כל בו/פב

<< · כל בו · פב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן פב

פב. הלכות דיני צדקה

מצות עשה לתת צדקה לעני. וצריך ליתנה בסתר ולא יתפאר ולא יתיהר בצדקה.

ואומר ה״ר אליעזר שאם היה עובר עברה להכעיס אינו חייב לזונו דלא קרינ׳ ביה אחיך עד שישוב וירצ׳ לקבל עליו דין. וגם אף במשומד לתאבון אומר כן.

אמר רבי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. בירושלמי מפרש פעם ראשונה לקרן מכאן ואילך לחומש.

עשיר שאינו רוצה לתת צדקה כופין אותו. וגדול המעשה יותר מן העושה. ודוקא באדם עשיר אבל באדם אחר אין לדחקו יותר מדאי רק בדבר הראוי.

וגבאי צדקה מקבלין מן הנשים ומן התינוקות דבר מועט הכל לפי עושר הבעלים או עניותם.

האומר תנו מאתים זוז לב״ה או לספר תורה ינתנו לב״ה או לספר תורה הרגיל בו. האומר תנו מאתים זוז לעניים ינתנו לעניי אותה העיר. ואומר ר״ת שנדרי צדקה שאנו נודרים עתה אנו נודרים לדעת עצמנו ואנו גזברין ממנה. ואם אנו ממתינין עד שיבאו גזברין מהוגנים אין כאן משום אל תאחר.

כתב בעל התרומה אסור לומר חפץ זה יהא הקדש שהרי פירות ירקבו. כסות וכלי׳ ירקבו. בהמה תעקר וכלי מתכו׳ יוליכם לים המלח. אלא אומ׳ אני נותן חפץ זה או דמים אלו לצדקה או למצוה או לעשותה:

וצדקה הבאה ליד הגבאי אסור לשנותה אם לא ברשו׳ בני העיר אבל בני העיר משנין אותה לכל מה שירצו ואפילו לדבר הרשות וכן עמא דבר. והר״ם נ״ע כתב שיכול לשנותה ופי׳ יכול ללותה כדאיתא פרק קמא דערכין. ואמרינן קודם שבא לידי הגבאי אבל משבא לידי הגבאי אסור לשנותה וללוותה. וכל הגבאין יכולין לשנותה לדעת הקהל. והר״ף ז״ל כתב מיהו אם פירש הנותן העני למי יתן אסור לשנותה לעולם.

ועני שאין אנו מכירין אותו ואמר פרנסוני כסוני אין בודקי׳ למזונות אבל בודקין לכסות: ומי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותם. ואם לדבר מצוה מותר לשנות. אף על פי שלא נשתקע שם בעלים מעליה אלא או מנורה או נר של פלוני. ואם נשתקע שם בעלים מעליה אפילו לדבר הרשו׳ מותר. ואם התנדב גוי אפי׳ לדבר מצוה אסור לשנותה עד שישתקע שם בעלים מעליה כדאמרינן גוי מפעא פעי פירוש צועק ואומ׳ הקדשתי זה לב״ה והן מכרו אותן לעצמן.

ובפר׳ קמא דב״ב משמע דמלך או שר גוי ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין לו מפני דרכי שלום אלא נוטלין מהם ויתן לעניי גוים בסתר שלא ישמע המלך והשר כמו ההיא דאמיה דשבור מלכא דשלחה ארנקי וכו׳.

כתב הר״מ נ״ע אדם שנדר בעיר אחת אם יש שם גדול העיר אינו יכול ליתנו בעיר אחרת. כדאיתא במגילה בפרק בני העיר שהלכו ופסקו עליהם צדקה צריכין ליתנה ליד גבאי. ומפרש התם משום חשדא שלא יחשדו אותם וכשילכו משם יטלו אותה מיד הגבאי. וה״מ כשאין להם חבר עיר אבל אם יש להם חבר עיר אסור להוליכה משם לעיר אחרת. ואם נדר אדם מעות לצדק׳ יכול ליתנם לקרוביו וכן המעשר יכול ליתנו לקרוביו עכ״ל:

בפרק הניזקין אין ממחין ביד עניי גוי׳ בשכחה ולקט ופאה משום דרכי שלום. ומפרנסין עניי גוים ומבקרין חוליהם וקוברין מתיהם משום דרכי שלום.

