח אדמה תעשה לי מזבח הזהב דכתיב המנורה והמזבחות איתקש מזבחות זה לזה מפני שהם מצופים אדרבא כיון דמצופים נינהו מטמו אימא וחכמים מטמאים מפני שהם מצופין ואבע"א רבנן לר"א קאמרי מאי דעתך משום דמצופין בטיל ציפויין גבייהו ופירש"י אדרבה משום דמצופין נינהו נטמאו וכו' עד ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומאה הרי בהדיא דמשום דמצופין נינהו מטמאו אף ע"פ שלא היו ראויים ליטמאות מעצמן והיאך רבינו כותב בהיפך ולא עוד אלא שמביא ראיה מסוף חגיגה האמור שם היפך דבריו וצ"ע וההיא קלוסטרא מצופה טהורה כבר פירשה ר"ש דה"ק אם נעשה הקלוסטרא מברזל טהור וציפוייה ממתכת טמא כמו שמזהיבים כלי כסף לנוי טהורה דבתר עיקר אזלינן וכתב הר"י קורקוס ז"ל שיטת הראב"ד כשיטת רש"י ז"ל באותה סוגיא אבל רבינו מפרש אותה כי כמו שהקושיא הראשונה שהקשה ות"ל דעשוי לנחת הכוונה היא להקשות על המשנה שאמרה הזהרו שלא תגעו דאי נמי יגעו לא מטמאי להו הכי נמי הדר פריך עלה דא"נ לאו לנחת הוא כדתרצת דמגביהין אותו אכתי ת"ל דאפילו נגעו לא מטמאי ליה משום דכלי בטל אגב ציפוי כדתנן השלחן וכו' והציפוי נמי לא מטמא כדתנן וכדיליף לה בת"כ ולפי זה שחיפן בשיש דקתני לאו דוקא והשתא פריך דומה בדומה דכי היכי דהתם בטל הכלי וטהור הכא נמי הכא בטל וטהור כי כל החיפויים טהורים אפילו של מתכת דאע"ג דלא איתקש לשק היינו כי הוי כלי פשוט אבל חיפוי לאו כלי הוא וטהור דכולהו ציפויין נתמעטו דהוו עראי ומשני שאני שלחן דלא בטל דרחמנא קרייה עץ והלכך מטמא אע"פ שיש עליו חיפוי מה שאין כן בשאר כלים דודאי בטלי לגבי ציפוי וטהורים כיון שהציפוי טהור והכלי מצופה כולו בדבר הטהור זו היא שיטת רבינו באותה סוגיא וניחא שפיר מאי דפריך ותיפוק ליה משום ציפוי דהדר פריך שנית על המשנה דאילו לשיטת רש"י והראב"ד דכיון שכבר העלינו שאינו עשוי לנחת והילכך מיטמא מאי הדר פריך דאפילו עשוי לנחת טמא ומאי נ"מ בהאי קושיא כיון דבלאו הכי איתרצא שפיר וכל ההיא סוגיא ושקלא וטריא לא נ"מ מידי ולדעת רבינו תרי ותיפוק לי דפריך מתפרשי בחד גוונא אלא שקשה מה שאמרו שם בחגיגה עלה דמתניתין דקתני כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח העולה מפני שהם כקרקע דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מפני שהם מצופים ופריך בגמרא עלה אדרבא כיון דמצופין נינהו מטמאו ומשני אימא וחכמים מטמאים מפני שהם מצופין ואבע"א רבנן לרבי אליעזר קאמרי וכו' מוכח מהאי סוגיא שהציפוי סבה ליטמא כדברי רש"י וריב"א וצריך לדחוק לשיטת רבינו דאע"ג דלתירוצא קמא ודאי בהכי הוא וכס"ד דמקשה מכל מקום אפשר דתירוצא בתרא לא סבר הכי וכוונת אמרם מבטל בטיל ציפויין לגבייהו כלומר אתה סובר דמשום ציפוי ליטמא יותר והוא בהיפך דציפויין לא מיטמאו דבטלים אגב כלי דלא חשיבי כדי שיטמא הכלי בשבילו והכלי בשביל עצמו ודאי אינו מטמא כיון שמצופה והלכך מפני שהן מצופין לא מיטמו ואין צריך טעם אחר ולא בטיל ציפוייהו לא אהני דוקא קאמר אלא אכולהו כלים המצופין קאמר ואתא מתניתין כפשטה וחכ"א הטעם שאין מטמאים מפני שהם מצופין וקושיא אדרבא ליתא דהמקשה הוה סבר הכי ותירוצא בתרא סבר איפכא עכ"ל:

העושה כלי מקצתו וכו' עד הרי אלו מקבלים טומאה. משנה בספי"ג דכלים:

ומ"ש וכן המעבד והמזרה וכו'. שם וכתב רבינו דג' כלים אלו הם כלי הגרן והם כדמיון כף האדם יבורו בו החטים והשעורים ויתחלפו שמותם כפי התחלפות תמונתם כי מהם רוב השינים יבורו בו החטים בסוף הענין וממנו מעט השינים אין לו כ"א ג' שינים לבד יבורו בו החטים בתחלת הענין מהתבן הגס והוא המעבד ורבת שינים ממנו המזרה והיותר רב השינים מהם מגוב עכ"ל:

מקל שעשה בראשו מסמר וכו'. פרק י"ד דכלים מקל שעשה בראשו מסמר כמין חזיינא טמא סימרו וכו' טמא וכולן שעשאן לנוי טהורים ופירש רבינו יעשו בראש המקלות חתיכת ברזל עגולה דומה לרמון ונקראת חזיינא וכו' ויקראו אותה אלרמוס וכן ינעצו מסמרים בראשי המקלות להיות ההכאה בהם יותר חזקה וכו' ועשאן לנוי הוא שיעשו לייפות בו את המקל ורוב מה שיעשו זה במסמרים דקים מצויירים בבדיל לבן על צד היופי וזה לא יטמא לפי השורש הקדום והוא אמרו מתכת המשמש את העץ טהור אולם אם כיון באלו המסמרים שיכה בו ויגוף בו הנה יהיה אז העץ משמש את המתכת שהוא טמא ע"כ. ובתוספתא ב"מ פרק ד' מקל שעשה בו מסמר להיות תופס בו במקום הדייש טהור ואם בשביל שלא תהא הארץ אוכלתו טמא ותחלת דברי רבינו הם דברי התוספתא וטעמא דמילתא שכשעשאו כדי שיהא אוחז בו הוי מתכת המשמש את העץ אבל כדי שלא תהא הארץ אוכלתו אע"ג דלכאורה נראה שגם הוא מתכת המשמש את העץ שהרי לא נעשה אלא לשמור את העץ כתב הר"י קורקוס ז"ל שצ"ל שכל שהוא לקיימו שאם לא הוא היה נאכל הכל חשבינן למקיים שהוא עיקר הכלי וטמא והרי זה דומה לטבעת של מתכת וחותמה של אלמוג דטמאה דאזלינן בתר טבעת המעמדת אע"פ שעיקר התשמיש הוא בחותם ולא הוי משמש את העץ אלא היכא דהוי לנוי שאין שם שום תועלת אלא יפוי העץ בלבד.

ומ"ש רבינו וכן מקל שקבע בו מסמרים וכו' עשאן לנוי וכו'. כבר נתבאר שהם דברי המשנה וכלל רבינו עשה בראשו מסמר כמין חזיינא בכלל סימרו.

ומה שכתב וכן מנקיות וכו'. שם במשנה עשה בראשו מניקת וכן בדלת טהורה ופירש רבינו מניקת איבוב והרבה יש שיעשו איבוב מברזל או מנחושת בחלונות ובשערים לנוי ויהיה מתכת המשמש את העץ ודע דמסיים מתניתין על הא דעשה בראשו מנוקת היתה כלי וחיברה לו טמאה וכו' ולא כתבה רבינו פה:

פרק העריכה

כל הכלים אין מקבלין וכו' עד צפירה אחת. בפרק י"ו דכלים ופירש שם רבינו אחר שעושים אותם מכסכס אותם בעור דג ידוע שימרקם ויבהיקם. ופירוש גמר שלא לשוף שבעת עשייתו גמר והסכים בלבו שלא ישופם ולא ימרקם אלא שישמש בהם בלא שיפה. ויחסום פירושו משיעשה השפה שמחברת האריגה וימנענה מלפרוק מלשון לא תחסום שור שהוא קשירת פיו. ויגמור התלויות פירושו שיגמור האוזן שנתלה בה:

ומ"ש הקנונים הקטנים וכו'. שם ופירש רבינו קנונים וקלתות כלים יעשו מערבה דקה על תמונת קערות שיאכל אדם בהם וכו' והסיוגים הגדולים הם הקופות הגדולות מאד וכו' ומלאכת אריגת אלו הכלים הגדולים יקחו תחלה הגמי או הערבה או הדבר אשר יארגו ממנו ויחברו אותם בידיהן חבל (א') ארוך עד שיהיה ארכו מאה אמה או יותר ואז יחזרו זה אצל זה ויתפרו מזה החבל או החוט איזו תמונה שירצו וכו' ודורין קיבוץ דור והוא העיגול וכו' ויאמר שאלו הכלים הגדולים כאשר יחפרו רוחב קרקעיתו עוד יגביהו לו שפה שני דורים שהם שני עיגולים לרוחב שלהם ר"ל על עיגולים לפי שיעור רוחב הכלי כולו כפי אשר יסכים יהיה רחבו כן וכו' אז מקבל טומאה. וכתב עוד וב' צפירות שני עיגולים מעיגולי זה הארוך והוא מענין אמרו באה הצפירה וכו' וערק כלי משעם גם כן כדמיון קופה לו שפה מעטת הגובה וזה הכלי מעט הרחב ארוך דומה לתיבת האושכפים ולזה יקרא ערק תרגום שרוך נעל ערקת מסאנא.

ומ"ש המחצלת משיכרות ההוצין וכו'. בסוף פרק ב' דכלים:

כתב הראב"ד והערק משיעשה בו צפירה. א"א פי' בערוך נפה וכו'. וכן פירש ר"ש בשם הערוך ובשם גאון:

וכל כלי הנסרים וכו'. משנה פ"כ דכלים:

גולמי כלי עץ וכו'. בסוף פ"ק דחולין (דף כ"ה) .

ומ"ש חוץ משל אשכרוע וכו'. בס"פ י"ב דכלים.

ועל מה שכתב רבינו קרוב בעיני שכלי עצם ככלי אשכרוע וכו'. כתב הראב"ד אמר אברהם זאת הקורבה לא ידעתי מאין באה לו וכו'. ואני אומר דלשון התוספתא כך הוא כל גולמי כלי עץ טמאים חוץ משל פירשע [פירוש אשכרוע] מפני שהם מחוסרים שליקה ר' יהודה אומר העושה כלים מגרופות של זית טהורים מפני שהם מחוסרים שליקה וממירין את מה שבהם ומשמע לרבינו דכיון דלא תנא ת"ק בשל פירשע ממירין את שבהם כדקתני ר' יהודה בגרופות של זית משמע דשל פירשע אין ממירין את שבהם ולפיכך לא הזכירו רבינו אלא הטעם מפני שהם מחוסרים שליקה דכלים של פירשע הם יפים ואין יופיים ניכר כל זמן שמחוסרים שליקה ואפשר שמשם למד רבינו לשל עצם שהם יפים ואין יופיים ניכר כל זמן שהם גולמים. ומ"ש ואי סבירא ליה כרב נחמן דאמר בסוף פרק קמא דחולין כלומר דאמרינן התם דגולמי כלי מתכות טהורים וגולמי כלי עץ טמאים מאי שנא הני ומאי שנא הני ר' יוחנן אמר הואיל ולכבוד עשויים ר"נ אמר הואיל ודמיהם יקרים מאי בינייהו איכא בינייהו כלי עצם ואזדא ר"נ לטעמיה דאמר ר"נ כלי עצם ככלי מתכות דמו ופירש"י הואיל ולכבוד עשויים וכו' ונ"ל שרבינו סובר דלא קי"ל כר"נ משום דקי"ל כר"י לגביה אלא שבא על כלי עצם מטעם אחר דאע"ג דלכלי עץ דמו וכדר"י מ"מ דמו לשל אשכרוע שהוא מין עץ וגולמו טהור: כלי עץ שאין עליו צורת כלי וכו'. בפרק כ"ב דכלים כופת שסירקו וכרכמו ועשאו פנים ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרים עד שיחוק בו ופירש שם רבינו כופת חתיכת עץ:

ארובות של נחתומין שסודרין עליהם החלות כשהן וכו' עד והלוח שעורכים עליו מתטמא. פט"ו דכלים וכתב רבינו שם ארובות הנחתום לוחות הנחתום אשר יסדיר עליהם הלישה ויש עליהן צורת כלי ושל בעלי בתים אין להם צורת כלי ולזה לא יטמאו אא"כ צבען וקשטן וייפן ומשחן בששר או כרכמן בכרכום ואז יהיה בהם צורת כלי ויהיה טמא לפי שפשוטי כלי עץ טהורים וכו' אמנם יטמאו בגזרה דרבנן עכ"ל וסרוד הוא כלי מעץ ישתמשו בו בעת הלישה לרחוץ את הידים ויטוחו ממנו פני הלחם וכיוצא בזה ממה שיצטרך אליהם וע"ש שהוא לתשמיש נקרא סרוד בגדי השרד מתרגמינן לבושי שימושא:

וכתב הראב"ד א"א דבר זה בהיפך וכו'. טעמו לומר שרבינו פירש שארובות סודרים עליהם החלות כשהם בצק ואינו כן שזוהי מלאכת הסרוד נמצא שהיפך רבינו מלאכת הסרוד ואומר שהיא מלאכת הארובות ואין זו השגה ומאחר שאין הכרע לפירושו יותר מלפירוש רבינו ועוד שא' מהפירושי' שפירש רבינו שמשון בשם הערוך הוא ארוכות בכ"ף לוחים ארוכים שמקריבים עליהם לחם והוא כפירוש רבינו.

