כל בו/קמה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קמה
עריכהקמה. פסקים מהרב בעל התרומה ז״ל
א. דין עוף הבא לפנינו ואינו מכירו אם טמא אם טהור יבדוק בקלפי הקורקבן ואם יש עוד סימן אחר טהור.
ב. דין ביצים היאך לוקחין אותן מן הגוים הלא אינו אומר מעוף פלוני טהור הוא ובשביל הסימנין אין לסמוך כדאמרי׳ סימן בביצים אינו מדאורית׳ אלא היינו טעמא דמותרין דנלך אחר הרוב שביציהן טהורין.
ג. דין דגים שאין נכר בהן קשקשת וספק שמא נשרו כשעלו מן המים יש לסמוך על עוברי דגים שהחתכה ראשה אחד חד וראשה אחד כד זהו עב ועגול כדמוכח בשלהי אין מעמידין שסמני עוברי דגים יש לסמוך עליהם.
ד. דין ביצים שטרפום בקערה אין קונין אותן מן הגוים.
ה. דין ביצים שנמצאו בתרנגולת שחוטה מותרין לתתן בתבשיל של חלב אם נמצאו בקליפתן שאין צריכין מליחה אבל כשאינן בקליפתן אסורין בחלב וצריכין מליחה ואם נמצאת ביצה בתרנגולת נבלה אפילו קליפתה נגמרת אסורה שנגמרת באסו׳. ואם נתערבה אותה ביצה עם שאר ביצים שהן טהורין אפי׳ באלף כולן אסורות משום דהוי דבר שבמנין וכל דבר שבמנין אפילו באלף לא בטיל. ואם נמצא בספק נבלה הביצה עצמה כשרה דהוי ספקא דרבנן לקולא. ואם הביצה מתרנגולת טרפה או אפי׳ מספק טרפה אפילו נתערבה באלף אסורה דהוי דבר שבמנין וספקא דאוריתא היא.
ו. דין ביצים שנולדו מספק טרפה מתי ידע אמתת הדבר גם מן הביצים גם מן התרנגולת אם אחרי כן תזקק לתרנגול ויש לה עוד ביצים הכל מותר ואפילו התרנגולת כדאמרינן כל שאינה יולדתהוי ספק בנקבה ובזכר כל שני׳ עשר חדש. והשאר מכאן ואילך מותר.
ז. דין ביצים של עוף טמא או ביצה טהור׳ שיש בה אפרוח או דם ונתבשלו עמהם ביצים כשרי׳ או דבר אחר בין עם קלפה בין בלא קלפה הכל אסור עד שיהא שם ששים בהתר ואם הכה על התרנגולת ויצאתה ביצתה כשרה ואין בה דין אבר מן החי.
ח. דין ביצים שיש דם על קשר חלבון אף הביצה אסורה אבל אם הדם בביצה ואין דם כלל על הקשר הדם אסור והביצה מותרת ואינו אסור אלא מדרבנן.
ט. דין ביצה שיש בה אפרוח מרוקם אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן דדרשינן השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם. והוי אסמכתא אבל שמא אסורין משום נבלה כמו בהמה קודם ח׳ ימים ומתי יהיה מותר האפרוח לאחר שיצא מן הקלפה אבל לרבי אלעזר עד שיתפתחו עיניו.
י. דין תולע הנמצא בפרי אם יש בעוד הפרי באילן אסור. וכן תולע הנמצא בשרביט גיישיש ופיוש ופולין אם באו במחובר אסור ואותן זבובין שבתוך גוף הפולים עצמן אם באו בתלוש מותרין ואינן אסורין אלא אם כן פרשו מחיים ומשפרשו אינן נכנסין לכך כשנמצאו בתבשיל של פולים מתים מותרין שבתלוש גדלו בפולים ואין בהם משום שרץ השורץ על הארץ ואף על פי שעתידים להיות פורחין אין לאוסרן משום שרץ העוף כיון שנוצרו תוך הפרי כמו זיזין שבעדשים שאינן אסורין מן התורה אלא באסמכתא דהשרץ השורץ על הארץ.
ויש שמחמירין ונותנין אותן תחלה במים רותחין כדי שימותו מיד תוך הפולים שאם ישימו הפולים במים צוננין תחלה אולי מחמת מים צוננין יצאו הזבובים לחוץ בתוך המים מחיים ונאסרים ומתים שם בשעת רתיחה והרי הוא אוכלו בקערה.
יא. דין שרביטי גיישיש ופולים או של פישיט שנתבשלו ונמצא תולע באחת מהן השרביט שנמצא בו תולע זורקו לחוץ והשאר מותר. אכן יש שאסורין אפילו על ידי ששים של התר וכן דגים שנתבשלו ונמצא ביניהן דג טמא זורקו לחוץ והשאר מותר.
ויש אומרים אפילו על ידי ששים של התר לפי שכשמערה המים חמין פעמים בתוך הערוי מעט מים ישאר הדג טמא עם עשרים או שלשים דגים ונאסרין וחוזרין ונוגעין לכל שאר הדגים. ואם הם ביצים שנתבשלו ונמצא באחד מין אפרוח או דם שאינן קלים להתבטל על ידי ששים כמו דגים קטנים. ולכך טוב להמתין עד שיצטנן קודם שיוציאם מן המים שנתבשלו שם. ואם ימהר וירצה לצננן ישפוך מימיהם תחלה ואח״כ מים צוננים. אמנם נראה לי דשרביטין ודגים קטנים יש להתיר כיון שמער׳ לבסוף כל המים לחוץ אם כל העשרים או שלשים שנאסרו כבר נתבטלו ברוב שנשארו ואין חוזרין השאר שבמחבת אע״פ שנוגעין בהן חמין לפי שאסור הנבלע אינו חוזר ונפלט ביבש אלא על ידי מים לכך בעינן נער וכפה לגבי גם שנאסרה אינה חוזרת ואוסרת קלפה אחרת סמוך לה. וכן לעולם ואע״פ שטעם גופו נפלט ונבלע בדבר שסמוך לו כמו חם בתוך חם אפילו בלא מים מכל מקום אסור הנבלע בו ממקום אחר אינו נפלט בלא מים. ואם כן אע״פ שהחתיכה עצמה נעשית נבלה מכל מקום לא יהיה טפל חמור מן העקר וכיון שאינן אסורי׳ מן העשרים הרי הן בטלי׳ בשאר שבמחבת לפי שהן רוב לא שייך לומ׳ בריה לא בטלה אלא בדבר שאסורו עצמו בלא בליעת אסור אחר. אבל גבי ביצים דברי הכל אסור דאין רגילות לבשל ביצים יחד כל כך עשרים ושלשים שיהיו משנאסרו בטלין כשיהיה עוד רוב התר.
יב. דין תולעין בחתיכת בשר או בחתיכת דג שבאו מחלב הבהמה ומהדג מחיי׳ אסורין ואותן שבאו לאחר שחיטה מחמת הסרחון שבבשר או בגבנה מותרין לאחר מיתה אבל מחיים פרשו על הבשר אסורין לעולם ולהא לא חיישינן בשעה שמדיח בשר במים ובאו על בשר בחוץ דאם היו בחוץ היו נופלין וכן יתושין קטנים הגדלין בשכר או ביין שמותר לשתותן אפילו פרשו בדפני הכלי.
יג. דין בהמה טהורה כשנטרפה חלבה אסור כחלב בהמה טמאה. וכן ביצת עוף שנטרף ביצתה אסורה כביצי עוף טמא.
יד. דין חלב בהמה טמאה אינו נקפה ועומד כמו חלב בהמ׳ טהור׳ ואם נתערב חלב בהמה טמאה עם חלב בהמה טהורה כשתעמיד אותו יעמיד חלב טהורה ויצא חלב טמאה בנקבי הגבנות הן מי החלב. ולפיכ׳ יתן הדין שכל חלב הנמצא ביד גוים אסור שמא ערב בו חלב טמא.
שאלו אל ר׳ יצחק על גבנות הרבה שעשה ישראל בבית הגוי והניחם שם ה׳ ימים או ארבע להתיבש והיו חותמין בחותם של עץ ושכחו הדפוס בבית הגוי וירא פן זייף הגוי כמו כן או יחתמו אחרים באותן הדפוס. והשיב שמאחר שאסור גבנות הגוי׳ משום גלוי קיימא לן כר׳ יהושע דמתיר ואין אנו נזהרין עכשו בגלוי. ויש להתיר הגבנות שתורה חסה על ממונם של ישראל ומשום זיוף לא חיישינן שהגוי ירא לזייף ובהרב׳ דברי׳ יחוש הגוי כיון שהיהודי רגיל לעשות חותמות במקום מיוחד שיש לו טביעות עין. הורו מקצת הגאוני׳ בכל גבינות הגוי׳ אסורין אפי׳ העמידום מדבר התר שגזרו גזרה סתומה כשגזרו על פתן ושמנן וכבושיהן ומלוחיהן וגבנותיהן וחמאותיהן.