פדיון שבוים קודם לפרנסת עניים ולכסותן ואין מצוה גדולה מפדיון שבויי׳ שהשבוי עומד בסכנה ממות וחרב ורעב. והמעלים עיניו מפדיון שבויי׳ עובר בבל תאמץ ובלא תעמוד על דם רעך ובלא ירדנו בפרך. ובעשה פתוח תפת׳ את ידך. וחי אחיך עמך. ואהבת לרעך כמוך הרי ג׳ לא תעשה וג׳ עשה. ומצוה להציל לקוחים למות והרבה דברים כאלו ואין לך מצוה גדולה מפדיון שבויים: ובפר׳ בתרא דבבא בתרא מוכיח כי אנשי העיר שגבו מעות לבנות ב״ה ובא להם דבר מצוה מוציאין בו את המעות. ואם קנו מהן אבנים וקורות לא ימכרו אותן לדבר מצוה כ״א לפדיון שבויי׳. שאע״פ שהביאו הלבני׳ וגזרו האבני׳ ופסלו הקורות והתקינו את הכל מוכרין אותן מפני פדיון שבויים אבל בנו וגמרו לא ימכרו ב״ה אלא יגבו לפדיונם מן הצבור.

פרק השולח אין פודין את השבויי׳ יותר מכדי דמיהן מפני תקון העולם או מפני דלא אתו לגבויי בהו או משום דוחקא דצבורא. ואין מכריחין את השבויים מפני תקון העולם מפני שלא יהיו האויבים מכבידין עליהם ומוסיפין שמירה על שמירתם. וכן אין לוקחין מן הגוי׳ ספרי׳ תפלין ומזוזות יותר על כדי דמיהן מפני תקון העולם.

שנינו פרק בתר׳ דהוריות כל הגדול מחברו קודם לפדותו ואפילו היה כהן גדול והוא עם הארץ וממזר תלמיד חכם תלמיד חכם קודם. ומי שישב במדינה ל׳ יום כופין אותו לתת בקופה של צדקה עם בני המדינה. ישב שם ג׳ חדשים כופין אותו לתת בתמחוי. ישב שם ז׳ חדשים כופין אותו בכסות עניי העיר. ישב שם ט׳ חדשי׳ כופין אותו לקבורת מת מצוה ועושין לו כל צרכי קבורה. ובירושלמי דבבא בתר׳ מפרשי גבי ישב שם י״ב חדשים הרי הוא כאנשי המדינה. א״ר יוסי בר׳ בון בין לחטי דפסחא בין לישא בין ליתן. ועתה מרוב הגלו׳ נהגו העולם דין שלשים יום.

שנינו במסכת פאה פ׳ בת׳ מי שיש לו מזון ב׳ סעודות אסור לו ליטול מן התמחוי היו לו י״ד סעודו׳ לא יטול מן הקופה עני שגבו לו כל צרכו והותירו המותר שלו. ותניא בתוס׳ דמסכת שקלים מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים מותר שבוי לאותו שבוי וכן תניא פר׳ נגמר הדין מותר מתים למתים מותר המת ליורשיו.

שנינו פרק אחרון דמסכת פאה כל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות. וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל אינו נפטר מן העולם עד שיתפרנסו עניים משלו. ועל זה נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה׳ וכל מי שאינו לא עור ולא פסח ולא סומא והוא משים עצמו כאחד מהם אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם ובירושלמי דמסכת פאה כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל כאלו שופך דמים. פירוש כגון חולה או זקן או בעל יסורים או מי שיש לו בנות גדולות ואינו יכול להשיאן ולפרנסן אלא אם כן יטול.

גדול המפייס לעני בדברים יותר מהנותן צדקה וכל המעלי׳ עיניו מן הצדקה נקרא בליעל ואכזר וחוטא שנאמ׳ השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל. ורחמי רשעים אכזרי ומכחיש יחוסו שאינו מזרע אברהם יצחק ויעקב שהיו רחמנים אלא מזרע הגוים שכתוב בהם אכזרי המה לא ירחמו. וכל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך.

הנותן צדקה לעניים בסבר פנים רעות אבד זכותו אפילו נותן הרבה ועובר משום אל ירע לבבך בתתך לו. וטוב ממנו שיתן פרוטה בסבר פנים יפות.

עוד יש ענין שטוב משניהם הנותן כראוי לעני בסבר פנים יפות. ויש ענין רביעי שטוב משלשתן שיתן לעני כראוי קודם שישאל. עור יש ענין חמישי שטוב מארבעתן מאן דצייר זוזי בסדיניה ושדי לאחוריה ובאים עניים ונוטלין אותן ואין הנותן יודע למי נותן ואין העני מתבייש.

ויש ענין ששי שטוב מחמשתן שהיה משליך מעות אחורי הדלת שלא ידע כלל ממי נוטלה ולמי נותנה.

וגדולה צדקה שנאמר עשה צדקה נבחר לה׳ מזבח. ומצוה גדולה להלוות עני שנאמר העבט תעביטנו די מחסורו. ואמרו ז״ל מי שאין לו ואינו רוצה להתפרנס נותנים לו בתורת הלואה כדי שתנוח דעתו עליו וזו היא מצוה יתרה מן הנותן. ומטיל מלאי לכיס יותר מכלן. והר״ף כתב זה הנוטל מעות מן העני או מתלמיד חכם ומרויח בעבורן.

נשלמו דיני צדקה