ומ"ש ואם יחדו טמא והכי איתא בתוספתא כלומר משיג על רבינו למה השמיט הא דאם ייחדו טמא וי"ל שיפרש רבינו דהאי ייחוד היינו ע"י סירקן או כרכמן דקתני מתניתין ויש לדקדק בדברי רבינו שסרוד נותנים בו המים א"כ יש בו בית קיבול ולמה של בעלי בתים טהור ואפשר דהכי קאמר שנותנים בו כלי של מים:

וכתב עוד הראב"ד והלוח שעורכים עליו טמא. א"א זה שיבוש עכ"ל. נראה שטעמו מפני ששנינו בפרק הנזכר סרוד של נחתומים וכו' נפרץ מרוח אחת טהור ר"ש אומר אם התקינו להיות קורץ עליו טמא וכן המעריך טמא ומשמע ליה להראב"ד דוכן המעריך טמא מדברי ר"ש הוא ולית הלכתא כוותיה ורבינו סובר דאת"ק קאי:

כלי שהסלתים מרקדים עליו וכו' עד ליכנס בו טהור. שם:

כתב הראב"ד כלי עץ א"א בערוך פירש נפה של שיער וכו'. מ"ש ובו דברה המשנה תחלה כלומר דבראש הפרק קתני כלי עור.

ומ"ש עוד וממה שאמר ר' יהודה בסמוך אף של גדלת וכו' כלומר שהוא ז"ל מפרש של גדלת שהנפה עשויה משיער שגודלים בה והבנות יושבות בתוכה וגודלות היינו לומר שהן גודלות הנפה עצמה ומדקתני של גדלת משמע דעד השתא לא איירי בנפה של שיער ולפי מה שפירשו רבינו ור"ש דגדלת היינו האשה שהיא גודלת שיער לנשים אין מכאן ראיה. ופירוש זה הכלל העשוי לקבלה וכו' של אוצרות ושל גרנות יעשו אותה לכנס וללקט מן הצדדין מה שבגורן או שבאוצר לקבצו אל האמצע ושל גרוסות יש לה בית קיבול שמכניסים בה לריחים ושל גתות להשליך בה חוץ מן הגת ופירוש רחת פאלה בלע"ז:

כל התלויים טהורים חוץ מתלויי וכו' עד טהור. שם וכחכמים.

פירוש מקל הבלשין הוא שמחפשין בו התבן אם יש בו תבואה שיסתירו התבואה בתבן מפני עישור המלך תרגום ויחפש ובלש. ולסייע בשעת מלאכה הוא שמכניסים ידיהם בתלוי ויעזר בו בעת שימושו:

נבלי המשוררים מתטמאין וכו' עד צורת כלי. גם זה שם פי' הכנורות חלולים ומנוקבים בצד הנימין ודרך המנגנים לתת בתוכו המעות שמקבלין מבני אדם אבל של בני לוי אינם עשויים לכך ולפיכך טהורים.

ופירוש הבטנון כלי מכלי הניגון שמשים אותו האדם בבטנו כשמנגן בו:

כתב הראב"ד והנקטימון א"א קשיא לי וכו'. ובמ"ש רבינו בפירוש המשנה נתיישב זה שכתב וז"ל והנקטימון הוא רגל מעץ יעשה אותו מי שנחתך רגלו לילך בו והוא ירצה בכאן עץ הניגון המפורסם צורת דמות רגל (ושוק) מעץ וגם ר"ש כתב אין זה לוקטמין דפרק במה אשה דהכא והתם טהור.

ואירוס פירש רבינו עגולה דומה לגרבל ויכה עליה מצד אחד ביד ושמו בערבי אלתאר ובלע"ז טנבורו:

קוצים שאורגים בהם וכו'. פרק י"ו דכלים פטילייא טמאה וחסינא טהורה ופירש שם רבינו פטילייא דומה לקופה מערבה וכו' וכמו שפירש כאן:

וכתב הראב"ד א"א לשון המשנה וכו' וחסינא טהורה והטעם מפני שאינה עשויה לטלטל:

עלים שמסרגים אותם וכו'. שם סוגניות של עלים טהורות של נסרים טמאות ופי' ר"ש סוגניות מלשון סוגה בשושנים עושין כמין כפיפה קטנה [מן העלין] ומכסין בה פירות ואינה אלא מלאכת עראי. נצרים צורי דקל:

כתב הראב"ד עלים שמסרגים. א"א זה סוגניות שבמשנה. ופשוט הוא:

חותל של הוצין וכו'. שם ופירוש חותל כלי מהוצין ישימו בו התמרים הנקראין רוטב וכתב ר"ש דכיון שאין מוציא מה שבתוכו עד שיקרענו או עד שיתירנו הוי תשמיש עראי.

ומ"ש או שחשב וכו'. תוספתא דב"מ פ"ו:

וכן הקרן וכו'. תוספתא שם:

השופר אינו מקבל טומאה וכו'. ג"ז שם:

קערה שקבעה וכו'. כלים פ"כ, וכתב הר"י קורקוס ז"ל דהא דהויא מכלל השידה וטהורה דוקא כשהיא טהורה כגון שהיא באה במדה:

האקון והרטוב וכו'. כלים ספכ"ג:

וכתב הראב"ד האקון. א"א פי' בערוך כלי של מצודת דגים וגם רבינו פירש כן והרטוב מכלי ציידי העופות והוא מעץ וכלוב גיולא בלעז ככלוב מלא עוף ומדף לוח מסובך מעץ ובזה העץ מסובך דבר יחזיק בו הצייד מרחוק וכאשר ינוח העוף בזה הכלי ינוח חוט הכלי ויפול עליו זה הלוח. ומצודות הסכרים מצודות יפסיקו המים במים עד שיתקבצו שם הדגים:

הספסלים שבפונדקאות וכו'. תוספתא פי"ט דכלים.

ומ"ש זה הכלל כל שניטל וכו'. ג"ז שם.

ומ"ש היתה אחד מרגליו של אבן אינו מקבל טומאה. משנה פכ"ה דכלים:

פרק ועריכה

כל כלי שנטמא ונשבר. רפ"ב דכלים וריש פט"ו:

כמה שיעור השבר וכו'. ריש פי"ז דכלים.

ומ"ש והרמון שאמרו. שם.

ומ"ש לפי דעתו של רואה שם גבי שיעור כביצה וכר' יוסי.

ומ"ש ויהיו בכלי שלשה רמונים וכו'. שם.

כתב הראב"ד ויהיו בכלי שלשה רמונים. א"א אין מדבריו אור לחשכים וכו'. ורבינו שמשון כתב לכאורה משמע דמוציא רמון דכל דוכתא לאו רמון א' דוקא וכו' ומה שטען הראב"ד על רבינו שסתם ולא פירש אינה טענה שכבר נודע שרבינו בזה הספר מחבר לא מפרש.

ומ"ש וקצת ראיה לזה הפי' דברי רשב"ג וכו' כלומר דתנן התם הרמונים שאמרו ג' אחוזים זה בזה רשב"ג אומר בנפה ובכברה כדי שיטול ויהלוך ובקופה כדי שיפשיל לאחוריו ופי' ר"ש שיטול ויהלך מתוך נענוע של נטילה והילוך נפיל טפי.

ומ"ש פי' אחר הרמונים שמשערי' בהם לא ממין הגדולים וכו' רבינו שמשון כתב על פי' זה לא יתכן כלל לפרש כן דהא קתני באידך בבא לא גדול ולא קטן אלא בינוני אבל הראב"ד כתב זה הפי' בענין שיתכן.

ומ"ש ואולי זה הוא פי' זה המחבר לא ידעתי מנין לומר כן שהרי דבריו סתומים כדברי המשנה:

ניקב הכלי במוציא זית וכו'. ריש פרק אלו קשרים (דף קי"ב ע"ב) בעיא דאיפשיטא ופירש רש"י פנים חדשות משירדה לו טומאה נתחדשו פנים הללו ואין זה הראשון שכבר נתקלקל בו כדי ביטולו:

כלים שעשאם מתחלה נקובים וכו':. כתב הראב"ד זאת לא מצאתי וכו'. ולי נראה שרבינו מפרש הא דתניא פרק כלי עור והוא בתוספתא פרק י"ג דכלים הסל והפחלץ של גמלים וכו' שעשאן מתחלתן מקבלי רמונים טמאים היינו לומר שעשאן מתחלתן שאינם מקבלים רמונים דומיא דמאי דתנן שולי קורפיות ושולי קוסים הצידונים אע"פ שאינם יכולים לישב שלא מסומכים טמאים שלכך נעשו מתחלתן ומה שהקשה ממה ששנינו הפחלץ של גמלים טהור מכלום צ"ל שהוא מפרש פחלץ עשוי כתבנית אחת וצ"ע:

אפיפירות שעשה להם קנים וכו'. בפי"ז דכלים ופירש רבינו אפיפירות כלי ארוג מקנים ימתחו זמורות הכרמים.

ומ"ש אע"פ שכולה נקובה כמוציא רמון. בתוספתא שם:

כל הכלים שאינם יכולים לקבל וכו'. שם כר"ש לגבי ר"מ. וכתב הר"י קורקוס ז"ל קשה דהא איבעיא לן בפרק מי שהוציאוהו (דף מ"ו ע"ב) ר"מ ור"ש הלכתא כמאן וסלקא בתיקו ודרך רבינו לפסוק כדברי המחמיר שבהם ואיך פסק כר"ש לקולא דודאי משמע דכזית הוי נקב מועט מרובו וי"ל שרבינו סמך על מ"ש בסוף המצניע (דף צ"ה צ"ו) דלא אמרינן ברובו אלא לענין צמיד פתיל אבל לענין טומאה בזיתים עכ"ל.

ומ"ש נגממו שעורן במה שהן. ופירש רבינו אם נשאר שיקבל כל שהוא יטמא:

הסלים של פת וכו'. שם:

ומ"ש קופת הגננים וכו'. שם ומפרש רבינו שהם דברי ת"ק:

ומ"ש בית קערות. ג"ז שם.

ומ"ש וכן בית הרעי וכו' הואיל ומקבל את הרעי הרי זה מקבל טומאה. שם וכת"ק:

כל כלי עץ שנחלק וכו'. בפי"ו דכלים.

ומ"ש וכגון תמחוי המזנון. ע"ש שמשימין בכל קערה מין אחד של תבשיל תרגום למינו לזנוהי.

ומ"ש וכן בית לגינין וכו'. תוספתא פי"ג דכלים שם:

משפלת שאמצעיתה גבוהה וכו'. גם זה שם:

השלחן והדולפקי וכו'. משנה פכ"ב דכלים:

כלי נסרים וכו'. שם פרק כ' נתחסמו אע"פ שנשרו שפתותיהן כל שהן טמא:

טבלא שמילאה עצים וכו'. תוספתא פרק י"ט:

ומ"ש ספסל שנתפרק וכו'. שם:

הסלים של גמלים וכו'. תוספתא ספי"ב:

השלחן או הדולפקי וכו'. משנה פרק כ"ב וכת"ק.

ומ"ש ואם חיפה הכל טהור בין בציפוי עומד וכו' עד סוף הפרק. ועיין במה שכתבתי ספ"ד:

פרק זעריכה

כלי עור וכו'. פי"ו דכלים: עור העריסה וכו' עד וישרטט. תוספתא רפי"ג:

עור שאין עליו וכו' לפיכך כף של עור וכו'. משנה פי"ו.

ומ"ש וכן העור שמלקטים בו. שם המלקט של בקר והחסום שלה והמדף של דבורים והמניפה הרי אלו טהורים:

כל בית האצבעות וכו'. פכ"ו:

האבנט של עורות וכו'. שם הזון והבורכייר טמאין והשרולים טמאים ומפרש הזון האבנט של עור והבורכייר עורות שתופרין הקיטעים על ארכובותיהם והשרולין עורות העשויות כעין טבעות שמכניסין אותם בזרועותיהם וכו':

עור שתופרים ממנו כיסוי ליד וכו'. פ' י"ו קסיא של זורי גרנות של הולכי דרכים של עושי פשתן טמאה אבל של צבעים ושל נפחים טהורה וכו' זה הכלל העשוי לקבלה טמא מפני הזיעה טהור ונראה שרבינו היה גורס של זורעי גנות במקום של זורי גרנות ויותר נראה שהוא ט"ס בספרי רבינו:

כמה שיעור הנקב וכו' החמת משתנקב וכו'. פ' י"ז:

ומ"ש התורמל שנפחת וכו' עד שאינן מקבלות כדרכן. פי"ט:

כלי עור שיש לו לולאות וכו'. רפכ"ו:

כיס של שנצות וכו' עד צורת הכלי. שם:

עור שכרך בו וכו':.

התפילין של ראש וכו'. בפי"ח:

וכן סנדל שהוא טמא מדרס וכו' עד טהור. פרק כ"ו:

תפילה שנטמאת וכו':.

הכדור והאימום וכו' עד סוף הפרק. ריש פכ"ג:

פרק חעריכה

כל כלי מתכות וכו'. בספ"ק דחולין (דף כ"ה ע"א) :

ומ"ש כיצד הסייף וכו' והסכין וכו'. בפי"ד דכלים.

ומה שכתב לפיכך העושה כלים וכו' עד שידוע שנעשו מן הכלים. שם פי"א.

ומ"ש אבל מסמרות שאין ידוע וכו'. שם וכב"ה:

וכתב הראב"ד הרי אלו מקבלים טומאה לפי שאינה גולמים. א"א חסרון דעת אני רואה בכאן וכו'. [רבינו] כתב בפי' המשנה שם ואין הכוונה שיותך זאת הגרירה או אלו הקצוות ויעשה מהם כלים שזה יקבל טומאה בלא ספק אמנם הכוונה שכל אלו הקצוות [דיבק וחיבר אותם במסמרים] עד שעשה מהם דמיון כלי הנה הוא לא יקבל טומאה מן הסבה שזכרנו ואע"ג דמתניתין מיתניא גבי כלי מתכות שחוזרין לטומאתן ישנה ה"ק כל כה"ג אפילו מכני כלים וכו' לא אמרינן בהו שחזרו לטומאה ישנה כיון שהם גולמים לא קרינן בהו חזר ועשה מהם כלים אבל העושה כלי משברי כלי מתכות וכו' ע"כ אינם נעשים כלים אלא ע"י התכה ואז עושים מהם כלים גמורים לא גולמים ולפיכך חזרו לטומאתן ישנה וז"ש בבבא קמייתא שהכלים הנעשים מכני כלום וכו' שלא ע"י התכה אינם אלא גולמים:

כלי מתכות וכו':.