טו. דין בהמה מסוכנת פירוש שחולה אם היא מחמת שתשש כחה והיא מסוכנת ונוטה למות כיון דלא ארע מכה באחת מאבריה הממיתי׳ אותה הרי היא מותרת שלא אסרה תורה אלא כגון טרפת חיות היער אשר נעשה בה מכה הממיתה.
מסוכנת שאמרו זו היא כל שמעמידין אותה ואינה עומדת אע״פ שאוכלת מאכל הבריאות. ואם שחטה ולא פרכסה נבלה ולוקין עליה. וזהו דין פרכוס בבהמ׳ דקה ובחיה בין גסה ובין דקה בין פשטה ידה והחזירה בין כפפה ידה ורגלה אע״פ שלא חזרה הרי זה פרכוס ומותרת אבל אם פשטה ידה ולא החזירת׳ אסור׳ שאין זה אלא יציאת נשמה. ובבהמה גסה בין שפשטה ידה ולא החזירה ובין כפפה ולא פשטה הרי זה פרכוס ומותרת ואם לא פרכסה כלל אסורה. ובעוף אפילו לא פרכס אלא ברגליו ולא רפרף אלא בעינו או כשכש בזנבו הרי זה פרכוס ומותר.
טז. דין חלב שנתבשל עם הבהמה או עם העוף או עם חתיכה אחת צריך ששים מכל חתיכ׳ שהחתיכה עצמה נעשית נבלה וצריך ששים עם המים אפילו אינו מכוסה במים יצטרפו המים לבטל האסור.
יז. דין מעשה בא לפני מורי החכם רבי שמואל בבני מעים שנמלחו ושהו כדין מליחה וקודם שהודחו נפלו במי חלב שנתבשל על האש והסירו את החלב הקרוש ונשאר את הצלול וצונן היה והתיר הבני מעים על ידי הדחה מטעם טהור מליח וטמא תפל שאין כח בבני מעי׳ בדמם ליכנס בחלב ולחזור ולאסו׳ בבני מעים אמנם אסר מי החלב.
יח. דין הדחה אין הבשר יוצא מדי דמו אלא אם כן מדיחו תחלה במים ומולחו יפה יפה ואחר כך מדיחו יפה. פירוש הדחה ראשונה מפני הדם הקרוש על גב החתיכה ועל ידי המליחה נבלע קצת דמו בחתיכה ואינו יכול לצאת הלכך צריך הדחה אחרת ומולחו והופכו וחוזר ומולחו ולקדרה צריך לשפשף בידים ומדיחו שתי פעמים הדחה ראשונה להעביר המלח והשניה להעביר המים האסורים מהדחת המלח שנשארו על גב הבשר. ואם גוי ועבד שמו הבשר בקדרה ויודעין משפטי הדחה וישראל יוצא ונכנס או שיש שם קטן בן דעת הבשר מותר כי הגוי ירא לעשות שלא כדין פן יספר הקטן לאביו או לישראל שבתוך הבית.
יט. דין מליגה. באמת וברור שאסור לשים תרנגולת כשמולגין אותה בכלי ראשון מפני הדם דלכולי עלמא כלי ראשון מבשל וצריך לשים המים בכלי שני קודם ואחר כך התרנגולת. ובזה הענין לכולי עלמא מותר דכלי שני אינו מבשל אבל אם ערה מים מכלי ראשון פירוש מאותו כלי שהוחמו בו המי׳ על האש על התרנגולת פירוש דערוי בכלי שני מותר אבל לפרוש רבינו תם פירוש דערוי בכלי ראשון מבשל לכל הפחות כדי קליפה.
ואם גוי או שפחה מלגו תרנגולת ולא ראה ישראל אם בכלי ראשון אם בכלי שני או הדיחו בשר ונתנו בקדרה או הדיחו קערות חולבו׳ ולא ראהו ישראל אם יחד הודחו או כל אחת לבד הכל אסור דשמא מחמת הקל טרחו באסור ואסור.
ואם ערה על התרנגולת מים מכלי ראשון צריך להסיר כל העור דהיינו קליפה ודוקא כשאוחז התרנגולת ברגליה דאם כן אין הנוצה הולכת כדרכה ואין מפסקת בין הנוצה והעור ואז צריך לקלוף העור של תרגולת אבל כשיאחז את הראש בידו מותרת בלא קליפה דהנוצה מפסקת בין המים והעור. ומצלת על התרנגולת ואפי׳ כדי קליפה אינו מבשל תו לא מידי.
כ. דין לקשור שתי פרדות בקרון שאסור אם אינן שוות וכל שכן פרדה עם בהמה אחרת שאסור.
כא. דין אותו ואת בנו שנוהג בין בזכרים בין בנקבות בין האב תחלה ואח״כ הבן בין אפכא והיום הולך אחר הלילה שלפניו.
כב. דין כסוי הדם עפר למטה ועפר למעלה לכתחלה ואסו׳ לדבר בין שחיטה לשחיטה אבל אם דבר בנתי׳ אפי׳ מלי דעלמא כגון תן לי התרנגולת או הסכין אין זה הפסקה כגון לאחר המוציא גביל לתורי.
כג. דין ולד שליל הנמצא בתוך בהמה ששחטה שמותר העובר בשחיטת אמו גם חלבו וגידו מותר אבל דמו אסו׳ וה״מ שלא הלך כלל אבל הלך צריך שחיטה. ואם נמצאת האם טרפה שחיטת אם אינה מועלת לעובר אם העובר בן תשעה חדשים מותר העובר בשחיטת עצמו כדרבא אבל בן שמנ׳ אסו׳ דלא שייך ביה שחיטה ולפי שלא יוכל להבחין מתי הוא בן תשעה טוב הוא לאסור הכל כשהאם טרפה.
כד. דין לנקר גיד הנשה ולחטט אחריו וגם שומנו אסו׳ מדרבנן.
כה. דין חלב מן התורה והוא חלב שעל גבי הקרב ועל הכסלים ועל הכליות ועל הדקין דהיינו ריש מעיא באמתא בעי גרירא שעור אמתא כדפרי׳ ועל קיבה עצמה יש חלב אחר אקשתא ודאייתרא.
כו. דין חוטים האסורין שבעוקץ תלתא מימינא ותלתא משמאלא. וחוטין שבתוך הכוליא וגם לובן הכוליא וחוטין שעל הטחול הכל אסור משום חלב דרבנן אבל שבכתף לפנים שבלחיים אצל הלשון אסורין משום דם וצריך לחתכן ולמולחן ולצלי סגי בחתיכה בעלמא בלא מליחה ואף אם לא הסירו מן הבשר הרי הן כשאר בשר אם חתכוהו.
כז. דין שצריך להסיר הקרום מן הכסלים סמוך לחזה וגם מן הבשר שסביב מן הדפנות שחותכין כדי לשים ידו שם לבדוק הריאה צריך להסיר הקרום מן הבשר מבחוץ מפני שהחלב המכסה את הקרב שוכב שם וקרום שראש המוח מונח שם צריך להסיר משום דמא.
כח. דין ראש כבש וגדי שנתן על האש להסיר השער אותביניה אבית השחיטה שפיר דמי וצדדי מקווץ קויץ ואסיר. וכתוב בהגהה מוקרא הוא דאסור משום דמתבשל בתוך דם רישא גופא שרי וכן התרנגולת שנתנה על הרמץ להסיר ראש הנוצה וכן רגלי הבהמ׳ שנתן על האש להסיר שער הטלפי׳ הכל מותר דאסורא ליכא אלא משום דם שבראש והני ליכא ראש בנורא ויש מולחין תחלה קודם שיתנם באש ולאחר שיסירו השער והטלפים מולחין אותו פעם שניה לפי שהשער והטלפים מונעין כנגדם ליכנס היטב המלח בבשר. וזהו חומרא בעלמא המליחה הראשונ׳.
כט. דין חתיכת בשר שהניחה בביתו ואין איש רואהו והלך לשוק אם מצאה במקו׳ שהניח מותרת בלא טביעו׳ עין וסימן ולא נחוש לחלופא דעורב ואם לא מצאה במקום שהניחה אז צריך טביעות עין. ואם הניחה בשוק בין הגוים כמו כן צריך טביעות עין שמא חלפוה.
ל. דין אסור שנפל בקדרה שיש התר במינו נשער בס׳ ברוטב ובקיפה בחתיכות ולא במאי דבלע בקדרה. ואם בשל התר בקדרה של אסור בת יומה הכל אסור ואם אינה בת יומה לכתחלה אסור לבשל בה ואם בשל דיעבד מותר.
