כל כתבי שאול טשרניחובסקי/כרך ח':מחזות/מקבת/מערכה ראשונה/מחזה ז

מחזה ז

ארמונו של מקבת


[קול חלילים. לפידים. נכנס עורך השולחן ועוד משרתים
עם קערות ועוברים על פני הבימה. אחרי כן נכנס מקבת]
מקבת
מַה טּוֹב לוּ נִגְמַר דָּבָר כֵּיוָן נַעֲשָׂה,
כִּי אָז מִהַרְנוּ לִפְעֹל. וְאִלּוּ קָלַט
הָרֶצַח כָּל תּוֹצְאוֹתָיו, וְלוּ עִם גְּמַר
פָּעֳלוֹ קִצּוֹ בָא, וּבְמַכָּה אַחַת
רֹאשׁ-הֲוָיָתוֹ וְקִצָּהּ יִהְיוּ פֹה,
אַךְ פֹּה, עַל חֻלְיַת-זְמַן זֶה וְעַל גּוּשׁוֹ,
כִּי אָז גַּם בַּזְנוּ לְעוֹלָם הַבָּא; אוּלָם
עֲלִילוֹת אֵל כָּל תַּגְמוּלוֹתָן פֹּה.
אַךְ נוֹרֶה תּוֹרַת-דָּמִים, וְהִיא שָׁבָה
לָרַב לְרוֹעֵץ. וְצֶדֶק נְקִי-כַפַּיִם
בָּא וְתוֹקֵעַ בִּשְׂפָתֵינוּ כוֹס
בָּהּ שַׂמְנוּ רָעַל. זְבוּל-מִבְטַחִים מִשְׁנֶה
לוֹ פֹה: אֲנִי שְׁאֵר-בְּשָׂרוֹ גַּם נְתִינוֹ,
שְׁנֵי טַעֲמֵי-אוֹן כְּנֶגֶד פָּעֳלִי, וְגַם
הוּא אוֹרְחִי, וְעָלַי גַּם לִנְעֹל דֶּלֶת
בִּפְנֵי רוֹצֵחַ וְלֹא לָשֵׂאת סַכִּין בְּעַצְמִי,
וְגַם רַכּוֹת יִשְׁלֹט דּוּנְקֶן. וּמֶמְשַׁלְתּוֹ
בְּטָהֳרָה יִשְׁפֹּךְ. וְעָנְתָה בוֹ צִדְקָתוֹ
כְּמַלְאֲכֵי-אֵל, בִּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל חֲצוֹצְרוֹת
עָלַי יָרִיעוּ עֲווֹן רֶצַח אָיֹם.
וּבָאָה חֶמְלָה, כְּיֶלֶד זֶה אַךְ נוֹלַד,
עַל כַּנְפֵי סַעַר, אוֹ כִּכְרוּבִים רוֹכְבִים
עלַ גַּב סוּסֵי-אֲוִיר בִּלְתִּי נִרְאִים,
וְנָפְחָה אֵימַת פָּעֳלִי בַּכֹּל
לַטְבִּיעַ רוּח בְּתוֹךְ הַדְּמָעוֹת. אֵין לִי
כָּל דָּרְבָן לִמְחֹץ כַּוָּנָתִי בִּלְתִּי
זוֹ אַהֲבַת-הַכָּבוֹד תִּקְפֹּץ-תָּעַל –
תִּכְשַׁל וְנָפְלָה לְעֵבֶר זֶה.
 
[נכנסת לידי מקבת]
 