מחט שלא ניקבה וכו':.

נמצא הטמא בכלי עץ וכו'. בספ"ק דחולין (דף כ"ה ע"ב) :

כל כלי המלחמה וכו' וכל תכשיטי האדם וכו'. ספי"א דכלים.

ומ"ש אפילו דינר שנפסל וכו'. שם פי"ב.

ומ"ש וכן קמיע של מתכת וכו'. תוספתא פ"ח דכלים:

כל תכשיטי הבהמה והכלים וכו'. ריש פרק ב' דכלים טבעת אדם טמאה טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות.

ומ"ש חוץ מזוג של בהמה וכלים המשמיע קול לאדם. בתוספתא פ"ח כל תכשיט בהמה כגון השירים והנזמים והקטלאות והטבעות טהורים ואין טמא אלא זוג המשמיע קול לאדם

ומ"ש כיצד העושה זוגים למכתשת וכו' עד אע"פ שאין לו ענבול. בפרק במה אשה עלה נ"ח:

כל תכשיטי הבהמה והכלים וכו'. ריש פרק ב' דכלים טבעת אדם טמאה טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות.

ומ"ש חוץ מזוג של בהמה וכלים המשמיע קול לאדם. בתוספתא פ"ח כל תכשיט בהמה כגון השירים והנזמים והקטלאות והטבעות טהורים ואין טמא אלא זוג המשמיע קול לאדם

ומ"ש כיצד העושה זוגים למכתשת וכו' עד אע"פ שאין לו ענבול. בפרק במה אשה עלה נ"ח:

כל הפרצופות וכו' עד שבו חותמין בלבד. תוספתא פ"ח דכלים:

וכל הטבעות טהורות וכו'. ר"פ במה בהמה (דף נ"ב ע"ב) :

טבעת השיר וכו' וכן מקל וכו'. שם:

כל הכלים יורדים וכו'. ספכ"ה דכלים:

חרש שוטה וקטן יש להם מעשה וכו'. רפ"ו דמכשירין ופרק קמא דחולין (דף י"ג) :

זוג של דלת וכו'. בר"פ במה אשה עלה נ"ח:

אומן שעושה וכו' עד סוף הפרק. תוספתא פ"ח דכלים:

פרק טעריכה

כל כלי מתכות וכו' עד הכל מקבל טומאה. פי"א דכלים:

כתב הראב"ד כיצד עקרב של פרומביא. א"א נ"ל שלא מן השם הוא זה וכו'. לא ידעתי למה ידחה טעם אחד מפני שיש לו טעם אחר.

ומ"ש לא בא למעט אלא כסויי הכלים וכו' כמו שמפורש במקומו לא ידענא מאי קאמר וצ"ע:

טסים של ברזל שמניחין על וכו' עד משנפרק. גם זה שם:

טבעת אחת וכו' עד כבלים. פרק במה אשה עלה ס"ג:

כתב הראב"ד ואין לכל גרגיר ממנו שם בפ"ע. א"א כל מ"ש משום שיש לו שם בפ"ע או משום שאין לו שם בפ"ע וכו'. ואין דבריו מוכרחים:

קטלא של חוליות וכו' עד צואר קטנה. פרק י"א דכלים:

כל הכיסויים וכו'. פי"ד שם כל הכיסויים טהורים חוץ משל מיחם.

ומ"ש ומכיסוי טני של רופאים וכו'. פי"ב דכלים כיסוי טני של מתכת וכו' של רופאים טמא:

כיסוי של מתכת וכו'. שם פי"ד כיסוי טני של מתכת שעשה בו מראה ר' יהודה מטהר וחכמים מטמאים:

כל המשקולות של מתכת וכו'. שם פי"ב קנה מאזנים של סרוקות טמא מפני אונקיות ושל בעלי בתים אם יש בו אונקיות טמא: כתב הראב"ד קנה מאזנים של עץ. א"א נ"ל אפילו של מתכת וכו'. ואפשר שרבינו לרבותא נקט דאפילו קנה של עץ טמא מפני האונקיות התלויות בו אע"פ שאינם קבועות בו: וכתב עוד הראב"ד דבר מזוייף הוא זה בעיני שהרי לא הזכירו במשנה לבעלי בתים קבע. י"ל שרבינו דייק לשון המשנה דגבי סרוקות קתני טמא מפני אונקיות וגבי בעלי בתים קתני אם יש בו אונקיות ולישנא דיש בו משמע שהן קבועות בו:

משקלות שנשתברו וכו'. תוספתא ספ"ט:

סלע שנפסלה וכו'. משנה פי"ב:

אונקלי של כתפים וכו' עד הרי הם כמקצת כלי. שם.

ומ"ש ואפילו אונקלי שבכתלים וכו'. שם:

שלשלת שיש בה בית נעילה וכו' עד ושל בעלי בתים טהורה. ריש פרק י"ב:

שלשלת של מושחי קרקע וכו' עד י' טפחים. פרק י"ד:

הכדור של מתכת והסדן. הקנטר של בנאי והדקר של חרס. פרק י"ד.

ומה שכתב וחמור של נפח. שם. ומה שכתב והמטולטלת וכו' עד סוף הפרק. סוף פי"ב.

ומה שכתב והאפרכס של מתכת. סוף פרק י"ד:

פרק יעריכה

מסמרות שמחזיקים בהם וכו'.

ומ"ש וכן המסמרות שתוקעין בהם וכו'. פרק י"ב אונקלי שבכתלים טהורה:

כיצד מסמר שהתקינו וכו'. פ' י"ב:

וכתב הראב"ד טהור עד שיצרפנו. א"א פירוש לפי שהמסמר שנוקבים בו את החבית וכו'. וטעם נכון הוא.

ומה שכתב או להוציא את הפתילה וכו'.

ומ"ש התקינו לפתוח בו את החבית וכו'. משנה פרק י"ב וכחכמים:

ומ"ש מסמר העשוי בסימן לשמירת הפתח וכו' עד מסמר הגרדי וכו'. שם:

וכתב הראב"ד מסמר הגרע. א"א לא נראה כן מהתוספתא וכו'. ולדברי רבינו אפשר שבתוספתא מחשיב האיזמל שמקיזים בו שהוא משמש עם הקרקע מפני שהמוקז סומך על זרועו של עץ תקוע בקרקע ותנא דמתניתין לא חשיב מפני כך משמש עם הקרקע ולפיכך טמא:

אלו כלי מתכות המתטמאות בעגלה העול וכו' עד ושאר כל המסמרות שבה טהורים. פי"ד:

עקרב בית הבד מקבל וכו'. פרק י"ב:

ארון של גרוסות אע"פ שהוא וכו' עד מקבלת טומאה. שם:

ריחיים של פלפלין מקבלת טומאה וכו'. משנה סוף פרק שני דביצה (דף כ"ג ע"ב) :

הדלת של מתכת שבמגדל של בעלי וכו'. פרק י"ב דכלים:

טסין של מתכת שמנערין בהן את הקדרה מקבלין וכו'. שם הייתינים טמאים והפרכין טהורים ובתוספתא (פ"ב דב"מ) אלו הם הייתינים אלו שהחנווני מנער בהם את הקדרה ואלו הן הפרכין אלו הקבועים בכירים ופי' רבינו שמשון מנער מלשון ותער כדה:

וכתב הראב"ד טסין של מתכת. א"א מתניתין פי"ב היתינין טמאים וכו':

המלקחיים שממעך בהם את הפתילה וכו'. כלומר מלקחיים שנוטל בהם הקדרה ומערה אותה לקערות. ולי נראה דאפשר לפרש שנוטל הקדרה במלקחיים ומנערה מלמעלה למטה וטסין שהן קבועין בכירים היינו ברזלים התלויים במוקד ובסופם מזלגים שהקדרה תלויה בהם על האש כדי שלא תהיה יושבת על האש ממש ותשרף וכבר ראיתי ברזלים אלו בבית קצת בני אדם:

קלוסטרא שנועלין בה הדלתות אם היתה וכו'. משנה פי"א ופירש רבינו שם קלוסטרא כלי מקשיי וכו':

הפין והפורנא טמאים. שם ופירש שם רבינו הפין הם השיניים הקבועין בפותחת והפורנא הוא המקום עצמו אשר תכנס בו הפין:

פיקה של מתכת טהורה וכו'. שם ופירש שם רבינו פיקה דמיון חצי כדור נקוב וכו':

הכוש והפימא וכו' עד אע"פ שהוא מצופה טמאה. ג"ז שם ופירש שם רבינו הוא מטוה וכו':

החצוצרת שמפוצלת חוליות וכו'. שם קרן עגולה טמאה ופשוטה טהורה אם היתה מצופית שלה של מתכת טמאה הקו שלה וכו' כיוצא בו קני מנורה טהורים וכו' עד הכל טמא ופירש רבינו שם קרן ירצה בו החצוצרת וכו':

כתב הראב"ד ואם יכולין הכל לפרקה וכו' זאת הפיסקא וכו'.

ומ"ש רבינו שאם אינו יודע להחזירה אלא אומן מקבלת טומאה וכו'. הקשה עליו הראב"ד דבר זה רחוק מן הדעת ובהפך נמצא במשנה פכ"ו וכו'. וי"ל דהכא שאני שהוא של חוליות ואם אינה תקועה בחוזק אינו חיבור כלל:

קורת החצים וכו' עד והקולר מקבל טומאה. ריש פי"ב:

פרק יאעריכה

כמה הוא שיעור השבר וכו'. כיצד כלי של מתכת עד למוד בהן שמן. ריש פרק י"ד:

מסננת של חרדל וכו'. ספי"ד:

מגריפה שניטלה כפה וכו'. פרק י"ג וכחכמים:

מסרק של צמר וכו' עד אחת טהור. בספי"ג ועיין בפרק החולץ (דף מ"ג) שהקשו רישא אסיפא ותירצו הא בגוייתא הא בברייתא וצריך עיון למה לא כתב רבינו כאותו תירוץ ובאידך דמקשה רישא דקתני וכולן אחת אחת בפני עצמן טמאות לסיפא דקתני התקינו אין לא התקינו לא וכתב כשינויא דרב פפא ושבק שינויא דסתם גמרא ועוד דמסיק גמרא דלית הלכתא כהאי סתמא משום דגרסי בה דווקני זו דברי רבי שמעון ויש לתמוה על הראב"ד שלא השיגו:

הכרומים שנשברו וכו'. בפרק י"ג:

מגירה שניטלה וכו' עד מפני שהיא מקצת כלי. שם:

כתב הראב"ד והרונקי בפ"ע א"א פירש בערוך ברזל של רהיטני וכו'. גם רבינו שמשון כתב כדברי הראב"ד מפני התוספתא ולרבינו אפשר לומר שהתוספתא פליגא אמתניתין ואתיא כתנא אחרינא ואנן כמתני' נקיטינן:

הסייף והסכין וכו'. ריש פרק י"ג הסייף והסכין והפגיון והרומח מגל יד ומגל קציר והשחור וזוג של ספרים שנחלקו הרי אלו טמאים מדרס ופירש שם רבינו פגיון סכין מעוות דומה למגל קטן וכו' והשחור מספריים קטנים:

מספריים שנחלקה וכו'. שם וכחכמים:

שריון שנחלק וכו' עד את הגחלים. תוספתא ריש פרק י' שהוא פרק ג' דב"מ:

מראה של מתכת וכו'. משנה פרק י"ד מראה שנשברה אם אינה מראה את רוב הפנים טהורה:

ומ"ש או שנטשטשה:.

מחט שניטל קצתה הנקוב וכו' עד ואם לאו טמאה. פי"ג:

הסייף והסכין וכו' וכן צינורא שפשטה וכו'. משנה פרק י"ג:

מפתח עקום וכו' עד זה לתוך זה טהור. בסוף פרק י"ד:

כלי שיש בראשו וכו' עד מפני הכותב. בפי"ג:

וכתב הראב"ד כלי שיש בראשו האחד כף להרים בו הדשן וכו'. א"א זה כתב תחת זולמטרא ומעולם לא עלה על דעת וכו'. וי"ל דאין ויכוח בזה כי הכוונה אחת שבראשו כף יהיה למה שיהיה או ליקח תבשיל או ליקח דשן הדין שוה. ומ"ש והמלה עצמה לעז היא:

כתב עוד הראב"ד כלי שבראשו אחד כף כסבכה וכו'. א"א זה עשה תחת קליגריפין ובערוך לא פירש כן וכו'. וג"ז אין בו ויכוח כי הכוונה אחת. ומ"ש והוא שיהיה הנשאר יכול לעשות וכו':

קורדום שניטל עושפו וכו' עד נשבר מקיפו טהור. משנה פי"ג:

מינקת של מתכת וכו'. פי"ד מקל שעשה בראשו מסמר וכו' עשה בראשו מניקת וכן בדלת טהורה היתה כלי וחברה לו טמאה מאימתי הוא טהרתה בש"א משיחבל ובה"א משיחבר ובתוספתא פ"ד דב"מ מניקה שעשאה לתחת הדלת אע"פ שמשתמש בה טהורה היתה טמאה ועשאה לתחת הדלת טמא עד שעה שתטהר מאימתי היא טהרתה בש"א משיחבל ובה"א משיחבר.

