כל כתבי שאול טשרניחובסקי/כרך ח':מחזות/מקבת/מערכה חמישית/מחזה ג

מחזה ג

דונזינן. אולם בארמון

 
[נכנסים מקבת , הרופא ומרואי-פני-המלך]
מקבת
הַשְּׁמוּעוֹת רַב לִי רָב! יָנוּסוּ כֻלָּם!
הַפַּחַד זָר לְנַפְשִׁי עַד לֹא עָלָה
הַיַּעַר בִּירְנַם דּוּנְזִינֶנָה. מַה לִּי
מַלְקוֹלְם הַנָּעַר, הַאֵינוֹ יְלוּד אִשָּׁה?
כֹּה נִבְּאוּ לִי הָרוּחוֹת יוֹדְעוֹת-הָעֲתִידוֹת:
"מקבת ,אַל תִּירָא, כִּי לֹא יוּכַל לְךָ לְעוֹלָם
אִישׁ יְלוּד אִשָּׁה". נוּסוּ, רוֹזְנִים בּוֹגְדִים!
נִפְלוּ אֶל הָאַנְגְּלִים אֶל הָאֶפִּיקוֹרְסִים.^[1]
לֹא תִירָא נַפְשִׁי רָע; אַף לִבִּי לְעוֹלָם
לֹא יִפְחַד; כָּל סְפֵקוֹת לֹא יִשְׂאוּ קוֹלָם.
 
[נכנס משרת]
 
יַשְׁחִירְךָ בְכוֹר-שָׂטָן, נָבָל לְבֶן-פָּנִים
מִזִּבְדָּה צַחִים! אֵי מִזֶּה מַרְאֲךָ,
מַרְאֵה קָאקֵי-חִוְרֵי?
המשרת
שָׁם הֵם עֶשְׂרִים אֶלֶף!
מקבת
קָאקֵי, נָבָל?
המשרת
אַנְשֵׁי חַיִל, מַלְכִּי.
מקבת
לֵךְ שַׁפְשֵׁף אֶת פָּנֶיךָ וְאֵימָתְךָ תַּאְדִּים!
הוֹי, נַעַר חִוֵּר-כָּבֵד! שׁוֹטֶה! אֵיזֶה
אַנְשֵׁי חַיִל? תֵּרֵד נַפְשְׁךָ דוּמָה!
לֹבֶן-בַּד לְחָיֶיךָ יְעוֹרֵר פַּחַד.
אֵיזֶה אַנְשֵׁי חַיִל, לֹעַ זִבְדָּה?
המשרת
חֵיל הָאַנְגְּלִים, בִּרְשׁוּת רוּם מַעֲלָתוֹ.
מקבת
לֶךְ לְךָ מִפָּנָי!
 
[הנער יוצא]
 
הוֹי סיטון, גֹּעַל נֶפֶשׁ יֹאחֲזֵנִי
מִדֵּי רְאוֹתִי זֹאת. סיטון, הֲיָא!
קְרָב זֶה יְחַזְּקֵנִי עֲלֵי כִסְאִי לְעוֹלָם
אוֹ יוֹרִידֵנִי עָתָּה. כְּבָר חָיִיתִי דַּי;
שְׁבִיל חַיַּי נָט אֶל צִיָּה וְעָלִים נוֹבְלִים.
אַף זוֹ תִפְאַרְתָּם שֶׁל יְמוֹת הַזִּקְנָה:
מִשְׁמַעַת, כָּבוֹד, אַהֲבָה וְכַת-יְדִידִים
מֵהֶם כְּבָר הִתְיָאַשְׁתִּי; אֶפֶס תַּחְתָּם
אַךְ קְלָלוֹת וְאִם בַּסֵּתֶר, אַךְ נִמְרָצוֹת,
וְשֶׁבַח מִן הַפֶּה וְלַחוּץ, שִׂיג שָׁוְא, שֶׁהָיָה
הַלֵּב הָרַךְ מוֹנֵעַ מֶנִּי אִלּוּ עָרָב.
סיטון!
 