מַה יֵשׁ?
לידי מקבת
כִּמְעַט וְגָמַר לִסְעֹד. לָמָה נְטַשְׁתּוֹ?
מקבת
הֲדָרַשׁ לִי?
לידי מקבת
אֲבָל כְּלוּם לֹא יָדָעְתָּ?
מקבת
אַל נוֹסִיף לַרְחִיק לֶכֶת בְּעִנְיָן זֶה.
זֶה עַתָּה רַק כִּבְּדַנִי, וְגַם קָנִיתִי
לִי הַעֲרָכַת פָּז מֵאֵת כָּל קְצוֹת הָעָם.
יֵשׁ לָשֵׂאת אוֹתָן תְּחִלָּה בְּהוֹד תִּפְאַרְתָּן
וְלֹא לְמַהֵר וּלְהִתְפָּרְקָן.
לידי מקבת
כְּלוּם
שִׁכּוֹרָה הָיְתָה תִּקְוָה שֶׁלְּבַשְׁתָּהּ
אִם יָשְׁנָה? וְנֵעוֹרָה מְאֹד חִוֶּרֶת.
תַּשׁ כֹּחָהּ לְמַרְאֵה אֲשֶׁר עָשְׂתָה בְאוֹן.
מֵעַתָּה אֵדַע לַעֲרֹךְ אֶת אַהֲבַת מֶקְבֶּת .
הֲתִירָא לִהְיוֹת בִּפְעָלֶיךָ וְאוֹנְךָ
אֶת אֲשֶׁר אַתָּה מוֹצֵא פְּאֵר-הַחַיִּים
וְלִהְיוֹת בְּעֵינֵי עַצְמְךָ מוּג-לֵב?
וְכוֹרֵךְ "רוֹצֶה אָנִי" וְ"יָרֵאתִי",
כְּאוֹתָהּ שׁוּנְרָא שֶׁבַּמָּשָׁל. *
מקבת
נָא, הַסִּי!
כִּי אָעֵז לַעֲשׂוֹת הַיָּאֶה לְאָדָם;
הַמַּרְבֶּה – אֵינוֹ אִישׁ.
לידי מקבת
מִי הִיא הַחַיָּה
הִכְרִיחָה אוֹתְךָ לְגַלּוֹת זְמָמְךָ לִי?
עַד שֶׁהִרְהַבְתָּ עֹז– הָיִיתָ גֶבֶר.
הֱיוֹתְךָ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הָיִיתָ – מַשְׁמַע
עַל-אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה אִישׁ. גַּם זְמַן גַּם מָקוֹם
לֹא הִתְאִים אָז. רָצִיתָ לִבְרֹא שְׁנֵיהֶם
וְהִנֵּה נַעֲשׂוּ מֵעַצְמָם; וְהַהַתְאֵם
עֲכָרְךָ עָתָּה. שָׁד חָלַצְתִּי וְאֵדַע
מַה יָּקָר לָנוּ תִינוֹק יוֹנֵק שָׁד;
וְאוּלָם, גַּם כְּשֶׁהוּא מְחַיֵּךְ בְּפָנַי,
מִפִּיו הָיִיתִי מָשָׁה אֶת פִּטְמָתִי
וְרוֹצְצָה גֻּלְגָּלְתּוֹ לוּ נִשְׁבַּעְתִּי,
כְּשֵׁם שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ אַתָּה לַעֲשׂוֹת.
מקבת
אַךְ אִם לֹא נַצְלִיחַ?
לידי מקבת
לֹא נַצְלִיחַ!
דְּרֹךְ אֶת גְּבוּרָתְךָ עַד מְקוֹם-הַתְּפִיסָה**
כִּי אָז נַצְלִיחַ. לִכְשֶׁיִּישַן דּוּנְקֶן
(הֲלֹא תַרְדֵּמָה תִתְקְפֶנּוּ אַחֲרֵי
עֲמַל הַמַּסָּע) וַאֲנַצֵּח אֶת
שְׁנֵי שׁוֹמְרֵי-סִפּוֹ בְתִירוֹשׁ וּבְיֵין-רֶקַח,
וְכָלָה כָּל זְִכְרוֹנָם שׁוֹמֵר מֹחָם
ִויִהי כֶעָשָׁן, וּבֵית-קִבּוּל שִׂכְלָם
לִכְלִי שֶׁל חֶרֶס, וּבִהְיוֹתָם שְׁקוּעִים
בִּשְׁנַת-בְּהֵמוֹת, סְפוּגֵי סָבְאָם מֵתִים,
הַאִם יִבָּצֵר מֶנִּי וּמִמְּךָ
דָּבָר לַעֲשוֹׂת לְדוּנְקֶן, בְּאֵין לוֹ שׁוֹמֵר?
וְלֹא יָחוּל זֶה עַל רֹאשׁ הַנְּעָרִים סָפְגוּ
הַיַּיִן כְּאוֹתוֹ סְפוֹג, וְהֵמָּה יִשְׂאוּ
עֲווֹן רָצְחֵנוּ זֶה הַגָּדוֹל?
מקבת
בָּנִים
הֵינִיקִי לִי לְהַבָּא! אֹמֶץ חָמְרֵךְ
הֵן יַעֲשֶׂה אַךְ זְכָרִים. מִי לֹא יֹאמַר,
שֶׁהֵמָּה עָשׂוּ זֹאת, אִם בַּדָּמִים נִמְשַׁח
אֶת שְׁנֵי הַשׁוֹמְרִים הַנִּרְדָּמִים וְגַם
נַכֶּנּוּ בְּחַרְבוֹתֵיהֶם?
לידי מקבת
אִישׁ לֹא יָעֵז
לַחְשֹׁב אַחֶרֶת, אִם מִגֹּדֶל צַעַר
נֵילִילָה מַר לְמוֹתוֹ.
מקבת
אָנֹכִי לִבְלִי חָת,
עֲצַבַּי מְתוּחִים לְמִפְעַל-הַבַּלָּהוֹת.
קוּמִי וְנַתְעֶה בְמַרְאֵה-אוֹר דּוֹרֵנוּ
וּפְנֵי-הַשֶׁקֶר יְכַסּוּ עַל שֶׁקֶר בִּלְבָבֵנוּ.
 
[יוצאים]