ומ"ש לפיכך דף של נחתומין וכו'. בפט"ו וכחכמים:

וכתב הראב"ד א"א טעה בכאן טעות גדולה וכו'. ופשט המשנה והתוספתא כדברי הראב"ד ועל דרך זה הם דברי רבינו בפירוש המשנה וכפי דבריו כאן ה"פ מניקה כמין שפופרת קצרה עושין של מתכת ומכניסין בראש המקל והיינו דקתני עשה בראשו כלומר בראש המקל מניקת וכן אם עשה שפופרת של מתכת תחת הדלת כדי שלא תאכלנו האש והשתא קאמר שאם זאת השפופרת נטמאת וקבעה בראש המקל או בדלת טהרה מטומאתה היתה כלי כלומר אבל אם זאת השפופרת לא נטמאה וזהו היתה כלי כלומר שלא היה עליה אלא שם כלי בלבד לא שם כלי טמא וחברה למקל או לדלת טמאה כלומר עדיין לא בטל שם כלי מעליה והרי היא מקבלת טומאה כמות שהיתה והדר קאמר הא דאמרינן ברישא שאם היתה טמאה וקבעה במקל או בדלת טהרה מטומאתה מאימתי תטהר בש"א משיחבל כלומר משיכה עליה כל כך בתחיבתה בעץ עד שתתחבל כלומר שתתקלקל ובה"א משיחברנה בעץ היטב טהרה וז"ש רבינו משיקבענה וכו' ויחברנה עם העץ ותוספתא ה"פ מניקת שעשאה לתחת הדלת כלומר שקבעה תחת הדלת אחר שנטמאה טהורה מטומאתה אע"פ שמשתמש בה אחרי שקבעה בדלת היתה טמאה כלומר אבל אם היתה ראויה לקבל טומאה ולא נטמאה ועשאה תחת הדלת טמאה כלומר עדיין היא מקבלת טומאה כמו שהיתה עד שתטהר כלומר עד שישנה מעשיה והדר קאמר מאימתי היא טהרתה ארישא קאי כדפרישית במתניתין:

פרק יבעריכה

כלי עץ וכלי עור וכו'. רפ"ב ורפט"ו דכלים:

ומ"ש וכן כלי מתכות וכו' חזרו לטומאה הישנה. שם רפי"א:

ומפני מה גזרו על כלי מתכות וכו'. פ"ק דשבת עלה י"ו:

אחד כלי שנטמא במת או בשאר הטומאות וכו'. רפי"א וכתנא קמא:

נטמא במת והזה עליו בשלישי וכו'. סוף פרק י"ד וכרבי יהושע:

וכתב הראב"ד ואין לו טהרה עד שיזה עליו שלישי ושביעי ויטביל כשהוא כלי קודם שבירה או יזה עליו שלישי ושביעי ויטביל אחר שיתיכנו א"א אני לא הכרתי דבריו וכו'. ואין הכרח בדבר:

ברזל טמא וכו' וכן טיט שבללו בגללים וכו'. פי"א:

כלי מתכות וכו'. תוספתא פרק שמיני אלא שכתובה בחילוף וכך היא גירסת ר"ש:

קרדום שעשאו וכו' עד אחר המקבל. שם:

כלי מתכות שנטמא וכו':.

כלי זכוכית שנטמאו וכו'. פ"ק דשבת (דף י"ו) :

וכן כלי זכוכית שנשברו וכו' עד ברוב גובהו טהור. בסוף כלים:

ומ"ש דצלוחית קטנה היא הניטלת ביד אחת וגדולה היא הניטלת בשתי ידים. הכי משמע בתוספתא בסוף כלים. וכתב הראב"ד נפגם בו שליש א"א דעת כריסו היא וכו' ואני אומר שרבינו היה גורס שליש ברובו ופירושו בה נכון והראב"ד היה גורס שלש ולפיכך פירש מה שפירש:

ומ"ש ניקב וסתמו וכו'. שם וכת"ק:

והכוס והצלוחית וכו' עד מקבלים טומאה. תוספתא בסוף כלים:

זכוכית שעושים אותה למראה טהור וכו'. משנה שם אספקלריא טהורה:

התרווד של זכוכית וכו'. שם וכר"ע מחבירו:

תמחוי של זכוכית וכו'. שם תמחוי שעשאו אספקלריא טמא ואם מתחילה עשאו לשם אספקלריא טהור:

וכל כלי זכוכית וכו'. תוספתא בסוף כלים:

פרק יגעריכה

כבר ביארנו וכו' נמצא הטמא בכלי חרס וכו' עד אוכלים ומשקין עד שיגעו בהן. פ"ק דחולין (דף כ"ד ע"ב) . ומה שהביא ראיה מדכתיב אל תוכו מתוכו הוא מתטמא וכו' בת"כ הוא ובפרק קמא דחולין מייתי לה מקרא אחרינא:

אין כלי חרס מטמא כלים מאוירו וכו' עד ואתה טמאתני. פרק שמיני דכלים ופ' שמיני דפרה:

כלי חרס שנגעו משקין טמאים וכו' נגעו אוכלין וכו'. רפ"ב דכלים גבי כלי חרס מיטמאים מאחוריהם:

כתב הראב"ד א"א כבר כתבתי במקום אחר מה שנראה לנו על זה עכ"ל:

אחד כלי חרס שנכנסה טומאה לאוירו וכו':. כתב הראב"ד מפי השמועה למדו שזה שנאמר אל תוכו לרבות את האהלים א"א הלכתא כוותיה ולא מטעמיה וכו':

גומא שהיה השרץ וכו' לפיכך השרץ שנמצא וכו' עד אין לו במה יתלה. משנה פ"ט דכלים:

נמצאו בנחושתו של תנור וכו'. שם:

השרץ שנמצא בעין של תנור וכו' עד מן הסתימה ולפנים. שם פרק שמיני:

כתב הראב"ד וכן אם נמצא באויר העין טהור וכו'. א"א זה כתב מפני שראה במשנה וכו'. גם ר"ש פירש כפירוש הראב"ד ולא נתחוור רבינו בפי' זה משום דמאי קמ"ל דאם היה התנור באויר אפילו כזית מן המת טהור מילתא דפשיטא היא:

ומ"ש נמצא שרץ במקום הנחת עצים וכו'. שם וכחכמים:

כלי חרס ששותים בו וכו'. בספ"ב המסרק של צרצור רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאים:

כלי חרס שהיו לו ג' שפיות וכו'. ספ"ד. ומ"ש היו שוות וכו'. שם וכחכמים:

אלפסים זו בתוך זו וכו'. שם סוף פרק עשירי:

כתב הראב"ד היה השרץ בתחתונה וכו' עד חוזר ומטמא את האלפס. א"א אני כתבתי עודפות וכו'. ומ"ש וסוף דבר אין זה כלום שא"כ הכל טמא מאויר התחתונה לא ירדתי לעומק דעתו שמאחר שהוא ז"ל מעלה כאן דכל מה שהוא תוך אויר התחתונה נטמא ולא נפטר מטומאה מטעם תוך תוכו היאך חזר וכתב שכששתיהן שוות ועודפות על האמצעיות כולן טהורות חוץ מן העליונה שכל האמצעיות שהתחתונה עודפת עליהן ה"ל להיות טמאות דהא לא מטהרי משום תוך תוכו כפי מ"ש בסמוך וצ"ע ומה שכתב ומכאן יש סיוע למ"ש שהמשקה מטמא כלי חרס מגבו ורבינו בפי' המשנה כתב וז"ל כבר ביארנו במה שקדם אמרם בכלי חרס אל תוכו ולא תוך תוכו וכו' והוא פירוש יפה:

טבלא של חרס וכו'. בסוף פ"ב:

ומ"ש היו בתיו קבועים במסמר וכו':. כתב הראב"ד היו בתיו קבועים. א"א והוא שיש שם דופן עודף עכ"ל. ופשוט הוא נלמד ממתניתין דבסמוך ולכן לא חשש רבינו לכתבו:

פרק ידעריכה

כל המציל בצמיד פתיל וכו'. פרק שמיני בית שאור מוקף צמיד פתיל ונתון לתוך התנור וכו' ופירש שם רבינו יצטרך שנקדים בכאן שרשים וכו':

ומ"ש טבעת טמאה וכו'. פ"ט כוש שבלע את הצינורא ומלמד שבלע את הדרבן לבינה שבלעה את הטבעת וכו':

תרנגול שבלע שרץ וכו'. גם זה שם:

דברים שבתוך הפה וכו' כיצד אדם וכו'. גם זה שם מגע טמא מת שהיו אוכלים ומשקים לתוך פיו וכו'.

ומ"ש והיה לו בתוך קומטו כו'. פרק יוצא דופן עלה מ"ב ע"ב:

כתב הראב"ד שסוף משקה לצאת. א"א יש כאן שיבוש וכו'. ואיני יודע מה שיבוש יש כאן שרבינו העתיק לשון המשנה ואם מפני שלא כתב דין התוספתא י"ל שמאחר ששנינו וכן חתיכה של לפת ושל גמי משמע בהדיא דדוקא הני משום דדמו לספוג אבל שאר דברים דינם כחרסים דקתני שאם לא הוסק התנור טהור:

ספוג שבלע וכו'. פ"ט וכת"ק.

ומ"ש בד"א במשקין וכו'. פרק האשה שהיא עושה צרכיה עלה ס"ב ע"ב כר"י וכאוקימתא דרב פפא.

ומ"ש וכן בגפת חדשה וכו'. פרק תשיעי דכלים:

כלי חרס שחלקו במחיצה וכו' לפיכך תנור שחצצו וכו'. רפ"ח וכת"ק:

כלי שהיתה הטומאה בתוכו וכו'. בספ"ק דחולין (דף כ"ה) .

ומ"ש כיצד כוורת או קופה וכו' עד נטמא. רפ"ח שם: וכמה יהיה בנקב אם היה בכלי שטף במוציא זיתים וכו':. כתב הראב"ד א"א זה ההפרש לא נמצא בשום מקום וכו'. ודעת רבינו שכל נקב שמוציאו מתורת כלי הרי הוא כשבר כלי ואינו מציל בצמיד פתיל.

ומה שכתב ומשנה שלימה היא בפ"ח היינו דתנן ניקבו העשוי לאוכלים שיעורו כזיתים העשוי למשקים שיעורו המשקים [העשוי] לכך וכך מטילין אותו לחומרו בכונס משקה איני יודע מה הכרע מביא ממנה הראב"ד שהרי רבינו כתבה ומפרשה בכלי חרס אבל בכלי שטף שיעורו לענין צמיד פתיל כשיעורן לקבל טומאה מהטעם שכתבתי.

ומ"ש ואם היה בכלי חרס העשוי לאוכלים וכו' עד מטילין אותו לחומרו. רפ"ג וסוף פ"ט:

סתם נקב כלי חרס וכו'. כתב הראב"ד טעה בכל זה וכו':

כוורת פחותה וכו'. משנה רפ"ח:

החמת והכפישה:.

עור פשוט וכו':.

כלי חרס שהיתה טומאה בתוכו וכו' לפיכך חבית שהיתה מליאה וכו' עד סוף הפרק. בפ"ח חבית שהיא מליאה משקין [טהורין] ונתונה למטה מנחושתו של תנור וכו':

פרק טועריכה

אין כלי חרס וכו'. סוף פרק ד' כלי חרס מאימתי מקבלין טומאה משיצרפן בכבשן והיא גמר מלאכתן.

ומ"ש התנור משיסיקנו וכו' עד שיעורו ככירה. רפ"ה:

תנור שהתחיל לבנותו וכו'. רפ"ה תנור תחלתו ארבעה ושיריו ארבעה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בד"א בגדול אבל בקטן תחלתו כל שהוא ושיירו ושיריו ברובו ואמרינן בפרק העור והרוטב וכמה כל שהוא טפח:

הכירה משיתחיל בה [שלש] אצבעות וכו'. שם כירה תחלתה שלש ושיריה שלש.

ומ"ש הכופח אם עשאו וכו'. שם:

תנור שהוסק מאחוריו וכו'. משנה פרק רביעי:

תנור שהסיקו להיות צולה בו וכו' עד נטמא הכל. תוספתא דכלים פ"ד אלא שבסוף יש קצת שינוי:

וכתב הראב"ד אני לא מצאתי בתוספתא כדבריו וכו'. משיג על רבינו מסוף התוספתא שהיא מוחלקת מנוסחת רבינו ונוסחת הראב"ד אינה מכוונת דקתני סיפא נטמא אחד במשקין הרי חבירו טהור והלא ברישא הדין כן ואם כן מאי איכא בין רישא לסיפא ואי משום דקתני סיפא מטמא במגע ובאויר גם ברישא קתני דשרץ הכל טמא ואם תאמר דהכל טמא ברישא היינו החלק שנטמא והעובי שביניהן בלבד כדפירש הראב"ד ובסיפא אם נטמא אחד נטמא גם חבירו הוה ליה לפרושי וא"ת דבסיפא לא נטמא אלא הוא לבד ולא העובי שביניהם הוה ליה למיתני דרך שלילה לא נטמא חבירו ונראה שלפיכך כתב הראב"ד ולא נתבררה אצלי כהוגן. ועל פסק רבינו ק"ל דמשמע דר"י בן נורי דאמר חולקים את עוביו לטעמיה אזיל דאמר במתניתין פ"ב דכלים גבי בית תבלין של עץ שנטמא אחד מהן במשקה לא נטמא חבירו ר"י בן נורי אמר חולקים את עביו ומאחר דרבינו פסק כההיא בפרק דלא כר"י בן נורי הכי נמי הוה ליה למיפסק בהא דלא כוותיה ואפשר לומר דכיון דהכא לא איפליגו רבנן משמע שיש איזה טעם לפלוגי בין ההיא דהתם להא דהכא:

תנור או כירה וכו'. סוף פ"ה.

ומ"ש כיצד אין מתטמאין מאוירן וכו':.

תנור של מתכת שניקב וכו' עד עדיין אינה מקבלת טומאה. משנה שם:

תנור שאינו מחובר בארץ וכו'. פרק כל הכלים עלה קכ"ה:

כור של צורפי מתכות וכו' עד מתטמאה. פרק שמיני דכלים:

אבנים שחיברן זו לזו וכו'. תוספתא רפ"ד דכלים וכרבי יהודה.