[סיטון נכנס]
סיטון
מַה יְּצַוֶּה רוּם מַעֲלָתוֹ?
מקבת
מָה הַחֲדָשׁוֹת?
סיטון
אֱמֶת בְּפִי הַמְבַשְּׂרִים.
מקבת
אֲנִי אִלָּחֵם עַד יִגָּזֵר בְּשָׂרִי
מֵעַל עַצְמוֹתַי. אֶת כְּלֵי-זֵינִי תְּנָה לִי.
סיטון
עוֹד אֵין בּוֹ צֹרֶךְ.
מקבת
אֲבָל אֶלְבָּשֶׁנּוּ.
שְׁלַח רָב פָּרָשִׁים וְעָבְרוּ אֶת הָאָרֶץ,
אֶת כָּל הַיָּרֵא יִתְלוּ עַל הָעֵץ.
כְּלֵי זֵינִי לִי! מַה שְּׁלוֹם הַחוֹלָה, דּוֹקְטוֹר?
הרופא
לֹא מַחֲלָה קָשָׁה הִיא, אֶלָּא הֲמוֹן
חֲזוֹנוֹת בַּדִּים דִכְּאוּ נַפְשָׁהּ מְאֹד
אַף יַדְרִיכוּהָ מְנוּחָה.
מקבת
רְפָא נָא לָהּ.
הֲכִי לֹא תוּכַל לְרַפֵּא לְנֶפֶשׁ נַעֲנָה,
לְשָׁרֵשׁ מִזִּכְרוֹנָה צַעַר מַשְׁרִישׁ,
וְלַעֲקֹר מִן הַמֹּחַ עֹנִי הוּחַק,
וּלְנַקּוֹת חָזֶה מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו
בְּסַמֵּי שִׁכְחָה מֵאוֹתוֹ חֹמֶר מְסֻכָּן,
הַמֵּעִיק עַל הַלֵּב?
הרופא
בְּעִנְיָן זֶה
הַחוֹלֶה בְּעַצְמוֹ צָרִיך לִמְצֹא מָזוֹר.
מקבת
לַכֶּלֶב הַשְׁלֵךְ אֶת חָכְמָתְךָ! קַצְתִּי בָּהּ!
קוּם הַלְבִּישֵׁנִי כֵּלָי! אֵי הַמַּטֶּה? –
סיטון, צַו לַפָּרָשִׁים לצָאֵת – דּוֹקְטוֹר,
אַלּוּפַי עוֹזְבִים אוֹתִי – מַהֲרָה, חוּשָׁה.
שִׂים עֵינְךָ, דּוֹקְטוֹר, לְשֶׁתֶן הַמַּמְלָכָה
לָדַעַת בַּמָּה חָלְתָה וּלְנַקּוֹתָהּ,
לְהָשִׁיב אוֹתָהּ לְאֵיתָנָה כְּקֶדֶם
וּפִי יְהַלְלֶךָּ, עַד שֶׁיַּעַן
הַהֵד וְהַבַּת-קוֹל. – שְׁמַע נָא, טֹל אֶת זֶה!^[2]
הֲיֵשׁ רֻבַּרְבֶּר, אֲסָנָה, אֵיזֶה סַם מְשַׁלְשֵׁל,
לְהוֹצִיא אֶת הָאַנְגְּלִים מִן הָאָרֶץ?
כְּלוּם שִׁמְעָם כְּבָר שָׁמָעְתָּ?
הרופא
אָכֵן, מַלְכִּי.
הֲכָנוֹתֶיךָ הֵן לִמְדוּנִי שֶׁמֶץ
דָּבָר.
מקבת
אֶת אֵלֶּה תָבִיאוּ אַחֲרָי!
לֹא אֶפְחַד מָוֶת וְחֵרֶם אִירָא מֶנּוּ,
עַד לֹא בָא יַעַר בִּירְנַם דּוּנְזִינֶנָה.
 
[יוצא]
הרופא
מִי יִתֵּן וּמִדּוּנְזִינֶן רָחָקְתִּי,
לֹא אָשׁוּב רְאוֹתוֹ וּלְהוֹן רַב שָׂחָקְתִּי.
 
[יוצאים]

 
 

1. כלומר, הזוללים והסובאים.
2. איזה כלי זין או חלק של כלי.