כל בו/קח

<< · כל בו · קח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קח

קח. דין כסוי הדם

מצות עשה לכסו׳ דם שחיטה של חיה טהורה או של עוף טהור שנאמ׳ אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר ולפיכך חייב אדם לברך בא״י אמ״ה אקב״ו על כסוי הדם.

כסוי הדם נוהג במזומן ובשאינו מזומן לא נאמר אשר יצוד אלא דבר הכתוב בהווה.

ונוהג בחולין ולא במוקדשין ובין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית אם עבר ושחטן אינו חייב לכסות. שחט חיה ועוף ואח״כ הקדישן או הקדיש את הדם חייב לכסות. כלאי׳ הבא מן בהמה ומן החיה וכן בריה שהיא ספק בהמ׳ ספק חיה חייב לכסו׳ ואינו מברך.

השוחט לחולה בשבת חייב לכסות אחר השבת אבל אינו מכסה עד אחר השבת לפי שלא נתנה שבת לדחו׳ אלא למה שהתירו לחולה דהיינו השחיטה אבל הכסוי אינו מעכב הבשר מלאכול וחייב לכסותו במוצאי שבת אם רשומו נכר. וכתב החכם ר׳ מאיר ז״ל בספר המאורות שאם היה לו אפר מוכן לכסות בו צואה יש לו לכסות אותו הדם אפילו בשבת ע״כ.

השוחט כלאי׳ או ספק ביום טוב מכסה את דמו אחר יום טוב.

השוחט עופות ומיני חיה במקום אחד מברך ברכה אחת וכסוי אחד לכלן וכ״ש אם שחט הכל ממין אחד. והשוחט חיה וכסה דמה ואחר כך שחט עוף אין צריך לחזור ולברך לא על השחיטה ולא על הכסוי. ובלבד שהיה דעתו מתחלה ולא הכסוי הפסק לענין ברכת השחיטה ולא השחיטה לענין ברכת הכסוי וכן אם שחט תחלה חיה או עוף והיה בדעתו מתחלה לשחוט אחרי כן בהמה מברך על שחיטת החיה או העוף ומכסה ואחר כך שוחט בהמה בלא ברכה. אבל אם לא היה בדעתו מתחלה לשחוט הבהמה ודאי צריך לחזור ולברך דנמלך הוא ולא מבעיא האי נמלך דאפסיק בכסוי אלא אפילו לא אפסיק בכסוי אלא דשחט תרתי או תלת עופות והדר אייתיו לקמיה אחרינה ולא הוה דעתיה עלויהו מעקרא ודאי הדר מברך אשחיטה בתריתא לא שנא אי שחיט קודם כסוי קמא לא שנא כסוי מעקרא. אבל מכל מקום אי בעי מכסה מעקרא לדמא ואי בעי שחיט על ההוא דמא קמא. ואי כסי ליה לההוא דמא מעיקרא כיון דדעתי׳ למשחט מיד ההוא עוף או חיה אחרינ׳ ולכסוי לדמיה לא הדר ומברך ברכת כסוי אחרת. אבל האי דאמרי׳ דאין כסוי מפסיק בין השחיטות ודאי השחיטות מפסיקות בין הכסויין לענין הברכה טעמא דמלתא משום דאפשר דשחיט בהדא ידא ומכסת בהדא ידא וכל הנך מלי בשלא שח ביניהן.

וכתב בעל ההשלמ׳ ומסתברא שאם שח בין שחיטה לשחיטה שחוזר ומברך דכל שחיטה מצוה באפי נפשה היא והוה ליה כשח בין תפלה לתפלה וכשח בין ברכת המוציא לאכילה דחוזר ומברך. והוא ששח במלי דעלמא ודבר שאינו צורך המצוה אבל אם שח בדבר שהוא צורך המצוה אינו חוזר ומברך דומיא דטול ברוך טול ברוך כדאיתא פרק כיצד מברכין. וכן אם התחיל במצוה וקודם שנגמרת שח ואפילו במלי דעלמ׳ כיון שעל כרחו יש לו לגמרה לאו הסח הרעת הוא ואינו חוזר ומברך. ולפיכך בהלל ומגלה ובק״ש אינו חוזר לראש אלא למקום שפסק. וגבי תקיעות נמי אמרי׳ שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא ומסתבר דאינו חוזר ומברך ע״כ.