ומ"ש וטירת הכירה טהור. שם:

שתי חביות וכו'. תוספתא דכלים פרק חמישי:

העושה שלשה פטפוטין וכו' עד של מתכת. משנה רפ"ו דכלים.

ומ"ש וכן אבנים שלא מירחם בטיט וכו' עד אינה מקבלת טומאה. שם:

האבן שהוא שופת עליה וכו' עד חזרו השתים של כירה לטומאתן. גם זה שם:

דוכן של חרס וכו' עד סוף הפרק. פ"ז.

ומ"ש לפיכך אם היה מחובר בארץ וכו':.

פרק טזעריכה

תנור גדול וכו'. רפ"ה דכלים ופרק העור והרוטב (דף קכד) .

ומ"ש והכירה שיריה שלש אצבעות וכו' עד שיעורו ככירה. רפ"ה דכלים:

תנור שנטמא וכו'. שם וכתנא קמא. ומה שכתב חילקו לשנים וכו'. שם:

חילקו לשנים בשוה וכו'. פ"ב דבכורות עלה י"ז.

ומ"ש אבל טבלא של חרס וכו':.

תנור שחילקו לשלשה וכו' עד אופות בו והוא טהור. פ"ה דכלים.

ומ"ש היתה בו חוליא אחת וכו'. תוספתא פ"ד:

תנור שבא מחותך וכו' עד ואם לאו טהור. פרק חמישי דכלים:

המביא שברי חרס וכו'. תוספתא ריש פרק שלישי:

פטם שקרזלו וכו':.

תנור של סדקין וכו' עד ואם יש בו רוב תנור מקבל טומאה. תוספתא פ"ד:

תנור שנתן בו עפר עד חציו וכו'. משנה פרק ה':

הכירה מקום שפיתת וכו'. פרק כירה (דף ל"ח ע"ב) .

ומ"ש לפיכך כירה שנחלקה וכו'. משנה פרק שביעי דכלים:

הקלתות של בעלי בתים וכו' עד סוף הפרק. ריש פרק שביעי:

פרק יזעריכה

כל ידות הכלים וכו':.

לפיכך האבן היוצאת וכו' עד שיעורו ככירה. פרק חמישי:

מוסף התנור וכו' עד ושל צבעים טהור. שם:

עטרת הכירה וכו' עד ואפילו על שלש אבנים טמאה. גם זה שם:

בית הפך וכו'. גם זה שם וכר"מ ואע"ג דרבי שמעון פליג עליה פסק כר"מ משום דבפרק במה טומנין (דף מ"ח ע"ב) אמרינן מאן תנא כל המחובר לו הרי הוא כמוהו ר"מ דתנן בית הפך ובית התבלין וכו' ועוד דר"מ מחמיר.

ומ"ש לפי שאינם חיבור לה אלא מדברי סופרים וכו'. בפרק במה טומנין כ"כ רבינו שמשון וצריך עיון:

חצר הכירה וכו'. פ"ז.

ומ"ש לפי שאינה חיבור לה אלא מדבריהן. נלמד ממה שכתבתי בסמוך דאיתא בפרק במה טומנין.

וכתב הראב"ד אבל אם נטמאת אחת מהן מאוירה אין חבירתה טמאה וכו' א"א לי נראה מ"ש אינו מיטמא באויר וכו'. טעמו משום דמסיים בה במתניתין כיצד משערין אותה רבי ישמעאל אומר נותן את השפוד וכו' ופירש ר"ש משום דכירה גבוה וכו' וגם רבינו פירש שם להיות חצר הכירה נגד פי הכירה אמר איך נדע מה מהאויר וכו'. ומשיג הראב"ד על רבינו שהשמיט השערה זו דרבי ישמעאל דמדסתם לה סתומי משמע שכל שלא נכנס השרץ תוך כתלי החצר לא נטמא החצר ואפשר לומר שרבינו בכאן סובר דרבי ישמעאל לא לפרש דברי ת"ק בא אלא לחלוק ופסק כת"ק:

היתה חצר הכירה מופרשת וכו'. בפ"ז:

ניטל אחד מהם וכו'. שם וכר"מ לגבי ר"ש:

עשה לה שני הפטפוטים וכו'. גם זה שם וכר"מ דמחמיר לגבי ר"ש.

ומ"ש ואין מדקדקים בכל השיעורים האלו וכו':.


פרק יחעריכה

כלי חרס אינו מקבל טומאה וכו' לפיכך הכסא והמטה וכו' עד מסננת לתוכו את הירק. בפ"ב:

ומ"ש זה הכלל וכו'. תוספתא דכלים פרק ב'. כתב הראב"ד וחבית הדפונה בשולי המחץ וכו' ולא נעשית לקבלה וכו' א"א כלל כלל לא נתקבל בעיני זה הפירוש וכו'. ולא זכינו לדעת מה היה הראב"ד מפרש בה ולדעת רבינו יש לומר דל"ק שחבית זו קטנה ביותר ולא נעשית לקבלה אלא בית יד המחץ שהוא ניטל העושים אותו כמין חבית קטנה לנוי כן פירש רבינו בפירוש המשנה וקרוב לזה פירש ר"ש: וכתב עוד הראב"ד חבית של שייטין חדה וארוכה עכ"ל. ואיני יודע למה היא טהורה שאע"פ שאינה יכולה לישב שלא מסומכת טמאה שלכך נעשית מתחלתה כמו שולי קורפיות ושולי קוסים הצדוניים שאע"פ שאינם יכולים לישב שלא מסומכין טמאים מפני שלכך נעשו מתחילתן כדאיתא בפרק ד' ואפשר דשאני התם שנעשו לקבלה אלא שקשה א"כ תיפוק לי מהאי טעמא לחוד כמ"ש רבינו וג"ז טעם רבינו שמשון שכתב חבית של שייטין כמין חבית חלולה מבפנים ואין לה פה כדי ללמד בה לשוט ע"פ המים:

כתב עוד הראב"ד וכן מגופת היוצרים שיש לה תוך טמאה. א"א זה כתב תחת מה שראה במשנה וכו'. וז"ל בפירוש המשנה מגופת היוצרים וכו' ור"ש פירש מגופת היוצרים להכי נקט יוצרים וכו':

טיטרוס אע"פ שהוא נקוב וכו'. משנה כרבי יוסי:

כתב הראב"ד א"א אני שונה רבי יוסי מטמא וכו'. ועל מה שטען על רבינו מדרבי יוסי קתני מפני שהוא מוציא פרוטות והוא אמר אע"פ שמוציא פרוטות י"ל שכך פירוש דברי רבינו אע"פ שהוא נקוב מתטמא מפני שאינו נקוב נקב גדול שיצאו ממנו כל המים אלא נקוב נקבים קטנים והמים יוצאים ממנו מעט מעט באיחור גדול ולזה נקרא מוציא פרוטות לא לומר שהנקב ההוא מוציא פרוטה קטנה כמו שכתב הראב"ד בדעת רבינו אלא כמו שפירשתי וכן כתב בפירוש המשנה וז"ל טיטרוס הוא כלי חרס תושבתו רחבה וכו' וכאן הוסיף שהרי המים מתכנסין בצדדין והם עשויין לקבלה וג"ז בכלל מפני שהוא מוציא פרוטות שמתוך שהנקבים דקים ואין המים יוצאים אלא מעט מעט באיחור גדול המים מתכנסים בצדדין שאילו היו הנקבים גדולים לא היו המים מתכנסים ונמצא שלא היה נעשה לקבלה:

הלפיד של חרס וכו'. שם.

ומ"ש וכן כלי וכו'. זהו פירוש מה ששנינו שם ובית שקעו של נר מטמא באויר וכו' כן פירש שם רבינו:

גסטרא שמניחים וכו'. שם:

ספינה של חרס וכו'. שם ובפרק ר"ע:

כל הכלים שנשברו וכו'. בת"כ פרשת שמיני מנין לרבות שברי כלי חרס ת"ל וכל כלי חרס:

כתב הראב"ד מפי השמועה למדו שזה לא בא לרבות אלא שברי כלי חרס א"א כמה אני תמה על זה וכו':

ומ"ש בד"א כשהיה לחרס זה תוך לקבל בו המשקין כשהיה החרס יושב לא סמוך. בפ"ב דכלים הדקים שבכלי חרס וקרקרותיהן ודפנותיהן יושבים שלא מסומכים:

החרס שאינו יכול לישב וכו'. ריש פרק ד' וכת"ק:

כלי חרס ששוליהם חדים וכו'. שם:

כמה יקבל החרס וכו'. בפ"ב (דף ח') וכרבי ישמעאל וצ"ע למה לא פסק כר"ע ואפשר שסובר רבינו דרבי ישמעאל הוה רביה אך קשה דבמתניתין תנן מסאתים ועד שלש ועד חמש סאין בלוג דברי רבי ישמעאל ובדר"ע תנן מלחמיות ועד חצבים גדולים בלוג וכיון שפסק ברישא כרבי ישמעאל אמאי נקט בסיפא לישנא דר"ע ואפשר דעד חמש סאין דנקט רבי ישמעאל לאו דוקא חמש סאין דה"ה לטפי ומשום הכי נקט חצבים גדולים לכלול כל מה שהם גדולים:

כלי חרס קטן וכו'. תוספתא פ"ב הפכין והגלילין והחביות שביהודה יש להם קרקרנות ואין להם דפנות:

חזקת חרסים הנמצאים וכו'. תוספתא פ"ג:

כתב הראב"ד א"א מצאתי נוסחא זו מוחלפת וכו'. ואני אומר נוסחא דידן כנוסחת רבינו ואיני יודע למה כתב הראב"ד שאינו יודע שהרי מפורשת בדברי רבינו מפני שרוב חרסים הנמצאים בבית היוצר הם גסטריות לכלים כלומר הם ראויים להושיבם תחת הכלים לקבל המשקים הנוטפים מהם. ועל מה שפירש הראב"ד לפי גירסתו ק"ל שכתב והיוצר הסיקן עם שאר כלים שלא לצורך למה יסיקם שלא לצורך ועוד שכתב שאינן נחשבות בעצמן שהחשיבות מחשב השברים שאם הם ראויין לשמש תשמיש כלי כי לא אחשבינהו מאי הוי:

פרק יטעריכה

כמה שיעור השבר וכו'. ברפ"ג ובס"פ המצניע (דף צ"ו) :

ומ"ש חמש מדות בכלי חרס וכו'. בסוף פרק המצניע וכפירש"י:

החבית שיעורה כאגוזים. בפכ"ג דכלים וכרבי יהודה.

ומ"ש האלפס והקדרה וכו'. שם:

וכן עריבה של חרס וכו'. תוספתא פ"ג:

הפך והטני וכו'. משנה פרק שלישי וכתנא קמא:

חבית שנפחתה וכו'. ריש פרק רביעי וכחכמים. ומה שכתב נתרעעה וכו'. שם:

חבית שניטלו אזניה וכו'. בפרק ד'.

ומה שכתב אפילו אזן אחת וכו' עד נידונת כחבית. תוספתא פ"ג:

חבית שנסדקה וכו'. משנה פ"ב.

ומ"ש והיאך יודע דבר זה וכו'. תוספתא פ"ב:

גסטרא שנתרעעה וכו'. משנה פרק ד'.

ומ"ש וכן גסטרא שנפחתה וכו':.

גסטרא שחדודין יוצאין ממנה וכו'. משנה פרק ד':

כתב הראב"ד על מ"ש נכנסה הטומאה באויר הגיסטרא אפילו היתה כנגד החידוד לא נטמא החידוד. א"א אני איני אומר כן אלא שאם נכנס שרץ לתוך הגיסטרא וכו'. יש לתת טעם לפירוש רבינו דכשם שמטמא במגע היינו לומר שאם נגע שרץ בגיסטרא נטמאו גם החידודין כך אינו מטמא באויר היינו לומר שאף ע"פ שנטמאת הגיסטרא באויר לא נטמאו החידודין:

חבית שנתרעעה וכו' עד ואינן בכלל הכלים. משנה פ"ג:

ומ"ש משפך של חרס וכו'. שם וכר"ע:

פרק כעריכה

כבר ביארנו וכו'. רפי"ז.

ומה שכתב לפיכך הטופל כלי חרס וכו' עד את הקרויה. פ"ג:

הטופל כלי חרס וכו'. תוספתא רפ"ג.

ומ"ש טפל כלים וכו':.

חבית שניקבה וכו'. תוספתא שם אלא שהגירסא מהופכת בנוסחאותנו. וזהו שכתב הראב"ד ובגפסים אינו חיבור א"א מצאתי בשתי נוסחאות בהיפך מזה באלו חיבור ובשאר דברים אינם חיבור ונוסחא נכונה היא לענין זפת וסיד וגפסים שהם סותמים סתימה יפה אבל בבעץ וזפת אינה נכונה שאינן סותמים סתימה יפה:

דברים הלחים וכו'. משנה פרק ג' יבלית שטופלים בה הפטסים הנוגע בה טמא.

ומה שכתב שאפילו נטמא הכלי מאוירו. צ"ע. ומפרש רבינו דהאי הנוגע בו היינו אוכלים ומשקים דוקא שאין כלי חרס מטמא אדם וכלים.

ומ"ש טפילו של תנור וכו'. שם הנוגע בטיפולו של תנור טמא.