לא. דין כף של אסור שתחבה בקדרה של התר אם הכף היא חולבת ותחבה בקדרה מלאה תבשיל או אפכא אפי׳ אין הכף בת יומה הכף אסורה והתבשיל מותר ואם הכף בת יומה צריך בתבשיל ששים ואם נשפכו המים מספקא אסור דעקר בטעם דאוריתא.
לב. דין אסור שנתערב בהתר בדבר יבש מין במינו בטל ברוב ואם לח כגון יין ביין וחלב בחלב צריך ס׳. וכן מין שאינו מינו בדבר יבש. ואין צריך להשלים אחת כמו של תרומה שנפלה בחולין מפני גזל השבט.
ואם חתיכה גדולה של נבלה או של בהמה טמאה נפלה בהתר או חתיכת בשר הבלועה מחלב והיא גדולה אינה בטלה אפי׳ באלף של התר כיון שראויה להתכבד לפני האורחין. אבל חתיכת בשר של התר גדולה שנאסרה מחמת בליעת אסור בטלה שפיר ברוב ביבש. ואף בתבשיל נבלה בטלה בס׳ אם אינו מכירה. וכן כל דבר שבמנין כגון ביצת נבלה או טרפה אפילו באלף לא בטיל. וכן דבר שקרוי בריה כגון דג טמא או עוף טמא או גיד הנשה לאכלו שלם חייב מן התור׳ ואפי׳ אין בו כזית הלכך אם נתערבו בהתר ואינו מכירו במקום שנתערבו אפילו באלף לא בטילי רבנן. ודוקא שלמים אבל חתוכין ומרוסקין יהיו בטלין בס׳.
וצפור טהורה שנתבלבלה או נטרפה אפילו שלמ׳ אינה קרויה בריה כדאיתא בפר׳ כל הבשר ואפילו הכי אינה בטלה באלף אם היו דבר שבמנין או ראויה להתכבד בכל יום אם נאסרה מחמת בליעת אסור או דג טהור שבלע ונתערב עם התר אפילו הן שלמי׳ אינן קרויין בריה ולא דבר שבמנין ולא ראויין להתכבד. אבל חתיכת בשר בחלב אינה כחלב כדאית׳ פר׳ בתרא דע״ז משום דאוכל כזית לוקה.
לג. דין אסור הנכר ואפילו רוב התר הנכר ולקח מאח׳ מהן ואינו יודע מאי זה מהן לקח אסור מן התורה דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ואם נמצאת חתיכה אח׳ בארץ או לקח׳ גוי שלא בפנינו או עכבר מותר דכל דפריש מרובא פריש. וליכא למימרא שמא יקח מן הקבוע כיון שקבוע נכר וידוע האסור היכן הוא דלא מחזקי׳ גברי ברשיעי ליקח על האסור בודאי בלאו הכי יכול לקנות נבלה מן השוק אבל בדבר המעורב יחד אסור והתר לא שייך למימר כל קבוע כמחצה ובטלה שפיר.
פרש אחד מהן אותו אסור גזרה שמא יקח מן הקבוע כיון דשרי מדאוריתא בטל ואינו אסור אלא מדרבנן אי שרינן למיקל אתי למיקל בקבוע:
לד. דין עוף שברח בין אחת בין הרבה שייך בדין זה ואין להתירו מטעם תערובת אפילו לאחר שפרשו זה מזה מטעם דכל דפריש מרובא פריש. ואולי ההיא דפסיק בפרק תערובת שמא הוה מוקים לה בקדשי׳ ואין להתיר הבהמות מטעם ספק דרס בשן ומותר. ואפילו דרס ביד שמא אין זאת דבסוף הלכו׳ אסור והתר פי׳ דבר שיש ספקא דאוריתא לחומרא והוא דבר שבמנין אפי׳ באלף לא בטיל כמו ביצה ספק טרפה דלא בטלה באלף דהא אמרינן נתערבה באלף כולן אסורות אפי׳ אספקא דלא כר״ת ז״ל:
לה. דין חתיכת התר שנאסרה מחמת בליעת טפת חלב או מחמת בליעת אסור אחר הנבלע בה אם נתחבה אותה חתכה בקדרה רותחת לא סגי בששי׳ לבטל טפת אסור הבלוע בה אלא חתיכה עצמה נעשית נבלה וצריך ששים לבטל כל החתיכה. ואפילו הכי חתיכות בשר שנמלחו יחד בכלים ומשימין תחתיה בשר עצים ואבני׳ להפסיק בין הבשר והציר אם נמצא חתכה אחת מקצתה בציר אותו מקצת צריך קלפה מאותו החצי ומחציה ומעלה כשר דהאי חציה של מטה אסורה משום דם דכיון ששורה בציר דומה לכבוש והרי הוא כמבושל אבל חצי שלמעלה מותר דדם אינו מפעפע למעלה כיון שהדם עצמו הולך ולא יהיה לו כח יותר לאשר מאלו היה כלו דם שזהו דבר האוסרו והיינו נמי טעמא למלח שעל הבשר והמלח אסור משום דם אלא טעם מלח הולך בבשר למה אינו אוסר הבשר אלא כיון שהדם אינו הולך שם מותר. וכן כל דבר שצריך קליפה למה אינו אותה קליפה אוסרת למעלה מחמת פעפוע עור סמוך. וכן לעולם הלא פעמי׳ אותה קליפה שמנה אבל כיון שהאסור נבלע אינו הולך יותר ולא יהיה טפל חמור מן עיקר.
לו. דין מלח שבלוע בדם או מאסור אחר ונתנוהו בקדרה שאם יש בקדרה ששים של מלח הכל מותר אף על פי שהמלח שנעשית נבלה נותן טעם אפילו באלף דאינו חמור יותר מאלו היה כולו דם או אסו׳ הבלוע בו ואם המלח הבלוע מבשר או תבלין שדרכו במדוך של בשר ונתנוהו בתבשיל של חלב או איפכא אינו צריך ס׳ אפילו מן המלח כ״א ס׳ מטפת בשר הבלוע בו כיון שהמלח לא היה בלוע מאסור:
לז. דין להגעיל כלי דוקא כלי שאינו בן יומו אבל כלי בשר מותר להגעילו ואם בכלי שאינו בן יומו טוב יותר אבל תוך כלי שהוא בן יומו לא יגעיל:
לח. דין פסח להגעיל כלים לצורך הפסח אם מגעילו קודם ערב פסח או ערב פסח קודם ד׳ שעות מותר אפילו שניה׳ בני יומן דאין בהם אך טעם חמץ ולכך שרי דנותן טעם בר נ״ט הוא אבל לאחר ד׳ שעות אסו׳ להגעיל אלא כלי שאינו בן יומו דחמץ נעשה אסור וחוזר ונבלע.
וחטה שנמצאת בעופות ערב הפסח והן מלוחין או צלויין ישליך החטה והכל כשר כיון שנתבטל טעם חמץ בס׳ קודם הפסח אינו חוזר ונעור במשהו ושיבא הפסח דדינו במשהו עד שיהא בכרת שזהו בפסח.
וראיה לדבר מדתנן גבי צמר גמלים וצמר רחלי׳ שטרפן אם שם רוב גמלים מותר להביא פשתן לשם. וכן בעור אווז שנפשט ונמלח קודם הפסח אסור בשביל המחבת שמבשלין בה לחם שקורין שיילקו״ק או מטגנין בו שולו״ש בתוכה גם פעמים שנשאר לאחר הטגון מעט שומן במחבת ומחזירין אותו שומן עם שאר השמן שהוא מטגן בפסח.
וכן הדין בחביו׳ פעמים שנותנין עיסה בשוליה לדבק הנסרים מותר הוא לשתות בפסח כיון שטעם חמץ נתבטל קודם הפסח. ובתוך הפסח אינו נותן טעם ביין שכבר נתקשה החמץ. אבל סמוך לפסח שני חדשי׳ אם נתן עיסה בשולי׳ אסור לשתו׳ בפסח מאותה חבית לפי שעדין העיסה רפה וגם בתוך הפסח נותנת טעם ביין. וכן בשר מליח ישן או גבנה או דגים מלוחין שלא נבדק המלה מחמץ וכן הכלים ישנים מותרים בפסח. וכן שפוד ישן מותר לצלות בו מהאי טעמא.
לט. דין חטה שנמצא בפסח או אחד מחמשת מיני דגן כגון חטה ושעורה שבולת שועל ושיפון אם בתרנגולת מצא או בקדרה הכל אסור מפני שהמרק מוליך טעם החטה בכל הקדרה והרי חמץ במשהו בזמן הפסח וכן הדין דצלי הכל אסור הכל במשהו לפי שטעם החט׳ בכל העוף כשהופך השפוד בשעת צליה וצריך להשהות המאכל עד לאחר הפסח ואז מותר לאכילה אבל אם מצא חטה על בשר שנמלח נראה שאינו צריך רק הקליפה במקום חטה שהטעם אינו מפעפע. ואם נתן העוף אפילו במים רותחין הכל אסור אם מצא אחרי כן החטה שהרי נתחמצה כבר בשעה שנמלח הבשר.