וה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל כתב ועוד מצאתי ראיה דברכו׳ לא הוי הפסק דהא יקנה״ז לא הוי הפסק ואף על גב דמשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר כ״ש הכא דאפשר דשחיט בהדא ידא ומכסה בהדא ידא. אבל שיחת חולין ודאי מפסקא ועברה היא כדאמרי׳ גבי תפילין שח בין תפלה לתפלה עברה היא בידו.

וכתב בספר הישר השח בין שחיטה לשחיטה חוזר ומברך. וכתב בעל התרומ׳ ז״ל אבל אם אמר תן לי עוף או הסכין אין זה הפסק והרי הוא כמו טול ברוך ע״כ.

ובשם הר״ש ז״ל מצאתי המברך על השחיטה או על כסוי הדם ואחר ברכתו קודם שחיטתו או קוד׳ כסויו דבר דברים או עסק עסקים אחרים חייב לברך על השחיטה או על הכסוי. ואם אינו מדבר בין שחיט׳ לשחיטה דיו בברכ׳ אחת כדשנינו בפ׳ השוחט שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכלן ר׳ יהודה אומר שחט חיה יכסה ואח״כ ישחוט את העוף ואמרי׳ מודה ר׳ יהוד׳ לענין ברכת השחיטה דאינה אלא אחת. הגאוני׳ חולקין עליו בשחיטה שהוא צריך לברך על כל שחיטה ושחיטה שלא אמ׳ ר׳ יהודה אלא לענין כסוי בלבד ע״כ.

דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם חייב לכסות ואם לאו פטור מלכסות. נתערב ביין או בדם בהמה רואין אותן כאלו הם מים אם אפשר שיראה הדם שחייב לכסותו כשעור זה אלו היה מים חייב לכסות ואם לאו פטור מלכסות. כסהו ונתגלה פטור מלכסות פעם אחרת.

כסהו הרוח אינו חייב לכסות. וכתב ה״ר יצחק אך אם נתגלה אחר כן חייב לכסות. דם הנתז ושעל הסכין אם אין שם דם אלא הוא חייב לכסות. וכתב ה״ר מאיר ב״ר נתן ז״ל דאין צריך לגררו משם אלא מכסהו במקומו. וכתב בעל העטור והיכא שיש דם מכסה אותו מקצת דם ואינו צריך לעמוד שם עד שיתמצה כל הדם ויכסנו אלא משכסה מקצת הדם פטור ע״כ. ואם אין רשומו נכר הרי הוא כמי שכסהו הרוח ופטור מלכסות.

אין חייב כסוי אלא על דם שחיטה הראויה לאכילה שנאמ׳ אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל. לפיכך השוחט ונמצאת טרפה או השוחט חולין בעזרה או השוחט חיה או עוף שנגמר דינן לסקילה או השוחט ונתנבלה בידו פטור מלכסות וכן חרש שוטה וקטן ששחטו בינן לבין עצמן אינו חייב לכסות דם שחיטתן.

במה מכסין ובמה אין מכסין מכסין בעפר בסיד ובגפרית בזבל דק בחול דק שאין היוצר צריך לכתשו ובשחיקת אבנים וחרסים ובנעורת פשתן דקה ובנסורת של חרשים דקה וחרסית ומגופה שכתשה שכל אלו מין עפר הן אבל אם כפה עליו כלי או כסהו באבני׳ אין זה כסוי שנאמר וכסהו בעפר. לפיכך אין מכסין בזבל גס ובחול גס וקמח וסובין ומורסן. פירוש סובין הוא הנקלט מן הנפה. ומורסן הוא קליפת התבואה כשכותשין אותה ע״כ. ושחיקת כלי מתכות לפי שאין אלו מין עפר חוץ משחיקת הזהב בלבד שמכסין בה מפני שנקרא עפר שנאמר ועפרות זהב לו. ונאמ׳ עד אשר דק לעפר. מכסין בשיחור והוא פיח הכבשן ובכוחל ובנקורת הפסילים ובאפר בין עפר עצים בין אפר בגדים ואפילו באפר בשר שנשרף שנאמר מעפר שרפת החטאת. ומותר לכסות בעפר עיר הנדחת.

השוחט צריך שיתן עפר למטה ואח׳ כך ישחוט בו. פר״ש ז״ל שיתן עפר תיחוח למטה למעוטי שאם היה קרקע וכל שכן רצוף באבנים או בנסרי׳ אבל אם היה העפר תיחוח אין צריך להזיז אותו ממקומו כי אם להזמינו בלבד אבל הזמנה בפה מיהא בעי כדאמרי׳ פרק השוחט דמזמין ליה עפר דכלה פקתא כלומר שכותש עפר כל הבקעה אם היה דגבי׳ ואם הוא עפר תיחוח מזמינו בדבור בעלמא. כן פר״ש ז״ל התם. וכן דעת הבעל העטור ז״ל.