ומ"ש והוא שיהא בעובי הטפילה טפח וכו' עד שלש אצבעות. תוספתא ריש פרק רביעי:

חבית שניקבה וכו' עד הרי זה כגוף הכלי. משנה פ"ג:

כתב הראב"ד מגופת חבית שטפל בטיט וכו'. א"א טעה בהצעת וכו'. לא היה כאן מקום לכל החרדה הזאת שג"כ רבינו סובר דמתניתין מילי מילי קתני כמו שמבואר בדבריו בפירוש המשנה וגם פה לא יוכל להזהר עוד ממה שעשה פה שהפסיק בין דין יבלית שטופלין בהם פטסים ונוגע בטפילת התנור לדין מגופת החבית בדברים אחרים ומה שהזכיר במגופת החבית שטפל בטיט עליה ועל החבית טעמו משום דמגופה פירושו סתימה כמו יגיפו הדלתות ומשמעה ששם אותה ע"פ החבית בלא שום חיבור והא פשיטא דאינה חיבור ולא איצטריך לאשמועינן ולפיכך פירש דמיירי שטפל בטיט עליה ועל החבית והשתא קמשמע לן שאע"פ שהיא מחוברת לחבית ע"י אותה טפילה אינה חיבור מפני שהיא עומדת לינטל.

ומ"ש מי ראה מעולם טפילה על גבי מגופה וכו' י"ל דמעט טיט שמניחים על גבי מגופה כדי לחברה לחבית הלא גם הוא טופל יקרא ואין בדברי רבינו טעות:

בצק שבסדקי עריבה וכו'. משנה פרק אלו עוברין (דף מ"ו) וכאוקימתא דאסיק רב פפא:

המשיחות והרצועות וכו'. תוספתא פרק י"ו דכלים אלא שיש בה קצת חסרון:

קורדום וכו' עד אפילו ארוכים כל שהן טמאים. משנה פרק כ"ט דכלים:

מקל שעשאו יד לקורדום וכו' עד שאין כל הקורה חיבור. פ"כ:

עגלה שנטמאה וכו' עד לא נטמאת המצודה אפילו כשהיא מתוחה. בפרק כ"א:

וכן מסכת נסוכה וכו' עד משפרעה טהור. שם:

החוט שהשילו למחט וכו' עד מן הקשר ולחוץ אינו חיבור. תוספתא פרק י"ו אלא שיש בה חסרון:

החבל שהוא קשור בקופה וכו'. משנה בסוף מקואות:

פרק כאעריכה

החוטים היוצאים וכו' עד אינם חיבור. בפרק כ"ט:

כתב הראב"ד ושל חלוק שהוא קרוע וכו'. א"א זה עשה תחת אפרקסותו ולא ידעתי וכו'. ורבינו שמשון בשם הגאון והערוך פירשו קרוב לדברי רבינו.

ומ"ש בשיעור הקנה והחוטים בפרק הספינה (דף פ"ט) :

החבל שמסרגין וכו' עד על צורך המטה. פרק י"ט החבל היוצא מן המטה עד ה' טפחים טהור מחמשה ועד י' טמא מי' ולחוץ טהור ובפרק אלו טריפות (דף נ"ד ע"ב) מסיק חמשה כלמעלה עשרה כלמטה:

אבנט של אריג וכו' עד הרי זה מקבל טומאה. פי"ט:

מטה שהיתה טמאה מדרס וכו' עד מי' ולחוץ טהור. שם כרבי יוסי:

בד"א למדרס אבל לשאר טומאות וכו':.

מטה הטמאה וכו' עד פירשו טמאים טומאת ערב. בפי"ט:

כרע שהיתה טמאה וכו' עד סוף הפרק. פרק שמנה עשר:

ומ"ש ואם הזה על המטה טהרה וכו':.

פרק כבעריכה

כמה שיעור הבגד וכו'. פכ"ז.

ומ"ש מכוונות עם המלל. כך היא הגירסא והיא בפכ"ח שלש על שלש שאמרו חוץ מן המלל דברי רבי שמעון וחכ"א שלש על שלש מכוונות ופירוש מלל דרך תופרי בגדים למלול מהבגד לכופלן מעט סביב התפירה ואח"כ תופר:

בד"א בבגדי צמר ופשתים וכו'. שבת פ"ב (דף כ"ו כ"ז) :

אבל האורג בגד וכו'. נראה שכתב כן מדתניא בפרק במה אשה עלה ס"ג ע"ב אריג כל שהוא טמא.

ומ"ש חוץ מטומאת מדרס וכו'. פשוט הוא:

הבגדים העבים וכו'. בפכ"ח העבים והרכים אין בהם משום שלשה על שלשה:

כל הקליעות וכו'. פ"ג דעדיות וכחכמים:

הקלע שבית קיבול אבן שבה ארוג וכו'. ג"ז שם וכחכמים:

המכמורות והרשתות וכו'. בספ"ג.

ומ"ש העושה בגד מן החרם טהור מן זוטו מתטמא. בפרק כ"ח:

עשה חלוק וכו'. תוספתא:

משמרת של יין וכו'. ג"ז שם:

מטפחות ספרים. פכ"ח וכב"ה:

כסת הסבלים וכו' ומשמרת של יין אינה מתטמאה במדרס. פכ"ח:

בגד שחישב עליו לצורות וכו'. פרק דם חטאת עלה צ"ד:

בעה"ב שעשה מטפחות וכו'. תוספתא דכלים פרק י"ב:

חלוק העשוי כסבכה וכו'. בפכ"ח חלוק של יוצאת החוץ העשוי כסבכה טמא ופירש רבינו של יוצאת החוץ אשר יצאו לשחוק הנה הן ילבשו זה המלבוש:

כפה שנתנו על הספר וכו'. בפרק כ"ח:

העושה אספלנית כו' עד וראוי למשכב. שם וכתנא קמא:

מאימתי יקבל הבגד טומאה וכו':.

סבכה שמניחות הבנות בראשיהן וכו' טהורה. בספכ"ח:

חלוק של בגד וכו' עד מפני שהיא כאבנט. תוספתא פכ"ג דכלים:

טלית של עני וכו'. תוספתא פכ"ד דכלים:

מטליות שאין בהם שלשה על שלשה וכו' ואם חישב עליהם וכו'. בפרק דם חטאת עלה צ"ד.

ומ"ש שכל פחות משלש על שלש וכו'. משנה בכלים פרק כ"ז:

פחות משלשה על שלשה וכו'. ריש פכ"ח דכלים פחות משלשה על שלשה שהתקינו לפקוק בו את המרחץ ולנער בו את הקדירה ולקנח בו את הריחים בין מן המוכן בין שאינו מוכן טמא דברי רבי אליעזר רבי יהושע אומר בין מן המוכן בין שאינו מן המוכן טהור ר"ע אומר מן המוכן טמא משאינו מוכן טהור ובפרק במה מדליקין (דף כ"ט) מפרש דבהניחו בקופסא כ"ע לא פליגי דטמא ובזרקו לאשפה כ"ע לא פליגי דטהור כ"פ בתלאו במגוד דהיינו יתד או הניחו אחורי הדלת ומסיק התם דהדר ביה ר"ע לגבי רבי יהושע הלכך הלכה כרבי יהושע ואם כן יש לתמוה על רבינו למה פסק בתלאו במגוד או הניחו אחורי הדלת שהוא טמא וצריך עיון:

שלשה על שלשה שהיה מושלך באשפה וכו'. פרק כ"ז דכלים.

ומ"ש מלח גס. ג"ז שם וכחכמים:

שלשה על שלשה שנקרע וכו' עד מפני שהיא חשובה. שם:

כתב הראב"ד שלשה על שלשה. א"א לשון התוספתא שבכה שנקרעה וכו'. וצ"ע:

שלש על שלש שנתנה בכדור וכו' עד סוף הפרק. ריש פרק כ"ח.

ועל מ"ש ומתטמא במדרס. כתב הראב"ד אני אין לי אלא שאר טומאות וכו'. ורבינו מפרשה לענין טומאת מדרס שלשה על שלשה טפחים מיטמא בו ואין בזה הכרע:

פרק כגעריכה

המפץ הוא המחצלת וכו' ואעפ"כ מתטמא היא במדרס וכו'.

ומ"ש וכן מתטמא במת וכו'. בפרק ג' דעדיות ובספ"ק דסוכה (דף כ') .

מ"ש וזה כלל גדול וכו'. משנה פרק בא סימן (דף מח) :

כבר ביארנו וכו' השק שיעורו וכו' עד טהורים מכלום. פרק כ"ז דכלים:

בד"א בקרע אחד מהם וכו' אבל הקוצץ בכוונה וכו' עד טהור מכלום. ספ"ד דמעילה (דף יח) :

כתב הראב"ד שכל פחות משלש אצבעות על שלש טהור. א"א זה כתב מדעתו וכו'. ואני אומר שאין לומר שכתב זה מדעתו אלא איזה בקיאות מצא דהאי כל שהוא אינו אלא בערך שאר שיעורים אבל צריך שלא יהיה פחות משלש אצבעות.

ומ"ש ואולי במקצע ולפיכך אפילו כל שהוא וכו'. לא הבנתי דהא רבינו במקצע מיירי ואפילו הכי התנה שלא יהיה פחות משלש אצבעות וצ"ע:

המחבר שני טפחים וכו'. פ"כ דכלים:

בלויי נפה וכו'. שם וכחכמים:

חלוק של קטן וכו'. גם זה שם וכחכמים:

ואלו נמדדים כפולים וכו' עד בכל הטומאות. גם זה שם:

מטלית שהיא מדרס וכו' עד על האריג. פרק כ"ח דכלים:

תפר המטלית על הבגד וכו' עד ונעשה הכל אב. שם וכחכמים:

שלשה על שלשה שנטמא במדרס וכו'. בפרק כ"ז דכלים וכרבי יוסי.

ומ"ש אבל בגד שנטמא במדרס וכו'. בפרק בהמה המקשה (דף ע"ב) ופירוש רבינו שלא כפירוש רש"י:

סדין שנטמא במדרס וכו'. פ"ב וכב"ה:

טלית שהיא מדרס וכו' עד סוף הפרק. בפרק העור והרוטב (דף קכג) :

פרק כדעריכה

אלו עורות מתטמאין במדרס וכו'. פכ"ו דכלים.

ומ"ש ועור שעשאהו לנותנו על לבו בשעת הקציר וכו'. תוספתא פ"ד [דב"מ] דכלים.

ומ"ש ועור שלופפין הכסות בו ועור התפור בתיבה. משנה בפכ"ו עב כסות ותכריך כסות מדרס.

ומה שכתב כל העורות המתטמאין במדרס וכו'. שם:

ואלו עורות שאין מתטמאין במדרס וכו'. שם עור הסרוק עור הסורק ר"א אומר מדרס וחכ"א טמא מת.

ומ"ש ועור שלופף בו הארגמן וכו'. שם עב הארגמן ותכריך ארגמן ב"ש אומרים טמא מדרס וב"ה אומרים טמא מת:

עור שעשאו חיפוי וכו'. שם וכת"ק:

עור שעשאו לעקבו וכו'. תוספתא פ"ד [דב"ב] דמסכת כלים:

מנעל שעל האימום וכו'. משנה בפרק כ"ו וכחכמים פירוש אימום פורמ"א בלעז וטעמא משום דאינו מחוסר מלאכה הצריכה אומן שהדיוט יכול לשמטו מהאימום:

כל עור הראוי וכו'. שם כל מקום שאין חסרון מלאכה מחשבה מטמאתן וכל מקום שיש חסרון מלאכה אין מחשבה מטמאתן אלא הענבה ופירש רבינו עונבה עור שמחפין בו המרכב וכן פירש רבינו שמשון:

כתב הראב"ד ואם חישב עליו להיות עור שלחן. א"א כמדומה אני זו היא קטבליא עכ"ל ורבינו בפכ"א פירוש סקרוטיא עור שאוכלין עליו וקטבליא פירוש עור ששוכבין עליו.

ומ"ש רבינו ואם חישב עליו להיות עור שלחן וכיוצא בו הרי זה מתטמא במדרס. בפכ"ו אלו עורות טמאים מדרס עור שחישב עליו לשטיח עור סקרוטיא עור קטבליא וכו' וכתבם רבינו בתחילת פרק זה.

ומ"ש בד"א בעורות בעה"ב וכו'. גם זה שם וטעמא משום דבעל הבית אינו עשוי למכרן ועושה מהם מטות ודלבקאות וטבליות ומשחישב עליהן לדבר שראוי לו בלא חסרון מלאכה מקבלין טומאה מיד ושל עבדן העשוי למכור אין מחשבה מטמאתו דעביד דמימליך ומזבין והלוקח יעשה מהם מנעלין ועדיין לא נגמרה מלאכתן לכך:

אין אדם מטמא במדרס וכו' שנאמר והנוגע במשכבו. פרק מרובה עלה ס"ו.

ומ"ש גזל משכב ודרס עליו וכו' גנב משכב וישב עליו טמא וכו'. מתבאר ממה שיבא וממה שקדם.

ומ"ש ודרס עליו בלא נגיעה. טעמו שלא נתמעט משכב שאינו שלו אלא מטומאת מדרס לא מטומאת מגע ולפי זה מ"ש גנב משכב וישב עליו טמא היינו אפילו בלא נגיעה ומכל מקום יש לתמוה דהא מיעוטא דמשכב שאינו שלו גבי נוגע כתיב.

ומ"ש לפיכך גנב שגנב עור וכו' עד אלא א"כ נתייאשו הבעלים. פרק כ"ו דכלים וכחכמים ובפרק הגוזל בתרא (דף קי"ד) אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע כלומר דשמעיניה דמייאש ד"ה יאוש קני ואף ע"ג דרבה פליג עליה משמע דהלכתא כוותיה דהא אביי דבתרא הוא סובר כוותיה ופשטא דמתניתין אתיא כוותיה ותו דהא דקאמר במרובה ואף רבי אלעזר סובר חיוביה לאחר יאוש אתיא כעולא ולפיכך כתב רבינו לעיל בסמוך גבי גזל משכב ואם נתייאשו הבעלים טמא:

עור שנטמא במדרס וכו'. ספכ"ו וכחכמים:

כל כלי עור שנטמא במדרס הזב וכו'. תוספתא פ"ו דב"ב דמסכת כלים.