ואותן סכינין בין שיש בהן פגימות בין שאין בהן פגימות לא סגי בהשחזה וצריכי הגעלה לפי שהמשחזת שקורין מול״א אינה יכולה לשחוז הסכין אצל הקתא מפני עובי הקתא לפיכך צריך הגעלה עם השחזה. ואם נמצאת חטה אחת בתרנגולת מלוחה אומר רבנו ברוך דסגי בקליפה והני מורט״ייש שלנו צריכין הגעלה במקבת של ברזל.
ואסור לנשים לשים קמחא בתנור להתיבש ולעשות תבשיל לבניהם הקטנים דדלמא לא בשיל שפיר ואינה יכולה לעשות תבשיל לבנה אם לא מפרורי מצה או יחם המים קודם וישי׳ בהם הקמח או יעשה כולה מחלב בלא מים דאז הוי מי פרות ומי פרות אין מחמיצין.
מ. דין בשר בחלב. כלי הנאסר מחמת בשר בחלב מותר לתת לתוכו צונן ופרות שהרי חבית אומר בע״ז אסור לתת לתוכו יין ומותר לתת לתוכו שכר. ולא דמי לחרש הדרייני שאסור לסמוך בו כרעי המטה דהתם רוצה בקיומה מפני היין הבלוע בתוכו.
כרישין ובצלים שרוצה ליתן בקדרה של בשר וחתכן בסכין חולבת או איפכא לא סגי בהדחה לפי שראשי הכרישין והבצלים הן קרין חריפין. והוי כמו צנון שחתכו בסכין. ואם נתנו בקדרה מותר דאין רק ס׳ של טעם הסכין הבלוע בירק שהוא דבר מועט. ואם חתכו בסכין של גוי אז צריך ס׳ של כל הירק שכולו נעשה נבלה ודין זה אפילו בסכין שאינו בן יומו אבל עלין של כרישים וגם כרוב אינן חריפין וסגי להו בהדחה.
קערות חולבו׳ שהדיחן במחבת של בשר או אפכ׳ דאם שניהן בני יומן הכל אסור ואם האחר אינו בן יומו וחברו בן יומו הכל מותר אפילו נותן טעם בר נ״ט דמותר בצלי דוקא אבל היכא שנתבשלו אסור הכא מותר דאיכא תלתא נ״ט על ידי חמין אחר בשר במחבת בת יומה ומן המחבת במים ומן המים בקערה שאינם בני יומן שהוא התר קצתה. וגם לא קבלו כ״א מטעם שני.
וכן הדין בקערות של בשר בני יומן שהודחו במים רותחין בכלי ראשון עם קערות חולבות אינן בני יומן דקודם היו במים שנגעו זה לזה בחמין אם כן איכא ג׳ נותני טעם של התר. וכן ביצים שנתבשלו בחמין במחבת חולבת מותרין לתתן בפשטיזא או אפכא נתבשלו במחבת של בשר מותרין לתתן בפילזון וכן. ירקות שנשלקו במחבת חולבת מותר לתבשיל של בשר ואפילו המחבת בת יומה וכן איפכא. וכן קטנית שבשל בקדרה חולבת מותר לערותן בקדרה של בשר אפילו לכתחלה ואפילו הקדרה בת יומה הכל מותר כמו דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח. וה״מ כשהקערות אינן חולבות מלוכלכות בשיורי מאכל אך שייך התר נ״ט בר נ״ט. ואם שניהן בני יומן הכל אסור דהא נאסרו מחמת בשר של זה וחלב של זה וחוזר ונבלע בהן ואין כאן נ״ט בר נ״ט של התר.
ואסור לאפות עוגה קטנה בצד פשטי״ץ או בצד פלאו״ן כדאמרינן בפסחים אין שטין את התנור באליה ואם כלי אופה אפילו לא יגעו זה בזה אסור לאפות שניהם דאזיל האי ומפטם האי. ואין להתיר משום נ״ט בר נ״ט ולא משום דבר הבלוע מחתיכה זו במקום אחר אינו פולט משם על ידי דמפרש לקמן גבי טפת חלב פעמים ששמנינות איכא לעיסה.
מא. דין חלב שנפל על גבי קדרה מלאה בשר ותבשיל אם נפלה טפת חלב לגבי האור שיהיה האור גדול ומסיק הטב אז התבשיל מותר מפני שאין לו יכולת לחלב לבלוע בקדרה מפני האור ששואבתו ואם נפלה בצד אחרת הכל אסו׳ כי הקדרה עצמה נעשית חתיכה דאסורא ולא שייך הכא למשער בס׳.
מב. דין סכין שחתך בה בשר ורצה לחתוך בה גבנה או איפכ׳ צריך הסכין נעיצה עשרה פעמים בקרקע. ומיהו רוב סכינין יש בהן גומות ואינן חלקים וצריך לשפשף הסכין בפחם או באבן רך. ואם רוצה לחתוך בסכינין של גוים אפילו פרות הוא הדין אבל לחתוך רותח מן הסכין צריך הגעלה. ויש אומרים לבון קיבת גדי וטלה שלקחו הגדי והטלה מן הגוי לא חיישינן שמא ינקו מבהמה טמאה או מן הטרפה ולכך מותרת הקיבה להעמיד בה גבנות. וקיבה של גדי וטלה שהרג הגוי הקיבה מותרת דיעבד לכתחלה אסורה אפילו הקיבה שראינו שהגדי יונק מן הטרפה ומן הטמאה אם העמיד בה גבנות מותרות דמן הקרוש שבו העמיד והוו פרשא בעלמא ואסור לשהו׳ הקיבה עם עורה בכלי שלמים זמן ארוך כדי לקרוש הלח שטעם של קבה נכנס בעור וחוזר ונפלט והוה ליה בשר בחלב.
מג. דין בהמה שנמצאת טרפה מה דינן של גבנות הנעשות באותה שנה. רב ושמואל התירום מטעם חזקה וכן אמ׳ רב יהודה בהלכות אותו ואת בנו.
מד. דין חכם הבא להתיר על ידי ס׳ קדרה שנתחב בה כף אסור שצריך לחקור ולדרוש ולשאול אם נתנו מים בקדרה ואם נתנו אין לשער ס׳. חכם הבא להתיר על ידי שלא היה בן יומו צריך לחקור ולשאול אם היו בו מים אפילו מים חמין ורותחין בנתים דבר שוה כמו שאסור עליו.
מה. דין לב שלא נקרע ולא הוציאו דמו בין לצלי בין לקדרה אסור. כחל בין מניקה בין שלא מניקה בין היא קרועה וטחויה בכותל אסור לאכול עם בשר פשטיז״א. קיבה ודקין וחלוחלת שקורין טבחיא״ה דאין מחזיקין בהם דם אם מלחן בקדרה או בקערה ולא נמלח מותר אבל השומן שעליהן יש דם וצריך למלוח וכן שאר בני מעים צריך כגון הכרס. וכן יש בהך רשומן יש בו סוריקי סומקי והקיבה והדקין והטבחיאה ומלחן עם בשר אחר מותר ולא דמי לדגים קטנים שמלחן עם בשר.
מו. דין לתת כלי תחת העוף לקבל השומן שאסור אלא אם כן שהודח הבשר תחלה ונמלח ושהה שעור מליחה ואחר כך הודח פעמים דלא בקיאינן בשעור תרי גללי דמלחא דפרשנו בהלכות גדולות.
מז. דין בשר שחוטה שנמלח עם בשר נבלה הכל אסור מן התורה ואם ספק לחומרא אבל דגים טהורים וטמאים שנמלחו יחד אסורין מדרבנן ואם ספק מותרין. חתכות בשר של שלשה פרות או של ארבע שמלחן ונתן זו על גב זו עד שגמר פליטת הדם הראשונה קודם שמלח אחרונה כשר ואם מלח חתיכה אחת היום ונתנה על בשר שנמלח אתמול מותר דכבר פלט הראשון צירו. בשר שנמלח ומיד נתנו על בשר שלא נמלח שיחזור וימלח הבשר מותר.
מח. דין סכין ששחט בה טרפה שצריך הדחה תחלה קודם שישחוט עוד או שיחתוך בה רותח ואם לא הדיח תחלה צריך הבשר קליפה. אבל סכין של גוים צריך הגעלה תחלה ואם לא הגעיל ושחט בו קולף.
מט. דין נטילת ידים צריך לשפוך על ידיו ולא לתחוב ידו בתוך המים ולא לרחוץ ידיו בקלוח צנור המקלח מן הגשם ואפילו מקלח מן המעיין דבעינן כח גברא ולא דמי לברזא והיו נוטלין לקלוח הראשון אבל אם תחבו בתוך המעין שפיר דמי שמטביל ידיו ולא יברך על נטילת ידים לא על שטיפת ידים או על טבילת ידים.
נטילת ידים על ראשון שזהו כל פסול האצבעות וחוליא. וצריך לשפוך המים פעמים על ידו וצריך להגביהם פן יחזרו המים הראשונים טמאות ויחזרו על השניות ויטמאו את הידים ואסור לרחוץ במים שכבר רחץ חברו שלא תגע ידו שכבר רחץ פעמים אל ידיו שניות שלא רחץ אלא שפך עליה פעם פן תטמאנה.
וצריך שיהיו המים צלולי׳ ושיהיו ראויות לשתיית הבהמה ואפילו הצלולין צריך שלא יהו מאוסין וסרוחין שתוכל בהמה לשתותן. כלי שנוטל ממנו ידיו צריך שלא יהא נסדק ולא יהא נקב במקום שהמים עוצרין שהוא שופך על ידיו.
ואסור ליטול ידיו מכוס משופע שאינו יכול לישב כשאינו מוסמך כגון כסוי הכוס וכסוי קנקן. ושלא יהא חציצה על אצבעותיו ולא טיט ולא בצד צפרניו. זה כלל גדול כל דבר שמקפיד עליו וראוי להסירו מחמת גנאי וקפדה חוצץ.
ומותר לקבל מים מן האשה ומן הגוי ואע״פ שהאשה נדה. מותר ליטול ידיו מן המים חמין ובלבד שאין היד סולדת כדאיתא פרק כל מברכין מים ראשונים בין בחמין בין בצונן והא דפליג חזקיה ואמר חמין אינו נוטל בהן את הידים ורבי יוחנן אומר נוטלין היינו בסולדת דמסתמא על הבריתא לא פליג חזקיה ועוד דשרי רבי יוחנן.
נ. דיני חלה. הלש עיסה מפריש ממנה חלה ושורפה ואם רוצה יתננה לכהן קטן שלא ראה קרי מימיו ויאכלנה או לכהן גדול וראה קרי וטבל לקריו והעריב שמשו ומשום טומאת מת אין חוששין ואפילו לא טבל כלל.
אם מבטלה ברוב חולין מותר לכהן לאכלה אך הזר אסו׳ לאכלה ברוב ויש מפרישים אחרי כן חלה שנייה ככר גדול ואכלה אפילו בעל קרי ואף אשתו. וצריך ליזהר שלא יתננה בקערה עם מרק פן יאכל ודאי אחרי כן בקערה.
החלה הראשונה או השניה אם נתערבה בלחם עיסת חול צריך אחד וק׳ במין במינו כדי להתירה לזרים ואף בשאינו מינו כגון חטים ושעורים סגי בס׳ כן הדין אפילו בחוצה לארץ. אבל נתערבה ברוב חולין ולא בק׳ מותרת דוקא לכהן שטבל לקריו אבל לזרים לא.
עיסה כשהיה בה שעור מ״ג ביצים וחומש ביצה חייב להפריש ממנה חלה ויותר משעורא אינו יכול ללוש יחד בפסח פן תחמץ. עיסה של שני אנשים שהם שוכנים יחד כגון תלמידים הלומדים בפני רבן אע״פ שאין לה שעור באחת מהן בחלק לבדו כיון שיש שעור בין שניהם חייבת בחלה וגם אף על פי שנתערב חלקם שלא מדעתם. והמפריש חלה צריך ליקח רשות משניהם.
והתלמיד שהוא כמו אורח יכול לומ׳ לבעל הבית להפריש חלה מכל עיסות שיהיו לו אפילו אותה שיקנה אחרי כן ואינו צריך ליטול רשות בכל פעם. וכן אשה יכולה לומר לחברתה קחי לי קמח ולושי לי עגות וכיוצא בו והפרישי חלה אע״פ שבשעת הצווי היתה קמח ולא הית׳ ראויה לחלה דהמפריש חלתו קמח לא עשה ולא כלום.
הרוצה להפריש חלה בפסח בב׳ ימים טובי׳ הראשונים או בב׳ האחרונים לא יקרא עליה שם בעודה עיסה כי לא יוכל לשרפה ולא לאפותה בי״ט לפי שאסורה באכילה והוי אפיה שלא לצורך ולא להשהות׳ עד החול שתחמיץ לכך תאפה תחלה ואחר כך יקרא לה שם כמשפט בשעת נגיעה אל המצוה. וצריך שיוליך המצות והעוגה קטנה בתיבה כשיגיעו יחד ויקרא שם לעוגה ויניח שם העוגה בתיבה במקו׳ מוצנע עד החול וישרפנה אבל אם יקרא שם חוץ לתיבה שוב לא יוכל לטלטלה כדי להצניעה שהרי תנן חלה טמאה לא יזיזנה ממקומה. שוב פירש שמותר לטלטלה בזרים הואיל וראויה לכהן קטן או לכהן גדול שטבל כמו שמותר לטלטלה בזרים. וכמו זה מותר לטלטלו למי שיש לו עורבים.
נא. דין שעור חיוב חלה. ה׳ רביעים קמח ועוד חייבין בחלה דהיינו ה׳ לוגין צפוריות פירוש ועוד זה אין לו שעור אלא דבעינן שיהיו שוחקות ולא מצומצמות והן שבעה לוגין מדבריות וביצה וחומש ביצה. דכתיב ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה עריסותיכם כדי עיסותיכם כדרך שאתם לוקטין בכל יום ויום דהיינו עומר לגלגולת וכתיב והעומר עשירית האפה הוא. והאיפה מחזקת שלשה סאין והסאה ששה קבין נמצא האיפה שמנה עשר קבין והעשור של ט״ו קבין הוא קב ומחצה דהיינו ששה לוגין דקב ארבעה לוגין והשלשה קבין הנשארים הם שנים עשר לוגין מעשר הי׳ לוגין לוג נמצא שיש לו שבעה לוגין ומעשר הב׳ לוגין הוא ביצה וחומש ביצה לפי שלוג הוא ששה ביצים והם שנים עשר ביצים מן הי׳ ביצה אחת ומב׳ הביצים חומש ביצה נמצא שהעומר היה שבעה לוגין מדבריות וביצה וחומש ביצה והם שבעה לוגין מצומצמים של ירושלם לפי שהששה לוגין מדבריות שבו חמשת לוגין ירושלמיות לפיכך נשלים אותה מאותה הביצה וחומש ביצה שהן ששה חומשים ושבו לה׳ חומשין דהיינו ביצה נמצאת שהו׳ לוגין וביצה וחומש ביצה של מדבריות נכנסו בששה רביעים של ירושלמיות ואחר כך באו בני צפורי והגדילו על אותן של ירושלם שנכנסו הששה בחמש׳ של צפורי והיינו חמשת רביעים שהשער למדת צפורי.
אם לש עיסה מעי״ט וגמר לישתה אסור להפריש חלתה ביום טוב והא דאמר רבא גלגל עיסה מעי״ט מפריש ממנה חלתה ביום טוב היינו כי ערב קמח ומים גרידא. אוכל והולך ואחר כך מפריש ונראה דהכי הלכתא וכמו כן קיימא לן כאבוה דשמואל דאמר אם גלגל עיסה מעי״ט. הלכך הני מוליאתה שאנו רגילין לעשות לצורך שבת אם שכח ולא הפריש חלה כיצד יעשה דהא בשבת לא יפרוש ונראה שיאכל ממוליאתה וישייר ממנו מעט עד מוצאי שבת ויאמר למוצאי שבת רוצה אני שיהא זה חלה על המוליאתה שאכלתי היום ויברך עליו וכמו כן נמי אם שכח להפריש חלה מלחם הרבה שאפה הכל ביחד אוכל והולך ויפריש כדפרישית. אבל מצה שהוא לש כל מדה ומדה יפריש מעט ויאמר למוצאי יום טוב רוצה אני שיהא זו חלה על שאכלתי היום ליום טוב ואינו יכול להפריש מעט על כלן בבת אחת כיון שנלושה כל מדה ומדה. והא דאמרינן הסל מצרפן לחלה היינו כשהן בעין ולא אכלם אבל כשאכלם צריך להפריש מכל אחד ואחד כדפרישית.
כתב רבנו האיי גאון ז״ל כלי עץ מיושנים שנשתמשו בהן גוים בחמין אין להן תקנה ולא מהנה בהן הגעלה שישתמש בהן ישראל לא במאכל ולא במשתה.
שעור מקוה ופרוש אצבעים על אצבעים מהרמב״ן ז״ל אמר רב חסדא רביעית של תורה אצבעים על אצבעים ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע. דתניא ורחץ את בשרו במים וכמה הן אמה על אמה ברום שלשה אמות שערו חכמים מי מקוה ארבעים סאה. פירוש כיון שכלי שרומו שלשה אמות מחזיק ארבעים סאה לפי חשבו׳ זה יצא לך שכלי של אצבעים על אצבעים מחזיק רביעית לוג כיצד הרי שרומו של מקוה זה שהוא מחזיק ארבעים סאה הוא שלשה אמות שהם י״ח טפחים נחלק גופו של כלי בעשרי׳ חלקים וקח לך אחד מעשרים יהיה החלק ה׳ חומשי אצבע שהרי יש שם י״ח טפחים והטפח ד׳ אצבעות ובכל אצבע ה׳ חומשין נמצא כ׳ חומשין לטפח ונמצא שהחלק העשרים מן הטפח הוא חומש אצבע ומי״ח טפחי׳ י״ח חומשי אצבע למדנו שהחלק הכ׳ מרומו של כלי זה הוא י״ח חומשין השלך מאלו הי״ח הרביעש הוא ארבע חומשין וחצי ישארו י״ג חומשי אצבע וחצי חומש שהם אצבעי׳ וחצי אצבע וחומש נמצא שפחתנו רומו של כלי לאצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע עשה מן המים שהם ארבעים סאה עשרים חלקים יהיה החלק העשרים שני סאין הוצא מהן הרובע שהוא חצי סאה ישאר סאה וחצי שהן תשעה קבין כי סאה ששה קבין וחצי סאה שלשה קבין נמצא שכלי שרומו אצבעי׳ וחצי אצבע וחומש אצבע מחזיק תשעה קבין מים שהן ל״ו לוגין שהקב ארבע לוגין.
שטחו של מקוה הוא אמה על אמה שהן ששה טפחים על ששה טפחים שהן בתשבורת ל״ו טפחים שהרי יש שם ששה רצועות על ששה טפחים והמים ל״ו לוגין כמו שבארנו. נמצא שהם ל״ו לוגין בל״ו טפחים לוג לטפח נמצא שכל טפח על טפח ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע מחזיק לוג מים וא״כ רביעית הטפח שהוא אצבעים על אצבעים מחזיק רביעית לוג.
כתב הרב אלפסי ז״ל בהלכות נדה והיכא דלית ליה ארבעים סאה ומייתי מים שאובין ואמשיכינן מברא שפיר דמי דכי אתא רב דימי שאובה שהמשיכוה טהורה והני מילי דאית ביה רובא דהוה כ״א סאה ודוקא שתהיה נמשכת על גבי קרקע מרחוק הרבה שכבר כלה כח המשליכין קודם שיפלו במקוה.
דיני נדה מבעל התרומה ז״ל. נדה וזבה דאוריתא וטבילתן זו ביום וזו בלילה. ואפילו במי גשמים מכונסין שאינן נובעין. בזמן הזה רואה אפילו טפה אחת או כתם אחד בחלוק או בסדין סופרת שבעה נקיים מלבד יום שפסקה בו. ולערב יום שפסקה תפרוש עצמה להפריש בטהרה ולמחר תתחיל לספור בטהרה שבעה נקיים רצופים שלכתחלה בודקת עצמה ערב ובקר כל שבעה ימי הספיסרה אם שכחה ולא בדקה רק שביעי ויום ראשון מותר ואם לא בדקה עד יום שמיני מחלוקת רב ורבי חנינא תחלתו אף על פי שאין סופו לכך צריך שלא יהא יותר מה׳ ימים בין בדיקה ראשונה לבדיקה שניה ואחרונה.
אסור ליגע באשתו כל ימי נדתה אפילו באצבע קטנה. ויש נזהרין אפילו להושיט לה שום דבר ולכל הפחות דבר של מאכל ושל משתה. טוב ונכון להזהר שלא להושיט ידו לידה וכן בימי לבון וספיר׳ עד שתטבול. אשה נדה וכן בימי ספירתה אסור לישן עם בעלה אפילו היא בבגדיה והוא בבגדיו ואסורין לאכול על שלחן סמוכין זה לזה אלא אם כן יש הכרא על השלחן או הקנקן או ככר או דבר אחר בין קערה שלו לקערה שלה.
אשה שאמרה לבעלה שהיא נדה ואחר כך אמרה שמשחקת היתה אינה נאמנת וצריך לפרוש הימנה. ואם נתנה אמתלא לדבריה למה אמרה כן טהורה.
אשה שמצאה כתם או לכלוך דם בחלוקה טמאה ואם יש לה מכה או גרב שאם תסיר הקליפה תוציא דם תולה בה וטהורה. וכן בסדינה אם מצאה בה כתם ואם שכבה עמה אשה אחרת או בעלה שיש להן כן תולה בהן וטהורה או נתעסקה בצפור שחוט או בבשר או באדום שיכולה לתלות טהורה. ואם אין כל זה אם הכתם גדול מכגריס טמאה ואם פחות מכגריס טהורה דתולה במאכולת ולא שנא אם הכתם עגול או ארוך או משוך טהורה ואם מרגשת שיש לה מכה באותו מקום ואינה יודע׳ אם מוציא אם יש כתם על בגדה תולה לה וטהורה ואם ג׳ ימים רצופין ומוציא דם מן המקור אבל אם בודקת עצמה באותו מקום ומוציאה דם או מרגשת שהדם יוצא מן הרחם טמאה ואין לתלות במכה אבל אם היא פקחת לידע שדם יוצא מאותה מכה בשעת בדיקה טהורה כדתניא נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא דם אלמא כשיודעת דוקא שדם יוצא מן המכה נאמנת וטהורה דם של בדיקה אבל אם ספק מן האשה אינה תולה דם של בדיקה. אבל כתם שבבגדה תולה בה. ואפילו כשיודעת ודאי שהמכה מוציאה דם אינה תולה דם בשעת וסתה דא״כ לא תהיה טמאה לעולם.
אשה שרגילה לראו׳ ביום קבוע ויש לה וסת כשיבא אותו יום צריך לפרש ממנה עונה או יום או לילה. כיצד רגילה לראות אפילו בסופו אסור לבא עליה מתחלת היום ואם לא ראה בסופו מותרת אפילו מתחלת הלילה שאחרי כן וכ״ש בלילה שלפניו. וכן אם רגילה בתחלת היום אסור כל היום ולא יותר. וכן הדין אם רגילה לראות בלילות ואפילו רוצה לילך בדרך צריך לפרוש ממנה סמוך לוסתה. אשה טהורה אינה צריכה לבדוק עצמה בשום פעם בין יש לה וסת בין אין לה וסת דכל לבעלה לא בעי בדיקה.
אשה ששמשה ואחר שלשה ימים ראתה דם או כתם אינה יכולה לספור שבעה למחרת אלא צריכה להמתין שלשה ימים אחר יום תשמיש ואח׳ כך תתחיל לספור דהיינו יום חמישי לשמושה דהלכה כרבנן דבעו שש עונו׳ לפליטה. וכל יום ויום איכא למיחש שמא תפלוט והרי סותרת יום הפליטה. ואם רצת׳ להתחיל לספור למחרת ראית דם או כתם אם תרחץ בחמין ותקנח עצמה יפה במטלית או מוך שתכניס באותו מקום להסיר השכב׳ זרע אז תוכל לספור למחרת.
נושא הבתולה בין קטנה בין נערה בין גדולה בועל בעילת מצוה ופורש אם רואה דם בשעת תשמיש אף על פי שהוא דם בתולים. וצריך להמתין כמו כן שלשה ימים לאחר תשמיש ואחר כך תתחיל לספור שבעה נקיים או תרחץ בחמין ותקנח עצמה ותספור למחרת.
אשה יולדת בין ולד קיימא בין נפל אי אפשר לפתיחת קבר בלא דם וחשובה כאלו ילדה בזוב וצריכה לישב שבעה נקיי׳ ומותרת לבעלה אחרי כן אפילו רואה דם דדם טוהר הוא עד מלאת ארבעי׳ לזכר ושמנים לנקבה. וצריך לפרוש ליל מ״א לזכר וליל פ״א לנקבה ואפילו אינה רואה אותה לילה אסורה לשמש כדאיתא בערבי פסחים.
אשה יולדת שספרה ז׳ נקיים וקודם שטבלה ראתה אין כאן חשש ובשביל כך לא תסתור מנינה אם עדין לא מלאו ארבעים לזכר ושמני׳ לנקבה וטובלת ליל ערב שמיני׳ ומשמשת. לשון רבנו סעדיה גאון שפירש כל דין יולדת ומשפטה וימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לספירת לידתה. וחולק עליו ר״ת דימי לידתה שאינה רואה בהן אין עולין. ולפי דבריו היה נראה לכל יולדת שתי טבילות לרחוץ בחמין ולחוף ביום השביעי ולשהות שם עד הערב השמש ובלילה תטבול.
ואם חל טבילתה ליל מוצאי שבת וחלו שני ימים טובים אחר השבת שעתה אינה יכולה לרחוץ ולחוף סמוך לטבילתה תשמור בטוב ע״ש ותשמור עצמה בכל כחה מטנוף ולכלוך גם תנקה שניה ליל טבילתה ואם מוצאי שבת או ליל סמוך חול הוא אם חפצה תרחוץ בחמין באותה לילה סמוך לטבילה אך טוב ונכון לרחוץ ע״ש בנחת שלא במהרו׳ ובליל טבילתה תחוף עצמה במעט מים חמין ולסרוק ראשה ולנקר שניה.
וצריך אף בזמן הזה לטבול בלילה של אחר שביעי אבל ביום לא תטבול׳ אפילו בשמיני ותשיעי משום סרך בתה שלא תטעה לעשות כן ביום השביעי והוא אסו׳ משום דרבי שמעון שלא תבא לידי ספק נדה שלא יבא עליה בו ביום. ואם תראה תסתור למפרע מה שספרה. ובמקום שיראים בלילות משום שומרי העיר מותר לטבול יום שמיני ואפילו במקו׳ גנבי ושומרי העיר אסור לרחוץ בחמין ולחוף בשבת שהוא שביעי ולטבול למחר בשבת שהוא יום שמיני דתרי קולי בהדי הדדי לא עבדינן.
דין טבילה האשה צריכה להרחיב שתי ירכותיה מעל גופה ואצבעות להרחיק זה מזה ולהגביה דדיה מעליה בשעת טבילה ושלא תדחוק שפתותיה זו בזו כי אם מרופות ולא תעמץ עיניה ביותר ולא ישאר בין שניה שום מאכל לא עצם ולא שום דבר.
חפיפה צריכה לעשות בכל גופה ובראשה ושלא יהו שערותיה קשורות זו בזו. וצריך לסרוק הראש ולרחוץ במים חמין כדי לחוף גופה ולהסיר כל גלד ומכה מעליה ולחתוך צפרניה ולהסיר הטיט שתח׳ הצפורן ואם בחולו של מועד תגלחם שפחתה גויה.
אשה שיש לה קוץ בבשר ולא יצא כלו אם אינו נראה שהוא כל כך בעומק אינו חוצץ אם קרם עור העליון. אשה שהשתינה ומצאה דם בתוך מי רגליה טהורה.
אשה שרואה דם מחמת תשמיש אם נמצ׳ על שלו או בדקה עצמה כשעור ומת או אחר זמן כשעור זמן חיוב אשם תלוי תשמש עוד שניה ושלישית ואם רואה כענין זה אסורה אליו. אך תבדוק בשפופרת של ביצה ובמכחול ובראשו מוך אם אין דם בראשו טהורה דלא מן המקור בא אלא מן הצדדין ומותרת לבעלה. ואם נמצא דם בראש המוך בידוע שמן המקור בא וטמאה ואסורה לבעלה בין לינשא לאחר כיון שהוחזקה שלשה פעמים וגם נתברר שהיא טמאה. אבל קודם בדיקת שפופרת מותרת לשני אף על פי שהוחזקה לראשון כיון שלא נבדקה ולא נודע בודאי שמן המקור בא. אבל אם לא ראה סמוך לתשמיש בתוך זמן חיוב אשם תלוי ומותרת לשמש אפילו פעמים וגם אחר ספיר׳ שבעה נקיים ואם יש רופא תנסה הרופא קודם שתהיה מוחזקת שלשה פעמים. אשה שחל טבילתה בט׳ באב אסורה לטבול עד לילה שלאחר כן.
אשה הרוצה לינשא בין בתולה בין אלמנה בין גדולה בין קטנה צריכה לבדוק עצמה ולספור שבעה נקיים קודם שיבא אליה החתן ואם עשתה נשואין קודם אז צריכה שתישן היא בין הנשים וחתן בין האנשים.
אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים דחישינן שמא מחמת תאות חמוד ראתה טפת דם בחרדל ואבדה וצריכה לישב שבעה נקיים חוץ מיום התביעה ואינה צריכה הפסק טהרה ולא בדיקה כלל בימי הספירה לא בתחלתן ולא בסופן אלא כל שהמתינה שבעה ימים אחר תביעה הרי זו טובלת וטהורה. אבל יש אומרי׳ שצריכה לבדוק תוך שבעה מדקאמר נקיים.
האי חפיפה לאו מדאורייתא היא אלא מתקנת עזר׳ ומשמע התם דמדאוריית׳ אפילו במקום שער סגי בעיוני דמקטיר מזייה לא שייך אלא לגבי שער דהכי אמרינן דאוריתא לעיוני דילמא מקטיר ואתא איהו ותקין חפיפה אלמא מדאורייתא בעיוני בעלמא סגי אפילו במקום שער. כך פר״ת ז״ל. אבל מכל מקום מנהג טוב והגון הוא לחוף כל גופה במים חמין.
האשה כשתטבול צריכה לפשוט זרועותיה ולהרחיב ירכותיה ולהגביה דדיה כדאמרינן כאורגת ומניקה ושלא תפתח ושלא תעצום עיניה ביותר ולפתוח פיה ולחטט בשיניה דבעינן מקום הראוי לבא בו מים.
ואשה שלא קצצה צפרניה בשעת טבילה עלתה לה טבילה ובלבד שבדקה שאין תחתיהן צואה ולא טיט. ואם יש לאשה קוץ תחוב בבשרה ופעמים שאינה יכולה להסירו בזמן שנראה חוצץ ואם אינו נראה אינו חוצץ וכן אם קרם עליו עור אינו חוצץ.
כתוב בבתוספות ונשים שלנו דכלהו זבות ושלא בזמנן נינהו אומר ר״ת ז״ל דיכולה לצאת ביום ובלבד שאחר שתשוב לביתה יהיה לילה אבל ר״י אומר שצריך שתצא מביתה לילה כשתלך לטבול שאם תראנה בתה יוצאת ביום תחשב שתטבול ביום שבעה ואיכא סרך בתה כי לא תתן לבה אלא לשעת הטבילה ומיהו אם סמוך לחשכה טובלת דייה בכך דמרגשת הבת ויודעת ואין לחוש שמא תטבול הבת בעוד היום גדול מה שלא ראתה את אמה. ויש מקילין לטבול אפילו ביום שביעי דרבי שמעון לא אמר אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק אלא לשמא אבל לטבול לא. ואינו נכון דהא רב יהודה דאתקין ביממא דתמניא משום צנה ומשום אבולאי ואם עברה וטבלה ביום השביעי כתב הראב״ד ז״ל בשם רב אחא משבחא דלא עלתה לה טבילה. והר״ז הלוי ז״ל התיר ואמר כי רב אחא ז״ל לדאוריתא קאמר. ומ״מ לטבול ביום השביעי לכתחלה ואפילו בשמיני אינו נראה אבל בדיעבד אפילו בשביעי עלתה לה טבילה דהא שרינן אפילו לכתחלה משום צנה.
נדה שאינה יכולה לטבול מפני הצנה ומפני סכנה ושהמים רחוקים ושאינן יכולין לעזוב את המקום ולילך למקום אחר לא מצינו לה תקנה כל עקר לבעלה אלא בטבילה אבל להשתמש בבית ולהיות עושה כל מלאכות והיא נוגעת בכל והכל נוגעין בה ולהתפלל ולנהוג כל טהרו׳ בעלמא אף על פי שלא טבלה תעשה כל כך ומותרת ומותרין בה אבל לבעלה הזהרו והזהירו שלא יבא עליה עד שתטבול.
שמונה סתרי׳ משמרין את האשה שמהן מסתכלין והיא משתמרת באחד וכשיפטרו כלם תגלה פניה לערוה. סתר ראשון כיון שתבגור היא מעבירתו. השני כיון שתארס מעבירתו. השלישי כיון שהקהל יושבין לאכול ולשתות בארוסין הוא עובר. הרביעי כיון שתכנס לחופה הוא נפטר. החמישי כיון שנבעלה ומקדשין על הבתולים הוא נפטר. ששי כיון שנתעברה הוא הולך. שביעי כיון שיולדת הוא הולך. נשתייר שמיני שהוא מביאה לידי צניעות ואם שמא ח״ו אירע בה דבר זמה עם אחרים הוא מתגלה והולך לו והיא מגלה פנים לכל דבר רע. רבי טרפון אומר אלולי הסתר השמיני שהוא משמרה מנערותה עד יום מותה לא היתה לאשה תקנה מפני הערוה. ברוך הוא שיצרו תחלה שאלולי הוא מחריבה את העולם כלו. שמאי אומר גדולה הנדה שהיא מרחקת מן העברה ומקרבת לגן עדן ולא עוד אלא שהיא מרחקת הטומאה ומקרבת לטהרה. ואי זו שמקרבת לטהרה האשת כשהיא נדה מזדהרת בעצמה אימתי יבא זמן שהיא טובלת.
אמר רבי חנינא בשעה שהיא טובלת ויצאה ופגעה בכלב אם היתה חכמ׳ ויש בה יראת שמים לא תניח בעלה לשמש עמה באותה לילה. למה שלא יעמדו בניה מכוערין ופניהם דומין לכלב עד שתחזור ותטבול. אם חזרה ופגעה בחמור אין לה רשות לשמש עם בעלה שלא יעמדו בניה לבם טפש כחמור עד שתטבול שלישית. חזרה ופגעה בעם הארץ אסור לה לשמש עם בעלה באותה לילה עד שתחזור ותטבול לרביעית. חזרה ופגעה בסוס תעלה ותשמש. אלו הן שפניהם דומין לכלב המהלכים בשוק ואוכלין והרוק שלהן יורד על זקנם ולשונם נפסק מלדבר אם ראית איש שהוא כך במדה זו דע שבשעה שטבלה אמו פגעה בכלב ושמשה.
ואלו הן שפניהם דומין לחמור לבם טפש ואינן יכולין ללמוד תורה מכוערין בהליכתן והרבבין מתקבצין על פניהן אם ראית איש שהוא כך במדה זו דע שבשע׳ שטבלה אמו ויצאה פגעה בחמור ושמשה. ואלו שמדברים ואינן נאים בדבורן למדין תורה ומשכחין מהלכין בשוק והבריות משחקין מהן זאת שפגעה בעם הארץ אם ראית אדם שהוא כך דע שבשעה שטבלה פגעה אמו בעם הארץ ושמשה.
נקט האי כללא בידך לזהר הנשים שאם יארע להן אחד משלשתן יחזרו לטבול שניה עד רביעית. אמר רבי חייא אשריו ואשרי יולדתו אשרי אביו ואמו. מי שפוגעת בסוס בניה עומדין נאים בדבורן שומעין ומבינים למדין תורה ואינן משכחין וממעטין בשינה ולא עוד אלא שאימתן מוטלת על הבריות ודבריהם נשמעין אם ראית אדם שהוא כך דע שבשעה שטבלה אמו פגעה בסוס. אם ראית שהוא מהפך לשונו ומהפך ידיו לידיו דע שבשעה ששמש אביו נשקה והיה הרוק יוצא מתוך פיו.
אלו הן שקוברות את בעליהן כל מי שאינה מזהרת בנדותה וכמה תשמור על ידי נדותה רבי עקיבא אומר שבעה אם כבסה בגדיה בשביעי וראתה כטפה של חרדל בשמיני חוזרת ומתכבסת בתשיעי אם לאחר כבוסה ראתה בעשירי חוזרת ומתכבסת יום אחד עשר אם ראתה באחד עשר כטפה של חרדל משמרת יום שנים עשר רבן יוחנן בן זכאי אומר אלו ראתה שלשה ימים רצופים צריכה לשמור שבעה ימים נקיים.
המשמרת ימי נדתה לא תבשל לבעלה ולא אופה ולא מרקדת ולא תצוע את המטה ולא תשקנו מים. ולא תפנה מים מכלי חרש למה שהיא מטמא בכל צורך. אמר רבי חנינא אפילו הרוק של נדה שהיא מרקקת ודרסו בעלה או בניה נטמאין בכל צורך ואסורין ליכנס לבית הכנסת עד שיטבלו את עצמן במים למה שהרוק כנדה מכאן שנו חכמי׳ ואמרו המשמשת עם בעלה והיא נדה גורמת לבניה שלא ינחלו תורה ולא עוד אלא אפילו לכ׳ דור סוף בני בניה לוקין בצרעת.
האיש אינו רשאי לבעול את אשתו לא כנגד השמש ולא כנגד הירח ולא כנגד הכוכבים ולא כנגד הנר. כנגד השמש למה שמא תתעבר אשתו ויצא בנה ביד אחת ולא עוד אלא שהוא גורם לו שילביש לבן ואי זהו לבן זו הבהרת.
כנגד הירח למה שמא תתעבר אשתו באותו הלילה וסוף בניה לוקין בבהק ולבסוף נהפך לצרעת. לפני הכוכבים למה שמא תתעבר ותלד ויעמדו בניה מגולגלגים בלשונם ולא עוד אלא שהיא גורמת לו ללקות ברוח. כנגד הנר למה שמא תתעבר ויצאו ממנה בנים כעורים כפופים.
לרב נטרונאי ז״ל. כך ראינו שנדה מתפללת ומברכת בנדתה כמנהגה ואינה חוששת לדבר נהי דאסורה לביתה כלום נפטרת מן המצות דאמר רבא נדה קוצה לה חלה כיון דחייבת להפריש אי אפשר להפריש בלא ברכה מה לי ברכת המצות ומה לי לתפלה.
לרב האיי גאון ז״ל. ודשאלתון הא דאמר רב נדה בזמנה לא תטבול אלא בלילה שלא בזמנה טובלת בין ביום בין בלילה היכי עבדין השתא הכי חזינן דכל היכא דאיכא סכנה בליליא שרי למטבל ביממא דלא שרא בר נש למטבל ביממא משום אריותא ורב אחא בר יעקב אמר משום גור ורבא במחוזא אמר משום אבולאי דלא לתפסוה לדבר עברה אתרא דאית ביה סכנה בליליא לא תטבול אלא ביממא משום סרך בתה דהא רב הדר ביה.
לרב עמרם ז״ל. היושבת על דם טוהר אסורה לשמש ואף על פי שאין רואה דם כל עקר מאי טעמא שכיון שהוחזק מעין משופע ובא חיישינן שמא תראה עמו במטה באותה לילה ונעשית נדה גמורה ועשו חכמים הרחקה יתרה לפרוש הימנה אותה של ל״ג לזכר ושל ס״ו לנקבה. אשה שראתה דם ואבדה אותו נאמנת לומר כירוק זה או כלובן זה היה והיינו דאמרינן בפרק שני דנדה נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו כיון דליתיה לדם קמן אבל אם איתיה לדם ואנו מסופקין בו אם הוא מראה טהור ואם לאו אינה נאמנת לומ׳ בזה טהר לי פלוני דדלמא כי היכי דלדידן לא אבריר לדידה נמי לא בריר.
כתבו בתוספות דהלכה כרבי יוסי ברבי יהודה דאמר טבילה בזמנה אינה מצוה וכן מעשים בכל יום שאין אשה טובלת בזמנה של נדה. ור״ח ז״ל פסק דטבילה בזמנה מצוה.
כתב רב אלפס ז״ל שאין לנו עכשו דם טוהר דכיון דאיכא יולדת בזוב צריכה ז׳ נקיים בימי טוהר עבדינן נמי הרחקה יתרה כרבי זירא וכל דם דחזיא בימי טוהר תשב עליה ז׳ נקיים. אסור לשמש מטתו לפני כל חי. פירוש דוקא נעור אבל ישן מותר וכל חי היינו כגון עבדיו ושפחותיו אבל בפני בהמה מותר. ומסתברא דתינוק שאינו יודע לדבר כבהמה דמי.
לרב נחשון ז״ל. ועבד שמטבילין אותו לשם עבדות בעי למשקל מן מזייה ומן טופרי׳ וארבעים סאה וברכת טבילה כגר דכיון דבעי לאפוקי מגיותו ועיולי לקצת מצות כגון שישמור שבת ומילה ואכשוריה לאפות ולבשל וליגע ביין ולשאר מצות הנוהגות בעבד צריך כל הדברים הנוהגים במשוחרר.
למה אין מברכין שהחיינו לברכת העומר כמו לשאר ברכות. ויש לומר לפי שמצות העומר אינה נעשית שלמה בזמן הזה שעקר מצות העומר בזמן שבית המקדש קיים היה. להביא קרבן מן החדש כדמפרש בקרא ועכשו אין מקריבין ממנו קרבן ולפי שאין המצוה שלמה אין מברכין עליה שהחיינו דאין מברכין אלא כשהמצוה נעשית שלמה. וטעמא בנדה אינה מברכת על שבעה נקיים שלה שהוא מדאוריתא דכתיב וספרה לה כמו שאנו מברכין על ספירת העומר משום דאי חזייא בתוך ימי ספירתה סותרת כל מה שספרה.
במסכת נזיר אמר רב מקל אדם כל גופו בתער פירוש ואפילו בית השחי ובית הערוה אבל בפאת זקן והקפת ראש פשיטא דלא מיירי אי תער מכנש קאמר. מתיבי המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה משום לא ילבש גבר שמלת אשה ופרקי׳ הא במספרים כלומר כי אמר רב דמותר דוקא במספרים וכי קתני בריתא דלוקה דוקא כשמעביר אותו בתער. ומקשינן והא רב נמי בתער קאמר ופרקינן כעין תער פירוש במספרים סמוך לבשר. והשתא לפום סוגיא דשמעתין מותר לגלח בית השחי ובית הערוה במספרי׳ כעין תער דבהכי מיירי רב ושער שבשאר אברים אף בתער דלא חזינן בה שום אסור.