ואח״כ יכסה אבל לא ישחוט בכלי ויכסה בעפר.

ומי ששחט הוא יכסה שנ׳ ושפך את דמו וכסהו בעפר. ואם לא כסהו וראהו אח׳ חייב לכסו׳ שזה מצוה בפני עצמה ואינה תלויה בשוחט לבדו. וכת׳ ה״ר יצחק ז״ל אבל בעוד שהוא עסוק במצוה לא יכסה אחר ואם כסה אחר חייב לתת לו עשרה זהובים ואע״פ שאין אנו דנין דיני קנסו׳ מ״מ אנו למדין שלא טוב עשה וצריך לפייס את חברו ע״כ.

מצינו רמז שכל ברכה שוה עשרה זהובים שנאמ׳ כף אחת עשרה זהב מכאן סמכו שכל ברכה שוה עשרה זהב מגופיה דקרא דידעינן שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום והיינו דאמר קרא אחת מכ״ף ברכות עשרה זהב כ״מ.

והרי״ף ז״ל הביא דרש דרב נחמן בר רב חסדא אין שוחטין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח דתניא היה מהלך במדב׳ אין לו עפר לכסות שורף טליתו ומכסה בו. וכתב הר״ז ז״ל אין לסמוך על כלל המשנה שמגדל בו צמחים מכסין בו לפי שיש דברים שמגדלין צמחין ואם זורעין בהן אין מצמיחין כגון חררים במדבר ארץ מלחה. וזו היא ששנינו בבריתא היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות וכו׳. וכן פסק הבעל העטור ז״ל. ויש גאונים וחכמים שפסקו שבכל דבר שמגדל צמחי׳ מכסין בו ואף על פי שאם זורעין בו אין מצמיח אבל אפר ושחיקת זהב אע״פ שאם זורעי׳ בהן אינן מצמיחין ואינן מגדלין צמחים מכסין בהן לפי שהכתוב הוציאן מכלל שאר הדברי׳ וקראן עפר.

וכת׳ הראב״ד ז״ל האי דאמרי׳ היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסו׳ לאו למימרא שאם יחפור שם מן העפר אע״פ שהיא ארץ מלחה וזורעי׳ בה ואינו מצמיח שלא יוכל לכסות בו דכיון דמגדלת צמחי׳ היא היכא שצמחו בעפר אחר ראוי לכסות בו ע״כ.

ועוד הביא הרי״ף ז״ל אמר רבא בשכר שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות בעפר ואפר אפר פרה ועפר סוטה. ובעי׳ בגמרא וליחשיב נמי עפר כסוי ומשנה מצוה איכא הנאה ליכא כלומ׳ באפר פרה ועפר סוטה יש הנאה אפר פרה מטהרת הטמאים ועפר סוטה מטהרת אשה לבעלה אבל בעפר כסוי ליכא הנאה כלל. וכת׳ ה״ר דוד ב״ר לוי ז״ל לפי דרכו למדנו שאין כסוי הדם מעכב הבשר מלאכול דאלו היה מעכב הבשר התם נמי איכא הנאה שמתיר הבשר לאכילה אלא לאו ש״מ דאינו מעכב ע״כ.

טעם למה זכו חיה ועוף לכסות דמן יותר מבהמות לפי כשהפילה רבקה את עצמה מעל הגמל כשראתה יצחק נשרו בתולותיה והיה יצחק חושד לאליעזר שבא עליה וספר לו הענין כלו שנאמר ויספר העבד ליצחק והביאו אל המקום שנפלה והראה לו דם הבתולי׳ כי באתה חיה אחת ושמרה אותו שלא לקקוהו כלבים ושאר חיות השדה. ואית דאמרי אריה היה שבא ושמר אותו ולכן זכתה כל חיה הנאכלת לכסות דמה. ועוף נמי זכה לפי שלמד לקין לקבור הבל אחיו כמו שמפור׳ בתנחומ׳ ע״כ.

וכשמכסה לא יכסה ברגליו אלא בידו או בסכין או בכלי כדי שלא ינהג מנהג בזיון במצות ויהיו בזויו׳ עליו שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא שהצילנו מלמשש בחושך וערך אותן נר לישר המעקשי׳ ואור להורות נתיבות היושר וכן הוא אומר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. בריך רחמנא דסייע בהדן.