ומ"ש כיצד החמת שעשה שטיח וכו'. משנה פכ"ח דכלים:

כלים שעיקר עשייתן לקבלה וכו'. ריש פ"ב דכלים הכרים והכסתות שנפחתו הרי אלו טמאים מדרס ופירש שם רבינו שאלו הכלים כאילו נעשו מתחילה לשני דברים יחד להיותה מכלי קיבול ולישב עליה ולזה כאשר נפחתו ויצאו מדין כלי קיבול ונטהרו מטומאת שרץ הנה נשארו בדין המשכב ויטמאו במדרס ופירוש מרצופין אלפרגא"ש.

ומ"ש אבל כלים שעיקר עשייתן לקבלה בלבד עד סאה. ג"ז שם נפחתו וכו':

וכל החמתות שנפחתו וכו'. [פכ"ו מ"ד] וכת"ק.

וחמת חלילין וכו'. בפרק כ':

פרק כהעריכה

כל פשוטי כלי עץ וכו'. ת"כ:

המטה והכר וכו' עד את הכלים. פרק כ"ג ופירש רבינו שמשון של מת המיוחדים למת והטעם שהם טמאים מדרס מפרש בתוספתא מפני שהנשים יושבות עליהם ומבכות מתיהם. ומשבר של חיה עשו לישב עליו בעת הלידה וכסא של כובס שהוא כובס עליו את הכלים רבינו ור"ש פירשו שהוא מכבש ולפי דבריהם יהיה טמא מדרס מפני שיושב עליו כשהכלים בתוכו להדקו כדי שיכבשו הכלים ועל מה שפירש"י בפרק ר"ע (דף פ"ח ע"ב) שהוא דף ארוכה מנוקבת נקבים הרבה [ומאספים עליה בגדים] ומניח מוגמר תחתיה והבגדים מתגמרים צריך לומר שכשמאספים עליה בגדים יושב עליה. ודע דמתניתין הכי איתא כסא של כלה וכו' אמר רבי יוסי אין בהם משום מושב ואע"ג דבמתניתין הכא ליכא מאן דפליג עליה משמע לרבינו דכיון דמשמא דיחידאה קאמר לה פליגי עליה רבים ועוד דמתניתין ספכ"ב דכסא של כלה שניטלו חפויו בפשטא פליגא ארבי יוסי:

ומ"ש וכסא של קטן וכו'. בפכ"ג:

כסא של ברזל וכו' עד ואחת של שיש אינו מקבל טומאה. בספכ"ב ופירוש טרסקל סל:

כתב הראב"ד הפריש העור המחופה על הברזל וכו'. א"א נ"ל בשנטמא כשהוא מחובר קאמר וכו'. ואני אומר פירוש הראב"ד יפה הוא אבל מדברי רבינו נראה שהוא מפרש כפירוש האחר שכתב מתטמא דמשמעו מקבל טומאה ומה שהוקשה להראב"ד על אותו פירוש יש לומר דסד"א דכיון דהופרש העור מן ברזל ה"ל ככלי שנשבר ולא יטמא לא זה ולא זה קמ"ל:

מ"ש נסרים שבמרחץ וכו'. שם וכחכמים ופירש רבינו ששגמן כמו שעמן והוא הגמי והכוונה בזה כי כאשר חיברן בשעם עד ששבו לוח אחד הבלנים ישבו עליהם והמים ילכו תחתיהם אומרים חכמים שהם לא יטמאו במדרס הזב מפני שאינם עשויים לכוונה שישבו עליהם אלא שילכו המים תחתיהם:

הכלכלה והסל וכו'. בספכ"ב:

קורות בית הבד שעשה ראשה האחד כסא וכו'. בפכ"ב כסא אין טמא אלא מקומו קבעו בקורת בית הבד טמא ואינו חיבור לה עשה בראשה כסא טהור מפני שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו:

ומ"ש וכן אם קבע הכסא בקורה גדולה וכו' וכן הדין בכסא שקבעו בעריבה וכו'. בפכ"ב כסא שקבעו בעריבה ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין וידוע דהלכה כב"ה. וא"ת מ"ש מכסא שקבעו בקורת בית הבד שהוא טמא ויש לומר דהאי נמי הכסא טמא ולא אמרו ב"ה מטהרים אלא לענין שאינו חיבור לה שאם נטמאת העריבה לא נטמא הכסא:

קצת הקורה וכו'. בפרק כ"ב ישיבת הסתת טמאה מדרס.

ומ"ש ומקום ישיבה שאחורי הקרון וכו'. תוספתא פ"א דב"ב דמסכת כלים:

ראשי כלונסות וכו'. תוספתא פרק ב' דב"ב שם.

ומ"ש וכן כופה של תמרה וכו'. תוספתא דכלים שם כופת חלק שאין בו גובה טפח טהור ושיש בו גובה טפח ר"מ ורבי שמעון מטמאים רבי יוסי ורבי אלעזר ברבי צדוק מטהרים ומשמע התם דהלכה כמטהרים ופירוש כופת חתיכת עץ.

ומ"ש וכן בול של עץ וכו'. משנה פרק כ"ב דכלים כופת שסירקו וכרכמו ועשאו פנים רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרים עד שיחוק בו ובול הוא חתיכת עץ מלשון לבול עץ אסגוד (ישעיה מד) :

ראשי כלונסאות החקוקין עד טהורים. תוספתא פ"ב דב"ב:

העושה כפה וכו'. מחצלת וכו'. בספי"ז מחצלת הקש ר"ע מטמא ור"י בן נורי מטהר והלכה כר"ע מחבירו ותנן תו התם של קנים ושל חלף טהורה ומפרש כאן רבינו דהיינו לומר שהיא טהורה מן המדרס וז"ל הטעם מפני שמתוך שהיא קשה אינה ראויה לשכיבה ובפי' המשנה כתב רבינו דטהורה מטומאת שרץ קאמר אבל טמאה מדרס ומ"ש כאן נ"ל עיקר.

ומ"ש ושאר המחצלאות וכו'. בספ"ק דסוכה (דף כ') וכת"ק:

מחצלת שעשה לה קנים וכו'. בספ"כ מחצלת שעשה לה קנים לארכה טהורה וחכמים אומרים עד שיעשה כמין כי פירוש כשעשה קנים לארכה אינה ראויה לשכיבה שהקנים מזיקים לשוכב ולפיכך היא טהורה וחכ"א עד שימשוך הקנים עליו משלשה צדדין על דמיון כי יונית כן כתב רבינו בפירוש המשנה.

ומ"ש כאן כעין גאם ט"ס הוא וצריך להגיה כמין כי וידוע דהלכה כחכמים.

ומ"ש נחלקה לרחבה וכו'. שם ודלא כר"י דיחידאה הוא.

ומ"ש לאורכה וכו' עד ותתנקב. שם ופירש שם רבינו ראשי מעדנים הן קצות הקשרים הגדולים אשר יקשרו בקצות החבל אשר יארגו בהם המחצלאות ויחבר הקנים וכאשר התיר קצות החבל הנה כבר נשרו כולם ושבו בדמיון קנים מפורדים ולזה לא תטמא.

ומ"ש כמו שביארנו. הוא בפ"ה:

תיבה שפתחה וכו' פתחה מצדה וכו'. בספי"ט:

עגלה של קטן וכו'. משנה בספ"ב דיו"ט (דף כג:) :

מקל של זקנים וכו'. בס"פ במה אשה (דף ס"ז) מפרש רבא טעמא דטהור משום דלתרוצא עבידא ופירש"י לתקן פסיעותיו ולזקוף קומה מפני שרגליו ושוקיו רותתות ולא לסמיכת כל גופו:

סנדל של סיידין וכו'. בפרק ג' דעדיות סנדל של סיידין ר"ע מטמא וחכמים מטהרים ופסק רבינו כר"ע משום דאמרינן בסוף פרק במה אשה (דף ס"ו) דר"מ סבר כוותיה ורבי יוסי או ר"י בן נורי פליג עליה א"כ הו"ל ר"ע ור"מ רבים ופירש"י סנדל של סיידין מוכרי סיד וכשמתעסקין בו נועלים אותו ושל עץ הוא מפני שהסיד שורף העור ומקשה בגמרא טמא מדרס הא לאו להילוכא עבידי אמר רב אחא בר רב עולא שכן הסייד מטייל בו עד שמגיע לביתו:

קב של קיטע וכו'. משנה סוף פרק במה אשה. ומ"ש ומתטמא במדרס. שם כרבא:

ואלו טמאים משום מרכב וכו'. בפרק כ"ג דכלים אלו טמאים משום מרכב זירוז האשקלוני ומדוכה המדית ועביט של גמל וטפיטן של סוס ר"י אומר טפיטן של סוס טמא משום מושב מפני שעומדין עליו בקומפון אבל אוכף של נאקה טמא ומשמע לרבינו דמדוכה המדית היינו מרדעת החמור. כתב הראב"ד א"א אוכף של נאקה וכו'. ואמת שרבינו בפירוש המשנה פירש כהראב"ד אבל אין הפירוש ההוא מוכרח וכבר אפשר לפרש דמאי דקתני אבל אוכף של נאקה טמא רבי יוסי קאמר לה דמודה רבי יוסי בשל נאקה שאינו מיוחד אלא לרכיבה וכבר כתב הר"ר עובדיה ז"ל שרבותיו פירשו כן וזהו פירושו של רבינו כאן:

פרק כועריכה

כלי עץ וכו'. בפ"כ כופת שקבעו בנדבך וכו' עד ונתן עליו את המעזיבה טהור אך מ"ש קבעו במסמרים וכו' אינו במשנה אבל נלמד הוא מסברא דעדיף מקבעו בבנין:

ספסל שניטל אחד מראשיו וכו'. בפכ"ב אלא שגירסת המשנה בניטל אחד מראשיו טהור וצ"ע וטעמא דאם יש בו גובה טפח טמא משום דאז ראוי לישב עליו ובפחות מטפח הוי כיושב על הקרקע:

כסא של כלה וכו'. שם וכב"ה ופר"ש חיפוייו לשון חפי פותחת כמין שינים יוצאים מכל צד כדי שיסמכו עליהם וב"ה מטהרים משום דלא חזי לכלה והוה כנשבר.

ומ"ש ואם לא היו חיפוייו יוצאים וכו'. שם פירוש מחברים ד' נסרים יחד כמין תיבה בלי כיסוי ושולים ומניחים עליו שלשה נסרים זה בצד זה ונקראים חיפויים ויושבים עליהם וכשאינם בולטים מן הכסא מכל צד דרכו מתחלתו להיות מטהו על צדו ויושב עליו:

כסא שניטלו חיפוייו וכו'. נראה שזהו פירוש מה ששנו שם כסא שנטל חפויו האמצעית והחיצונים קיימים טמא ניטלו החיצונים והאמצעי קיים טמא.

ומ"ש ניטלו שנים מחפוייו זה בצד זה טהור. שם וכחכמים:

שידה שניטל העליון וכו' עד טהורים. שם וכחכמים:

תיבה שנפחתה מצדה וכו' עד בטלה הטפלה. ספי"ט:

עריבה של עץ וכו'. בפ"כ עריבת פיסונות בש"א מדרס ובה"א טמא מת כלומר ולא מדרס.

ומ"ש ושלשין בה את הבצק שמחזקת משני לוגין וכו'. גם זה שם עריבה משני לוגין עד תשעה קבין שנסדקה טמאה מדרס.

ומ"ש עד שאינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת וכו'. תוספתא פרק י"ח דכלים אלא שנראה שכתובה בשיבוש.

ומ"ש הניחה בגשמים וכו' עד וטהורה משאר טומאות. משנה פ"כ דכלים:

כתב הראב"ד לפי גודלה וסדק שלה א"א אין דרך התוספתא כן וכו'. ורבינו לפי שראה דברי התוספתא כמעורבבין לא חש לכתבה:

ח עריבה גדולה וכו' עד בכל הטומאות. שם וכחכמים:

מטה שניטלו שתי ארוכות שלה וכו' עד שהכל הולך אחר הישנות. פי"ט:

מטה שהיתה טמאה מדרס וכו' עד להבא. פי"ח וכת"ק דרבי נחמיה:

מטה שנפרקו איבריה וכו'. בפי"ח דכלים מטה מיטמאה חבילה ומיטהרת חבילה דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מיטמאה איברים ומיטהרת איברים ובפ"ק דסוכה עלה י"ו מייתי לה וקאמר עלה מאי ניהו אמר רב חנן אמר רבי ארוכה ושתי כרעיים קצרה ושתי כרעיים למאי חזו למסמכינהו אגודא ולמיתב עלייהו ומישדא אשלי ופירש רש"י למסמכינהו אגודא לקרבן אצל הכותל הרחב כמלא רוחב מטה ונותן עצים מן הכרעיים ולכותל למראשותי' ולמרגלותיה ומישדא אשלי ונותן חבלים ומסרג וראוי למשכב ומטמא מדרס:

וכתב הראב"ד מפני שראויין לסמכן א"א זה לדעת רבי נחמיה וכו'. כלומר משיג על רבינו שפסק כאן כרבי נחמיה שהוא יחידאה כלומר דהאי פלוגתא שייכא בדרבי נחמיה ות"ק שכתבתי בסמוך ואי מהא לא הוה קשיא דאיכא למימר כיון דחכמים דר"א סברי כרבי נחמיה נקטינן כוותייהו אבל מ"ש דקשיא דידיה אדידיה קשיא דלעיל בסמוך פסק כתנא קמא דרבי נחמיה והכא פסק כרבי נחמיה וי"ל שרבינו סובר דלא שייכא האי פלוגתא בהאי פלוגתא דפלוגתא דת"ק ורבי נחמיה כשהיתה המטה טמאה מדרס ובהא הלכה כת"ק דמטהר בניטלה ארוכה ושתי כרעיים דכיון שאין צורת המטה עומד אזלא לה טומאה ופלוגתא דרבי אליעזר וחכמים במטה טהורה וקאמרי חכמים שאע"פ שניטלה ארוכה ושתי כרעיים מקבלת טומאה מפני שראויים לסמכן ולישן ולישנא דרבינו דייק הכי בהדיא ולישנא דמתניתין נמי דייקא הכי דגבי פלוגתא דרבי נחמיה קתני מטה שהיתה טמאה מדרס וגבי פלוגתא דר"א קתני מטה מיטמאת איברים:

מטה שנטמאת כולה וכו'. משנה סוף פרק י"ח וכחכמים וסוכה (דף י"ו) :

המפרק את המטה וכו'. ריש פרק י"ט שם:

פרק כזעריכה

שלש תיבות הן וכו' עד ושעושין לשחק בה לשותי שכר טהורה מכלום. הכל בפרק כ"ד וכתב שם רבינו לא יעלם ממך בכל זה הפרק השרש שקדם זכרו והוא אמרם כל הטמא מדרס מיטמא טמא מת [וכאשר יאמר טמא טמא מת הכוונה שלא יטמא מדרס] וכו' אבל יטמא במת ובשאר טומאות וכן פירש"י בפרק רבי עקיבא. ופירש עוד בקתדרא קצרה ומוקפת מג' צדדין טמא מדרס שלישיבה היא מיוחדת. כמטה שהיא ארוכה ומתחתיה מקבלת גמעה של עור שאין בה שום נקב ואינה מיוחדת לישיבה. ושל אבנים העשויה להוליך בה אבנים טהורה מכלום אינה מקבלת שום טומאה לפי שפרוצה מתחתיה נקבים גדולים ולאו כלי הוא דכל הכלים שיעורן ברמונים עכ"ל. והבאה במדה היינו שמחזקת ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש כדאיתא בפרק ט"ו ממסכת כלים. ודין תיבה שנפחתה מצדה טמאה אף מדרס שהרי ראויה לשכב עליה. מלמעלה טמאה טמא מת ולא מדרס לפי שאם בא לישב עליה אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. ודין תריס הכפוף הוא תריס גדול שמקיף את האדם משלש רוחותיו טמא מדרס מפני ששוכבים עליו במלחמה. שמשחקים בו בקונפין כלומר פארה אישגר"יימיר והוא קטן ואינו ראוי לשכב עליו. דיצת הערביים הוא קטן ביותר והערביים עושים לדיצה ושמחה ואינו כלי של תשמיש וזהו שכתב רבינו לפי שהיא עשויה לצורה. ותרבוסים הם כלים של עור כעין ארגזים ושל ספרים והם מקיזי דם הם גדולים והם לישב או למזגא עלייהו והבאים להקיז ושאוכלין עליו אינו ראוי לישב מפני שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. בססיות הם מושבות תרגום כנו בסיסיה ושלפני מטה ושלפני סופרים הם לישב עליהם ושל דלפקי אינו עשוי לישיבה שאין דרך לישב לפני הדלפקי ואין הבסיס שלפניו אלא לסדר עליו התבשילין כמו על הדלפקי. ומטות של זגגין שנותנין בה כלי זכוכית תמיהא לי אמאי טמאה טמא מת מאי שנא מתרבוסין ששוטחין עליו זיתים דטהור מכלום מפני שאינו ממשמשי אדם. ומשפלות הם קופות והיה דרכן לישב על של זבל ולא על של תבן. ופוחלץ של גמלים סבכה שטוענים על הגמלים מליאה וטהורה מכלום מפני שנקביה רחבים ביותר. ומפצין של צבעין תמיהא לי אמאי טמא טמא מת ומ"ש מתרבוסין ששוטחין עליו זיתים וממפץ של גתות שהם טהורים לפי שאינם ממשמשי אדם:

כתב הראב"ד עריבה מב' לוגין ועד ט' קבין שנסדקה טמאה מדרס. א"א והוא שחשב עליה לישיבה וכו'. כבר כתבתי בפרק שקודם זה שרבינו לא חשש לכתוב התוספתא מפני שהיא כמעורבבת:

כתב הראב"ד לפי שאינו ממשמשי אדם. א"א זה הטעם מצא חן בעיניו וכו'. ואני אומר שמאחר שהטעם שנתן רבינו הוא צודק אם יש טעם אחר בדבר אין בכך כלום.

ומה שכתב הראב"ד כדי שלא יתלכלכו אצבעותיו בשמן העורות איני יודע מהו וצ"ע:

ומ"ש שלש חמתות וכו'. שם.

ומ"ש וכמה שיעורן החמת ד' קבין והתורמיל ה'. ברפ"כ דכלים והטעם שכשהם גדולים כשיעור הזה או יותר הם משמשים מדרס עם מלאכתן אבל פחות לא. ושל עורות הדג טהור מכלום. מפני שכל כלי שנעשה מדבר הגדל בים אינו מקבל שום טומאה כדאיתא בפי"ו דכלים:

ומ"ש גבי ג' סדינין העשוי לפרוכת טמא טמא מת. בספ"ק דיו"ט (דף ד) מפרש טעמא מפני שהשמש מתחמם בו שמתעטף בשוליו יש לו תורת כלי:

ומ"ש גבי ג' מטפחות של ידים טמאה מדרס. בירושלמי פ"ח דכלאים מפרש טעמא מפני שנותנה על פי הכסת וישן עליה ושל ספרים טמאה טמא מת ואינה טמאה מדרס מפני שאין משתמשים בהם ומ"מ טמא טמא מת מפני שפעמים עושין אותה כמין תיק ונותנה בחיקו ומתחמם בה וכדרך שאמרו לענין איסור כלאים בירושלמי:

ומ"ש גבי ג' פרקלינין של ציידי חיה ועוף טמא מדרס שהרי נשען עליו. איני יודע מה צורך לו להשען עליו:

ומ"ש גבי ג' סבכות הן של ילדה טמאה מדרס. אפשר שהיו באותו זמן הילדות נותנות סבכה שלהן על פי כסת וישינות עליה והזקנות לא היו נוהגות כן:

כתב הראב"ד ושעושין לשחק בה. א"א לשון המשנה ושל יוצאות החוץ טהורה מכלום וכו'. ורבינו נראה שמפרש של יוצאת החוץ (לאנשים) היוצאים מן השורה שהם שותי שכר ומשחקין קרי יוצאת החוץ וסבכה זו עשויה לשחק בה הליצנים לפני שותי שכר‏[1] :

שלשה סנדלין הם וכו'. תוספתא דכלים פרק ב' דב"ב והגירסא הנכונה של מתכת של בהמה בלא וי"ו בפי"ד דמסכת כלים ומייתי לה בפרק במה אשה (דף נ"ט) ומקשי גמרא למאי חזי ופרש"י אי [משום בהמה הא] אין תכשיט לבהמה ומשני אמר רב ראוי לשתות בו מים במלחמה ורבי חנינא אמר ראוי לסוך בו שמן במלחמה ור"י אמר בשעה שבורח מן הקרב מניחו ברגליו ורץ על הקוצים ועל הברקני' ותמהו התוספות לר"י יטמא מדרס וצ"ל דכיון שאינו נוטלו לשום מנעל אלא להנצל מן הקוצים ומן הברקנים לא חשיב מנעל.

ומ"ש של שעם ושל צפירה טהור מכלום נראה דחדא מילתא היא של שעם שגודלים אותו בסיבוב דצפירה לשון סיבוב הוא א"נ צפירה שם מין גמי הוא וא"ת אמאי טהורה מכלום וי"ל דבשל בהמה מיירי וה"ק של אדם בכל גווני טמא מדרס בין של עור בין של מתכת בין של שעם אבל של בהמה אם הוא של מתכת טמא טמא מת מטעמי דאמרינן בגמרא ואם הוא של שעם טהור מכלום דכלי בהמה טהורים: כללו של דבר וכו'. ת"כ.

ומ"ש וכל המתטמא מדרס וכו'. משנה פרק בא סימן (עלה מ"ט) וסוכה (עלה כ') :

שלש קופות הן וכו'. משנה פרק כ"ד. כתב הראב"ד שלש קופות הן וכו' שאם ניקבה במוציא רמון שתיהן טהורות א"א לא נתחוור אצלי זה הטעם ולמה שתיהן טהורות וכו'. ואפשר לפרש דברי רבינו כאן דאה"נ שאם היתה נקובה במוציא רמון ואח"כ תיקנה וטלה עליה שהיא טמאה והב"ע כשטלה על נקב קטן שהיה בה ואחר כך ניקבה הגדולה כמוציא רמון טהורה אף הקטנה אע"פ שהיא שלימה ועי"ל דבניקבה הגדולה כמוציא רמון טהרה מטומאתה וכשטלה עליה הקטנה לא חזרה לטומאתה ואע"פ שהיתה זו הקטנה טמאה הרי היא כחלק מהגדולה וגם היא טהורה:

שלשה פנקסות הן וכו'. שם ופירש רבינו פנקסאות הן כל שתי לוחות מזדווגות יהיו לסופר או לזולתו וכו'. ואפיפירין הוא כסא של פרקים כאשר יתפשט יהיו שני לוחות וישב הסופר עליו וכאשר יתקבץ ישוב לוח אחד וכו'. וחלקה הוא לוח פשוט אין לה בית קיבול ולא כלי קיבול והוא מפשוטי כלי עץ:

פרק כחעריכה

כל הכלים וכו'. נפלו משקין טמאים וכו'. פכ"ה. וכתב רבינו שנטמאו אחוריהם במשקין. משום דאמרינן בפרק קמא דפסחים עלה י"ז (ע"ב) עלה דמתניתין דה"מ בטומאת משקין שהיא דרבנן אבל בטומאת שרץ מאחר שהיא דאורייתא נטמא תוכו נטמא גבו. וכתב רבינו לתרומה כלומר אבל לקדש הא תנן בסוף ההוא פירקא כלי הקדש אין להם אחוריים ותוך ואין להם בית הצביטה.

ומ"ש ואפילו אחורי הכלי כולו לא נטמאו. הכי משמע במשנה ובתוספתא דכלים פרק ג':

כתב הראב"ד הרי זה מנגבן והן טהורים. א"א תוכן טהור וכו'. ולרבינו י"ל שכיון שלא הוזכר כן במשנה מנין לנו לגזור כן ויותר נראה לומר דמלשון מנגבן והן טהורים דייק לה הראב"ד וגם רבינו סובר כן ולא הוצרך לפרש:

אחד כלי השק וכו'. ברפכ"ה דכלים: כתב הראב"ד לא נטמא תוכן. א"א ואף ואף לא אחוריהן וכו' נראה שטעמו משום דס"ל שה"ה שאם נטמא תוכן לא נטמאו אחוריהן וכמ"ש ר"ש בראש הפרק הנזכר דאיכא דגרסי הכי בפ"ק דפסחים ואע"פ שר"ש דחה אותה גירסא הראב"ד סבר כוותה וזהו שכתב ואף לא אחוריהן כלומר כשם שאם נטמאו אחוריהם במשקין לא נטמא תוכן כן אם נטמא תוכן לא נטמא אחוריהן אי נמי טעמו לומר דמדכתב רבינו לא נטמא תוכן משמע דאחוריהן מיהא טמא והראב"ד סובר שאף אחוריהם לא טמאו ומ"ש עיין בבכורות היינו דאמרינן בפרק על אלו מומין (דף ל"ח) דמדאורייתא אין משקה מטמא כלי ורבנן הוא דגזור ביה ועבדו ביה היכרא כי היכי דלא נשרוף עליה תרומה:

פשוטי כלי שטף וכו'. פכ"ה דכלים וכר' יהודה.

ומ"ש אבל פשוטי כלי שטף הראויים למדרס וכו' עד נטמא הכלי כלו. בפרק אלו מומין עלה ל"ח:

וכן מדות יין ושמן. פכ"ה דמסכת כלים מדות יין ושמן וזומא ליסטרא ומסננת של חרדל ומשמרת יין יש להם אחוריים ותוך דברי ר"מ ר' יהודה אומר אין להם אחוריים ר"ש אומר יש להם נטמאו מאחוריהם מה שבתוכם טהור וצריך להטביל וטעמא דר' יהודה משום דכל הני כלים יש מאחוריהם חקק בית מושב כעין שעושין לכלי כסף ופעמים שכופהו על פיו ומשתמש בחקק שבאחוריו:

כתב הראב"ד אם נפלו משקין על מקצתן נטמאו כולן כמו הבגדים. א"א הא דלא כהלכתא וכו'. וי"ל שלענין טומאת הכלי עצמו ר"ש סובר כרבי יהודה שהרי אמר כשנטמאו מאחוריהן צריך להטביל את כל הכלי וכאן לא איירי רבינו אלא לענין טומאת הכלי עצמו לא לענין טומאת מה שבתוכו:

המרדע והמלמד וכו'. שם כר' יהודה לגבי ר"מ פירוש מרדע הוא מקל ארוך בראשו האחד ברזל רחב וחדוד לחתוך ושמו חרחור ובראשו השני ברזל כעין מרצע ושמו דרבן שבו מלמד פרה לתלמיה:

כיס בתוך כיס וכו'. פכ"ו.

ומ"ש בד"א כשהיו שפתותיהן שוין וכו' עד לא נטמא חבירו. תוספתא פ"ד דבבא בתרא. ומה שחילק בין טומאת משקים לטומאת שרץ שם בד"א במשקה אבל בשרץ שניהם שוים ומשמע לי דה"פ דדוקא בטומאת משקין שהיא דרבנן מפלגינן בין נטמא פנימי לנטמא חיצון אבל בטומאת שרץ שהיא דאורייתא אפילו נטמא חיצון נטמא פנימי וכבר כתבתי כן בראש הפרק:

החוקק רובע וכו'. משנה פרק כ"ה.

ומה שכתב נטמאו אחורי הרובע וכו'. שם כחכמים:

קומקומוס שהיו וכו' והיה מרתיח וכו'. שם.

ומה שכתב לתרומה כלומר אבל לא לקדש כדתנן התם בסמוך כלי הקדש אין להם אחוריים ותוך:

סליקו להו הלכות כלים
  1. ^ בפכ"ד בפירוש המשנה פי' יוצאת החוץ האשה שהיא יוצאת מבית לבית ובפכ"ח מ"ט פי' כמו בכאן יעו"ש ושם: